ת"א 33873-06-15 VNB New York LLC נ' מדי ואח'

במרכזה של התביעה הסכם פשרה שנחתם בין הנתבעת 2 ובן זוגה (הנתבע 1) לבין התובעת, במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט בניו-יורק נגד בני הזוג בגין הפרת חיובים להשבת כספי הלוואה, לה הם היו ערבים (להלן: "הסכם הפשרה" ו"הסכם ההלוואה"). לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את התחייבותם על פי הסכם הפשרה לשלם את התשלומים החודשיים החל מיום 20.2.14, ומכאן התביעה שלפנינו.

התובעת עתרה לחייב את הנתבעים לשלם לה סכום השווה ל-929,237.06 דולר ארה"ב וכן להורות על ביטול הסכם הפשרה, בגין ההפרות היסודיות שביצעו ויבצעו הנתבעים.

תניית השיפוט

בכתב ההגנה שהגיש הנתבע 1 נטען, כי לבית המשפט בניו-יורק יש סמכות בלעדית לדון בתובענה. לטענתו, משעתרה התובעת לביטול הסכם הפשרה עם הנתבעים, משמעות הדבר היא שהתביעה מתבססת אך ורק על עסקת היסוד, קרי הסכם ההלוואה שנחתם בין התובעת לבין חברה אשר לחיוביה ערבו הנתבעים על פי ההסכם. אין חולק, כי הסכם הפשרה הוא תולדה של תובענה לאכיפת הסכם ההלוואה שהוגשה לבית המשפט המוסמך בניו יורק.

הנתבעת 2 לא העלתה בכתב הגנתה טענה הנוגעת לסמכותו הבלעדית של בית המשפט בניו יורק לדון בתובענה.

יצוין, כי הסכם ההלוואה לא צורף לכתב התביעה דנן, ולנתבעות טענות בהקשר זה, כפי שיפורט בהמשך.

ביום 2.2.16 ניתנה החלטתי, לפיה עיון בכתבי הטענות מעלה, כי נטענה טענה לקיומה של תניית שיפוט בלעדית וכל תביעה מכוח הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים, תוגש לבית המשפט המוסמך בניו יורק. על כן קבעתי, כי בטרם תינתן החלטה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה שהגישה הנתבעת 2, מתבקשים הצדדים להתייחס לסוגיית תניית השיפוט ופרשנותה.