הליך נוסף התנהל בין כהן לבין הנתבעת לפני ועדת ערר ביוב, ושעניינו ערר שהוגש על החלטת הנתבעת להטיל על כהן היטל ביוב. בהליך האמור ניתן ביום 13.11.2012, פסק דין שביטל את דרישת תשלום מיום 19.7.2011 והעמידה את הסכום שעל מר כהן לשלם על הסך של 15,000 ₪.
על רקע סקירה קצרה זו של ההליכים המשפטיים הקודמים הנ"ל, נדרש לבחון את השאלה האם קיימת זהות בין עילת התביעה דנן לבין עילות התביעות בהליכים האמורים או חלקם.
המבחן המקובל לצורך הקביעה אם עילת התובענה התגבשה לעניין מירוץ ההתיישנות מחייב קיומם: "של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי" (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה-ירושלים, (פורסם במאגרים)). דהיינו, מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו קיימת בידי התובע עילת תביעה קונקרטית: "המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש" (ראו לעניין זה ע"א 9382/02 בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, (פורסם בנבו )
בהתאם למבחן זה, עילת התביעה של התובעת במקרה דנן, נולדה מיום היווצרות החוב, ובמקרה דנן ולאור העובדה שהתובעת מבססת את תביעתה על תעודות משולח וחשבוניות מס, אזי לפי התאריך הרשום על גבי כל חשבונית וחשבונית. בעניין זה ברי כי ככל שיקבע כי לא חלפו ממועד הוצאת החשבונית הראשונה ועד למועד הגשת התביעה 7 שנים, אזי התביעה כולה לא התיישנה. החשבונית הישנה ביותר, עליה מבססת התובעת את עילת תביעתה, הינה מיום 2.12.2003 (נספח ז' לכתב התביעה).
התביעה דנן הוגשה ביום 27.4.2013, קרי לאחר למעלה מ- 9 שנים ממועד לידתה של עילת התביעה, מכוח אותה חשבונית, ולכאורה בחלוף תקופת ההתיישנות. בשים לב לתאריך הנקוב על החשבונית האחרונה העומדת בבסיסה של התובענה דנן, יום 28.10.2004, ברי כי ככל שלא תתקבל טענת התובעת בנוגע לתחולתו של סעיף 15 הנ"ל, הריני דין עילת התביעה גם מכוחה של אותה חשבונית מאוחרת להידחות מפאת התיישנות.
במקרה דנן, ניתן לקבוע קיומה של זהות בין עילת התביעה נשוא התיק דנן לבין עילות התביעה נשוא התיקים 3250-11-09 ו- 45302-05-11, ובנסיבות העניין, אין להביא בחשבון מניין הימים, לצורך קביעת מניין שבע שנות ההתיישנות, את התקופות שמימים 3.11.2009 – 18.1.2011 (שבמהלכה התנהל תיק 3250-11-09), ו- 25.5.2001 – 6.2.2013 (שבמהלכה התנהל תיק 45302-05-11).
מדובר בתקופה כוללת של 34 חודשים ו- 26 ימים, אותה אין להביא במניין הימים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. בשים לב לאורך התקופה הנ"ל, ובהתחשב במועד ניפוקה של החשבונית הישנה ביותר, בהשוואה למועד הגשת התביעה, דין טענתה של הנתבעת להתיישנות התביעה להידחות.
בשולי פרק זה למותר יהא זה לציין כי על אף שבתביעה שנדונה במסגרת ת"א 3250-11-09 נתבעו סעדים נוספים מאלה שנתבעו בהליך זה, והתביעה התבססה על דיווח רואה חשבון ולא על תעודות משלוח וחשבוניות מס כגון בתביעה דנן, מדובר בשתי תובענות המושתתות על אותה מערכת עובדות, נסמכות על אותו מערכת יחסים עסקית בין התובעת לבין הנתבעת, ומתייחסות לאותה הפרה נטענת של הנתבעת. בהתאם להלכה הפסוקה, זהות העילות נבחנת במבחן רחב המשמש לבחינת זהות העילות בסוגיה של מעשה בית דין. בענייננו מדובר לא רק בעילה זהה אלא גם בסעדים חופפים.
ראו לעניין זה (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), בעמ' 194), שם צוין כי גם אם התביעה השנייה מסתכמת על אותן עובדות, מבלי שיסודה המשפטי שונה, מותר להגישה מחדש לאחר שההתיישנות הופסקה עקב התביעה הראשונה.
לסיכום עד כה – תנאיו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות מתקיימים בעניינו בנוגע לשני ההליכים הנ"ל, ובנסיבות העניין אי לומר כי עילת התביעה התיישנה.
פעולת הקיזוז – האומנם פעולה שנעשתה על דעת התובעת ומנהלה כהן?
התובעת טענה לקיומו של חוב בסך כולל של 39,559.50 ₪, ולהוכחת טענתה זו צירפה היא מטעמה חשבוניות ותעודות משלוח המלמדות על אספקת הדלק על ידה לידי הנתבעת, ראו לעניין זה נספחים א'-ח' לתצהירו של כהן, ונספחים (ז'- יד' לכתב התביעה).
ראו גם, נספח ט' כרטיס הנהלת חשבונות על שם התובעת.
במסגרת סיכומי טענותיה, לא הכחישה הנתבעת את עצם אספקת הדלק על ידי התובעת, כשם שהיא לא הכחישה את עצם קיזוז החוב על ידה. ראו לעניין זה גם, הודאת ב"כ הנתבעת במסגרת ישיבת ההוכחות (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-2).
בכל הנוגע לפעולות הקיזוז, טענה הנתבעת כי סכום התביעה המגיע לתובעת קוזז בגין חובות מסים למועצה, ובכך כל התמורה המגיעה לתובעת בגין אספקת הדלק נפרעה במלואה (ראו לעניין זה סעיפים 32 ו 57 לכתב הגנתה של הנתבעת).
לאור הודאתה הנ"ל של הנתבעת, מתייתר הצורך בדיון בשאלת עצם קיומו של חוב והשאלה העיקרית שנותרה במחלוקת במקרה דנן, הינה האם זקיפת התשלומים המגיעים לתובעת על חשבון חובות של חייבים אחרים, לרבות תאגידים אחרים שכהן הוא הבעלים שלהם, נעשה על ידי הנתבעת כדין? היה ויקבע כי הקיזוז נעשה שלא כדין וכי דינו להתבטל, תעמוד על הפרק שאלה נוספת שעניינו השלכותיה של פעולת ביטול הקיזוז, במישור היחסים שבין הנתבעת לבין כהן.
בשאלה הראשונה הנ"ל, אקדים את המאוחר ואציין כי דעתי נחה על כך שהדין עם התובעת.
מעיון בנספחים א'-ח' לתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה של התובעת, עולה כי החברה שסיפקה את הדלק והסולר לידי הנתבעת הינה חברת ד.א.ק.ל בע"מ, היא התובעת בשמה הקודם. כהן, בעדותו, ציין כי התובעת ולא חברת דלק בע"מ, כי שסיפקה את הדלקים והסולר לנתבעת (ראו בעמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-11). דבריו אלו של כהן אושרו גם על ידי עדת ההגנה, גב' קריאף, שציינה בעדותה כי רק התובעת סיפקה את הדלק לנתבעת וכי אין מצויות בידה חשבוניות אחרות המלמדות על קיומו של ספק נוסף. הוסיפה ולעניין זה העדה הנ"ל וציינה כי אין לה חשבונית המלמדת על כך שכהן, אישית, סיפק את הדלק (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 8-19).
לא ניטשת אפוא מחלוקת בין הצדדים לגבי זהותה של החברה שסיפקה את הדלק לידי הנתבעת.
כסיכום ביניים ניתן לומר כי, התובעת הייתה הספק היחיד שסיפק את הדלק לידי הנתבעת, וכי הנתבעת אינה מכחישה את עצם קיומו של החוב בגין הדלק, וגם לא את פעולת הקיזוז שנעשתה על ידה.
באשר לחובות המיסים שכנגדם בוצע הקיזוז, כהן אישר בעדותו לפני כי הנכס שבגינו הצטברו חובות המסים נמצא בבעלותו וכי בספרי הנתבעת הוא רשום על שמה של החברה האחרת "דקל", בתור מחזיקה.
עדת ההגנה, גב' קריאף, מסרה בעדותה לפני את הדברים הבאים:
"ש. אני אומר לך שהתובעת לא הייתה חייבת אף פעם ארנונה ומיסים למועצה . תוכלי לאשר.
ת. לא יכולה לאשר כי אין לי תדפיס ארנונה, לפי התדפיסים שהוצגו פה זה היה דקל.
ש. המחזיק חייב בארנונה ומיסים.
ת. כן.
ש. אם דקל המחזיק הוא החייב.
ת. כן.
ש. אם אבישי והתובעת לא מחזיקים הם לא חייבים.
ת. נכון.
ש. מפנה לסעיף 53 לתצהירך, הצד השלישי הוא אבישי כהן, ועכשיו אמרת שאבישי לא היה מחזיק.
ת. הוא חל ק מהמחזיק בנכס הוא גר בנכס" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 27-32 וכן עמ' 15, שורות 1-4).
במוצג ת/2 שהוא פרוטוקול דיון הוכחות שהתנהל בת.א. 25336-07-12, אישרה העדה דכאן, גב' קריאף, כי התאריך שבו נרשמה חברת הדקל כמחזיקה הוא יום 1.10.2002.
בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו, הכחיש כהן טענתה של הנתבעת לפיה הקיזוז נעשה על פי בקשתו. בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית, בהודעה לצד ג' שהוגשה נגדו, הצהיר כהן כי:
"טענת הנתבעת, לפיה אני ביקשתי לשלם את הסכומים בגין אספקת הדלקים בדרך של קיזוז, אינה נכונה ואני מכחיש טענה זו ודוחה אותה כטענה שקרית שאין לה כל תמיכה באסמכתא"
לעניין זה, שמעתי את עדותה של גב' קריאף, שהינה מנהלת הארנונה במועצה. במסגרת עדותה לפני כשנשאלה גב' קריאף, על פעולת הקיזוז מסרה כי:
"ש. יש לכם נוהל לקיזוז סכומים בחובות
ת. זה משהו בהנח"ש אני לא מעורבת בזה ולא מכירה.
ש. מי עושה את הקיזוז.
ת. מנהלת החשבונות.
ש. את יכולה להגיד משהו על הקיזוז.
ת. אם נעשה קיזוז כנראה שזה אושר על ידי ראש המועצה או הגזבר ונעשה על ידי מנהלת החשבונות.
ש. תוכלי להראות את האישור הזה.
ת. לא." (ראו לעניין זה עמ' 15, שורות 16-23).
בהמשך עדותה הנ"ל ציינה העדה את הדברים הבאים:
"ש. את יודעת אם מותר לעשות קיזוז מול חובות.
ת. מותר.
ש. את מסכימה שאם עושים קיזוז זה חייב להיות חוב מול חוב של אותו גורם.
ת. זה רק בשלוש שנים אחרונות." (עמ' 16, שורות 28-32)
בהמשך לשאלה הנ"ל הסבירה העדה כי, על פי הנוהל הקודם היה ניתן לקזז חובות רק באישורו של הספק השני, הכוונה לאותו ספק שהמועצה חייבת לו (עמ' 16, שורות 3-4).
כשנשאלה העדה אם היא יכולה להראות כי במקרה הזה ניתן אישור על ידי דקל, בתור מי שסיפקה את הדלק למועצה, השיבה בשלילה וציינה כי היא לא ראתה אישור מפורש, וכי אינה מנהלת חשבונות ולא מכירה את נהלי הנהלת החשבונות (עמ' 16, שורות 21-28).
הנה כי כן, מעדותה של גב' קריאף ניתן לראות שהקיזוז אשר נעשה על ידי הנתבעת, לא נעשה על דעתו של כהן או לפי בקשתו, כמו כן לא הובא מסמך, ראיה ואפילו בדל ראיה המלמדים על כל שניתן אישור על ידו של כהן, לקיזוז החוב המגיע לתובעת, מן הנתבעת, כנגד חובות ארנונה או אחרים המגיעים לנתבעת מגוף אחר שאינו התובעת ובכלל. בעניין זה לא די בעצם העובדה כי חיובים בגין היטלי ביוב שולמו על ידי כהן, בהמחאות אותן משך מחשבון התובעת, כדי לקשור את התובעת לחוב, כשם שלא די בטענת התובעת, שלא הוכחה, לערבוב נכסים בין כהן לבין החברות בשליטתו כדי ליצור לתובעת חוב יש מאין.
רוצה לומר, התובעת הרימה את הנטל והוכיחה כדבעי טענתה שלפיה הנתבעת לא סילקה את יתרת חובה לתובעת בגין הדלקים, כעולה מחשבוניות המס ותעודות המשלוח המפורטות בכתב התביעה, ובמקום זאת הנתבעת זקפה יתרת חובה הנ"ל על חשבון חובות ארנונה והיטלי ביוב שלטענת הנתבעת הגיעו לה בגין נכס מקרקעין המצוי בתחומה. בידי הנתבעת לא עלה להרים את הנטל ולהוכיח כי הקיזוז נעשה על פי בקשתו ו/או על דעתו של כהן. במילים אחרות הקיזוז במקרה זה, נעשה על ידי הנתבעת מבלי שניתן לה האישור הדרוש לביצועו.
משכך הם פני הדברים, אין לקבל את טענת הנתבעת לפרעון חובה לתובעת, בגין אספקת הדלק והסולר, על פי אותן החשבוניות ותעודות המשלוח, על ידי פעולת הקיזוז ודין תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת להתקבל, ככל שעניינו יתרת החוב האמורה.
מעיון באותן חשבוניות, עולה כי סכום החוב, שבו הודתה בעצם הנתבעת, בגין אספקת סולר ודלק על ידי התובעת, הינו בסך של 39,559 ₪ (ראו לעניין זה נספחים א'-ח' לתצהיר מר כהן).
סכום זה נכון ליום הגשת התביעה עומד על הסך של 61,411 ₪ ואותו יהא על הנתבעת לשלם לתובעת.
בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי ישנו מקום לפסוק לתובעת סכום נוסף בגין עוגמת נפש, באשר נפסק לא אחת כי עוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית וכי לא כל אי נחת, אכזבה או אי הסכמה מזכים בקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש.
בנסיבות תיק זה נראה כי טענת התובעת לעוגמת נפש הועלתה בעלמא, באופן כללי ובלתי מפורט. בנסיבות תיק זה ומקום בו לא עלה בידי התובעת להוכיח כנדרש לא את טענותיה ולא את הנזק שנגרם לה, נראה כי אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.
גורל הודעת צד ג':
מקום בו נקבע כי דין התביעה להתקבל בחלקה, נוכח אי תקינותה של פעולת הקיזוז, נשאלת השאלה, האם ניתן לחייב את כהן בשיפוי הנתבעת בכל סכום בו תחוייב מכוח פסק הדין? בבסיס ההודעה לצד ג' עומדת טענת הנתבעת לפיה הקיזוז בוצע לטובתו של כהן ועל חשבון חובות מסים והיטל ביוב המגיעים ממנו לנתבעת, בגין הנכס.
אודה ולא אבוש כי במבט ראשון על הסוגיה, עמדתי הראשונה נטתה לטובת קבלת ההודעה לצד ג', אלא שלאחר בחינה מעמיקה יותר של הדברים, באתי לכלל מסקנה ולפיה אין מנוס בנסיבות התיק דנן מדחיית ההודעה. אנמק להלן את מסקנתי הנ"ל.
ראש וראשון, אינני מקבלת טענת הנתבעת לפיה חובותיו של כהן לנתבעת בגין הנכס הם חובות חלוטים. פסק הדין מיום 26.5.15, מוצג ת/3, קבע ממצאים בנוגע לתשלומי חובה המגיעים לנתבעת, דא עקא שמדובר בתשלומים המגיעים מחברת דלק ולא מכהן עצמו. ככל שהנתבעת סומכת את ידה בטענה לעניין היות החובות חלוטים, על פסק הדין שניתן במסגרת ת.א. 45302-05-11, הרי שבמסגרת פסק הדין מיום 26.5.15, הנ"ל, נקבע כי אין מקום לקבלת טענה זו.
באשר לטענה לקיומו של חוב המגיע לנתבעת מכהן, בגין היטל ביוב, הרי שבידי הנתבעת לא עלה להוכיח כל עיקר התקיימותם של התנאים הנדרשים על פי דין להוכחת זכאותה של הנתבעת להטלת היטל ביוב על כהן, בגין הנכס, והלכה למעשה על ידי הנתבעת לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, ואף לא בכלל, המצדיקה הטלת היטל בגין הנכס, ובכלל זאת לא הוצגה כל החלטה על הטלת ההיטל ולא הוגשה כל דרישת תשלום המופנית לכהן.
רוצה לומר, הנתבעת כלל לא הוכיחה כי מגיע לה מכהן היטל ביוב בגין הנכס. בעניין זה מקובלים עלי טיעוניו של כהן, בסיכומי טענותיו בהודעה לצד ג', לפיהם המסמכים אשר צורפו לתצהיר הנתבעת במצורף לנספחים 10 ו- 13), אינם בבחינת דרישות תשלום כמתחייב על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962. המסמך הנוסף מיום 19.7.2001 (צורף לתצהיר הנתבעת כנספח 7), אינו עשוי להכשיר הטלת ההיטל על כהן, באשר בעניינו הוגשה הודעת הערר אשר נדונה ובתומה הליך בירורה ניתן פסק הדין של וועדת הערר שסיים את ההתדיינות סביבה.
הנה כי כן, בידי הנתבעת לא עלה להוכיח לפני כדבעי כי פנתה לכהן, במועדים הרלבנטיים, בהודעה על החלטתה להתקין ביוב וכי מסרה לו דרישת תשלום כמחייב על פי הדין, והיא לא הגישה כנגדו תביעה לגביית ההיטל.
בנסיבות העניין נראה כי על ידי הגשת ההודעה מבקשת הנתבעת לעקוף את הוראות הדין המיוחדות ואת התנאים הברורים הנדרשים להטלת היטל ביוב תוך דילוג על הוראות מיוחדות שהדין מורה עליהן ובנסיבות העניין אין מקום ליתן יד לניסיונה האמור של הנתבעת.
מסקנה דומה מתבקשת בנוגע לפעולת הקיזוז כנגד חוב הארנונה הנטען. בעניין מס עירוני זה אישרה לפני מנהלת הארנונה אצל הנתבעת, הגב' קריאף, כי בשנים הרלבנטיות הנכס היה רשום בספרי הנתבעת על שם חברת דקל אליה נשלחו דרישות התשלום ולא לכהן (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 25). מוצגים ת/2 ו- ת/4 מעידים אף הם על כך. נטען אומנם על ידי העדה הנ"ל כי כהן מחזיק גם הוא בנכס, והוא אף מתגורר בו, דא עקא שטענה זו הועלתה מן הפה וחוצה ללא כל ביסוס.
בנסיבות העניין, מקום בו כשלה הנתבעת בהוכחת עצם חובו של כהן בתשלום היטלים ומסים עירוניים לנתבעת, ולרבות עמידתה בתנאים הקבועים בהוראות הדין לדרישת ההיטלים ו/או המסים, אין הצדקה לחיובו של כהן, במסגרת הליך זה, בסכום ההודעה כולו או מקצתו.
בנסיבות העניין, עיון בפסק הדין אשר ניתן על ידי וועדת הערר, מלמד לכאורה כי חובו של כהן לנתבעת בגין היטל ביוב הוכרע במסגרת פסק הדין ובידי הנתבעת לא הובאו אסמכתאות או ראיות כלשהן המעידות על כך שנכון למועד הגשת ההודעה, כהן נותר חייב לנתבעת סכומים כלשהם בגין היטלי ביוב ו/או מסי ארנונה.
בנסיבות העניין אין הצדקה בכך שהנתבעת תטיל על כהן חיוב בארנונה ו/או היטל ביוב ללא קיום כל הדרישות שבחוק להטלת חיובים מעין אלו. במיוחד אמורים הדברים מקום בו מילוי הדרישות עשו היה להצמיח לכהן זכות השגה על עצם החיובים, זכות שעלולה להימנע ממנו ככל שיינתן פסק דין שיחייבו לשלם לנתבעת, במסגרת ההודעה לצד ג', את הסכומים הנתבעים ו/או מקצם של אלו.
לפיכך הנני מורה על דחייתה של ההודעה לצד שלישי.
לסיכום :
הנני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי ובהתאם הריני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 61,411 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, ביום 22.4.2013, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף לסך האמור הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות המשפט, בסך 2,174 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה הנ"ל, וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.
ההודעה לצד ג' נדחית ובנסיבות העניין הריני מחייבת את הנתבעת לשלם לצד ג' את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.
התשלום יבוצע תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, באמצעות באי כוחה.
המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ו אדר א' תשע"ו, 24 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
