פסק דין
שני התובעים הינם אזרחי סודן, מבקשי מקלט בישראל. שניהם הועסקו בשטיפת מכוניות ברחוב המסגר בתל-אביב. התובע 1 הועסק החל מיום 17.11.10 ועד ליום 20.10.11, ואילו התובע 2 הועסק מיום 17.7.10 ועד ליום 30.10.11. נסיבות סיום עבודתם שנויות במחלוקת בין הצדדים.
ביום 31.1.12 הגישו השניים את כתב התביעה שבפנינו, שהוגש מלכתחילה כנגד הנתבעת 1 בלבד, העוסקת בהשכרת מכוניות, ובאחד מסניפיה הועסקו שני התובעים. בכתב התביעה טענו התובעים שהנתבעת 1 היתה מעסיקתם, ושהם הועסקו על ידה בלא שנופקו להם מעולם תלושי שכר, ובלא ששולמו להם דמי הבראה וחופשה. עוד טענו השניים שהם פוטרו על ידי הנתבעת 1 על אתר ובלא שניתנה להם הודעה מוקדמת. בכתב התביעה דרשו השניים פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין הפרת חובה חקוקה. תביעתו של התובע 1 הסתכמה ב- 21,211 ₪, ושל התובע 2 ב- 23,031 ₪.
בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 1 היא טענה שהשניים מעולם לא הועסקו על ידה, אלא על ידי עסק בשם "גרין ווש". עוד הוסיפה הנתבעת 1 שידוע לה ששני התובעים נטשו את עבודתם, ועל כן ממילא לא מגיעים להם פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.
במהלך דיון קדם משפט שהתקיים ביום 30.10.12, בהמלצת בית הדין ובהסכמת הצדדים, צורפו כנתבעים נוספים לתיק הנתבעים 2 ו- 3, שהם בעליו של העסק "גרין ווש", שצורף אף הוא כנתבע 4. ביום 15.11.12 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים 2 עד 4, שבו הם הודו שהם העסיקו את התובעים, והוסיפו וטענו שהתובעים הועסקו כדין, קיבלו את כל המגיע להם, ואין כל בסיס לתביעתם.
להשלמת התמונה נציין שהנתבעת 1 הגישה ביום 25.11.12 בקשה למשלוח הודעת צד ג' לנתבעים 2 עד 4, אך בדיון קדם משפט נוסף שהתקיים ביום 4.12.12 הסכימו באי כוח הנתבעים שאין צורך במשלוח הודעת צד ג', שכן מוסכם עליהם שככל שיינתן בתיק זה פסק דין המחייב את הנתבעת 1 בתשלום כלשהו, הרי שהנתבעים 2 עד 4 הם אלה שיישאו בו.
ביום 8.5.13 התקיים דיון ההוכחות. במהלכו נחקרו על תצהיריהם שני התובעים, וכן נחקר על תצהירו עד אחד נוסף מטעמם. לאחר מכן נחקרה גב' זהר תדמור על תצהיר שנתנה מטעם הנתבעת 1, וכן נחקר הנתבע 3. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. עתה עלינו להכריע.
דיון והכרעה
זהות המעסיקים
התובעים השקיעו חלק ניכר מטיעוניהם בנסיון לשכנע אותנו שהנתבעים 2 עד 4 לא היו מעסיקיהם, וכי מי שהעסיקה אותם היתה אך ורק הנתבעת 1, שאין כל מחלוקת שהם עבדו בפועל בחצריה. בהתאם, התובעים חזרו בסיכומיהם על המבוקש בכתב התביעה, לפיו הנתבעת 1 – ורק היא – תשלם להם את כל המגיע להם.
נקדים ונאמר שאיננו רואים כל צורך לדון ולהכריע בדבר אחריותה הישירה של הנתבעת 1 לתשלום זכויותיהם של התובעים. זאת, מאחר ולגופו של עניין, כפי שנפרט בהמשך פסק דין זה, מצאנו שאין כל בסיס לתביעה שבפנינו, ודינה להידחות. במצב דברים זה אין כמובן צורך שנכריע בשאלה המורכבת האם ניתן היה, באמצעות קונסטרוקציה משפטית כזו או אחרת, לחייב את הנתבעת 1 בסכום זה או אחר מהסכומים שנתבעו, אם היינו מגיעים למסקנה שאכן נותר חוב כלשהו כלפי התובעים.
התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
לאחר בחינת מלוא חומר הראיות שבתיק, הגענו למסקנה שהתובעים התפטרו, ולא פוטרו, ועל כן הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשית התובעים לא הציגו בכתב התביעה שהגישו גרסה עובדתית בדבר נסיבות פיטוריהם. כל אחד מהם טען בכתב התביעה שהוא "פוטר על אתר". הא ותו לא;
שנית בסעיף 8 לתצהיר עדות הראשית שהגיש טען התובע 1 כדלקמן ביחס לאופן שבו פוטר, לטענתו ביום 20.10.11:
"עבודתי אצל הנתבעת הסתיימה לפתע כאשר ביום סיום העבודה באו שני מפעילי ואמרו לי שאין עבודה ועלי ללכת משם. כאשר שאלתי מדוע הם הזעיקו את המשטרה, והשוטר שבא אמר לי: 'פוטרת, לך".
ומה טען התובע 2, ביחס לאופן שבו פוטר 10 ימים מאוחר יותר? הנה מה שנאמר בסעיף 8 לתצהירו של תובע זה:
"עבודתי אצל הנתבעת הסתיימה לפתע כאשר ביום סיום העבודה באו שני מפעילי ואמרו לי שאין עבודה ועלי ללכת משם. כאשר שאלתי מדוע הם הזעיקו את המשטרה, והשוטר שבא אמר לי: 'פוטרת, לך".
הנה כי כן, ממש "גזור והדבק", מילה במילה. כמובן, שקשה לנו מאד להאמין שאירוע הפיטורים חזר על עצמו בשנית, בדיוק מופתי, עשרה ימים לאחר האירוע הראשון, לרבות השוטר שאמר גם בפעם השניה בדיוק את אותם המילים: "פוטרת, לך";
שלישית גרסת הנתבעים לנסיבות סיום העסקתם התובעים מפורטת ואמינה הרבה יותר. כפי שהצהיר הנתבע 3, ביום 20.10.11 התקשר אליו אסף, מנהל המגרש של הנתבעת 1, ושאל היכן התובע 1, שכן לטענתו הוא לא הגיע לעבודה. הנתבע 3 התקשר אליו וחיפש אותו. לאחר שעה קלה הסתבר לו שהתובע 1 עבר לעבוד במגרש מכוניות סמוך למגרש של הנתבעת 1, מגרש בשם "אוטו קלין". הנתבע 3 הוסיף וציין שראה במו עיניו את התובע 1 במגרש השני באותו היום. אשר לתובע 2, טען הנתבע 3 שהתובע 1 לא פסק במשך עשרת הימים שבין סיום עבודת הראשון לשני, לנסות לשכנע את חברו להצטרף אליו למקום העבודה החדש. בסופו של דבר, הוא הצליח, וגם התובע 2 עבר לעבוד באוטו קלין;