ת"פ 4041-08-14 מדינת ישראל נ' מאיליין

מבוא וטענות הצדדים

1. לפניי בקשה לפיצויו של המבקש, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, בשל התקופה שבה היה נתון במעצר מיום 30.07.14 ועד ליום 24.11.14.

2. עניינה של הבקשה בכתב אישום שהוגש ביום 3.8.14 ולאחר מכן תוקן, ובו יוחסו למבקש עבירה של תקיפה כדי לגנוב, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

3. לפי שיוחס בכתב האישום, ביום 30.7.14 המתלונן, שהוא נכה הנעזר במקל הליכה ומחובר לקטטר, ישב בקיוסק שבו ישב גם הנאשם. הנאשם הבחין בסכום כסף בידיו של המתלונן וביקש ממנו הלוואה בסכום של 100 ₪. המתלונן סירב למתן הסכום ומסר כי הכסף משמשו לקניית תרופות ומצרכים. בהמשך לכך, בעת שהמתלונן פנה ללכת לביתו, הנאשם קילל אותו ותקף אותו בכך שתפס את חולצתו, הפילו לארץ וגנב מכיסו סכום של 2,800₪.

4. בדיון שהתקיים ביום 25.11.14 הודיעה באת כוח התביעה, כדלקמן "... אתמול בהכנה לעדות של המתלונן עלה למעשה דברים שסותרים את מס' הודעותיו במשטרה כולל העימות. הוא טען לראשונה שהוא מצא את הכסף שנגנב ממנו ומסר לראשונה כי בזמן האירוע הוא לא יכול היה להבחין מי האדם שתקף אותו וגנב ממנו את סכום הכסף, הרי שנסיבות התיק שונות לגמרי, אנחנו גם חקרנו אותו וגם שוחחנו עם העדה הנוספת בתיק. ישר הגשנו בקשה לבית המשפט לשחרר את הנאשם לאלתר ואנו חוזרים בנו מכתב האישום".

5. מעיון בהודעה שנגבתה בזמנו, יום קודם למועד הדיון, עולה כי המתלונן מסר שלאחר שהותקף, הלך עם גרושתו לחפש את הכסף החסר בשיחים, והם מצאו שם את כל הכסף קשור בגומייה. עוד ציין, כי אשתו היא שלחצה עליו להגיש תלונה, למרות שלא רצה בכך. לדבריו, גם יש לו בעיות זיכרון והמצפון העיק עליו, משום שלא ראה כלל מי היה מאחוריו ומי תקף אותו.

6. בהמשך לכך, זוכה הנאשם, לפי סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

7. באת כוח המבקש טענה בבקשתה, כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את פיצויו של המבקש, לפי סעיף 80 לחוק העונשין. לטענתה, ההחלטה להגיש כתב אישום נגד המבקש, כמו גם הבקשה למעצרו עד תום ההליכים נתקבלו בחוסר סבירות ומבלי שיהיה יסוד לאשמה, וזאת לאור סתירות, תמיהות והיעדר היגיון בגרסתו של המתלונן, שהוא אדם מבוגר, מבולבל וסובל מבעיות זיכרון. היה גם צורך לבדוק את ההיכרות בין השוטרים החוקרים ובין המתלונן. עוד טענה כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות תשלום פיצוי מלא למבקש: גורמי החקירה התרשלו בחקירת האירוע, בכך שהעלימו פרטים מהותיים הנוגעים להתנהלות המתלונן ומצבו הנפשי; בתיק היו חסרים פרטים מהותיים שהיה צריך להשלים את חקירתם טרם הגשת כתב האישום; מדו"חות הפעולה עולה, כך לטענתה, כי שוטרים תיאמו ביניהם את הגרסה; המבקש היה עצור משך 4 חודשים, הוא פוטר ממקום עבודתו ונפגע כלכלית.

8. עוד הוסיפה וטענה באת כוח המבקש, כי למרות שבית המשפט הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים תוך שקבע כי מתקיימות ראיות לכאורה בעניינו של המבקש, אין בכך כדי לחסום בקשת פיצויים, לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

9. באי כוח התביעה טענו, מנגד, כי המבקש לא עמד בנטל להוכחת קיומה של אחת העילות לפסיקת פיצויים, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, וכי באיזון בין האינטרסים במקרה דנן, על בית המשפט להעדיף את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק על פני הנזק שנגרם למבקש בעקבות ההליך.

10. לטענתם, לא מתקיימות במקרה הנדון איזו מהעילות לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין: בעת הגשת כתב האישום היה סיכוי סביר להרשעתו של המבקש, כפי שניתן ללמוד מהחלטות המעצר שניתנו בעניינו. גם אין מדובר במקרה שבו נפלה בהחלטה על הגשת כתב האישום אי סבירות בולטת, זדון, חוסר תום לב או רשלנות, והתנהגות המבקש תרמה למעצרו. יתר על כן, המבקש סובל מהתמכרות, לחובתו 13 הרשעות קודמות, ואין לדעת אם דווקא מעצרו פגע באפשרותו למצוא עבודה. מכאן, שגם לא מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצוי לטובת המבקש.

     

    דיון והחלטה

    סעיף 80 לחוק העונשין - כללי

11. סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

    "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה ... בסכום שיראה לבית המשפט ...

    (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

    (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים".

     

12. בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (22.1.02) (להלן – "הלכת דבש") קבע בית המשפט העליון, כי חיוב המדינה לפצות מבקש שהיה נאשם במשפט פלילי מותנה בקיומם של שני תנאים: האחד, כי המבקש עמד לדין פלילי וזוכה; השני, בית המשפט מצא כי "לא היה יסוד לאשמה" או כי מתקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

13. תנאי ראשון והכרחי לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין הוא זיכויו של הנאשם בדין. אולם, אין די בזיכויו של הנאשם, ועל מנת לקבוע שלא היה יסוד סביר לאשמה, על בית המשפט להוסיף ולבדוק את התשתית הראייתית שהייתה קודם לכתב האישום. במקום שהתביעה פעלה בסבירות ובזהירות ראויה, לא ייקבע כי לא היה יסוד לאשמה גם אם הנאשם זוכה בדינו.

14. באשר לקיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", קבע בית המשפט בהלכת דבש, כי מדובר בעילה רחבה, השואבת ממושג "הצדק" ומאפשרת לבית המשפט שיקול דעת רחב (ראו גם: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (1997)); ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 718 (2002)). על בית המשפט לשקול את מכלול הנסיבות, ובכלל זה: נסיבות שעניינן הליכי החקירה והמשפט; אופי זיכויו של הנאשם; נסיבותיו האישיות של הנאשם.

15. בהמשך להלכת דבש נקבעו אמות מידה שתדרכנה את בתי המשפט ביישומה של העילה. כך נקבע, כי הנסיבות הבאות עשויות להצדיק חיובה של המדינה בתשלום פיצויים: אי בדיקת טענת אליבי (ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204, 208 (1989)); התביעה העלילה נגד נאשם עלילת שווא (ע"פ 406/74 והב נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 803, 805 (1975)); הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא שהטעתה את התביעה (ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653, 658 (1990)); מקום בו הנאשם זוכה "זיכוי מוחלט" לאחר שמיעת ראיות (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294 (1999)), אולם אין בזיכוי מחמת ספק כדי להוות חסם לפסיקת פיצויים (ע"פ 7115/04 בן ברוך נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 (2.5.07)); אפילו כאשר הנאשם זוכה מחמת הספק, אולם נמצא כי בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת הנאשם, מצא בית המשפט העליון מקום להורות על פיצוי הנאשם (ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל (8.8.02)); היותו של הנאשם נתון במעצר ארוך במיוחד (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (23.7.12)).

16. בנסיבות מסוימות, לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי נאשם. כך למשל, אם התנהגותו של הנאשם היא שהביאה להעלאת חשדות נגדו, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום (ענין סבאח, לעיל); מקום שבו התנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמה לחקר האמת (ענין מקמילן, לעיל; ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450, 463 (2002)); או מקום שבו הנאשם זוכה אך מחמת הספק או בשל קושי טכני (ע"פ 6509/97 חדד נ' מדינת ישראל (1999).

17. בהחלטה אם לפסוק פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, רשאי בית המשפט לקחת בחשבון את ההחלטות בדבר מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, אולם אין הן יכולות להוות שיקול בלעדי בהחלטה בדבר מתן פיצויים, שאחרת תתרוקן מתוכן תכליתו של סעיף 80 לחוק העונשין, שהיא להעניק לבית המשפט שיקול דעת אם לפצות נאשם שהיה עצור ולאחר מכן זוכה (ראו למשל: ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל (7.2.99); ת"פ (מחוזי, י-ם) 51324-11-13 מדינת ישראל נ' אברמוב (25.3.15)).

    האם מתקיימים במקרה הנדון התנאים לפיצויו של המבקש, לפי סעיף 80 לחוק העונשין?

18. התנאי הראשון: האם יש לקבוע שלא היה יסוד סביר לאשמה?

19. מעיון בתיק החקירה שהוגש לבית המשפט עולה התמונה העובדתית הבאה: השיחה הראשונה למשטרה בוצעה על ידי נכדו של המתלונן. בעקבות שיחה זו הגיעו שני שוטרים לביתו של המתלונן; בהתאם לדו"חות הפעולה שרשמו השוטרים, בביקור הראשון בביתו מסר המתלונן, כי היה בבית קפה, שם הטריד אותו אדם ממוצא רוסי. בהמשך עקב אחריו אותו אדם, תפס אותו בעורף ולקח ממנו בכוח 100 ₪; שוטרים הגיעו פעם נוספת לביתו של המתלונן שמסר, כי לאחר שאותו אדם תפס אותו בעורף, נתן לו בעיטות ברגליים ומכות יבשות ואף הכניס לו ידיים לכיסים ולקח ממנו 2,800 ₪. השוטרים ציינו כי לא נראו על המתלונן סימני אלימות. המתלונן גם ציין, כי בעקבות אירוע מוחי, נפגע זכרונו. גרושתו של המתלונן היא שהובילה את השוטרים למקום בו מתגורר הנאשם; בהודעת המתלונן מיום 30.7.14 בשעה 15:50 חזר על גרסתו כי נגנב ממנו סכום של 2,800 ₪ ; בהודעה נוספת שמסר המתלונן באותו יום בשעה 18:11, ציין לראשונה כי הסכום של 2,800 ₪ שנגנב ממנו היה בשטרות של 100 ₪. עוד ציין לראשונה, כי התחנן בפני אנשים שהיו במקום כי יתקשרו למשטרה, אולם הם לא עשו כן; הנאשם הכחיש את העבירות המיוחסות לו מכל וכל. הנאשם הודה אמנם, כי היה במסעדה שבה שהה המתלונן, ואף שוחח עמו, אולם הכחיש מכל וכל כי הטריד אותו, ביקש ממנו כסף, או לקח ממנו כסף. לטענתו, מיד לאחר שהותו במקום הלך לביתו. גם בדו"ח העימות חזר הנאשם על הכחשתו את ביצוע העבירות, אולם ציין כי הוא מסכים להחזיר למתלונן כסף, למרות שלא עשה לו דבר; עוד עולה, כי גם בעל המקום ראה את המתלונן והנאשם שותים יחדיו, אולם לא ראה כל ויכוח או אלימות בין השניים; ממצלמות האבטחה של המקום עולה, כי הנאשם והמתלונן אמנם ישבו יחדיו, אולם לא היתה כל אלימות במקום. עוד עולה, כי מייד לאחר עזיבת המתלונן את המקום גם הנאשם עזב והלך אחריו; עוד עולה, כי המתלונן הציג בפני המשטרה קבלה של בנק הדואר שלפיה משך באותו יום סכום של 6,700 ₪.

20. מספר תמיהות בלתי מבוטלות עולות מתוך עיון בחומר החקירה: ישנה התאמה מלאה "מילה במילה" בין דו"ח הפעולה של השוטר אלזם אליאור והשוטר דגן פלד, ונראה כי השוטר פלד ממש העתיק חלק מדו"ח הפעולה של השוטר אליאור; ישנם פערים ממשיים בין הדברים שמסר המתלונן בכל אחד מהמפגשים עם השוטרים; יתר על כן, השוטרים לא ביצעו מספר פעולות חקירה נדרשות: למרות שהשוטר אלזם ציין כי קיימות מצלמות מקיוסק סמוך, לא נעשתה כל פעולה לקבלת הצילומים; למרות שהמתלונן מסר על אודות נוכחות אנשים במקום, לא נעשה כל נסיון לאתר את אותם אנשים ולבחון את גרסתם מול גרסת המתלונן; גם לא נבדק כמה כסף חסר, אם בכלל, מתוך הכסף שהוציא המתלונן לטענתו באותו יום; ולא נבדק מהי בעיית הזכרון ממנה סובל המתלונן ואם היה בכך כדי להשליך על מהימנות גרסתו.

21. לאחר עיון בחומר החקירה, ולמרות התמיהות הבלתי מבוטלות העולות מן התיק – שאליהן אדרש בהמשך - לא השתכנעתי כי לא היה יסוד סביר לאשמה. כתב האישום מבוסס, בעיקרו, על גרסת המתלונן, שנמצאו לה מספר חיזוקים: נמצא כי המתלונן אמנם ישב עם הנאשם באותו היום במסעדה; מהצילומים עולה, כי הנאשם עזב את המקום מיד לאחר המתלונן והחל ללכת אחריו; המתלונן סיפר על המקרה מיד לנכדו, אשר התקשר למשטרה.

22. התנאי השני: האם מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצוי? לצורך מענה על שאלה זו, אבחן את שלוש קבוצות הנסיבות שפורטו בהלכת דבש, תוך יישומן על עניינו של המבקש.

23. נסיבות שעניינן הליכי החקירה והמשפט - כפי שציינתי, נמצאו בתיק מספר תמיהות ומחדלי חקירה, כדלקמן: נראה כי השוטר פלד ממש העתיק חלק מדו"ח הפעולה של השוטר אליאור; ישנם פערים ממשיים בין הדברים שמסר המתלונן בכל אחד מהמפגשים עם השוטרים; למרות שהשוטר אלזם ציין כי קיימות מצלמות מקיוסק סמוך, לא נעשתה כל פעולה לקבלת הצילומים, והרי המתלונן טען שהאירוע אירע בסמוך למסעדה; למרות שהמתלונן מסר על אודות נוכחות אנשים במקום, לא נעשה כל נסיון לאתר את אותם אנשים ולבחון את גרסתם מול גרסת המתלונן; גם לא נבדק כמה כסף חסר, אם בכלל, מתוך הכסף שהוציא המתלונן לטענתו באותו יום; ולא נבדק מהי בעיית הזכרון ממנה סובל המתלונן ואם היה בכך כדי להשליך על מהימנות גרסתו.

24. עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענת הנאשם בהודעתו, כי הלך מהמקום ישירות לביתו – כאשר לא ציין דבר בדבר חבירתו למתלונן לאחר מכן. כן יש לציין את דבריו של הנאשם בעימות, שאמנם לא לקח מהמתלונן דבר, אולם הוא מוכן להשיב לו את הכסף.

25. אופי זיכוי של המבקש – המבקש זוכה זיכוי מלא מהעבירות שיוחסו לו לאחר שהמתלונן מסר, במסגרת הכנה לעדות, גרסה שונה מזו שמסר במהלך חקירת התיק. לזכותה של התביעה יש לציין את חזרתה המידית מכתב האישום לאחר מכן.

26. נסיבותיו האישיות של המבקש – לחובת המבקש 13 הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות רכוש, אלימות, סמים ותעבורה, והוא כבר ריצה 3 מאסרים בפועל לתקופות ממושכות. מכאן, כי קשה לומר שהיתה פגיעה מיוחדת בשמו הטוב או בכבודו כתוצאה ממעצרו במקרה הנדון. עם זאת, ברי כי נפגעה חירותו של המבקש וניתן גם להניח כי היה במעצרו כדי לפגוע במצבו הכלכלי. נטען לפניי כי המבקש עבד קודם למעצרו, אולם לא הוכח מה היתה משכורתו באותה תקופה, או באילו תקופות בדיוק עבד.

    קביעת סכום הפיצויים

27. המבקש היה נתון במעצר בגין התיק הנדון מיום 30.07.14 ועד ליום 24.11.14, משמע 118 ימים. הוצאות הגנה לא היו למבקש שיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית.

28. לפי תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב – 1982:

    "(א) סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החדשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לענין הפיצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה בהודעה לפי סעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968".

29. לפי ההלכה הפסוקה, בקביעת גובה הפיצויים, בית המשפט רשאי לקחת בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות התנהגות רשויות החקירה והתביעה, מחד גיסא, ותרומתו של הנאשם, במעשים או בהתנהגות, להגשת כתב האישום, מאידך גיסא (הלכת דבש; ע"פ 6721/01 עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3) 73, 82 (24.3.03); ע"פ 5140/05 זגורי נ' מדינת ישראל (24.6.07); ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל (20.9.11); ע"פ 7115/04 בן ברוך נ' מדינת ישראל (2.5.07)).

30. כאשר אני בוחנת את הנסיבות בכללותן, הגעתי למסקנה כי על התביעה לפצות את המשיב בשיעור של 80% מסכום הפיצויים המרבי הקבוע בתקנות. לעניין זה לקחתי בחשבון, מחד גיסא, את התמיהות בתיק והמחדלים שנמצאו בחקירה, כפי שפורטו, ומאידך גיסא, את תרומתו של הנאשם לגיבוש החשדות נגדו, כפי שכבר פורט, וכן את העובדה כי לא הוכיח נזק מיוחד כתוצאה ממעצרו.

31. תחשיב הפיצויים הוא כדלקמן: 80% * 395.56 * 118 ימים. לפיכך, תשלם התביעה למבקש סכום כולל של 37,340.864 ₪, וזאת לא יאוחר מיום 15.4.16. הסכום יישא ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

     

     

     

     

     

     

     

    ניתנה היום, ז' אדר ב' תשע"ו, 17 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.