|
(בסעדים א-ב, ד-יא, יד- יח)
|
רקע:
1. התובעת הגישה תביעה שעניינה אכיפת הסכם מיום 6.3.11 שנכרת בין התובעים לנתבע 1, ולרישומה כבעלת מניות. בגדר תביעה זו ביקשה סעד של מתן חשבונות, ומכאן הפיצול בדיון בסעדים שנדרשו בכתב התביעה.
2.התובעת היא חברה פרטית בבעלות האחים א' וי' א'. הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוא בעל מניות בחברה, אשר עובר ליום 6.3.11 החזיק במלוא מניותיה. נתבע 3 הוא אחיו של הנתבע 1.
3. ההיכרות בין הצדדים נוצרה בעקבות מודעה שפרסם הנתבע בעיתון, בה הציע למכירה בית ביער בתוספת גג. הסתבר, שהבית הוא נכס מקרקעין שהוא רכושה היחיד של החברה הנתבעת 2. במשך כשישה חודשים נוהל משא ומתן בין הצדדים, שהסתיים בהסכם ביום 6.3.11, שבו אעסוק להלן.
ההסכם מיום 6.3.11
4.אין חולק בין הצדדים, כי מבנה היחסים שנועד ההסכם ליצור היה שותפות סגורה ושווה בין התובעת לבין הנתבע, המבוססת על בסיס אישי. כך העידו י' (עמ' 8-9), א' (עמ' 30) והנתבע (עמ' 74). כך, הוסכם שבסעיף 6.1 להסכם, שיכולתו וכישוריו של הנתבע הם שיקול מרכזי בהחלטת התובעת להתקשר בהסכם, ועל כן תוגבל עבירות המניות בחברה למשך 4 שנים מחתימת ההסכם, וכן נקבע בסעיף 6.2, שכל צד המבקש למכור מניותיו או להעבירן, יציע אותן תחילה בכתב לבעלי המניות האחרים. י' א' מנהל התובעת העיד שהוא לא זוכר שהיו עוד הסכמות שלא נכללו בהסכם ת/1 (עמ' 10 שורה 31). להסיר ספק, כעולה מעדויות הצדדים, ההסכם ביום 6.3.11 נחתם לאחר מו"מ ממושך, שבו כל אחד מהצדדים העלה דרישות וויתר על דרישות, ולא אקבל טענה להסכמות על פי דרישות שלא מצאו ביטוי בהסכם.
5.הנתבעים טוענים כי בעלי התובעת הציגו כלפיהם מצג שווא, בנסיון להשתלט על מפעל חייו של הנתבע, בכך שלא גילו את עברו הפלילי של א' ואת השעייתו מלשכת עורכי הדין. טענה זו, שהופיעה בכתב ההגנה, לא הוטחה בפני א' בחקירה נגדית, והזכר היחיד לה היה במכתבו של הנתבע מיום 2.4.14 בדבר "ענין הסמים". לפי עדותו של הנתבע בעמ' 55 נודע לו על הנתונים לגבי השותפים שלו כאשר פנה לעו"ד ברבארה כדי לקדם את הנושא של פירוק ההסכם או ביטול ההסכם או כל סוג אחר של פתרון, ולפי עדותו בעמ' 67, היה זה בתחילת דצמבר 2012, או תחילת 2012. מידע זה לא שימש בסיס לביטול ההסכם. עובדה היא, שטענה זו אף פעם לא עלתה מטעם הנתבע כבסיס לביטול ההסכם או כבסיס לטענה בדבר מצג שווא. אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו בעניין זה היה מצג שווא כלשהו, יהא אשר יהא אותו "עניין הסמים".
6.הנתבע שב והעיד שוב ושוב שלתובעת, היתה בעיה כי א' א' הוא עורך דין שהושעה וי' א' לא גר בגרנות. להסיר ספק, הנתבע במכתביו ביקש שוב ושוב לקיים את מגעיו דווקא עם א', אותו פושע מסוכן, ולא עם י' שכל עוונו הנטען, שהבית בגרנות לא על שמו. להסיר ספק נוסף, שוב ושוב ערך הנתבע הסכמים עם התובעת שלפיהם ימשיכו בביצוע העיסקה, ואף דרש מהם במפגיע להחליט אם הם מבקשים להמשיך בביצוע העיסקה, ולא אמר להם שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן לקיים עיסקה משותפת עם אנשים רשעים כאלה. אני רואה בהעלאת טענה זו תירוץ למעשי הנתבע, ולא טענה אמיתית, בדבר מצג שווא או הפרעה כלשהיא לפעילות כלשהיא.
7.על פי ההסכם התחייבה התובעת להעמיד לחברה הלוואת בעלים בסך 750,000 ₪, כנגד הקצאת 100 מניות מהון המניות הרשום של החברה, באופן שלאחר הקצאת המניות, הנתבע והתובעת יהיו בעלי מניות שווים בחברה, וכל אחד מהם יחזיק 100 מניות של החברה. במעמד חתימת ההסכם, שולם סך 200,000 ₪, שהופקד בידי הנאמן עו"ד גיגי, והוסכם שכנגד סכום זה יוקצו לתובעת 15 מניות מהון המניות הרשום של החברה, והנאמן יעביר את הסכום לנתבע לאחר שתושלם פעולת הקצאת המניות ורישומן על שם התובעת ברשם החברות. עוד הוסכם, כי לא יאוחר מיום 15.4.11 ישולם סך 300,000 ₪, וכנגד סכום זה יוקצו לתובעת 35 מניות מהון המניות הרשום של החברה. גם סכום זה יופקד אצל הנאמן ויועבר רק לאחר השלמת רישום הקצאת המניות ברשם החברות. עוד הוסכם, שבשלב זה ישלם הנאמן לשמעון יאיר מתוך סכום זה 200,000 ₪ כנגד חתימת מסמך היעדר תביעות. יתרת הכספים, תועבר לנתבע. לגבי התשלום האחרון הוסכם שלא יאוחר מיום 31.7.11 ישולם סך 250,000 ₪, וכנגד סכום זה יוקצו לתובעת 50 מניות נוספות. לתובעת רשות לדחות את התשלום עד לא יאוחר מיום 31.12.11, ובמקרה זה תתווסף לסכום ריבית שנתית בשיעור 4% מיום חתימת ההסכם, 6.3.11 עד לביצוע התשלום בפועל. גם סכום זה היה צריך להיות מופקד בידיו הנאמנות של עו"ד גיגי ולהעבירו לנתבע לאחר השלמת רישום המניות על שם התובעת.
8.על פי ההסכם (ת/1) הצהיר הנתבע יהושע איתן כי בעבר התחייב כלפי אדם בשם שמעון יאיר להעביר לו 25 מניות מ-100 מניותיו, שהן כל מניות החברה, כנגד הלוואה שהעמיד לחברה. הוא הצהיר שבידו התחייבות של שמעון יאיר, שכנגד תשלום נוסף בסך 200,000 ₪ תתבטל התחייבותו של הנתבע להעברת 25 המניות.
9.על פי ההסכם כאמור, למרות שהחברה היא שהקצתה את המניות, הסכומים היו אמורים להיות משולמים לנתבע ולא לחברה. כנראה בשל כך הוסכם בסעיף 4.4, שהנתבע יהיה רשאי וזכאי למשוך באופן מיידי את כל הכספים שיושקעו בחברה על ידי התובעת לפי ההסכם, למעט סכום השווה ליתרת חוב החברה בחשבון העו"ש ביום חתימת ההסכם, ולמעט סכום חוב האגרות לרשם החברות עד לשנת 2010, וזאת על חשבון החזר הלוואות בעלים, שהנתבע העמיד לחברה בהתאם לרישומים החשבונאיים.
10.על פי סעיף 5 להסכם, התחייב הנתבע עם חתימת ההסכם שלא לבצע כל פעולה העשויה לחייב את החברה, לרבות בחשבון הבנק של החברה, אלא לאחר שהתובעת תתן הסכמתה בכתב לפעולה האמורה. עוד הוסכם בסעיף 5.2, כי לאחר ביצוע התשלום השני, דהיינו עד יום 15.4.11, ימונה לחברה מנהל נוסף שזהותו תיקבע על ידי התובעת, באופן שהמנהל הנוסף ביחד עם הנתבע יהיו מנהלי החברה, וישונו זכויות החתימה בשם החברה לרבות בחשבון הבנק, באופן שחתימתם יחדיו של הנתבע והמנהל הנוסף, בצירוף חותמת החברה או שמה המודפס, תחייב את החברה לכל דבר ועניין. עוד הוסכם, כי לאחר מינוי המנהלים כאמור, כל החלטה טעונה הסכמתם המשותפת של שני מנהלי החברה. אם התובעת לא תשלם את התשלום השלישי במועדו המקורי או הנדחה, נקבע שהנתבע יהיה רשאי לזמן אסיפה של בעלי המניות שבה ניתן יהיה לקבל החלטה על ביטול מינויו של נציג התובעת כמנהל, ושינוי זכויות החתימה כך שהנתבע יהיה רשאי לחייב את החברה בחתימתו על חותמת החברה.
11.על פי סעיף 5.7 להסכם, הוסכם שהצדדים לא יהיו זכאים לשכר כלשהו בגין פעולות שיעשו עבור החברה. לגבי החזר הלוואות בעלים, נקבע שכל ההכנסות שתהיינה לחברה לאחר חתימת ההסכם, יהיו מיועדות להחזר הלוואות בעלי המניות, וכל צד יהיה זכאי למשוך בעבור החזר ההלוואה חלק יחסי מהכנסות החברה, בהתאם לשיעור המניות המוחזקות על ידו, או שהוא זכאי להחזיק בהן, ולגבי התובעת נקבע שתהיה זכאית להחזר לפי החלק היחסי של הלוואות שהעמידה עד לאותו שלב.
ביצוע ההסכם
12.התשלום הראשון בוצע בעת חתימת ההסכם ביום 6.3.11. גם התשלום השני בוצע במועד, וכעולה מדברי התובעת, הועבר רישום המניות בהתאם על שמה, כך שלאחר שני התשלומים היו רשומים על שמה 50 מניות מתוך 150 המניות שהוקצו בחברה. לפי ההסכם היה צריך להיות בשלב זה מינוי דירקטור וקבלת החלטות משותפת בכתב ופתיחת חשבון.
13.כעולה מעדויות הצדדים, הנכס של החברה הוא בית מיוחד במינו בתוך שמורת טבע, שהשוכר ששכר אותו הפך אותו לווילה לבילויים. לפי עדותו של י' בעמ' 11, בעת החתימה על ההסכם היה הנכס בתהליך שיפוצים על ידי השוכר. הוא הושכר לצמד שותפים, שהאחד נרשם כשוכר (גילי) והשני, בעל האמצעים נרשם כערב (עמ' 26). לתובעת נודעו פרטי חוזה השכירות רק חודש לאחר חתימת ההסכם, ואז נודע שהחוזה הוא ל-18 שנה עם אופציה ל-18 שנה נוספות, בניגוד לדין הקובע שהסכם שכירות מעל 10 שנים יש לרשום בטאבו (עמ' 26).
14.אין חולק, שבשעה שנחתם ההסכם ביום 6.3.11 היה הנכס היחיד של החברה מושכר לשני שותפים, שהתכוונו לשפצו ולהפוך אותו לוילה למסיבות רווקים. לפי עדותו של י' (עמ' 16 שורות 7-8), לאורך כל התקופה לא היה לתובעת קשר עם השוכרים, ובמהלך 2013 הנתבע החזיר לשוכר את 12 השיקים ללא התייעצות עם התובעת, והגיש נגדו תביעה לפינוי מהנכס. לפי עדות א' בעמ' 36, הסתבר לו שהנתבע ביקש לסלק את השוכר בסוף 2012, ולמרות שהשוכר מסר לו 12 שיקים בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כל אחד לשנת 2013, בצורה לא נבונה שאינה מגינה על האינטרסים של החברה, הנתבע החזיר לשוכר את השיקים, כאשר השוכר ממשיך להחזיק בנכס, וב-2013 הגיש נגדו תביעה שנכשלה וניתן פסק דין כנגד הנתבע והחברה מכיוון שהשופטת לא האמינה לנתבע. כל אותו זמן ישב השוכר בנכס, כשהוא צריך לשלם לחברה 80,000 ₪ בתוספת מע"מ ואין שיקים לתשלומם. על כן נאלץ הנתבע להגיש תביעה נוספת שבה ניתן פסק דין רק בסוף 2013. כל הפעולות האלה נודעו בדיעבד לתובעת. יתר על כן, גם כאשר כבר היה על השוכר לפנות את הנכס במרץ 2014 והיו לו הזמנות לחודש אפריל בתקופת הפסח, פנה לנתבע שיתן לו עוד כמה ימים כדי שיוכל לקיים את האירועים תמורת 10,000 ₪, והנתבע סיפר על כך בדיעבד והסכים לכך בלי להיוועץ עם התובעת. הנתבע לא הכחיש את הנטען לגבי היחסים עם השוכר, ואישר בעמ' 60 שהביא לידיעת התובעת את מעשי השוכר באפריל 2014. לדבריו, קיבל מכתבים מהקק"ל והמינהל בדבר פעולות שעשה השוכר, ולכן ניסה לפנותו לאחר שלא נענה לפניות לתקן את מה שהתבקש או להכשיר זאת כחוק, כמו בריכה. לכן הגיש נגדו תביעה על הפרת הסכם, ושם לטענתו נקבע שלהכשיר את הדברים לוקח זמן ולכן אין לפנותו. על כן נדחתה התביעה ואז נתבע עקב אי תשלום, "זה לקח 2013 שלא שילם, רק ב-2014 קבלנו צו פינוי, כאשר המצב איתו כרגע שיש נגדו תיקי הוצל"פ" (עמ' 52). החל מעמ' 74 נשאל הנתבע על כך שלא שיתף את התובעת בשום החלטה בנוגע לשוכרים – החלפת השוכרים, תביעות, פינוי, העלאת דמי שכירות, בטחונות ועוד. הנתבע הכחיש זאת. כשנשאל במה שיתף אותם ענה שהעביר את החומר לא' בזמן אמת. כשהתבקש להראות מסמך אחד שיראה ששיתף את התובעת בזמן אמת ענה שהיו בסך הכל פעמיים הזדמנויות להשכיר, פעם אחת עם גילי ואחרי זה סיפור הפינוי, ופעם שנייה אחרי הפינוי כשהם הציעו לשלוח שוכר ולא הכל היה בכתב. לדבריו לא נודע לתובעת בדיעבד אלא בזמן אמת. לשאלה אם הסכימה התובעת שהנתבע יקח לחשבונו הפרטי גם את המחצית השנייה של דמי השכירות, ענה שלא היו דמי שכירות לאחר10.11.12, מועד בו ויתרה התובעת על טענות העבר ועד 2014. כשנשאל אם עד היום אין שום כסף לחלק בינו לבין השותפים שלו ענה שהיו הוצאות והוא נשאר עם חוב, ולכן משך אותו משיכת בעלים (עמ' 77 שורה 17). לא ידעתי משיכת בעלים מהי. אני יודע על הלוואת בעלים, אבל משיכת בעלים זהו ביטוי חדש. עדותו של הנתבע בפני בנושא זה אינה אמינה. גירסאותיו השתנו, וכאשר נשאל על דיווח שוטף וקבלת הסכמת התובעת טען שהיו רק שתי הזדמנויות להשכיר, כאילו זה הענין היחיד שצריך לשתף בו את התובעת, ולא הגשת תביעה, החזרת שיקים, וכדומה. אף לפי שיטתו, פעל לבדו ללא הסכמה של התובעת בכל ענייני השכירות, ואיני מאמין לו שמסר מידע על אותם דברם שהוא אומר שמסר מידע, בזמן אמת.
15.בעמ' 77 פירט הנתבע שלקח מאחיו בטחון שהוא שיק 100,000 שקל, אבל הוא לא דואג, לאור היכולות הכלכליות של אחיו והוא לא חושב שהוא יפר את ההסכמים. האח לא הביא ערב. גם החלטה זו התקבלה על ידי הנתבע ללא השתתפות התובעת. כשנשאל הנתבע איך הסכים שכל ההשקעות יתקזזו מדמי השכירות, כשמדובר לטענתו בהשקעות של מאות אלפי שקלים, כך שלא צפויה הכנסה בשנים הקרובות, ענה בעמ' 78 שעוד לא החליטו כמה כסף ישקיע אחיו ועד מתי למעשה לא ישלם דמי שכירות כלל. בכך למעשה העביר הנתבע את הנכס לאחיו, למשך שנים רבות, ללא כל הכנסה לחברה.
16.לטענת התובעת, הנתבע פעל בצורה לא הגיונית כשרצה להיפטר מהערב בעל היכולת הכלכלית ופתח באיומים טלפוניים על הערב, שיודיע עליו שהוא מנהל עסק מהצד למרות שאסור לו, דבר שהביא להיעלמותו, למורת רוח התובעת (עמ' 27 שורות 6-15). הנתבע לא הכחיש זאת. גם פעולות אלה, שלא היו בהסכמת התובעת, שנדרשה לפי ההסכם, לא היו לטובת החברה.
17.לגבי התשלום השלישי, הוסכם בסעיף 4.2 להסכם, כי הוא יהיה בסך 250,000 ₪ וישולם ביום 31.7.11, וכנגד התשלום יוקצו לתובעת 50 המניות האחרונות. עוד הוסכם בסעיף 4.2.3 להסכם, כי התובעת רשאית לדחות את מועד התשלום השלישי עד יום 31.12.11, ובמקרה זה תתווסף לתשלום ריבית שנתית של 4% בגין התקופה מיום חתימת ההסכם עד לתשלום בפועל.
18.לפי עדותו של י' בעמ' 11, סביב החגים של 2011 פנה אליו הנתבע ואמר שהוא בלחץ כספי, וביקש להעביר לו 50,000 ₪. כשביקש לדעת למה צריך להקדים תשלום 50,000 ₪, נענה שהנתבע נרשם ללימודים באוניברסיטה ולבן שלו נולדה שלישייה שנה או שנתיים קודם. בסוף סיכמו על 20,000 ₪, שלא הועברו לנאמן אלא ישירות לנתבע, עקב היחסים החבריים. בסביבות 20.12, שאל י' אם יוכל לפצל את התשלום השלישי לשניים, ולסגור כל מיני התחשבנויות כגון חלק משכירות של 48,000 ₪ שהגיע לתובעת וחתימת חוזה ל-2012 שהיה אמור להניב 120,000 שקלים נוספים. י' ביקש תשובה כמה כסף להכין, כי הוא נוסע לחו"ל מ-26.12 עד 4.1 והנתבע, לפי עדותו, שם יד על כתפו ואמר לו שיעזוב את זה וידברו כשיחזור, כי זה ממילא לא דחוף כי אם ייסגר החוזה ל-2012 יש את 120,000 השקלים שישולמו ויעשו קיזוז. הנתבע לא הכחיש בעדותו את עדות י' בענין המגעים ביניהם קודם לנסיעתו של י' לחו"ל, ואני מקבלם כאמת. על כן, הוסכם שלא לעמוד על המועד הקבוע עד יום 31.12.11.
19.ביום 4.1.12 כתב עו"ד גיגי לתובעת, בהעתק לנתבע, כי על פי ההסכם היה עליה להפקיד בידיו הנאמנות לא יאוחר מיום 31.12.11 250,000 ₪ בצירוף ריבית, אך ההפקדה לא בוצעה, ועל כן עליה לבצע את ההפקדה באופן מיידי (ת/2). בהמשך לאותו מכתב, כתב הנתבע לתובעת ביום 8.1.12 שההפקדה לא בוצעה ולא מולא סעיף 4.2.3 להסכם. נאמר, שאם תוך 3 ימים לא יופקד הסכום, "אראה בזאת הפרת החוזה" (נ/5).
20.מכתב זה נענה במכתב התובעת מיום 9.1.12 (נ/6), שבו נאמר שביום 20.9.11, ביקש הנתבע הקדמת תשלום והועבר אליו סך 20,000 ₪ מתוך היתרה בסך 250,000 ₪. נטען, כי לאורך כל השנה לא הועברו על ידי הנתבע התשלומים המגיעים בעבור החלק היחסי בהחזקת המניות, לפי טענת הנתבע שייעשה חשבון קיזוזים במועד התשלום הבא. ביום 21.12.11, נטען שהתובעת ביקשה פיצול התשלום לתשלום שיסתכם ל-100,000 ₪, כולל 20,000 ₪ שהועברו, כולל דמי השכירות שמגיעים בגין שנת 2012, וכן קיזוזים. הנתבע ענה שישקול וידונו בכל הבקשות אחרי שהנתבע ייפגש עם השוכר. כמו כן אמר שישוחח עם התובעת כשיוסף א', מנהל התובעת, יחזור מחו"ל. הוא חזר ב-4.1.12, ולא קיבל שיחת טלפון. על כן נטען שהמכתב מיום 8.1.12 אינו מובן.
21.ביום 12.1.12 כתב הנתבע לתובעת (נ/7), כי ביום 9.1.12 הופיע יוסף א' בביתו, והודיע שהתובעת לחוצה כספית, וכי תוכל להפקיד רק 30,000 ₪. הנתבע לא הסכים לכך והודיע שהוא עומד על הפקדת מלוא הסכום הנקוב בהסכם. ביום 10.1.12 הופקד בחשבונו סך 30,000 ₪. על כן, כתב הנתבע כי "אני נאלץ להודיעכם על ביטול ההסכם. אשר ייכנס לתוקפו מיד עם משלוח מכתבי זה". עוד נאמר שהסך של 30,000 ₪ מוחזר לחשבון התובעת במקביל, וי' אישר שסכום זה הוחזר לתובעת (עמ' 20 שורה 31).
22.הנתבע הסביר בעדותו שהחלטתו על ביטול ההסכם נבעה מכעסו שהחל כבר ביום כריתת ההסכם. לדבריו, במסגרת המשא ומתן דיברו על תשלום מיידי בהסכם. ההסכם שונה במדרגות לקראת הכניסה לעו"ד גיגי, ואז שינו את הסכומים ומועדי התשלום. כלומר, הנתבע הסכים לתנאי תשלום אחרים, אבל כאשר אלה לא קויימו לפי טענתו, טען לביטול ההסכם. להסיר ספק, גם הנתבע אישר שמלבד ההסכם בכתב מיום 6.3.11 ת/1 לא היה הסכם נוסף בכתב או בעל-פה בין הצדדים מאותם ימים (עמוד 53). לאחר מכן נשאל שוב אם היה הסכם נוסף וענה בעמ' 54, גירסה אחרת שמלבד ההסכם היה הסכם בעל-פה שהתשלום השלישי, שהוסכם שישולם ללא ריבית עד 31.7.11 ועם ריבית עד 31.12.11, הוסכם שישולם בתוך חודשיים שלושה מיום 6.3.11, דהיינו עד 6.6.11. אני דוחה את דברי הנתבע כבלתי אמינים בעניין זה. לא רק שהוא שינה את גירסתו תוך כדי דיבור, ולא רק שאין לגירסתו אחיזה כלשהי, לא בהסכם ולא במכתבים שנשלחו מטעמו לאחר מכן, אלא שגירסה זו לא הוטחה כלל בעדי התובעת, ונראה שמדובר בהמצאה מן הזמן האחרון.
23.ביום 1.2.12 העלתה התובעת במכתבה לנתבע ולעו"ד גיגי (נ/9) את השתלשלות העניינים לגירסתה, אשר נתמכה גם בעדותו של י' מעמ' 11 ואילך. נטען, כי בפגישה ביום 22.12.11 ביקש י' א' לפצל את התשלום השלישי לשניים. השלמה ל-100,000 ₪ והיתר הארכת ההלוואה ותשלום ריבית של 4%. נתבקשה תשובה עקב נסיעה לחו"ל עד 4.1.12, על מנת להיערך מבחינה כספית. על כך השיב הנתבע "סע לשלום, תיהנה, אל תעסיק את עצמך בעניין, נדבר כשתחזור". ביום 4.1.12 שב י' מחופשה ובתאריך זה נשלחה תזכורת מעו"ד גיגי בעקבותיה נעשו נסיונות לדבר עם הנתבע, שלא נענו. ביום 9.1.12 הבינה התובעת לראשונה שהנתבע פועל בניגוד להבנות בעל-פה. לפיכך שלח י' מיד הודעת סמס שהעלתה את המוסכם, ומאחר שלא נענה נכנס לביתו של הנתבע בערב ושאל מדוע הוא מסכם דבר אחד ופועל בצורה מנוגדת. הנתבע ענה שהוציא שיקים בהתבסס על הכסף והוא לחוץ. נטען, שלמחרת ביקש י' עדכון לגבי חידוש חוזה השכירות אך נענה בשברי אינפורמציה. כמו כן אמר הנתבע שחוזה השכירות ארוך הטווח בוטל עקב הפרת חוקי התכנון והבנייה, וכי הנתבע שוקל להפעיל בשנה הבאה את העסק באמצעות בתו. השיחה הופסקה באמצעה עקב שרברב שהגיע ולא חודשה. לאחר מכן במפתיע, הועבר המכתב מיום 12.1.12. התובעת הכחישה את הטענה שאמרה שהיא בקשיים כספיים. באותו יום, 12.1.12, אחר הצהריים היו כספי התשלום מוכנים להעברה לחשבון עו"ד גיגי, אך ההעברה לא בוצעה לפי בקשת הנתבע המפורשת. כך העיד גם א' בעמ' 32, שהתקשר לעו"ד גיגי להודיע על העברת 230,000 ₪, וזה העלה את הנתבע על הקו והוחלט שלא להעביר את הכסף באותו יום אלא לקבוע פגישה לשבוע הבא. על פי ת/9 העבירה התובעת 230,000 ₪ ביום 30.1.12, כאשר מיום 12.1.12 לוותה מהבנק 158,000 ₪, שהיו מוכנים בידה. לפי עדות א' בעמ' 33, ביקשה התובעת להשלים את העיסקה, ומכיוון שהרגישה סחבת מצד הנתבע, ספר 10 ימי עסקים והעביר את הכסף ב-30.1.12. מכל מקום, אין ספק, שהסכום של 230,000 ₪ הועבר ביום 31.1.12.
24.ביום 8.2.12 כתבה התובעת לנתבע ולעו"ד גיגי (נ/12), חזרה על גירסתה ופירטה את הנסיונות להגיע להסכמה. הובאו דבריו של הנתבע בפגישה ביום 18.1.12, לפיהם נתנו לו להבין שיוכל לקבל את התשלום קודם לכן והוא כועס על כך שהסכים לדחות את התשלום השלישי. הובהר לו, שמרבית הכסף שולם ואפשר היה להעביר לו את הכסף ב-12.1.12, אך בתום שיחה בת כשעתיים רצה הנתבע ללכת הביתה ולחשוב. א' הצליח לשכנעו להגיע לעו"ד גיגי והנתבע הודיע שקודם לכן הוא רוצה לחשוב על הדברים ולישון עליהם בסוף השבוע. לאחר מכן בוטלה הפגישה. התובעת הודיעה שהיא עומדת על רצונה וזכותה להשלים את העיסקה והיא דוחה את הודעת הביטול שניתנה שלא כדין והתקבלה ביום 15.1.12.
25.ביום 9.2.12 כתב עו"ד גיגי לתובעת (נ/10) שהוא מציע שהסכום שהופקד בחשבונו בסך 230,000 ₪, יושב לתובעת מבלי שהדבר יפגע באיזה מטענות הצדדים, שכן הריבית שניתן לקבל בבנק על הפקדון היא כחצי אחוז בלבד. העתק נשלח לנתבע. התובעת השיבה שהיא מבקשת שהסכום יישאר בנאמנות בחשבונו (ת/12).
26.ביום 15.2.12 כתבה התובעת באמצעות עו"ד בירן לנתבע ולחברה, שהם הפרו את ההסכם בכך שלא ביצעו את מינוי המנהל הנוסף בחברה, ושינוי זכויות החתימה. כמו כן הגיע דירקטוריון החברה, שהוא רק הנתבע, להחלטות שונות הטעונות הסכמה על ידי שני המנהלים שיש בהן פגיעה חמורה בזכויות התובעת, ביניהן החלטות על שינוי תנאי השכירות, שינוי בתשלומים המגיעים לחברה ועוד. על כן נדרשו הנתבע והחברה להמציא תוך 7 ימים את כל ההסכמים שנעשו או בוטלו בקשר להשכרת הנכס, דין חשבון על התקבולים שהתקבלו בחברה מיום 15.4.11, והעתקים מאושרים מחשבונות החברה מ-15.4.11. כמו כן נדרשה הקצאת יתרת המניות, לאחר שמלוא יתרת הסכום שהתחייבה התובעת לשלם הופקדה בידי עו"ד גיגי. עוד נדרש למנות מנהל נוסף ולשנות את זכויות החתימה (ת/13).
27.ביום 7.3.12 ענה עו"ד ברבארה למכתבו של עו"ד בירן מיום 15.2.12 (נ/13) וטען שהתובעת היא שהפרה את הסכם השותפות וגרמה נזקים רבים. כמו כן נטען שנודע לנתבע ולחברה כי עו"ד א' א' היטעה אותה בכך שלא חשף בפניה את הרשעתו בהליכים פליליים ומשמעתיים, ואילו היה מידע זה נחשף לא היה מרשה למרשו להתקשר בהסכם שותפות איתו או עם תאגיד בבעלותו. במכתב נאמר שהחברה הודיעה לתובעת ביום 12.1.12 על ביטול ההסכם, ועל כן מרשתו חפצה לבטל את הסכם השותפות באופן מיידי.
28.ביום 15.5.12, כתב עו"ד בירן בשם התובעת לעו"ד ברבארה בשם הנתבע, כי עקב אי מיצוי המו"מ בהסכמות נדרש מינוי בורר. עוד נדרשו הנתבע והחברה שלא לבצע כל פעולה בחברה או בנכסיה בלי הסכמת התובעת בכתב ומראש (ת/14).
29.ביום 29.7.12 כתב עו"ד ברבארה בשם החברה לתובעת באמצעות עו"ד שגיא (נ/16) את רשימת הפסדיו ונזקיו של מרשתו כתוצאה מאי הפקדת ותשלום הסכומים בזמן. בסופו של המכתב נאמר שסכום הפיצוי הנדרש יימסר בשיחה טלפונית לאחר קבלת המכתב, ובמידה ותהיה הסכמה, מוכן הנתבע לפתוח דף חדש לאחר עריכת הסכמים מחייבים בדבר תנאי השותפות וניהול נכסי השותפות לפי חלוקת מניות מוסכמת, 49% לתובעת ו-51% לחברה, שנטען שהיא על פי הודעת ב"כ התובעת והתובעת.
30.ביום 10.9.12 כתב עו"ד סלומון בשם שמעון ביטון מכתב לעו"ד גיגי (ת/3), והזכיר לו הסכם פשרה שהושג בתביעות נגד הנתבע, אישתו והחברה, לפיו כנגד 13,000$ ששילם שמעון ביטון, עמדה לו זכות להגדיל את החזקותיו וזכות סירוב ראשונה על הקצאת מניות. נטען, שהקצאת המניות לתובעת היא הפרה בוטה של ההסכם הידוע לעו"ד גיגי ולנתבעים, ועל כן נדרש להעביר למר ביטון 25% מהון המניות של החברה על מנת להקטין את נזקיו. לנושא ביטון אחזור בהמשך, משום שהוא מלווה את פעולות הצדדים עד היום.
31.ביום 24.9.12 הוסכם בין הצדדים (ת/4) כי דמי השכירות שהתקבלו אצל הנתבע מתחילת ינואר 2012 הם 90,000 ₪ + מע"מ, ועל מנת לחזור למיתווה העיסקה, 30,000 ₪ מדמי השכירות, ו-3,300 ₪ נוספים עבור אוקטובר 2012 ייוותרו בידיו של הנתבע, תוך שהצדדים רואים בזה בונוס + פיצוי, איש מנקודת השקפתו. הוסכם שהצדדים יורו לעורכי הדין שלהם להכין את המסמכים הדרושים לפי ההבנות בפגישה בנהריה, שקדמה לפגישה זו, כך שיוכלו להחתם במהלך אוקטובר 2012. הצדדים הסכימו, שההכנסות/הכסף יחולק שווה בשווה מ-1.11.12 בניכוי הוצאות החברה ללא תלות בגמר ניסוח ההסכם. באשר לזכויותיו של שמעון ביטון, התחייב הנתבע שהמחלוקת תוסדר על ידו באופן שלא ייפגעו זכויות התובעת לפי ההסכם בין הצדדים.
32.הנתבע העיד בעמ' 56 שורה 12, שחתם על ההסכם ת/4 "תוך כדי לחץ". הוא פירט שהלחץ שהופעל עליו הוא שיתבעו אותו ואת עו"ד גיגי על כך ששניהם לא סיפרו על עניינו של ביטון. הוא הסביר שעו"ד גיגי אמר לו שביטון לא עמד בהסכם הפשרה ואי אפשר לחכות לו עד אין סוף. עדי התובעת לא נשאלו על כך, אבל מתיאורו של הנתבע עולה שלא היה כלפיו לחץ שמשמעו כפייה כדברי סעיף 17 לחוק החוזים [חלק כללי], בכח או באיום. כפי שנקבע בסעיף 17 (ב) לחוק החוזים, אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות, אינה בגדר איום לפי סעיף זה. לפי תיאורו של הנתבע, לא חרגו מעשי נציגי התובעת מגדר אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות. יתר על כן, התרופה לכפייה היא ביטול ההסכם, והנתבע לא ביטל מעולם הסכם זה, ואף המשיך ודרש לקיימו. על כן אני דוחה את הטענה בדבר כפייה, וכל טענה אחרת בדבר שלילת רצונו החופשי של הנתבע.
33.ביום 28.10.12 הודיע עו"ד סלומון לתובעת, בשם שמעון ביטון (ת/5) כי היו מספר פגישות עם הנתבע למציאת הסדר פשרה, שלא צלחו, והתובעת מוזהרת שלא תשים כספה על קרן הצבי, שכן ההסכם מיום 6.3.11 נעשה תוך הפרת פסק דין חלוט ומר ביטון עומד על זכויותיו. לפי הראיות שבפני, זו הפעם הראשונה שבה נודע לתובעת על עניינו של ביטון. להסיר ספק, אני דוחה את טענת הנתבעים ביסיכומיהם, ככל שיש להבין טענה כזו, כי מכיוון שפסק הדין בעניינו של ביטון, הוא "דין" הרי הוא מהמפורשמות שאינן צריכות ראיה במובן זה שהיה על התובעת לדעת את פסק הדין. לא היה על התובעת לדעת בשנת 2011 על פסק דין שניתן בעניינו של הנתבע בשנת 2003, גם אם פורסם. אציין, שבניגוד לטענה זו, טען הנתבע בסיכומיו, שלא ידע על פסק דין שניתן נגד א' א'. הפנייה הקודמת של ביטון היתה לעו"ד גיגי, שהיה בא כוחו של הנתבע בהסכם עם ביטון וידע עליו ללא ספק.
34.לפי עדותו של הנתבע החל מעמ' 49, ב-1997 התקבלו האישורים למיזם, ואז חיפש שותף. הוא החליט לצרף את "השותף הראשון ביטון שמעון", כאשר הוסכם עמו שישקיע 75,000$ עבור 25% מניות ועוד 75,000$ עבור 24% נוספים. ביטון השקיע 75,000$ בשנת 98' או 99' ואז משך 20,000$ ונסע ללונדון. ב-2003 הבטיח שיחזור ולא חזר. לטענת הנתבע, התקשר עם התובעת משום שב-10 השנים שחלפו עד 2010 לא קרה שום דבר עם ביטון. בינתיים לווה כסף מחבר, 100,000$, וזהו אותו יאיר שמעון המופיע בהסכם עם התובעת. אציין, שבניגוד לטענה שהיתה זו הלוואה משמעון יאיר, אישר הנתבע בהסכם שהתחייב להעביר לשמעון יאיר 25% ממניות החברה כנגד ההלוואה. כמו כן, לא חלפו 10 שנים מסיום היחסים עם ביטון, ובודאי לא חלפו 10 שנים משנת 2003, שבה ניתן תוקף להסכם פשרה בין הנתבע לביטון.
35.ביום 10.11.12 נעשה בין הצדדים "הסכם זמני" (ת/6), לפיו עד לסיום המחלוקת עם שמעון ביטון יישאר המצב על כנו, דהיינו לא יועברו מניות, והפקדון יועבר לתובעת. נקבע, כי בסוף דצמבר 12' תיערך הערכת מצב. עד לתאריך זה ייעשו מצד הנתבע כל הפעולות הנדרשות לסיום הפרשה עם ביטון. הוסכם, שחשבון בנק של החברה ייפתח ב-1.1.13. הנתבע ימשיך לטפל בנושא ההשכרה מול השוכרים. לידי התובעת יועברו שני שיקים בגין שכירות עבור נובמבר דצמבר 2012 (שאכן הועברו – ת/11), והוסכם שאין לתובעת דרישות או טענות לגבי שנת 2011 ו-2012 בנושאים כספיים או אחרים כלפי החברה או הנתבע. הוסכם, שבמידה ויושג הסכם עד דצמבר 12' עם שמעון, יוחזר וישמש הפקדון לצורך זה. בהמשך ל- ת/10, הודיע הנתבע לנאמן עו"ד גיגי בעניין פקדון בנאמנותו בסך 230,000 ₪, שהגיע להבנות עם התובעת שיש לשחרר את הפקדון ולהחזירו לתובעת לאלתר. י' אישר בעדותו בעמ' 14, שהתובעת התחייבה להעמיד את הסכום לנתבע תוך 7 ימים מרגע שתיפתר המחלוקת עם ביטון. אין ראיות לטענת הנתבע, שהיה זכאי לקבל את הכסף לפי דרישה גם אם אינו פותר את המניעה שהוטלה על ידי ביטון. אף הנתבע לא העיד כך. אעסוק בכך אף להלן.
36.טיוטה להסכם בין הצדדים שהוגשה כנ/17 מעלה הצעה של הנתבע, כי על אף הקבוע בהסכם המקורי תהיה חלוקת המניות 51% לנתבע ו-49% לתובעת, מבלי שיהיה בשוני זה כדי לשנות את חלקה של התובעת, 50% בכל החובות והזכויות של החברה.
37.ביום 3.7.13 כתב הנתבע לתובעת, שאין מניעה להשלים את העיסקה ביניהם. לטענתו, האפשרויות לגבי נושא שמעון ביטון הן הסכם פשרה או תביעה הדדית. מאז ההסכם הזמני, ההסכם לא הושלם, הכסף הוחזר לתובעת אך היא זכאית לשכר דירה וזכויות לפי 50%, וזה לא מקובל על הנתבע. על כן, לדעת הנתבע, על התובעת להחליט אם יש מניעה להשלים את החוזה, שאז עליה לדרוש ביטול ההסכם והשבת הכסף, או אם אין מניעה, יש להשלים ההסכם "שכן 49% מניות אינן בסיכון". על כן נדרשה התובעת להודיע עמדתה באשר להשלמת ההסכם תוך 7 ימים (ת/7).
38.למחרת, ביום 4.7.13 הודיעה התובעת, כי התקדמות ההסכם עוכבה לבקשת הנתבע עד להסרת תביעותיו של ביטון. כך גם הוסכם בהסכם מיום 10.11.12. על כן אין מקום לטענות כלפי התובעת. יש אכן מניעה להשלמת ההסכם, ועל הנתבע לפעול להגיע למצב שבו שמעון ביטון יאשר בכתב שאינו רואה עצמו זכאי למניות בחברה, וכן שעורכי הדין יצרו את המסמכים הנחוצים כפי שהוסכם. נטען, שהתובעת אינה עושה עושר על חשבון הנתבע, כטענתו, שכן היא בעלים כדין של 35% מהמניות, ואילו הנתבע עשה עושר על חשבונה, כאשר בכפייה ובעושק ניכס לעצמו 50,000 ₪ בטענה להפרות מצד התובעת, כשבדיעבד הסתבר שהסתיר מהתובעת פרטים מהותיים.
39.ההתכתבות הבאה היא מכתבו של הנתבע לתובעת מיום 2.4.14, המתייחס לפגישה שנערכה ביום 25.3.14. בפגישה זו נמסר מכתבו של עו"ד יאיר מסלם, שביקש להניח את דעת התובעת באשר לביטון ולהשלמת ההסכם. התובעת טענה שהמכתב הזה לא מספק אותה, ועד שלא יהיה מכתב מנציג ביטון לא ניתן להשלים את ההסכם. הועלו הצעות פשרה שלא הוסכמו. אשר להשכרת המקום, ביקשה התובעת להפעיל את המקום ביחד, והנתבע השיב שלא תהיה הפעלה כזו לפי "ההסכם המתוקן שנערך במסגרת הפשרה שבינינו", והמקום יושכר וחלוקת המניות תהיה 49-51%. לטענת הנתבע, תשובת י' בשם התובעת היתה שלא מקובל עליו שבגלל עניין הסמים, עניין פעוט, לא תהיה הפעלה משותפת. לטענת הנתבע במכתבו, הזכיר שזה היה התנאי לקיום השותפות וחלוקת המניות והתובעת הסכימה. הנתבע טען שהוא ממתין לתשובת הנתבעת בעניין ההסכם, ולא מוכן להיפגש עם י' אלא רק עם א'.
40.התובעת השיבה ביום 19.6.14 למכתבו של הנתבע, וטענה שהמכתב הוכן ביום 3.4.14, אבל מאז אירעו שלושה אירועים בעלי חשיבות. האחד, התפנות השוכר מהנכס תוך ונדליזם לנכס. השני, הגשת תביעה על ידי שמעון ביטון, תוך עיקול מניות הנתבע בתובעת, עיקול זכויות החכירה של הנתבע והחברה בנכס, וכספים ודמי שכירות המגיעים. השלישי, בנייה ושיפוצים בנכס על ידי מי שהציגו את עצמם כבני משפחה מדרגה ראשונה של הנתבע. נטען ביחס לפגישה מיום 25.3.14, שהמניעה להשלמת ההסכם נובעת מהיסטוריה משפטית של הנתבע עם צדדים שלישיים שהוסתרה מהתובעת, למרות שהתובעת היתה מוכנה להשלמת העיסקה. התובעת לא מוכנה למכור את חלקה בחברה, והיא רוצה להביא את החברה למיצוי יכולת ההכנסה שלה, ולצורך כך הציעה להפעיל את הנכס במשותף, וגם לרכוש עוד אחוזים בחברה על מנת שאפשר יהיה להעביר את יתרת הכספים. התובעת התרתה בנתבע שלא להפעיל את הנכס באמצעות בנו שאין לו אמצעים כלכליים ונסיון, ועמדה על כך שהיא רוצה להשלים את העיסקה מיד לאחר שהמניעה להשלמתה תוסר על ידי הנתבע.
41.להסיר ספק, התובעת לא אישרה חלוקה של 51%-49% אלא דיברה על 50%-50%. א' נשאל על כך והכחיש בעדותו שהתובעת הגיעה להבנה עם הנתבע שמקסימום ההחזקות שהתובעת תחזיק יהיו 49% (עמ' 48 שורה 15). הנתבע נשאל על כך וענה שחלוקה זו נועדה לפתור את החשש של התנגדות המוסדות לשותפות כזו עם התובעת. כעולה מדבריו בעמ' 64, עו"ד ברבארה מטעמו כל הזמן דיבר על 49% לתובעת, ואף אחד לא הכחיש את זה ולכן לטענתו הדבר היה מוסכם. עו"ד ברבארה לא העיד בפני, וככל שיש להסתמך על דברי הנתבע, איני מאמין לעדותו שכך הוסכם. לא ראיתי שום ראיה להסכמה כזו מצד התובעת, ולפי הראיות שבפני, זו היתה דרישה של הנתבע שלא הוסכמה.
42.הנתבע העיד בעמ' 56 שעקב הפגם שמצא בשותפיו, חשש שהמערכת תעורר בעיות עם שותף כזה. לדבריו, "הם לא יסכימו לנוכחות של אחד מהשותפים שהתגלה שהוא לא עורך דין כפי שהציג אותו, אלא כמי שהורשע בעבירת סמים ולא היה לי ספק שתהיינה בעיות בכיוון הזה". בהנחה שאכן א' א' אינו עורך דין כפי שהציג עצמו, משום שהושעה על רקע של עבירת סמים, יכול להיות שהיה לנתבע חשש כזה. ואולם, אין די בחשש של הנתבע עצמו. לא ראיתי שום דרישה של הרשויות שאחד מבעלי המניות בחברה השותפה בחברה נחל שרך בע"מ יהיה עו"ד, ולא עו"ד מושעה. הנתבע טען שהתובעת הסכימה למיתווה זה של 51-49%, ולכך אין שום בסיס מלבד עדותו של הנתבע, הנסתרת על ידי התגובה של התובעת בזמן אמת.
43.כאמור, הוגשה תביעה על ידי ביטון ובמסגרתה הוטל צו עיקול אצל התובעת. כפי שהעיד א' בעמ' 38 שורה 14, נתנה התובעת תשובה לצו העיקול שהיא מחזיקה בכספים לפי צו העיקול. א' נשאל על ידי ב"כ הנתבע אם נכון שהנתבע הבטיח לשפות את התובעת בסך 230,000 ₪, שזה הסכום שהם צריכים להעביר, על מנת להניח את דעתה שאין מניעות, וניתן להסיר את החסם הזה. א' ענה שהדבר לא נכון, וממסמכים ששלח הנתבע התברר שהוא על גבול של חדל פרעון, ושיקים בסכומים של כמה אלפי שקלים חוזרים מחשבונו מבלי שיפרע אותם. מכל מקום, הוא לא הציע הצעה כזו, שממילא לא היתה לו יכולת כספית שניתן לסמוך עליה לשם כך (עמ' 38). ב"כ הנתבע הגיש את המכתב מיום 16.5.14, שהוא מכתב הנתבע לתובעת שבו נאמר שהובטח שיפוי כנגד כל דרישה שתקום בעניינו של שמעון ביטון. ככל שהתכוון ב"כ הנתבע לסתור בכך את דברי א', אין בכך סתירה. זו טענתו של הנתבע שבעבר הבטיח שיפוי. א' העיד שהנתבע לא הבטיח שיפוי, ואף אם היה מבטיח לא היה בהבטחה זו כדי לשנות את פעולות התובעת, לאור יכולתו הכספית של הנתבע. אין צורך להכריע בשאלה אם הנתבע הציע שיפוי, שכן לא נסתרה טענת התובעת שאי אפשר לסמוך על הבטחת השיפוי של הנתבע, שמטרתה להביא את התובעת לנהוג בניגוד לתביעות ביטון קודם הגשת התביעה ולתשובתה לצו העיקול לאחר הגשת התביעה, ולהסתכן בהנחת כספה על קרן הצבי.
44.במכתב הנתבע לתובעת מיום 29.6.14 נאמר שא' מטעם התובעת ביקר בנכס ושוחח עם השוכר שהוא אחיו של הנתבע, ונודע לו שהשוכר הוא קצין בקבע לשעבר בעל יכולת כלכלית, יציב ואחראי. למרות זאת, נטען שבביקור שני התובעת איימה על השוכר. הנתבע עמד על כך, שרק הוא מייצג את החברה מול השוכרים ומול המוסדות בהסכמה מלאה של התובעת. נטען על ידו, שלא היו הכנסות ולכן לא זכאית התובעת לחלקה בדמי השכירות, ובימים הקרובים יצא מאזן והתחשבנות ואלה יועברו לתובעת. לסיכום, נאמר שכל נסיון של התובעת להזיק לחברה יוביל לתביעה, וכבר הוגשה תלונה במשטרה על איומים, ומכאן ואילך על התובעת לפנות לבא כוחו של הנתבע, עו"ד מסלם. במכתב נוסף מיום 3.7.14, דרש הנתבע מהתובעת להחליט אם רצונה בהשלמת ההסכם אם לאו.
45.ביום 6.7.14 ענה א' א' מטעם התובעת למכתבו של הנתבע מיום 29.6.14, שהגיע באותו יום (נ/19). במכתב זה נאמר שהתובעת שמחה שפניו של הנתבע לשלום כפי שעולה מסעיפים במכתבו. היא למדה בדיעבד על השכרת הנכס לאחיו או לבנו, וביקשה לקבל העתק הסכם השכירות ונספחים עליו חתם. כמו כן ביקשה לדעת אם לחברה חשבון בנק אחד או יותר ולקבל דפי החשבון, וכן לדעת לאיזה חשבון הופקדו ההכנסות מההשכרה. לאחר קבלת המסמכים תתואם פגישה.
46.על כך ענה הנתבע ביום 22.7.14 (נ/20) וצירף חוזה שכירות, הודיע ששכר דירה מופקד בחשבון נפרד המיועד לנחל שרך בלבד, ובימים הקרובים יתקבל דו"ח 2013 ולאחר עריכת סיכומי הוצאות והכנסות יועבר סיכום ותשלום בדו"ח מפורט.
47.בקשר לאיומים שנטען על ידי הנתבע שמנהלי התובעת איימו עליו, יש לציין, שרק י' נשאל על כך, והכחיש טענה זו בעמ' 22 שורה 7. הנתבע לא פירט איומים של ממש. הנתבע הגיש אישור על הגשת תלונה (נ/2) ביום 28.9.99 בשעה 13:00 בנהריה, בגין אירוע שתחילתו ב-28.9.99 בשעה 10:00. אין ספק שאין מדובר בתלונה בעניין התובעת כאן, שהתקשרה בהסכם עם הנתבע ב-6.3.11 לאחר כחצי שנה של מו"מ. הנתבע אישר בעמ' 61 שורה 34 שהכיר את התובעת ובעליה רק ב-2010. על פי הראיות שבפני, אני דוחה את טענת הנתבע שמנהלי התובעת איימו עליו.
48.על פי ת/15, ביום 26.5.14, השכירה החברה לנתבע 3, איתן יגאל את המקרקעין שעליהם המבנה למשך שנה מיום 1.6.14, ועוד 4 אופציות של שנה כל אחת לפי הודעת השוכר, תמורת דמי שכירות שבין 5,000-10,000 ₪, אך הוסכם בסעיף 9, שתיקונים שיידרשו עקב נזקים שעשה השוכר הקודם יקוזזו מהשכירות, בכפוף לרשימה מוסכמת שלא צורפה, ובמקום ערב לקיום התחייבויות השוכר ניתן שיק בטחון על סך 100,000 ₪. לדברי הנתבע בעמ' 60, לאחר ההרס של השוכר הקודם איש לא רצה לשכור את הנכס וכולם ביקשו לא לשלם דמי שכירות משך שנה, וגם אחיו. על כן סוכם שאחיו ישלם אותו סכום למעט חודשיים במחיר מופחת של 5,000 ₪, ועוד לקבל פיצוי בעתיד על חלק מהנזקים בכך שהיו מחויבים לתת לו את המבנה במצב מסוים (עמ' 61). כאמור, אין שום הסכמה על היקף הפיצוי הזה.
49.כאמור, ב-10.11.12 הוסכם ההסכם האחרון בין הצדדים, שלפיו הוחזר לתובעת הסכום של 230,000 ₪ שישב בנאמנות אצל עו"ד גיגי מאז סוף ינואר 2012, והיה על התובעת להשיבו לנתבע תוך 7 ימים לאחר שיסיים את ענייניו עם ביטון. כפי שהעיד י', בעמודים 25-26, הכסף לא הוחזר לנתבע עד היום משום שהנתבע לא סיים את ענייניו עם ביטון. הנתבע העיד שהוסכם שהכסף יוחזר תוך 7 ימים מיום שידרוש אותו. כבר אמרתי לעיל, שאיני מקבל גירסה זו. להיפך, עולה מההסכם מיום 10.11.12 שהכסף מותנה בסידור העניינים מול ביטון, שהנתבע העריך שיסיים תוך חודשיים. אציין, כי התביעה של ביטון, על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, היתה לקבלת מניות, ומניעת העברת מניות לתובעת, כך שתשלום עבור מניות בנסיבות אלה היה סיכון ברור. כאשר הוגשה התביעה, היא הפכה לתביעה כספית, שבידי הנתבע היה להסדירה או להבטיחה באופן שלא ימנע את המשך ביצוע ההסכם. א' העיד בעמ' 47 שורה 10, ועדותו לא נסתרה, שאחרי 21.5.14, כאשר התביעה של ביטון הוגשה והפכה להיות תביעה של כסף, לא התבקש על ידי הנתבע להעביר אליו כסף.
שמעון ביטון
50. אין ספק, על פי הראיות שבפני, שביטון היה זכאי למניות ולמנוע העברת מניות בחברה, וכי זכותו הופרה לכאורה על ידי הנתבע בעריכת ההסכם עם התובעת, תוך שהנתבע אינו מגלה לתובעת שיש פסק דין הקובע לאדם אחר זכות על מניות החברה. כשתבע ביטון את תביעותיו, הבטיח הנתבע לתובעת להסיר את תביעתו או להסדירה, ולא עמד בכך עד היום. היום אין ביטון תובע עוד העברת מניות, ולולא העיקול שהטיל, היה בידי התובעת להשלים את העיסקה, אך משהוטל עיקול אצל התובעת, אשר השיבה כמחזיק שהיא מחזיקה בידה כספים עבור הנתבע, לא ניתן להשלים את העיסקה אלא על ידי שהתובעת תשלם את הסכומים המעוקלים בידה לפי סעיף 51 לחוק ההוצאה לפועל, ביחד עם תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי. ספק אם הנתבע מעוניין בכך שהתובעת תשלם לביטון.
51.הנתבע טען שהפעולות של שמעון ביטון, המיוצג על ידי עו"ד סלומון, שהוא אחד המייצגים של התובעת בתיק שבפניי, נעשו בשיתוף פעולה עם התובעת, על מנת לחמוק מביצוע התחייבויותיה לפי ההסכם. במסגרת זו, הצביע על כך שתביעה זו הוגשה רק לאחר שביטון הגיש תביעה מטעמו לביטול ההסכם, ולשיטתו של ב"כ הנתבע, המתינה התובעת 5 שנים מיום שהתגלע סכסוך בין הצדדים, ולא פעלה בשום פעולה משפטית כדי לעמוד על זכויותיה.
52.ראשית, יש לתקן את המועדים. בינואר 2012 החל הסכסוך בין הצדדים, ואחרי 3 שנים, בתחילת פברואר2015 הוגשה התביעה, כאשר ביני לביני היו בין הצדדים מגעים והסכמים, וההסכם האחרון נערך ביום 10.11.12. לפי הסכם זה היה על הצדדים להעריך מחדש את מצבם בסוף דצמבר 2012. ניתן לומר אפוא שחוסר ההסכמה בין הצדדים לא זכה לתביעה משפטית במשך שנתיים, לא שלוש ולא חמש. לשאלה מדוע לקח שנתיים עד להגשת התביעה נתן י' תשובה סבירה בעמ' 21, שלקח להם הרבה זמן להבין שללא סעד משפטי לא ייפתר הסכסוך בדרכי נועם. הוא שלל את הטענה בדבר הקשר לתביעה שהוגשה על ידי ביטון (עמ' 22). גם א' נשאל על כך ופירט בעמ' 43 ואילך את המהלכים המשפטיים שנעשו, ואת ההכנות להגשת תביעה. לפי דבריו, נעשה נסיון למיתווה של מינוי בורר, החל ממאי 12', שנכשל. על כן, אני דוחה את הטענה בדבר קנוניה בין התובעת לביטון.
53.על פי דבריו של א', הנתבע נוקט בשיטה סדרתית שבה הוא מביא שותף, מקבל ממנו כסף תמורת חלק מהמניות, ואחר כך מעיף אותו. כך היה עם ביטון, כך היה עם שמעון יאיר, וכך רצה הנתבע שיהיה גם עם התובעת. אכן, כך נראית שיטת הפעולה של הנתבע, על פי התנהלותו במהלך השנים. התובעת זכאית לכך שיקויים איתה ההסכם. תביעתו של ביטון מפריעה לקיום ההסכם, אבל הנטל להסירה או להסדירה מוטל על הנתבע. כרגע, נראה שהחסם להשלמת ביצוע ההסכם בין התובעת לנתבע הוא העיקול שהוטל אצל התובעת על הכספים המגיעים ממנה לנתבע. הנתבע היה יכול לבקש מבית המשפט את הסרת העיקול, או לבקש מבית המשפט להמיר את העיקול אצל התובעת בעיקול על נכס נזיל אחר שבידו, אך לא עשה כן. אין הנתבע יכול להטיל על התובעת את הסדרת ענייניו עם ביטון, שהתובעת כלל לא היתה מודעת להם בשעה שנכנסה לעיסקה ושהנתבע הסכים להסדיר.
חשבון החברה
54.על פי ההסכם היה אמור להיות לחברה חשבון בנק. הנתבע אישר בעמ' 69 שלא היה לחברה חשבון בנק, אלא חשבונותיה נוהלו מחשבון אישי שלו. ממילא לא שונו זכויות החתימה שהתחייב לשנות לאחר התשלום השני, והוא המשיך לשלוט בכספי החברה. לטענתו היה זה משום שהמקום היה מושכר עד סוף השנה (גירסה א'), בנוסף היה חשבון בנק שביקשו לאפס אותו (גירסה ב'), והוסכם "שלאחר השלמה ייפתח חשבון דהיינו ב-2013" (גירסה ג'). אחר כך אישר שבאמת היה שוכר והוא שילם דמי שכירות חודשיים, אבל דמי השכירות הופקדו בחשבונו הפרטי (עמ' 69 שורה 30).
55. על פי הראיות שבפני, הנתבע הפר את ההסכם מיום 6.3.11, הן באי פתיחת חשבון בנק, הן באי מינוי מנהל נוסף שהיה צריך למנות לאחר התשלום השני, הן באי שינוי זכויות החתימה בחשבון החברה שלא נפתח, גם לא לפי ההסכם המאוחר יותר, הן בפעולות כלפי שוכרים, לרבות אחיו, שחייבו את החברה ללא הסכמת התובעת, בניגוד להסכם. התובעת לא שילמה את התשלום השלישי ביום 31.12.11, אלא ביום 31.1.12.
ביטול ההסכם מיום 6.3.11
56.כאמור, ביום 12.1.12 הודיע הנתבע לתובעת על ביטול ההסכם עקב הפרתו. כפי שהעיד א' בעמ' 33, לאור הגילוי שהנתבע הוליך שולל את התובעת בכך שלא סיפר לה על זכויותיו של ביטון שזכו לביטוי בפסק דין פשרה, ויתר הנתבע על טענותיו. אכן, לפי ההסכם מיום 10.11.12 הסכימו הצדדים לפעול להשלמת העיסקה, ומכאן שהסכימו שההסכם לא בוטל. יתר על כן, בתשובה לשאלה ספציפית מתי לשיטתו של הנתבע בוטל ההסכם, האם בתחילת ינואר 2012 כאשר שלח מכתב על כך או כאשר הגיש תביעה לביטול ההסכם ב-2014, ענה הנתבע בעמ' 58 תחילה שהיו כמה ביטולים – ביטול אחד ב-31.1.11 (אולי הכוונה ל-31.1.12, לאחר חתימת ההסכם ולא לפניו), ביטול שני כשסיכמו דברים עם עו"ד שגיא וזה לא נעשה, ופעם שלישית כשהובהרו דברים מצד ביטון שהוא לא רוצה מניות הוא רוצה כסף. אז הוגשה התביעה לבית משפט השלום לביטול ההסכם. כשהוסבר לו שאם הסכם מתבטל פעם אחת הוא לא יכול אחר כך לשוב ולהתבטל עוד פעם ענה, שלשיטתו בוטל ההסכם כשהסכם הפשרה האחרון לא התקיים. כשנשאל איזה הסכם פשרה ענה "שהם ישיבו את הכסף כשהם יתבקשו". כשנשאל אם זה ההסכם מ-10.11.12 ענה "לא. אם בית המשפט שואל אותי מתי ראיתי אז אני מעיין בהסכם מ-10.11 ומשיב שכן, אפשר להגיד שזה ההסכם החתום האחרון אבל זה המשיך עם התכתובות". על כך נשאל: אתה אומר שהביטול היה כאשר הם לא השיבו את הכסף למרות שהתבקשו, ואני שואל אותך מתי ביקשת מהם את הכסף אחרי ההסכם הזה. לכך ענה "זה 10.11.12 על פי הסכם זה. כל הזמן אחרי זה ביקשתי את הכסף". לאחר מכן העיד שניתן לראות את דרישת הכסף מצידו במסמכים.
57.הנתבע הוא בוגר משפטים. הבאתי את עדותו באריכות מה, וממנה עולה שהוא בעצמו לא יודע מתי בוטל ההסכם ואיך בוטל. אין ספק שמכתב הביטול מינואר 2012 אינו ביטול ההסכם, ואף הנתבע אינו טוען כך בעדותו. ראשית, כדי שתהיה עילת ביטול, צריכה להיות קודם הפרה, וכדי שתהיה הפרה צריך להיות חיוב. כפי שקבעתי לעיל, הסכים הנתבע שהתשלום השלישי לא ישולם ביום 31.12.11 אלא שידברו על כך שיחזור י' מחו"ל, בין היתר לאור הקיזוזים. מכאן ואילך לא נקבע מועד אחר, ולכן היה צריך לשלם תוך זמן סביר, במועד שעליו יודיע הנתבע לתובעת זמן סביר מראש (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי). עד 12.1.12 לא נקבע מועד כזה על ידי הנתבע, ולכן לא היה מקום להודעת הביטול ביום 12.1.12.
58. יתר על כן, הנתבע עצמו הסכים לביטול ההפרה בהסכם מיום 24.9.12 בו קיבל "בונוס + פיצוי" של 30,000 ₪, והוסכם לפעול להמשך ביצוע ההסכם. מכאן, שבמועד זה, ככל שטען הנתבע לביטול ההסכם, חזר בו מטענתו. לאחר מכן, שב וטען במכתביו להמשך ביצוע ההסכם, שאינו מתיישב עם ביטול ההסכם.
59.לפי טענת הנתבע נקבע חיוב ביום 10.11.12. גם אם נניח כטענת הנתבע, שהחיוב היה שעל התובעת לשלם לו 230,000 ₪ לפי דרישה, ללא קשר להסרת המניעה מצד ביטון, אין בין הראיות שום דרישה בכתב של הנתבע לשלם את הכסף בהתאם למוסכם מיום 10.11.12, בניגוד לעדותו הנוספת בעמ' 64 למטה שהדרישה היתה בכתב. כשנדרש הנתבע להתייחס לכך, אמר שהוא מאמין שכתב משהו. במקום דרישה להשבת התשלום של 230,000 ₪, יש דרישות של הנתבע מהתובעת להחליט אם היא רואה מניעה לביצוע ההסכם או לא רואה מניעה לביצוע ההסכם, ואם היא לא רואה מניעה לביצוע ההסכם, עליה להשלים אותו. דרישה בניסוח זה מלמדת על כך שהמוסכם היה שהנתבע יהיה זכאי להמשך התשלום על ידי התובעת לאחר הסרת המניעה מטעם ביטון. מכל מקום, כפי שכבר קבעתי, לא הוסכם שהנתבע זכאי לדרוש את התשלום גם אם לא תהיה מניעה מצד ביטון, והמניעה מצד ביטון לא הוסרה.
60.בעדותו בעמוד 62 ואילך העיד הנתבע שבעת עריכת ההסכם ביום 10.11.12, "עשינו קודם את ההסכם, קודם כל ניתנו השיקים בטענה שהוא הפקיד את כל הכסף אז מגיע לו שכירות ואז נתתי את שני השיקים". בהמשך אמר – "רגע, אני צריך את הכסף הזה יש לי איזה תוכנית לגבי זה, תחזיר לי את הכסף עד לסיום העניין, ואז הוא הבטיח שתוך 7 ימים מרגע שאבקש את הכסף הוא ישיב את הכסף. אז קודם כל ניתנו לו השיקים, אחרי זה באה השיחה של תן לי את הכסף אני אחזיר אני צריך את זה". לאחר מכן נתן גירסה שונה החל מעמ' 62 שורה 32 – "ואז הם אמרו – אוקיי עד אשר תגמור את העניינים עם סלומון או שיהיה לך איזה שהוא כיוון, ברגע שתודיע לנו נחזיר את הכסף חבל שזה יישאר אצל גיגי". הנתבע טען שהתחייבות זו היתה בסוף השיחה.
61.הנתבע אישר, שלא הגיע להסדר עם ביטון ולא הוציא אותו מהתמונה, והתביעה עדיין תלויה ועומדת. לשאלה, מדוע אם כך יהיה מצב שבו התובעת תשיב את הכסף בניגוד להסכם מ-10.11 ענה שהעניין עם ביטון לא מונע את השלמת ההסכם, כי ביטון מבקש כסף, וה-51% שהיו נותרים בידו של הנתבע היו חלופה לעניין של ביטון. כלומר, ביטון צריך להבין, שהמניות שבידי הנתבע הן בטוחה המספקת לתביעתו. בעמ' 65 הסביר, שהתובעת היתה יכולה לשלם את הכסף למרות העיקול כי היה אפשר לפנות לבית המשפט לבקש להסיר את העיקול, אבל נכון שלא פנה לבית המשפט בבקשה כזו. זו הנקודה שבה התערב ב"כ הנתבע ואמר שהעיקול היה ב-2014 והשאלות שהוא נשאל הן בין 2012-2014. אני דוחה טענה זו. אף קודם העיקול היתה מניעה מצידו של ביטון, שדרש מניות. דווקא העיקול העביר את התביעה למצב של כסף, ואז אפשר היה אולי לבקש להטיל את העיקול על חלופה אחרת, אבל הנתבע לא עשה כן.
62.על כן, לא היתה הפרה של החיוב מצד התובעת, ולא היתה דרישה לאחר ההפרה, ולא ניתנה הודעת ביטול כדין, מה עוד שאין זכות ביטול, בהעדר הפרה. בית המשפט יכול להורות על ביטול, שלא על פי הודעת ביטול של הנתבע, ואכן ביום 29.12.14 הגישו הנתבע והחברה תובענה לביטול ההסכם כנגד התובעת בתיק 61629-12-14. לא אעסוק בתביעה זו, אשר תוכרע על ידי בית משפט השלום בחיפה. ככל שיחליט בית משפט השלום בחיפה שיש עילה לביטול ההסכם, יכריע כך, אבל כל עוד לא ביטל בית המשפט את ההסכם, ההסכם תקף, שריר וקיים ויש לפעול על פיו. על כן אני קובע לצורך תביעה זו, שההסכם מיום 6.3.11 לא בוטל, וגם ההסכמים שלאחריו, מיום 24.9.12 ומיום 10.11.12, לא בוטלו.
תוצאות ההסכם
63.מכיוון שההסכם תקף, והנתבע הפר אותו הפרות שונות, כפי שפורט לעיל, זכאית התובעת לסעדים לצורך אכיפתו, כפי שלמעשה דרש גם הנתבע, קודם שהגיש את תביעתו לביטול ההסכם. על הצדדים להמשיך בנתיב של קיום ההסכם, בכפוף לעיקול שהוטל על ידי ביטון.
64.התובעת ביקשה בסעדים א-ב הצהרה בדבר זכותה לאכיפת ההסכם בין הצדדים, בתשלום סכום של 230,000 ₪, בניכוי סכום המגיע לתובעת, שיתברר לאחר עריכת חשבונות. אכן, התובעת זכאית לסעדים אלה, בתיקון אחד, שהסכום הוא 230,000 ₪ בצירוף ריבית כאמור בהסכם, ובהתאם יש להוסיף ריבית גם לכל סכום שיקבע לאחר עריכת חשבונות, שהתובעת זכאית לו. על כן, על הנתבע לערוך את חשבון ההוצאות וההכנסות של החברה, בשנים שעד 31.12.15, לצורך עריכת חשבון המגיע מהתובעת בניכוי המגיע לתובעת. חשבון זה יערך ויוגש על ידי הנתבע כשהוא מאושר על ידי רואה חשבון תוך 30 יום מים מתן פסק הדין. ככל שניתן יהיה לשלם את הכספים שחייבת התובעת, הם ישולמו לחברה, כנגד העברת יתרת המניות המגיעות לה, וירשמו כהלוואת בעלים.
65.בהתאם להסכם, הנתבע יכנס תוך 14 יום מהיום אסיפה כללית של החברה, בה ימונה דירקטור נוסף נציג התובעת, ומייד לאחר מכן תכונס ישיבת דירקטוריון, בה יוחלט על פתיחת חשבון בנק ושל החברה, שזכויות החתימה בו יהיו לשני הדירקטורים ביחד על גבי חותמת החברה או שמה המודפס.
66.הנתבע לא יקבל כל החלטה בחברה ולא יבצע כל פעולה בשם החברה, אלא בהסכמת התובעת בכתב. כמו כן, מתבטלת כל החלטה שהתקבלה בחברה עד היום בניגוד להוראות ההסכם מיום 6.3.11. אחת מהחלטות אלה היא ההחלטה להשכיר את הנכס לאחיו של הנתבע, הנתבע 3, שהיה צד לדיון. הסכם השכירות עמו בטל ומבוטל, וככל שירצה לשכור את הנכס, ישא ויתן עם החברה, לעריכת הסכם חדש.
67. אני מקבל את הסעד המבוקש בסעדים ח-ט, לפיהם תוגבל עבירות המניות ותמנע דיספוזיציה במניות הנתבע למשך 4 שנים מיום העברת יתרת המניות לתובעת.
68.הנתבע ישלם לתובעת בשלב זה הוצאות משפט בסך 58,500 ₪. בחישוב ההוצאות הבאתי בחשבון, לפי תקנה 512 (ב) גם את התנהלות הנתבע, שהעלה בסיכומיו טענות עובדתיות שלא הוכחוכאני קובע קדם משפט ליום 22.5.16 שעה 8.30, לבדיקת יישום סעדים אלה והמשך הדיון בתביעה.
ניתנה היום, בב' ניסן תשע"ו, 10 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.
