לפני תביעה למתן צווי מניעה קבועים וכן לסעד הצהרתי, שמטרתה למנוע השלמת ביצוע של פסק דין לפינוי שניתן כנגד התובעים בשנת 2006 ואשר כל הערעורים עליו וכל שאר ניסיונות התובעים למנוע ביצועו בדרכים אחרות, נדחו.
תמצית ההליכים עד הגשת התביעה
עסקינן במגרש הידוע כחלקה 7 בגוש 6785 (להלן: "המגרש" או "מגרש הנתבעת" או "חלקה 7"), אשר לנתבעת זכויות בו מכוח הסכם פיתוח שנחתם בינה ולבין מנהל מקרקעי ישראל ביום 19.1.75. התובעים מחזיקים בחלקה הסמוכה הידועה כחלקה 48 בגוש 6785 (להלן: "מגרש התובעים" או "חלקה 48"). לתובעים מבני מגורים ומבנים ששימשו לעסקיהם, שבנויים בחלקם על מגרש התובעים ובחלקם על מגרש הנתבעת. בשל פלישת התובעים למגרש הנתבעת, התקיימו כבר לפני עשרות שנים מחלוקות והתדיינויות משפטיות ולרבות פסק דין לפינוי שניתן כנגד התובע 1 עוד בשנת 1988 (ת.א. 18068/88).
פסק דין הפינוי ודחיית הערעורים עליו
בשנת 2000, הגישה הנתבעת תביעה נוספת לפינוי וסילוק יד, הפעם כנגד התובע 1 וגם כנגד שאר התובעים (ת.א. 44064/00 שלום-ת"א). בתביעה הנ"ל, עתרה הנתבעת לסילוק ידם של התובעים ממגרש הנתבעת. הנתבעת טענה בתביעה הנ"ל כי התובעים פלשו למגרש, כי אין להם זכויות כלשהן בו וכי אין להן זכות להחזיק בו או בחלקו. התובעים התנגדו לתביעה וטענו בין היתר, באמצעות בא כוחם עו"ד דוד מנחם, שייצג אותם בתביעה זו, כי הינם בני רשות במגרש הנתבעת ו/או דיירים מוגנים ו/או כי רכשו זכויות מכוח התיישנות. כן טענו התובעים, לחילופין, כי הנם זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם במגרש הנתבעת. לתובעים ניתנה רשות להגן אך ורק בשתי סוגיות: האחת, סמכותה של הנתבעת להגיש את התביעה כנגדם, והשנייה, זכותם לקבלת פיצויים בשל טענתם בדבר היותם בני רשות במגרש הנתבעת.
לאחר דיון מלא כולל שמיעת ראיות ועדים, קיבל בית המשפט השלום (כב' השופט מרדכי בן חיים), את התביעה והורה בפסק דינו מיום 1.3.06, על סילוק ידו של התובע 1 ממגרש הנתבעת, תוך כך שבית המשפט קובע כי אין לתובע 1 זכות לכשהי במגרש ואף לא זכות מסוג בר רשות וכדברי בית המשפט: "אני פוסק כי לא זו בלבד שלא עלה בידי עזרא צמח להוכיח את טענתו בדבר היותו בר רשות במגרש, אלא שמכלול הראיות ובכלל זה הודעת בעל דין שכלולה בהצהרת פרקליטו – מעלות כי אין לעזרא צמח כל זכות במגרש, כי וויתר על כל טענה זו וכי מגוריו הארעיים במגרש בכל מועד לאחר 19.6.88 נעשו שלא כדין ומעלים עליו כי פלש למגרש". כמו כן קבע בית המשפט, כי לא עלה בידי יתר התובעים להוכיח בתביעה האמורה, זכות כלשהי שלהם במגרש הנתבעת ועל כן הורה גם על פינויים של אלה מהמגרש. עוד קבע בית המשפט, כי המבנה היחיד שהוקם על ידי התובעים לפני שניתן בזמנו פסק הדין הראשון לפינוי (ת.א. 18068/88 הנ"ל), הינו מבנה המסומן "ח" וכי התובעים אינם זכאים לכל פיצוי גם בגין הקמת מבנה זה, שכן הם אינם נחשבים כברי רשות במגרש הנתבעת.
הערעור שהגישו התובעים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, נדחה בפסק הדין שניתן ביום 22.11.10 (ע.א. 2035/06). בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, נדחתה אף היא, בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 11.2.11 (רע"א 9651/10).
חרף זאת, התובעים המשיכו להתגורר במגרש ולנהל עסקיהם מתוכו, תוך התעלמות מוחלטת מפסקי הדין שניתנו על ידי שלושת הערכאות הנ"ל. ביום 24.5.11 נפתח תיק הוצל"פ כנגד התובעים לביצוע פסק הדין לפינוי ונמסרו אזהרות לתובעים אודות פתיחת התיק (תיק מס' 34-05519-11-1). חרף זאת, המשיכו התובעים להחזיק במגרש ולא פינו אותו.
בקשת התובעים לארכה לפינוי במסגרת תיק ההוצל"פ שנדחתה וערעור על ההחלטה שנדחה בהסכמה
ביום 25.10.11 הגיש התובע 1 במסגרת תיק ההוצל"פ בקשה שהוכתרה "בקשה להארכת מועד הפינוי" ואשר במסגרתה ביקש התובע 1 את דחיית מועד הפינוי ל-60 ימים, על מנת לאפשר לתובעים התארגנות מתאימה, נוכח העובדה שבתי המגורים ושביל הגישה אליהם, ממוקמים בחלקם על מגרש הנתבעת. עוד באותו היום, דחה כב' רשם ההוצל"פ את הבקשה. ביום 6.11.11 הגישו התובעים 1 ו-3, באמצעות בא כוחם עו"ד רון אביטל, ערעור לבית המשפט השלום בפתח תקווה על החלטת כב' הרשם ההוצל"פ ובקשה דחופה לעיכוב הליכי הפינוי. בהחלטתם מיום 6.11.11 הורתה כב' השופטת ריקי שמולביץ על עיכוב הליכי הפינוי, בכפוף להפקדת סך של 15,000 ש"ח. ביום 7.11.11 הגישה הנתבעת בקשה דחופה לביטול עיכוב ההליכים.
ביום 9.11.11 התקיים דיון בבית המשפט במעמד הצדדים. במעמד זה, הסכימו התובעים 1 ו-3 להתפנות מרצון מהמגרש והצהירו כי הם פועלים גם בשמם של שאר התובעים, אשר היו נתבעים בפסק הדין לפינוי. הסכמת התובעים והצהרתם הנ"ל נרשמה בפרוטוקול ובית המשפט נתן החלטה בהתאם, שלפיה, בהסכמת הצדדים, ניתנת ארכה של מספר ימים לתובעים לפנות את המגרש וכי להבטחת הדבר יחתמו כל אחד מהתובעים 1 ו-3 על התחייבות עצמית בסך של 20,000 ש"ח וכי ככל שהנכס לא יפונה עד יום 16.11.11, יחודשו הליכי הפינוי בתיק ההוצל"פ ובנוסף תהיה הנתבעת רשאית לנקוט הליכים למימוש ההתחייבויות הכספיות העצמיות הנ"ל. בית המשפט חייב את התובעים 1 ו-3 בהוצאות הערעור בסך של 6,000 ש"ח.
כאן המקום לציין, במאמר מוסגר, כי לפי טענת התובעים בתביעה הנוכחית שלפני, הסכמתם זו ניתנה כביכול לאור הסכם עם הנתבעת שהושג מחוץ לאולם בית המשפט ואשר לפיו לא תפנה הנתבעת ולא תהרוס את אותם חלקים של בתי המגורים אשר פולשים בחלקם למגרש הנתבעת. הנתבעת מכחישה טענה זו, כמו גם קיומו של הסכם כלשהו מסוג זה. לעניין זה עוד אתייחס בהמשך פסק הדין.
בקשת התובעים לצו מניעה זמני בבית המשפט המחוזי מרכז שנדחתה
ביום 16.11.11, המועד האחרון לפינוי המגרש לפי התחייבות התובעים שניתנה מספר ימים קודם לכן בבית המשפט השלום בפתח-תקווה, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי מרכז, בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שיאסור על הטרקטורים של הנתבעת להרוס את מבנה המגורים של התובעים הממוקמים בחלקם על מגרש הנתבעת. גם בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט, הפעם על ידי כב' השופטת אירית ויינברג-נוטוביץ, אשר קבעה כי דין הבקשה להידחות הן מהטעם כי החלטת בית המשפט השלום בפתח תקווה ניתנה בהסכמת התובעים, והן מהטעם כי התובעים לא הצביעו על כל נימוק לביטול ההסכמה שנתנו, או לביטול ההחלטה שאישרה את הסכמתם.
התנגדות התובעים בשטח לפינוי וההסדר שהושג למינוי מודד לקביעת הגבול בין המגרשים לצורך השלמת הפינוי
ביום 21.11.11 חזרו הדחפורים והטרקטורים מטעמה של הנתבעת להשלמת הפינוי. גם הפעם סירבו התובעים לאפשר את הפינוי. בשלב זה, ועל רקע טענתו של ב"כ התובעים דאז, עו"ד יוסף פאר, שנכח במקום באותו מועד, שלפיה ללא מפות מדידה מסודרות ומעודכנות, המצביעות על הגבול שבין חלקה 7 לחלקה 48, קיימת סכנה להריסת בתים שבנויים בחלקם או במלואם על חלקת התובעים, הושג הסכם בין הצדדים, שלפיו ימונה מודד מוסכם שיקבע את גבולות החלקות.
בהתאם לכך, עוד באותו יום הגישה הנתבעת בקשה בהסכמת התובעים 1 ו-3 למינוי מודד לקביעה מדויקת של הגבול שבין חלקה 48 השייכת לתובעים ולבין חלקה 7 השייכת לנתבעת, עליה עומד המגרש נשוא פסק הדין לפינוי. הצדדים אף הסכימו בבקשתם על זהותו של המודד. עוד קבעו הצדדים במסגרת הבקשה, כי חוות הדעת תחייב את הצדדים לכל דבר ועניין ותקבע את גבולות הפינוי.
לפי מפת המדידה שהכין המודד שבתאי הפנר ביום 8.12.11, עולה כי בתי המגורים של התובעים בנויים בחלקם על חלקה 48 השייכת להם, ובחלקם האחר, בשטח לא מבוטל, על המגרש השייך לנתבעת.