1.הגב' JULY SANOTA ("התובעת") הועסקה כמטפלת סיעודית של הגב' חנה קופרמן ז"ל ("המנוחה"). הגב' דבורה מרום ("דבורה") והגב' מלכה שמרלינג ("מלכה"), הינן בנותיה של המנוחה והיורשות על פי צוואה (כאשר אתייחס לשתיהן יחדיו, יכונו הן "הנתבעות").
המסגרת העובדתית
2.להלן העובדות הצריכות לענייננו, העולות מכתבי הטענות, מהעדויות ומכלל חומר הראיות שבתיק:
א.התובעת, אזרחית הפיליפינים, הועסקה תחילה כמטפלת סיעודית של מר יעקב פטרפרוינד, בן זוגה של המנוחה, מיום 26/2/09 ועד לפטירתו ביום 11/7/11. עבור תקופת העסקה זו נערך לתובעת גמר חשבון ושולמו לה פיצויי פיטורים (פ: 5, ש: 23, 26; המחאה ואישור תשלום – מוצגים מש/1 ו- מש/2).
ב.סמוך לפטירתו של מר פטרפרוינד הועסקה התובעת כמטפלת סיעודית של המנוחה, וזאת מיום 4/7/11.
ג.הנתבעות הן בנותיה של המנוחה והינן היורשות של המנוחה על פי צוואה.
ד.התובעת התגוררה יחד עם המנוחה בביתה, ובין הצדדים נחתם הסכם העסקה ביום 5/7/11 (מוצג מב/2).
ה.המנוחה הייתה זכאית לשעות סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, אשר שולמו לה באמצעות חברת הסיעוד מנפאואר קר בע"מ, כעולה מתלושי השכר שהגישו הצדדים לתיק בית הדין ("חברת הסיעוד"). יתרת שכרה של התובעת שולם על ידי המנוחה.
ו.אין חולק שמלבד שכר עבודה שולמו לתובעת דמי כיס וכן תוספת עבור עבודה מנוחה השבועית (ראו סעיפים 13 ו- 16 לכתב התביעה המתוקן).
ז.ביום 5/8/14 אושפזה המנוחה בבית החולים, וביום 8/8/14 פוטרה התובעת מעבודתה לאלתר, כעולה ממכתב פיטורים נושא תאריך 8/8/14 (מוצג מב/1).
ח.בו ביום, היינו 8/8/14, הגישו הנתבעות תלונה כנגד התובעת במשטרת ישראל, באשמת "התעללות פיזית או נפשית בחסר ישע" (נספח ה' לכתב ההגנה). בהתאם לאישור בדבר הגשת תלונה, האירוע התרחש ביום 3/8/14 בבית המנוחה.
ההליך בבית הדין
3.כתב התביעה הוגש בתחילה כנגד המנוחה, בעודה בחיים, וכנגד דבורה. בתביעתה עתרה התובעת לחייבן כמעסיקותיה במשותף בתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים ופיצוי בגין עגמת נפש. סכום התביעה הכולל הועמד על סך 39,595 ש"ח.
4.סמוך לאחר הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה לגביית עדות מוקדמת מהטעם שלאחר פיטוריה נשללה אשרת העבודה שלה, היא נעצרה והועמדה להרחקה מהארץ. אי לכך, ביום 25/11/14, נגבתה עדותה המוקדמת של התובעת.
5.בהתאם להודעת ב"כ הנתבעות מיום 14/12/14 בדבר פטירתה של המנוחה, הוגש ביום 30/12/14 כתב תביעה מתוקן, ומלבד המנוחה נתבעו יורשותיה על פי הצוואה, דבורה ומלכה.
6.בכתב ההגנה הוכחשה הטענה שדבורה הייתה מעסיקה ישירה של התובעת, ונטען כי שכרה של התובעת, לרבות דמי חופשה ודמי הבראה, שולם לה במלואו ובתיאום עם חברת הסיעוד (אישורי תשלום שנתיים צורפו כנספח ג' לכתב ההגנה). לפי כתב ההגנה, בכל תקופת ההעסקה הועלו תלונות כנגד התובעת, אשר תועדו בחברת הסיעוד, ובתקופה האחרונה יחסה של התובעת כלפי המנוחה התדרדר והיא סירבה לשפר את התנהגותה. לפי הטענה, התובעת פוטרה לאלתר לאחר שמצלמות אבטחה גילו את התנהגותה המחפירה והתעללותה במנוחה.
7.ביום 1/3/15 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים. בדיון נוסחה התשתית העובדתית המוסכמת, בית הדין קבע את גדר המחלוקת נשוא התובענה, וניתן צו גילוי ועיון במסמכים.
8.עדותה של התובעת נשמעה כאמור בהליך גביית עדות מוקדמת, ולא נשמעו עדים נוספים מטעמה. מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבעות, דבורה ומלכה, וכן תצהירי עדות ראשית של מר יוסף מרום ("יוסף מרום"), בעלה של דבורה, מר ישראל שמיר, נהג המונית של דבורה, וכן הוגשו לתיק דיסק עם קלטת וידאו וקלטת אודיו.
9.בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 10/6/15, צפה בית הדין בקטעים מתוך קלטת הווידאו, ולאחר מכן נשמעה עדותם של דבורה, מלכה ומר יוסף מרום. בהחלטה שניתנה במעמד הדיון נקבע כי לצורך הצגת קלטת האודיו נדרשת העדתו של מר עודד שמרלינג, בנה של מלכה ונכדה של המנוחה ("עודד"), ולכן לא הותרה השמעת הקלטת באותו מועד. בתום ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעות שהוא מוותר על העדתו של מר ישראל שמיר, ותצהירו הוצא מן התיק.
10.לאחר שהוגש תמליל השיחה שנשמעה בקלטת האודיו (הודעת הנתבעות מיום 28/6/15), הודיעה התובעת כי היא מבקשת לחקור את עורך הקלטת, עודד. אי לכך, הנתבעות הגישו תצהיר עדות ראשית נוסף של העד עודד, ועדותו נשמעה ביום 9/9/15.
11.הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב.
12.השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
(א)זהות המעסיקה של התובעת – האם התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין הנתבעות, בנותיה של מנוחה, או בין התובעת לבין המנוחה בלבד.
(ב)בהינתן שהתובעת לא בוטחה בביטוח פנסיוני בתקופת העסקתה אצל המנוחה, מהו שיעור הפיצוי לו היא זכאית.
(ג)נסיבות סיום עבודתה של התובעת – האם התובעת פוטרה בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ושלילת דמי הודעה מוקדמת.
(ד)זכאות התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש, ובאיזה שיעור.
דיון והכרעה
[א] חבות המנוחה ביחס לחבות חברת הסיעוד
13.עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לכתב התביעה מעלה, שחברת הסיעוד העסיקה את התובעת בהתאם למסגרת הזכאות של המנוחה לשעות סיעוד, ולא מעבר לכך (59 שעות בממוצע לחודש). לפיכך, היקף אחריותה של חברת הסיעוד הינו בהתאם להיקף שעות הזכאות, ואילו היקף אחריותה של המנוחה הינו בהשלמה למשרה מלאה (186 שעות בחודש). לפיכך, אני קובעת כי היקף אחריותה של המנוחה הוא בשיעור 68%.
14.שכרה הקובע של התובעת:
בהתאם להסכמת הצדדים (פרוטוקול הדיון מיום 1/3/15, עמ' 2, מוסכמה ה'), שכרה הקובע של התובעת הינו שכר מינימום חודשי, שבמועד סיום יחסי העבודה עמד על סך 4,300 ש"ח.
[ב] זהות מעסיקתה של התובעת
15.לטענת התובעת, יש להכיר בדבורה כמעסיקתה, כיון שדבורה נהגה לבקר את המנוחה באופן קבוע, פעמיים שלוש ביום; פיקחה על עבודתה של התובעת ונתנה לה הוראות (פ: 2, ש: 12; פ: 7, ש: 21- 23); טיפלה בכל מרכיבי העסקתה, לרבות שכרה (פ: 2, ש: 16) והיא שפיטרה את התובעת ביחד עם אחותה מלכה (פ: 2, ש: 18).
16.לטענת הנתבעות, דבורה לא הייתה בגדר מעסיקתה של התובעת ולא הייתה מעורבת באופן הטיפול במנוחה. לפי הטענה, מעורבותה של דבורה לא חרגה מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים של טיפול בהורה, וזאת בין היתר נוכח מצבה הרפואי של המנוחה.
17.סוגיית זהות המעסיק בענף הסיעוד והשאלה באלו נסיבות יש לראות בבני משפחה של המטופל הסיעודי מעסיק של המטפל הסיעודי, ביחד עם המטופל או לחוד, נדונו בהרחבה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. בע"ע 660/06 ישי בירגר – ג'ונל קטיבוג (מיום 23/1/2008. "הלכת בירגר"), קבע כב' השופט רבינוביץ כי "נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה, הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל, או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו".
18.נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר היא כי כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו – קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית – אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו. אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר.
19.נקודת המוצא האמורה ניתנת לסתירה, שעה שכלל נסיבותיו של המקרה מצביעות על כך שאדם אחר הינו המעסיק – בין במקומו של המטופל הסיעודי ובין במשותף עימו. עם זאת, בעת בחינת נסיבות המקרה יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד, "בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה" (הלכת בירגר).
20.יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"ע 1423/04 עדנה קסטליו – יהודית ציטרינבאום (מיום 7/4/2005):
"מעורבותה של הבת בהתקשרות החוזית עם המערערת ובסיומה; הנחייתה הטיפולית את המערערת והשגחתה מקרוב על עבודתה – כל אלה הן פעולות המתבקשות באורח טבעי ביחסים שבין בת לאמה הקשישה, החולה והבודדה. בכך אין כדי להקים יחסי עובד-מעביד בין הבת למטפלת באמה, אף לא להפוך את הבת למעסיקתה של המערערת או להטיל עליה חבות ישירה כלפי המערערת".
21.לצורך סתירת החזקה לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל. מאידך, ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו – עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק (ע"ע 60/10Timalsina Prasad Bishnu – יוסף אפללו, מיום 4/10/2011).
22.מן הכלל אל הפרט: לאחר בחינת כלל נסיבות המקרה, כעולה מחומר הראיות ולאור התרשמותי מבעלות הדין בעת מתן עדותן, אני קובעת כי לא הוכחו נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל לפיו המעסיק של המטפל הוא המטופל ולא קרובי משפחתו. אבהיר את הטעמים העומדים ביסוד הכרעתי.
23.אין חולק כי התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין המנוחה. התובעת התגוררה בביתה של המנוחה, וביצעה את הדרוש לצורך טיפול בה. היתר ההעסקה של התובעת היה על שם המנוחה, והסכם ההעסקה נחתם בין התובעת לבין המנוחה. צרכיה של המנוחה הם שהכתיבו את סדר יומה של התובעת ואת המשימות שנדרשה לבצע (סעיף 3 לכתב התביעה; עדות התובעת, פ: 8, ש: 9; פ: 10, ש: 13).
גם העובדה שדבורה ומלכה יחדיו הודיעו לתובעת על פיטוריה יש בה כדי לחזק את הקביעה שדבורה לא הייתה מעסיקתה של התובעת. התובעת אישרה בעדותה שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לפטרה נוכח מצבה הבריאותי ואשפוזה בבית חולים (פ: 7, ש: 28- 30).
24.לא הייתה מחלוקת בנוגע למצבה הבריאותי של המנוחה, בהיותה קשישה כבת 89, אשר סבלה מליקוי ראיה כבד, ליקוי שמיעה ומחלת לב, ונזקקה לעזרת הזולת בביצוע רוב פעולות היומיום, מבחינה פיזית ומנטאלית (סעיף 3 לכתב התביעה; סעיף 8 לכתב ההגנה). מכאן שלא יכול להיות ספק כי בנסיבות העניין המנוחה לא יכלה לדאוג לענייניה באופן עצמאי.
25.הצדדים העידו בנוגע למידת מעורבותה של דבורה בהעסקת התובעת. התובעת העידה שדבורה "כל הזמן ביקרה בגלל שהבית שלה קרוב לבית של חנה [המנוחה]" (פ: 2, ש: 14), וכי "עבור חנה [המנוחה] שילמה דבורה את שכרי" (פ: 2, ש: 16). דבורה העידה שביתה צמוד לביתה של המנוחה, ואחותה מלכה מתגוררת במרחק 10 דקות הליכה (פ: 8, ש: 2- 3; עדותה של מלכה: פ: 14, ש: 3). דבורה העידה שביקרה את המנוחה פעמיים עד שלוש פעמים ביום, והעניקה לה את כל עזרה לה הייתה זקוקה (פ: 10, ש: 30- 31). מלכה העידה שביקרה את המנוחה שלוש עד חמש פעמים בשבוע (פ: 14, ש: 5). אני סבורה כי סיוע כאמור אין בו כדי להעיד בהכרח על מעורבות ישירה של דבורה בהעסקתה של התובעת.
26.באשר לתשלום שכרה של התובעת: התובעת העידה כי דבורה שילמה לה את שכר העבודה (פ: 2, ש: 16). הנתבעות הודו שדבורה "דאגה לבצע בפועל את תשלום שכר התובעת" (סעיף 9 לכתב ההגנה). דבורה מודה אפוא בהייתה מעורבת בתשלום שכרה של התובעת, אולם נוכח מצבה הקשה של המנוחה, תשלום השכר והפיקוח מצד דבורה, אין בהם כשלעצמם כדי להטות את הכף לעבר קיומם של יחסי עבודה בין התובעת לבין דבורה.
27.בהעדר קרובי משפחה נוספים ומשעה שדבורה מתגוררת בצמידות למנוחה, באופן טבעי דבורה נטלה על עצמה את הטיפול בענייניה השוטפים, לרבות הפיקוח על התובעת. דבורה הגיעה לביתה של המנוחה לעיתים תכופות וסייעה ככל שיכלה. עם זאת, הפעולות שהוכח שדבורה ביצעה אינן חורגות מטיפולו של בן משפחה בעניינו של קרוב משפחה שאינו מסוגל לטפל בענייניו. כך, למשל, לא נטען וממילא לא הוכח שדבורה קבעה את תנאי עבודתה של התובעת בהתאם לצרכיה שלה. נהפוך הוא: שוכנעתי כי נסיבות סיום עבודתה של התובעת נעוצות במנוחה עצמה, ולא במניעים הקשורים לדבורה.
28.כללו של דבר: הוכח שבנסיבות המקרה דנן הייתה קרבת מגורים פיזית בין המנוחה לבין דבורה. שוכנעתי, אפוא, שנסיבות אלה, כמו גם גילה של המנוחה והקרבה המשפחתית שבין המנוחה לבתה דבורה, הן שגרמו לכך שדבורה טיפלה בעניינה של המנוחה. אולם לא הוכחה מעורבות החורגת מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים משפחתית. מכאן שביצוע הפעולות הכרוכות בהעסקת התובעת לא היה בו כדי ליצור יחסי עבודה ישירים בין התובעת לבין דבורה, ואין מקום להטיל על דבורה אחריות אישית כמעסיקתה של התובעת.
[ג] נסיבות סיום העבודה
29.כאמור, אין חולק בין הצדדים שביום 8/8/14 פיטרו הנתבעות את התובעת מעבודתה לאלתר (מכתב פיטורים בשפה האנגלית חתום בידי הנתבעות – מוצג מב/1), והשאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא האם בנסיבות פיטוריה התקיימה התנאים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת לפיטורים.
30.לגרסת הנתבעות, התובעת פוטרה בעקבות בקשת המנוחה ובעקבות תלונות חוזרות ונשנות מצידה כלפי התובעת, וכן לאחר שמצלמות האבטחה גילו את התנהגותה המחפירה של התובעת כלפי המנוחה (סעיף 19 לכתב ההגנה).
31.הכלל על פי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ("חוק פיצויי פיטורים") הוא שפיטורי עובד מחייבים את המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים (סעיף 1 לחוק). סמכותו של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים מכילה את הסמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם, בכפוף לתנאים המיוחדים שבסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים.
32.ככלל הפיטורים לכשעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש (ע"ע 300327 אקטה בע"מ – דוד רטר, פד"ע לט 49; ע"ע 438/07 תבל אבטחה בע"מ – אולג טיכונוב, מיום 9/6/09; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחולסקי, מיום 2/8/07). על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר" (ע"ע 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני, מיום 22/10/02) כ"גבול עליון לסמכות הענישה" (דב"ע מג/ 3- 84 הרצל חלפון – ארגיל בע"מ, פד"ע טו 34; דב"ע מד/ 143-3 חיים קיסר - דחן בע"מ, פד"ע טז 269).
33.כאשר מועלית על ידי המעסיק טענה בדבר שלילת פיצויי פיטורים מן העובד, או הפחתתם, ייקח בית הדין בחשבון שיקוליו את מכלול נסיבות יחסי העבודה בין הצדדים, ולא רק את מעשיו של העובד, אשר לטענת מעסיקו מהווים עילה לשלילת פיצויי הפיטורים (על השיקולים לחומרה ולקולא בהפעלת הסנקציה של שלילת פיצויי פיטורים, ועל האיזון הנדרש להיעשות ביניהם, ראו: ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ – אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31/5/07).
34.מכאן, שעל הנתבעות מוטל הנטל להוכיח את אותם מעשים ו/או מחדלים המיוחסים לתובעת, ולאחר מכן ובכפוף להוכחתם, להראות כי אותם מעשים או מחדלים מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, או הפחתתם (דב"ע ל/ 6- 3 אליהו שמואלי – שושנה שרייר, פד"ע א 69; דב"ע שן/ 119- 3 עיתונות מקומית בע"מ – אשר בן עמי, פד"ע כב 303).
אפנה, אפוא, לבחון האם הנתבעות הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכחת המעשים והמחדלים המיוחסים לתובעת.
35.טענת הנתבעות היא שהתובעת הזניחה את המנוחה, התעללה בה, הכתה אותה וגערה בה. טענות חמורות אלה הן בעלות אופי מעין פלילי, ולהוכחתן נדרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי. אני סבורה, כי טענות חמורות אלה לא הוכחו, וגרסת הנתבעות מעוררת ספקות משמעותיים, כמפורט להלן:
(א)דבורה הצהירה שהתובעת התעלמה מקריאות המנוחה, שנאלצה לקום לבדה כדי להתפנות או ללכת לחדר השינה (סעיף 13 לתצהיר), עד שביום 10/6/13 המנוחה נפלה בחדר השינה ושברה את ידה. לתצהיר צורף סיכום אשפוז מבית החולים בני ציון מיום 10/6/13 (נספח ה'), לפיו המנוחה נחבלה ביד ימין וטופלה בסד גבס. אולם, כלל לא הוכחה מעורבותה או אחריותה של התובעת לאירוע.
(ב)דבורה הצהירה כי בעקבות תפקודה הלקוי של התובעת נערכו לה מספר שיחות שימוע בחברת הסיעוד (סעיף 14 לתצהיר). התובעת אישרה בעדותה שהיו תלונות כאמור (עדות התובעת: פ: 3, ש: 6- 15; פ: 8, ש: 3- 6, 16- 21; פ: 9, ש: 6- 14). לתצהירה של דבורה צורפו שני סיכומי שיחה בחברת הסיעוד מיום 15/1/12 (מוצג מש/8) ומיום 5/5/13 (מוצג מש/7), וכן דו"ח ביקור חצי שנתי מיום 7/1/13 (מוצג מש/6). בין היתר צוינו תלונותיה של דבורה לפיהן התובעת נמצאת זמן ממושך בחדר שלה, כשהמנוחה לבדה בסלון; כאשר המנוחה קוראת לתובעת, היא לא שומעת ולא ניגשת אליה; התובעת מבלה הרבה עם הטלפון ומול המחשב.
הגם שנשמעו מפי דבורה תלונות של המנוחה על יחסה של התובעת, לא צוינה באותם סיכומי פגישה בקשה להחליף את המטפלת, אלא פנייה לתובעת לשפר את יחסה כלפי המנוחה, כפי שצוין בדו"ח ביקור בית:
"הבת דבורה ביקשה את ביקור הבית שנערך היום. זאת על מנת שסילביה ואני (עו"ס) נשוחח עם העו"ז [התובעת] ונבקש ממנה להעניק מידה רבה יותר של יחס אישי ותשומת לב לחנה [למנוחה], ולעשות עבודתה במאור פנים".
מסיכום הביקור עולה שמערכת היחסים בין המנוחה לבין התובעת קרירה ומרוחקת. אולם, וזה העיקר – אין כל תלונה מצד המנוחה, טענה מצד דבורה או קביעה של העובדת הסוציאלית בנוגע להזנחה, התעללות או פגיעה במנוחה. לא זו אף זו: מדובר בתיעוד תלונות ישנות, שהמאוחרת בהן מחודש מאי 2013, קרי למעלה משנה קודם לפיטורי התובעת. בהקשר זה טענה דבורה שהנתבעות לא תמיד האמינו לתלונות המנוחה, וכי קיבלו ייעוץ שלא להחליף מטפלת וליצור שינויים למנוחה (פ: 11, ש: 20- 23). לסיום, לאור התרשמותי מהעדויות שנשמעו, מצאתי שיש ליתן משקל לעדותה של התובעת, אשר הכחישה את הטענות נגדה וטענה כי נהגה במנוחה בכבוד והעניקה לה את הטיפול הדרוש (פ: 9, ש: 31 עד פ: 10, ש: 13).
(ג)בתצהירה של דבורה הועלתה טענה בעלמא לפיה התובעת הכתה את המנוחה במספר הזדמנויות (סעיפים 17 עד 19 לתצהיר). לא הובאה ולו ראשית ראיה לטענה זו (ראו עדותה של דבורה, פ: 12, ש: 5 ואילך). דברים אלה מקבלים משנה תוקף משעה שהותקנה מצלמה בסלון ביתה של המנוחה כבר בשנת 2012, ובעניין זה העידה מלכה בחקירה נגדית "לא ראינו במצלמה שהיא הכתה אותה, אלא ראינו שהיא כל הזמן מדברת ולא מתייחסת אליה" (פ: 15, ש: 18- 19).
גם הטענה שהמצלמה שהותקנה בחדרה של המנוחה תיעדה את התובעת דוחפת את המנוחה, לא הוכחה (סעיף 21 לתצהיר), וזאת לאחר שבית הדין צפה בקטעים מהקלטת במעמד דיון ההוכחות ביום 10/6/15.
(ד)אף טענת הנתבעות ליחסה השלילי של התובעת כלפי המנוחה בבית החולים, במהלך האשפוז בחודש אוגוסט 2014, לא הוכחה. לא הובאה כל ראיה לנטען בתצהירן של דבורה ומלכה (סעיפים 22 ו- 17, בהתאמה). זאת על אף שהנתבעות הצהירו שישנן עדויות להתנהגות הקשה של התובעת בבית החולים (ראו גם שאלת ב"כ הנתבעות בחקירה נגדית, פ: 8, ש: 24).
(ה)אינני מוצאת לתת כל משקל להקלטה שביצע הנכד עודד בבית החולים, במהלך אשפוזה של המנוחה בחודש אוגוסט 2014. מקריאת התמליל עולה שמדובר בשאלות מגמתיות שהופנו למנוחה, מתוך מטרה להובילה ולהנחותה להעיד שהתובעת התעללה בה. אין בתמליל כל אמירה חד משמעית של המנוחה המלמדת שהתובעת פגעה בה פזית, מילולית או נפשית.
(ו)לכל האמור יש להוסיף, שהתלונה כנגד התובעת הוגשה למשטרה ביום 8/8/13, ביום פיטוריה, בעילה של "התעללות פיזית או נפשית בחסר ישע". הנתבעות לא הציגו כל אישור בדבר תוצאות בירור התלונה או התקדמות החקירה המשטרית. ככל הנראה, התלונה כלל לא טופלה, שכן במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת, נודע לה לראשונה על התלונה (פ: 2, ש: 19- 22), והיא העידה שלא זומנה לחקירה.
36.כללם של דברים: בנסיבות המקרה דנן כפי שהובררו, הגעתי למסקנה כי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי התובעת התעללה במנוחה והתנהגה אליה באופן מחפיר.
[ד] התביעה לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת
37.הנה כי כן, משלא הוכחו המעשים והמחדלים המיוחסים לתובעת, אשר לטענת הנתבעות מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, הרי שממילא לא הוכחו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. התוצאה היא שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת בנסיבות פיטוריה.
38.פיצויי הפיטורים:
בהינתן ששכרה הקובע של התובעת הינו 4,300 ש"ח, ותקופת עבודתה הינה 37 חודשים, הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 13,306 ש"ח. בדיון ביום 10/6/15 ציין ב"כ התובעת שחברת הסיעוד שילמה לתובעת סך 4,989 ש"ח על חשבון פיצויי פיטורים. מכאן, שהתובעת זכאית להשלמת פיצויי פיטורים מהמנוחה בסך 8,317 ש"ח.
39.פיצויי הלנת פיצויי פיטורים:
לאחר בחינת מכלול נסיבות המקרה על יסוד התשתית העובדתית שהוכחה בפני, ובהתחשב בתכלית פסיקתם של פיצויי הלנה, הגעתי למסקנה כי נסיבות המקרה הנדון אינן מצדיקות חיוב הנתבעות בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שכן במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים הייתה מחלוקת כנה בדבר זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, כנובע מטענת הנתבעות להתנהגות לא ראויה של התובעת כלפי המנוחה. לפיכך, על סכום פיצויי הפיטורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד תשלום פיצויי הפיטורים בפועל.
40.תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים:
מכתב הפיטורים נמסר לתובעת ביום 8/8/14, והפיטורים נכנסו לתוקפם מיידית. מכאן, ובהתאם לסעיפים 2(א) ו- 6(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, התובעת זכאית ל"פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו".
לפיכך, ובהתאם לסעיף 3(3) לחוק, התובעת זכאית לחודש הודעה מוקדמת בסך 4,300 ש"ח.
[ה] התביעה לתשלום פיצוי בגין ביטוח פנסיוני
41.אין מחלוקת בין הצדדים, שהתובעת לא בוטחה בביטוח פנסיוני בתקופת עבודתה אצל המנוחה (פרוטוקול הדיון מיום 1/3/15, עמ' 1, מוסכמה ד'). מעיון בתלושי השכר של חברת הסיעוד עולה, ששולם לתובעת על ידי חברת הסיעוד חלק יחסי עבור ביטוח פנסיוני, ולכן התובעת זכאית מהמנוחה לפיצוי בגין אי הפרשה לביטוח פנסיוני בהתאם להיקף החבות שלה כמעסיקה, לאמור 68% משרה.
42.בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר פנסיית חובה, היה על המנוחה להפריש עבור התובעת לקרן פנסיה בתום שישה חודשים מתחילת העבודה. כלומר: הפרשה לתגמולים בשיעור 4.16% מיום 4/1/12 ועד 31/12/12; הפרשה בשיעור 5% מיום 1/1/13 ועד 31/12/13; הפרשה בשיעור 6% מיום 1/1/14 ועד 8/8/14.
43.בחודשים ינואר עד ספטמבר 2012 שכר המינימום החודשי עמד על סך 4,100 ש"ח, ושיעור אחריותה של המנוחה הינו 68%, לאמור שכר חודשי בסך 2,788 ש"ח. לפיכך, הסכום שאמור היה להיות מופרש על ידי המנוחה לקרן הפנסיה הוא 116 ש"ח לחודש, סה"כ 1,044 ש"ח.
מחודש אוקטובר 2012 ועד מועד הפסקת העבודה שכר המינימום החודשי עמד על סך 4,300 ש"ח. מכאן, שעבור החודשים אוקטובר עד דצמבר 2012 הסכום שהיה אמור להיות מופרש על ידי המנוחה לקרן הפנסיה הוא 365 ש"ח (4,300 * 0.68 משרה * 4.16% הפרשה לתגמולים = 121.64 ש"ח לחודש * 3 חודשים).
עבור החודשים ינואר עד דצמבר 2013 הסכום שהיה אמור להיות מופרש לקרן הפנסיה הוא 1,754.4 ש"ח (4,300 * 0.68 משרה * 5% הפרשה לתגמולים = 146.2 ש"ח לחודש * 12 חודשים).
עבור החודשים ינואר עד יולי 2014 הסכום שהיה אמור להיות מופרש לקרן הפנסיה הוא 1,228.1 ש"ח (4,300 * 0.68 משרה * 6% הפרשה לתגמולים = 175.44 ש"ח לחודש * 7 חודשים).
44.לאור האמור, אני קובעת שהתובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 4,391.5 ש"ח.
[ו] התביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש
45.עגמת נפש היא סוג של נזק לא ממוני (במובחן מפיצויים עונשיים), ופסיקתו מסורה לשיקול דעת בית הדין. פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש תעשה במקרים המתאימים, במשורה ובריסון.
46.בענייננו: בכתב ההגנה הועלו טענות חמורות לפיהן התובעת לא טיפלה כראוי במנוחה, לא דאגה לצרכיה הבסיסיים, לא נענתה לקריאותיה ולא השגיחה עליה כראוי (סעיפים 26 ו- 27 לכתב ההגנה). נטען כי "במהלך שלוש שנות עבודתה, היו כל הזמן לאמי טענות כלפיה, שהיא מזניחה אותה ומדברת שעות בטלפון או עסוקה במחשב האישי שלה בעיקר שלא בשעותה מנוחה. כשאמי קוראת לה, היא לא תמיד מגיבה אליה ושכבר היא מגיעה, זה אחרי הרבה זמן. ... [התובעת] מדברת ומתנהגת כלפיה בחוסר כבוד וסבלנות... התלונות הלכו והחריפו עם הזמן" (סעיף 12 לתצהירה של דבורה). דבורה הצהירה כי ביום 3/8/14 ביקרה את המנוחה והבחינה בפצע בידה. לגרסתה, "אמי סיפרה לי שהאמת היא שג'ובי [התובעת] דחפה אותה ולכן מעדה על הארונית". דבורה הוסיפה והצהירה שביום 5/8/14 בשעות הערב המאוחרות, המנוחה לא חשה בטוב והובהלה לבית החולים. בתצהירה תיארה דבורה את שתיעדה המצלמה שהותקנה בחדר השינה של המנוחה, בשעות שקדמו לאשפוז. לפי הטענה, המנוחה הייתה שרויה במצוקה קשה, התובעת גערה בה, דחפה לה את מכשיר הטלפון, הותירה אותה לבדה בחדר דקות ארוכות כשהמנוחה מתחננת לעזרה. לעדותה של דבורה, התובעת התעלמה ממצוקתה של המנוחה, התנהגה אליה בצורה מבישה ואף דחפה אותה (סע' 21 לתצהיר).
נטען עוד שהתובעת נותרה להשגיח על המנוחה בבית החולים, אולם התובעת "הייתה עסוקה בדיבורים ובצחקוקים בטלפון, לא הסירה את האוזניות מאוזניה, לא ניגשה ולא נענתה לקריאותיה וזעקותיה של אמי" (סעיף 22 לתצהירה של דבורה).
47.כפי שפורט בהרחבה בסעיף 35 לפסק הדין, לא הוכחה גרסת הנתבעות בנוגע להתנהלותה של התובעת כעובדת סיעודית שטיפלה במנוחה. לא הוכח שהתובעת התעללה במנוחה, נפשית או פיזית, וככל שהיו לנתבעות חשדות כלפי התובעת, לא היה מקום להמתין לאשפוזה של המנוחה כדי לפטר את התובעת. בנסיבות אלה, אני סבורה שהתובעת זכאית לפיצוי עבור עגמת נפש, במיוחד נוכח האשמות חמורות שיוחסו לה, וכן הגשת תלונה במשטרה בעקבות האשמות אלה. לפיכך, אני קובעת שהתובעת זכאית לפיצוי בסכום אותה תבעה בסך 10,000 ש"ח בגין עגמת נפש.
48.הערה לפני סיום:
אינני מוצאת מקום או צורך להידרש לטענת התובעת בסיכומיה לפיה גם בתקופת עבודתה כמטפלת במר פטרפרוינד, טיפלה במנוחה וסעדה אותה (סעיף 4א לסיכומים). לא זו בלבד שמדובר בגרסה מאוחרת, אשר לא הובאו ראיות ולא נשמעו עדויות לגביה, אלא שגם לא נתבע כל סעד בגין תקופה זו. למעלה מהדרוש יצוין שהתובעת מלכתחילה התקבלה לעבודה כמטפלת במר פטרפרוינד ביודעין שמדובר בבני זוג המתגוררים יחד.
סוף דבר
49.התביעה מתקבלת כמפורט לעיל, ואני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא להן פסק הדין ובאמצעות בא כוחה, את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים בסך 8,317 ש"ח;
ב. חלף הודעה מוקדמת בסך 4,300 ש"ח;
ג.פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 4,391.5 ש"ח;
ד.עגמת נפש בסך 10,000 ש"ח.
כל הסכומים שפורטו לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה – 8/8/14 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.
50.כמו כן, תשלמנה הנתבעות לתובעת, באמצעות בא כוחה, שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מעת שיומצא לנתבעות פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
לצדדים מוקנית, בתוך 15 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער על פסק דין זה בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.
ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ו, (27 מרץ 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
