מצרי נ' הבנק הבינלאומי בע"מ

לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו מיום 8.8.17 של בית משפט שלום בירושלים (כב' הרשם הבכיר נ' נחשון) שניתנה בתא"ק 3290-08-14.

עניינה של התביעה שהוגשה על ידי המשיב נגד המבקש לבית משפט השלום, הוא בהלוואה שניתנה על ידי המשיב ללווים, ואשר לא הוחזרה על ידם. לטענת המשיב, המבקש ערב להחזר ההלוואה. במסגרת התביעה שהוגשה על ידי המשיב בסדר דין מקוצר, ביקש המשיב לחייב את המבקש להחזיר את סכום ההלוואה בהתאם לערבותו.

במסגרת ההליך שהתקיים בבית משפט השלום ניתנו שני פסקי דין נגד המבקש. פסק הדין הראשון מיום 18.11.14 ניתן לבקשת המשיב משלא הוגשה על ידי המבקש בקשה למתן רשות להתגונן, ולאחר שבית המשפט שוכנע שכתב התביעה הומצא למבקש כדין. פסק דין זה בוטל בהחלטה מיום 17.12.16, לבקשת המבקש, וזאת על מנת לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט. במסגרת ההחלטה ניתנה למבקש הזדמנות להגיש בקשה למתן רשות להתגונן תוך חיוב בהוצאות. אלא שהמבקש לא הגיש בקשה למתן רשות להתגונן במועד שנקצב, ובכלל. בעקבות האמור ולבקשת המשיב ניתן ביום 25.4.17 פסק דין נוסף במסגרתו חויב המבקש בתשלום החזר ההלוואה.

למעלה משלושה חודשים לאחר מכן, ביום 8.8.17, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין השני. באותו יום ניתנה על ידי כב' הרשם הבכיר נ' נחשון החלטה הדוחה את המבוקש. החלטה זו עומדת בבסיס הבקשה שלפניי.

המבקש טוען כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא ולתת לו את יומו בבית המשפט. לטענת המבקש, כתב התביעה שהוגש על ידי המשיב לא הומצא לו והוא לא היה מודע לפתיחת ההליך נגדו. לדבריו, הדבר נודע לו לראשונה רק לאחר שניתן נגדו פסק הדין הראשון, אז פנה לקבלת ייצוג משפטי. ואולם, לטענת המבקש נוצר נתק בינו לבין בא כוחו דאז כך שהחלטת בית משפט קמא מיום 17.12.16 בה בוטל פסק הדין הראשון ונקצב מועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן, לא הובאה לידיעתו על ידי מי שייצג אותו בתחילת ההליך. לטענת המבקש, נודע לו על החלטת בית משפט קמא מיום 17.12.16 ועל פסק הדין מיום 25.4.17 רק בחודש יוני 2017, בעקבות חידוש הליכי הגבייה נגדו בלשכת ההוצאה לפועל על ידי המשיב. בנסיבות אלה טוען המבקש, כי יש לתת לו את יומו בבית המשפט ולאפשר לו להציג את טענתו כי לא היה ערב להלוואה מכוחה חויב על ידי בית המשפט.

בהחלטה מיום 9.4.18 קבעתי כי על המשיב להשיב לבקשה בהתאם לתקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בנוסף התבקשה עמדת הצדדים בדבר האפשרות שבית המשפט יפעל על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 410 לתקנות וידון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור. כמו כן התבקשו הצדדים להודיע, האם ניתן במקרה כזה לראות בבקשה ובתגובה סיכומים בכתב.