עת"מ 4-06-14 אבינרי נ' עיריית תל אביב יפו

בעתירה זו, שהחלה כ"בקשה בהולה למתן צו מניעה ארעי/ביניים במעמד צד אחד בלבד ולמתן ארכה להשלמת הגשת העתירה למתן צו קבוע", התבקש בית המשפט להורות למשיבה 1, עיריית תל אביב, להימנע מלבצע צו לסגירת עסק של חניון לרכבים, המצוי ברחוב יצחק שדה 2 בתל-אביב. החניון, שאותו מפעילה העותרת משנת 1996 ללא רישיון עסק, עמד במרכזו של הליך משפטי קודם שהתנהל בין הצדדים, אשר כוון כנגד החלטתה של העירייה לדחות את בקשתה של העותרת לקבלת רישיון עסק להפעלת החניון. במסגרת פסק הדין בהליך הקודם נקבע, כי פעילות החניון אינה תואמת את התב"ע החלה על המתחם בו מצוי החניון, המייעדת את השטח לבנייה מידית, וכי סירובה של העירייה ליתן לעותרת רישיון עסק אינו רק סביר, אלא גם מהווה אכיפה ראויה של החוק והינו הכרחי לקיומו של משטר תקין. במסגרת פסק הדין, אשר ניתן ביום 22.5.14, גם נדחו טענות העותרת לקיומה של הבטחה מינהלית להמשך פעילות החניון, להפליה ולפגיעה בחופש העיסוק.

במסגרת העתירה הנוכחית, שהוגשה ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם, טוענת העותרת, כי היא גילתה לאחרונה כי החניון כלל לא נדרש לרישיון עסק. זאת, לאור "הנחיות לציבור הרחב" שפורסמו באתר האינטרנט של העירייה בחודש מאי 2013, שמהן עולה כי חניון למנויים שאינו משמש את הציבור הרחב כלל אינו נדרש לרישיון עסק. העותרת טוענת, כי בשים לב להנחיות אלו, יכולה היא להמשיך בהפעלת החניון, חרף קיומו של צו הסגירה. העירייה והמשיבים 2-144, שהינם בעלי הזכויות במקרקעין שבשטחם מופעל החניון, טוענים, כי טענתה החדשה של העותרת כלל אינה ראויה להישמע וכי יש לדחותה על הסף שכן היא מועלית בשיהוי כבד, חרף קיומו של מעשה בית דין והשתק שיפוטי ובחוסר ניקיון כפיים. לגופם של דברים נטען, כי ההנחיות שמהן מבקשת העותרת להיבנות יסודן בטעות וכי מכל מקום, על פי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013, שהוא הדין הקובע בעניין, כל חניון בתשלום הינו עסק המחייב רישיון.

1. רקע הדברים וההליכים

העותרת, הגב' דבורה אבינרי, הינה בעלת עסק של חניון לרכבים הידוע בשם "חניון אבינרי", אשר מצוי ברחוב יצחק שדה 2 בתל-אביב (להלן: החניון). החניון, שהוקם בשנת 1996, הינו חלק ממתחם מקרקעין הידוע כ"מתחם חסן ערפה".

המשיבה 1, עיריית תל-אביב (להלן: המשיבה או העירייה), הינה הרשות המקומית שבתחומה מצוי החניון.

המשיבה 2, בנייני רובינשטיין בע"מ, וכן 144 משיבים נוספים, הינם בעלי הזכויות במתחם המקרקעין שבשטחו מופעל החניון.

ביום 1.5.96 פורסמה תכנית מתאר מס' 595א', שהינה "תכנית לאיחוד וחלוקה חדשה ללא הסכמת בעלים". מטרת התוכנית הייתה לשנות את ייעודו המקורי של המתחם מ"איזור תעשייה ומסחר", ל"איזור מעורב למסחר, בידור, משרדים ומלאכה קלה". על מנת להקל על יישומה של תכנית 595א', פורסמה ביום 28.11.05 תכנית תא/3319. תכנית זו מייעדת את המתחם לפיתוח מיידי. במסגרת התוכנית, שונה ייעוד המתחם ל"אזור תעסוקה מיוחד", אשר הותרו בו תכליות לשימושי משרדים, מסחר ובידור עם אופציה למגורים והוגדלו באופן ניכר זכויות הבנייה במתחם.

ביום 2.12.01 הגישה העותרת בקשה לקבלת רישיון עסק לצורך ניהול החניון המוחזק על ידה, לטענתה, כבעלת זכויות כדיירת מוגנת בנכס.

יוער, במאמר מוסגר, כי סוגיה זו, של היות העותרת דיירת מוגנת בשטח המוחזק על ידה, נבחנה במסגרת ההליך שהתנהל בגדרי ת"א (ת"א) 55363-03-11 יונה אבלסון ו- 138 אח' נ' דבורה אבינרי ואח' ובפסק דינה של כב' השופטת כרמלה האפט מיום 24.7.14, הוכרה העותרת כדיירת משנה נגזרת במקרקעין.