עסקינן בתביעה אשר עניינה בנזקי בנייה בשטחה של התובעת, עקב עבודות בניה אשר בוצעו ע"י הנתבעים 1 ו-2.
רקע עובדתי:
התובעת מתגוררת בדירה המצויה בקומת הקרקע בבניין ברח' עולי הגרדום 1 ברמת גן, (להלן: "הבניין").
הנתבעים 1 ו-2, (להלן: "הנתבעים"), התגוררו יחד בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בקומה א' בבניין בו מתגוררת התובעת, מעל לדירתה.
הנתבעת 3, עיריית רמת גן, הינה רשות מקומית.
ביום 1.9.13 הגישה התובעת תביעה לתשלום נזקים שנגרמו לה בגובה של 133,000 ₪.
ביום 27.10.14 ניתן פסק דין נגד הנתבע 1 בהעדר הגנה.
בתיק התקיימו שלוש ישיבות הוכחות אשר במהלכן נחקרו:
מטעם התובעת: התובעת עצמה, מר שאול לניאדו, מהנדס ומנהל המחלקה לבנייה ציבורית בעיריית רמת גן, גב' עליזה זיידלר–גרנות, אדריכלית ומנהלת הרישוי והפיקוח על הבנייה בעיריית רמת גן, מר אביהו בן משה, סגן ראש העיר בתקופה הרלוונטית לתביעה, מר חיים כהן ,מהנדס העיר בזמנים הרלוונטיים לתביעה, מר משה אלקלעי, עוזר מהנדס העיר בתק' הרלוונטית לתביעה.
מטעם הנתבעת 2 : הנתבעת 2 עצמה, מר פנחס ציפור- אחיו של הנתבע 1, גב' אילנה צברי , מר עופר שובע, מפקח בנייה בעיריית רמת גן.
מטעם הנתבעת 3: עו"ד שירי מריאן, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה שמשה כמנהלת מחלקת פניות הציבור בלשכת ראש עיריית רמת גן.
הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ.
טענות הצדדים:
טוענת התובעת, כי בשנת 2000 הנתבעים הרחיבו את דירתם תוך פגיעה בזכויות קנייניות של התובעת, פגיעה ברכושה והריסת חלקים בבניין, השייכים לתובעת ולרכוש המשותף בבניין.
טוענת התובעת, כי הנתבעים עשו כן ללא היתר , כשביום 11.5.00 ניתן גזר דין נגד הנתבעים 1 ו-2 אשר כלל צו הריסה אשר לא קוים ע"י הנתבעים.
טוענת התובעת, כי לאור זאת פנתה לגורמים שונים בנתבעת 3 , אשר החליטו כי יבדקו את טענותיה בשטח.
טוענת התובעת, כי בהסכם אליו הגיעה עם הנתבעים בחודש ספטמבר 2003 התחייבו הנתבעים לבצע תיקונים ושיפוצים בשל ליקויי הבנייה שגרמו , וזאת לאחר שהנתבעים יקבלו היתר מתאים לבנייה שביצעו עבור עצמם.
טוענת התובעת, כי בביקור שנערך בשטח ביום 22.3.06 ע"י נציגי מחלקת הנדסה בעירייה לבחינת יישום ההסכם בין הצדדים התברר, כי הנתבעים לא קיימו את גזר הדין נגדם ובנו בסטייה מהיתר.
טוענת התובעת, כי ביום 31.12.07 קבלו הנתבעים היתר בניה ללא שבצעו את התחייבויותיהם כלפי התובעת, כשבסיכום פגישה שנערך באותו היום בעירייה צוין, כי ההיתר ניתן על סמך התחייבותו של עו"ד עזרא בא כוחה של משפחת ציפור כלפי מהנדס העירייה לביצוע המחויבות.
עוד התחייב המהנדס במסגרת הפגישה, כי התובעת תוכל לבנות ע"פ התב"ע , על אף וויתרה עליהם במסמך חתום על ידה.
טוענת התובעת, כי בחודש ינואר 2008 התקיימה פגישה במסגרתה הוסכם וסוכם בין הצדדים, כי ימונה קבלן מבצע לביצוע העבודות הנדרשות ע"פ ההסכם לאחר שיתקבלו הצעות ממהנדס העיר. כמו כן הוחלט למנות מהנדס מטעם העירייה לבחינת הנזקים, שנגרמו לתובעת כתוצאה מתוספות הבנייה של הנתבעים 1 ו-2, נקבע כי המהנדס שימונה יעביר חוות דעת לצדדים וכי חוות דעתו תהא מכרעת ומחייבת.
טוענת התובעת, כי בהתאם ביום 20.7.08 שלח מהנדס שאול לניאדו מנהל המחלקה לבנייה הציבורית בעירייה מכתב למנכ"ל העירייה בו הודיע מר לניאדו, כי בהתאם להנחיית מהנדס העיר הוכנה תוכנית לביצוע תוספת בנייה שיפוץ ופיתוח בבית התובעת. מר לניאדו פרט את העבודות והביא לידיעת מהנדס העיר מס' הצעות מחיר שנתקבלו לביצוע העבודות כשלטענת התובעת אינה מכירה את התוכנית וזו מעולם לא הובאה לידיעתה.
ביום 8.9.2008 שלח מר לניאדו מכתב לנתבעים בו הודיע להם על עבודות הבנייה אשר יש לבצעם בהתאם להסכם שבין התובעת לנתבעים , וכן הודיע להם כי עלות ביצוע העבודות הינה 95,000 ₪ לא כולל מע"מ, וכי עליהם להעביר את התשלום לידי הנתבעת 3 , על מנת לקדם את הנושא.
טוענת התובעת, כי בסופו של יום לאחר שהנתבעים לא שלמו את הסכום לנתבעת 3 , כשהנתבעת 3 בחרה שלא לפעול על מנת לאכוף על הנתבעים את התחייבויותיהם נאלצה לפנות לאנשי מקצוע פרטיים מטעמה ולבצע את העבודות על חשבונה.
טוענת התובעת, כי הנתבעים הפרו את ההסכם עמה וכן את ההסכמות המאוחרות יותר להן התחייבו הנתבעים.
טענות התובעת, כי הנתבעת 3 אפשרה לנתבעים לבצע עבודות שלא כדין ו/או לא מנעה את ביצוע העבודות של כדין ולא פעלה בשטחה לאכיפת חוקי התכנון והבנייה בשטחה, וכי היא אחראית כלפיה בגין הנזקים שנגרמו לה ובגין הצורך בביצוע העבודות בביתה לאחר בניית הנתבעים.
טוענת התובעת, כי חתמה על הסכם עם קבלן בשם אברהם ביטון ( להלן: "מר ביטון") לפיו יבצע את העבודה בתמורה ל-88,000 ₪, כן נאלצה לשאת בעלויות נוספות הקשורות בשיפוץ בסכום של 15,000 ₪, וכן לאחר ביצוע העבודות נגרם לה נזק בניקוז מאחר שבמסגרת עבודות הבנייה התחברו הנתבעים לצנרת הביוב כשהיא מעריכה את הנזק ב-10,000 ₪.
טוענת הנתבעת 2, (להלן: "הנתבעת"), כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה. טוענת הנתבעת כי ע"פ האמור בכתב התביעה העילה התגבשה כבר בשנת 2000 עת לטענת התובעת הנתבעים בנו על חשבון שטחים שלתובעת זכות קניינית בהם.
זאת ועוד טוענת הנתבעת, כי לטענת התובעת הנתבעים הפרו הסכם עמה, הסכם, אשר נחתם בשנת 2003. לאור זאת, העילה נולדה בשנת 2000, ולכל המאוחר בשנת 2003.
טוענת הנתבעת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת שיהוי.
טוענת הנתבעת, כי דין התביעה להידחות מחמת היותה טרדנית וקנטרנית.
טוענת הנתבעת, כי אינה חתומה על אף אחד מהנספחים שצורפו לכתב התביעה ואף חתימותיו של הנתבע 1 נחזות להיות מזויפות.
טוענת הנתבעת, כי מכתב הדרישה מהנתבעת 3 לתשלום 95,000 ₪ מוען לנתבע 1 בלבד ולא לנתבעת.
טוענת הנתבעת, כי מעיון בכתב התביעה ניכר שהתובעת מנסה להתעשר על חשבון הנתבעים, שכן ערכה שיפוץ כללי בביתה בהיקף חורג בצורה נרחבת מטענותיה כלפי הנתבעים וכעת מנסה להשית את הוצאות השיפוץ על הנתבעים.
עוד טוענת הנתבעת, כי העבודות אשר פורטו במכתב העירייה מיום 8.9.08 בוצעו כולם באמצעות הנתבע מס' 1 ובמימונו באמצעות אחיו מר פנחס ציפור, לאור הטרדות בלתי פוסקות מאת התובעת , כשעשו כן מבלי שהייתה להם חובה לעשות כן.
טוענת הנתבעת, כי התובעת בנתה יחידת דיור החורגת מקו הבניין ללא היתר מתחת לדירת הנתבעים חורגת החוצה מקו הבניין ובולטת בצורה הניכרת לעין, כשאף נכנסה לחצרם ללא הסכמתם על מנת להעביר צינור ביוב ללא רשותם ומבלי להודיע להם.
טוענת הנתבעת, כי לא צורפה קבלה ו/או חשבונית בגין עבודתו של הקבלן מר ביטון, כשהאסמכתא שבפנינו הינה זיכרון דברים אשר אין לדעת מה עלה בגורלו.
טוענת הנתבעת, כי הקבלות אשר צורפו ע"י התובעת הינן עבור שירותים אשר אינם רלוונטיים לתיקונים, אשר היה על הנתבעים לבצע אף לשיטת התובעת.
מציינת הנתבעת, כי שילמה לקבלן מר ביטון עבור איטום מרפסת הנתבעים הנמצאת מעל לדירתה של התובעת לרווחתה של התובעת ובהתאם לדרישתה, וכן מימנה עלויות של הרחבת דירת התובעת עד לקו הבניין מתחת למרפסת שהרחיבה בעצמה, לרבות הוצאות ביול לעירייה על תכניות שהוגשו הן עבור הרחבת המרפסת של הנתבעים והן על הרחבת דירת התובעת עד לקו הבניין.
אשר לטענה על הוצאות התובעת בסכום של 15,000 ₪, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא צרפה אסמכתא המבססת חיוב זה ואין כל חשבונית/קבלה עבור התשלום הנ"ל. בכל מקרה טוענת הנתבעת, כי ההוצאות צריכות להילקח בסך העלות הכוללת של עבודת הקבלן.
אשר לדרישה של 10,000 ₪ בגין נזק אשר נגרם למערכת הניקוז טוענת הנתבעת, כי לא נגרם כל נזק לתובעת ולא בכדי לא פרטה התובעת מהו הנזק שנגרם לה.
טוענת הנתבעת 3, כי אין כל קשר בין מחדלי האכיפה, שמייחסת התובעת לעירייה לבין הנזק שבגינו היא תובעת, שכן אם נזקיה של התובעת נגרמו בשל בניה לקויה הרי שאין רלוונטיות לשאלה האם הבניה נעשתה בהתאם להיתר אם לאו. עוד נטען, כי באם הנזקים נגרמו כתוצאה מעצם קיומה של תוספת הבניה הרי שמדובר בתוספת בניה התואמת את תכניות המתאר החלות על הבניין, באם נזקיה גרמו כתוצאה מניכוס של זכויות בניה המוקנות לה הרי שגם כאן אין לעירייה נגיעה לכך והיה על התובעת להגיש תביעה מתאימה למפקחת על המקרקעין.
טוענת הנתבעת 3, כי בחינת התנהלות העירייה מצביעה על כך שאין כל ממש בטענות התובעת בנוגע להתנהלותה. כך פעלה העירייה ללא דופי כנגד הפרות הדין מצד הנתבעים באמצעות אגף הפיקוח שלה ולשכתה המשפטית.
טוענת הנתבעת 3, כי במקביל לפעולות האכיפה בהן נקטה העירייה כלפי הנתבעים פעלו הנתבעים להכשרה בדיעבד של תוספות הבניה בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת 3, כי התובעת עצמה היוצאת נגד בניה ללא היתר חטאה בעצמה בבניה זו.
טוענת הנתבעת 3, כי מבלי שהייתה לעירייה כל חובה לכך ניסתה העירייה לפשר ולגשר בין הניצים על מנת לסיים את סכסוך השכנים העומד בבסיס תביעה זו ובכך התמצתה מעורבותה.
טוענת הנתבעת 3, כי אנשי העירייה ניסו לעזור לתובעת מטעמים אנושיים ולא מתוקף חבות מקצועית, כשכעת התייחסות זו הפכה לה לרועץ שעה שמוצאת עצמה כנושאת באחריות עם הנתבעים לנזק שנגרם לתובעת לטענתה מתוספות הבניה.
טוענת הנתבעת 3, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה. טוענת הנתבעת 3, כי יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות.
דיון ומסקנות:
המחלוקת בין הצדדים בענייננו, הנוגעת לנזקים שנגרמו בשטחה של התובעת , נוגעת לשאלת אחריות הנתבעים לנזקים הנטענים, לשאלת קיום הנזקים, לשאלת ביצוע התיקונים אצל התובעת, ולשווי הנזק הנטען ע"י התובעת. בין יתר טענות הנתבעים נטענה על ידי הנתבעים טענת התיישנות.
המערכת ההסכמית;
על מנת לדון בטענות השונות יש לבחון את המערכת ההסכמית בין הצדדים.
בענייננו טענה התובעת, כי הנתבעים הפרו הסכמות אשר התקבלו ביניהם, כשלצורך הוכחת טענתה הציגה מסמכים שונים.
כך הציגה התובעת הסכם, שאינו נושא תאריך ולטענתה נחתם ביום 10.9.03, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות שונות בין היתר, כי הנתבעים יבצעו תיקונים ושיפוצים שונים בשטחה של משפחת יהודה, היא משפחת התובעת, וכן יתקנו את הנזק, שנגרם למשפחת התובעת כתוצאה מתוספות הבנייה של הנתבעים (נספח ד' לתצהירי התובעת).
על ההסכם חתומה התובעת וכן נחזית חתימתו של הנתבע 1.
עוד הציגה התובעת מכתב מיום 6.2.05 במסגרתו מתחייב הנתבע 1 לסיים את עבודות הבנייה והשיפוץ בנכס שבבעלות משפחת התובעת כפי שנקבע בהסכם בין הצדדים (נספח ו' לתצהירי התובעת).
עוד הציגה התובעת מסמך המהווה סיכום פגישה של מהנדס העיר עם התובעת, אשר עניינה בביצוע התחייבות הנתבעים כלפי משפחת התובעת מיום 31.12.07, לאור מתן היתר בניה לנתבעים במועד זה, מבלי שבצעו התחייבויותיהם כלפי משפחת התובעת.
עוד הציגה התובעת מסמך המהווה סיכום פגישה בעניין התובעת והנתבעים ממנו עולה, כי מדובר בפגישה אשר התקיימה ביום 24.1.08 בלשכת מהנדס העיר בנוכחות מהנדס העיר, עו"ד עזרא כהן, הנתבעים, התובעת ועו"ד שירי מריאן , מנהלת פניות הציבור בלשכת ראש העיר (נספח יא' לתצהירי התובעת). מהמסמך עולה, כי מטרת הפגישה הייתה לעבור על ההסכם, אשר נחתם בין הצדדים ביום 10.9.03 ועל התוכנית, שהוגשה ע"י הצדדים למתן היתר ולנסות להגיע להסכמות בדבר אופן ביצוע ההסכם, בהתאם להיתר שניתן ביום 31.12.07.
עוד עולה מהמסמך, כי במועד זה הגיעו הצדדים להסכמות, כי ימונה קבלן מבצע ע"י העירייה לביצוע העבודה הנדרשת ע"פ ההסכם מיום 10.9.03 לאחר קבלת מס' הצעות מחיר, אשר הועברו לאישור מהנדס העיר ועו"ד עזרא כהן , וכן כי ימונה מהנדס מטעם העירייה לבדיקת הנזקים שנגרמו למשפחת יהודה, משפחת התובעת, אם נגרמו כתוצאה מתוספת הבנייה של משפחת צפור, היא משפחת הנתבעים. המהנדס יעביר לצדדים חוות דעת אשר תהיה מכרעת והם מתחייבים לפעול על פיה.
הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ועל כן ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה, כשהנתבעת טענה, כי לא הפרה כל הסכם או סיכום עם התובעת כשלא חתמה על שום מסמך הנוגע לתובעת, ואף חתימותיו של הנתבע 1 ע"ג המסמכים נחזים להיות מזויפות.
לא ניתן לקבל את טענתה של הנתבעת, כי לא התחייבה כלפי התובעת, כשאף טענתה אשר לזיוף החתימות של הנתבע 1 ע"ג המסמכים, דינה להידחות.
בתצהירה הצהירה התובעת, כי למרות ועל ההסכם משנת 2003 חתום הנתבע 1 בלבד, הנתבעת הייתה מודעת היטב להסכם והוא היה מקובל עליה, מהסיבה שהנתבעת נכחה יחד עם הנתבע 1, התובעת ועו"ד שירי מריאן בחדר בזמן החתימה על ההסכם.
עוד הצהירה התובעת, כי היא מניחה כי הנתבעת לא חתומה על ההסכם בטעות או מאחר והניחו כי חתימתו של הנתבע 1 מספקת. (בזמנם הרלוונטיים היו הנתבעת והנתבע 1 בעל ואשה).
בעדותה העידה התובעת, כי חשבה שחתימתו של הנתבע 1 על ההסכם מספיקה (פרוטוקול דיון מיום 8.9.15 עמ' 7 שורה 1).
עו"ד שירי מריאן, מטעם הנתבעת 3, בתצהירה ובעדותה טענה למעורבות של הנתבעת עצמה. כך הצהירה, כי בניסיון לעזור לתובעת נערכו פגישות רבות עם התובעת בעירייה בחלקן נכחו גם הנתבעים.
בחקירתה העידה עו"ד מריאן, כי הנתבעת נכחה בפגישה במסגרתה חתמו הנתבע 1 והתובעת על ההסכם משנת 2003 (נספח ד' לתצהיר התובעת).
בעדותה מציינת, כי אינה יודעת מדוע הנתבעת לא חתמה על הסכם זה, אולם היא יכולה לומר כי הצדדים הגיעו להסכם לאחר מספר פגישות בעירייה. (פרוטוקול דיון מיום 8.9.15 עמ' 24 שורות 21- 24, עמ' 26 שורות 5- 18).
ניתן לראות, כי ברשימת הנוכחים בסיכום הפגישה מיום 24.1.08 עם נציגי העירייה מופיע גם שמה של הנתבעת.
אף מר פנחס ציפור, עד מטעם הנתבעת עצמה, העיד כי בצע את העבודות אצל התובעת ע"פ סיכום של התובעת והנתבעים שניהם (פרוטוקול דיון מיום 22.11.15 , עמ' 41 שורות 28- 29).
הנתבעת עצמה העידה, כי עו"ד עזרא ייצג גם אותה וגם את הנתבע 1 מול העירייה בעניין מושא התביעה (פרוטוקול דיון מיום 8.9.15 עמ' 17 שורות 1- 5).
מכאן כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת, כי לא הייתה מעורבת בהסכמים אשר נחתמו עם התובעת ולא הייתה שותפה להם.
מעבר לכך כי שוכנעתי כאמור לעיל שנתבעת הייתה נוכחת בפגישות והייתה שותפה להסכמות, גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי הנתבע 1 היה נוכח לבדו בפגישות, הנתבעת מחויבת בחובות יחד עם הנתבע 1 כאשתו.
בחקירתה העידה הנתבעת כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה היא והנתבע 1 חיו יחד באותו הבית. (פרוטוקול דיון מיום 8.9.15 עמ' 15 שורות 14- 15, עמ' 16 שורות 27- 28).
כאמור בהרחבה בפסיקה לצד הלכת השיתוף בזכויות מתקיימת גם הלכת שיתוף בחובות. (ראה לעניין חזקת השיתוף רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ).
לאור זאת, חובות הנתבע 1 אשר לנזקים שנגרמו לתובעת חלות אף על הנתבעת. יש לזכור, כי המדובר בנזקים שנטען, כי נגרמו כתוצאה מבנייה בדירה שהנתבעת הינה אחת הבעלים שלה.
זאת ועוד, מכלל עדותה התרשמתי, כי הנתבעת מנסה להרחיק את עצמה ממעורבות בסכסוך, כדי להטיל את האחריות רק על מי שהיה בעלה, בעוד לה אין כביכול כלל נגיעה לביצוע העבודות שנעשו בביתה, והנזקים שנגרמו כתוצאה מכך.
בסיכום הפגישה בה נכחה, ועליה העידה כאמור עו"ד שירי מריאן , אישרה הנתבעת באותה הפגישה את הסכמתה לקיום הוראות ההסכם עליו חתום הנתבע 1, כשטענתה של הנתבעת, כי שמה נרשם בטעות וכי לא נכחה בפגישה, נראית על פניה כחלק מניסיונותיה הקלושים של הנתבעת להרחיק עצמה מכל האירועים.
שעה שמדובר בדירה שבבעלות הנתבעת בה התגוררה עם בעלה, הנתבע 1 ,בזמנים הרלוונטיים לתביעה, לאור התרשמותי מעדותם המהימנה של התובעת ושל עו"ד שירי מריאן, ומנגד מעדותה המתחמקת וההססנית של הנתבעת, הגם והנתבע 1 הוא אשר חתום על המסמכים, שוכנעתי כי הנתבעת ידעה ופעלה יחד עם הנתבע 1 בכל הקשור בעניינים מושא התביעה.
לאור האמור לעיל, לא ניתן לקבל את גרסתה של הנתבעת לא באשר לטענת הזיוף של חתימתו של הנתבע 1, טענה מופרכת שלא הובאה כל ראייה שתתמוך בה, והיא מנוגדת כאמור לעיל לעדותה המהימנה של עו"ד שירי מריאן, ולא באשר להעדר מעורבותה בהסכמים ולמחויבותה בהתאם לאמור בהם.
התיישנות התביעה;
בעוד לטענת הנתבעים התביעה התיישנה, שכן יש למנות את תחילת מועד מרוץ ההתיישנות משנת 2000, היא השנה בו נודע לתובעת אודות הנזקים עקב תוספות הבנייה של הנתבעים, ולכל המאוחר ביום 10.9.03, מועד הפגישה בה הגיעו הצדדים להסכמות, בנוגע לתיקון הנזקים שנגרמו לדירתה, טוענת התובעת, כי מועד תחילת ההתיישנות הינו מיום 24.1.08 מועד הפגישה עם נציגי העירייה במסגרתה הגיעו הצדדים הסכמות, אשר לביצוע ההסכם מיום 10.9.03.
סבורני כי הדין עם התובעת, ואין לדחות את התביעה מחמת התיישנות.
ס' 9 לחוק ההתיישנות קובע:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".
בענייננו בין אם ההסכם מיום 24.1.08 היווה אשרור של ההסכם מיום 10.9.03 במסגרתו ניתנו הוראות בנוגע לביצוע ההסכמות, ובין אם הוא מהווה הסכם חדש בפני עצמו, סבורני כי הוא המועד אשר יש למנותו כמועד המתחיל את מרוץ תקופת ההתיישנות.
בע"א (ת"א) 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פ"מ תשס"ד(2)488 דן ביהמ"ש המחוזי על מהות הדרישה להחלת ס' 9 לחוק ההתיישנות, וכך קבע:
"על-מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, דורש הסעיף כי הודאתו של הנתבע בזכותו של התובע, תיעשה בכתב או בפני בית-המשפט. על מסמך ההודאה לכלול הודאה מפורשת בקיום הזכות, וכי ניתן יהיה להסיק מהמסמך כי הנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות לצורך ביסוס הזכות. כמו כן, דרישת הכתב היא מהותית."
עניין זה נדון ברע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון שם קבעה השופטת ביניש:
"ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך 'הודאה'... תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".
דברי השופטת ביניש מבוססים בעיקרם על אשר קבע השופט זמיר בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי:
"...סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות... המסקנה היא, כי המסמך הנדון אינו ראוי להיחשב הודאת הנתבע בזכות התובע, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתישנות, לא מבחינת הצורה ואף לא מבחינת התוכן".
בענייננו קיים בפניי מסמך מיום 24.1.08, אשר הן נציגי העירייה והן התובעת העידו על אמינותו, במסגרתו אישרו הנתבעים את ההסכמות, אשר התקבלו בינם לבין התובעת במסגרת ההסכם מיום 10.9.03, ובו הגיעו להסכמות הנוגעות לאופן ביצוע ההסכמות.
ניתן ללמוד מסיכום הפגישה וכן ממסמכים קודמים (נספחים ז' ו-י'), כי היתר הבניה למשפחת ציפור, הם הנתבעים, אשר ניתן ביום 31.12.07, ניתן על סמך מחויבותו של עו"ד עזרא כהן בא כוחם של הנתבעים כלפי המהנדס חיים כהן לביצוע המחויבות, כשהפגישה מיום 24.1.08 נקבעה על מנת להגיע להסכמות באשר לקיום מחויבות הנתבעים.
למעשה הסכמת הנתבעים הן לביצוע העבודות כאמור בהסכם מיום 10.9.03, והן למינוי מהנדס אשר יבדוק את הנזקים שנגרמו לדירת התובעת כתוצאה מתוספות הבנייה כשחוות דעתו של המהנדס הינה מכרעת לעניין זה, מהווה למעשה הודאה בקיום זכות המאריך את תקופת ההתיישנות כך שלמעשה תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד סיכום הפגישה ביום 24.1.08.
אף אם אניח כי סיכום הפגישה, נספח יא' לתצהיר התובעת, אינו מסמך בכתב כנדרש בהוראות חוק ההתיישנות, הואיל ומי שערך אותו אינו מי מבני משפחת ציפור אלא הנתבעת 3, עדיין מסמך זה מפרט הסכמות הנוגעות לביצוע עבודות מושא התובענה, והסכמות אלו מגבשות זכות חדשה של התובעת לעתור לקיומם במסגרת תובענה זו.
התביעה הוגשה ביום 1.9.13, לאור זאת אני קובעת כי התביעה לא התיישנה.
תיקון הנזקים;
ניתן לראות, כי ההסכם מיום 24.1.08 כלל למעשה שתי הסכמות, האחת נוגעת למינוי קבלן מטעם הנתבעת 3 לביצוע העבודות הנקובות בהסכם משנת 2003 (ס' 1 להסכם), והשנייה למינוי מהנדס אשר יבדוק את הנזקים אשר נגרמו בדירת התובעת עצמה באם נגרמו כתוצאה מתוספות הבנייה, כשנקבע, כי חוות הדעת של המהנדס תהא מכרעת והצדדים יפעלו על פיה.
כפי שעולה מנספח יג' לתצהירי התובעת, ביום 8.9.08 שלח המהנדס מר שאול לניאדו (נספח יג' לתצהירי התובעת), מנהל מחלקת עבודות ציבוריות בעיריית רמת גן, מכתב לנתבע 1 במסגרתו ביקש להעביר לנתבעת 3 סך של 95,000 ₪ (לא כולל מע"מ) לביצוע העבודות בהתאם להסכם מיום 10.9.03.
העבודות הכלולות במסגרת ההסכם הינן:
1.הגדלת דירתה של משפחת יהודה עד לקו הבניין הדרומי, בהתאמה להרחבת דירת משפחת ציפור כולל כל העבודות הנדרשות להשלמת התוספת.
2.בניית גדר בגובה של 1.20 בכניסה לביתה של משפחת יהודה.
3.בניית קיר גדר בגובה של 1.20 בכניסה לביתה של משפחת יהודה.
4.ריצוף שביל הכניסה לביתה של משפחת יהודה.
5.הגבהת דלת המחסן של משפחת יהודה.
כפי שעולה מנספח יד' לתצהירי התובעת, ביום 20.11.08 שלח מר לניאדו לנתבע 1 מכתב נוסף במסגרתו ציין, כי תשלום שיפוץ דירת משפחת התובעת לא הועבר וניתן מועד נוסף להעברת התשלום.
לטענת התובעת לאחר שהנתבעים לא העבירו את התשלום בגין השיפוץ כמתחייב ע"פ ההסכמות ביניהם, חתמה עם הקבלן מר ביטון על הסכם שיפוץ בעלות של 88,000 ₪.
מנגד טוענת הנתבעת, כי העבודות המפורטות במכתב העירייה מיום 8.9.08 בוצעו כולן באמצעות הנתבע ובמימונו באמצעות אחיו, מר פנחס ציפור, כשהעבודות בוצעו לא לאור התחייבויותיהם של הנתבעים אלא לאור הטרדות ודרישות בלתי פוסקות מצד התובעת.
לטענת הנתבעת, הנתבעים מימנו עלויות של הרחבת דירת התובעת עד לקו הבניין, מתחת למרפסת הנתבעים, עבודות אשר כללו בניית קירות וטיח שנעשו ע"י מר פנחס ציפור כשבשנת 2009 הסתיימו כל דרישותיה של התובעת מהנתבעים.
מלבד זאת שכאמור לעיל, לא קבלתי את טענת הנתבעת לעניין החבות בביצוע העבודות, אף לא הוכח בפניי, כי מר פנחס ציפור ביצע את העבודות ולהיפך מהראיות אשר הובאו בפניי לרבות עדויות הצדדים נוכחתי, כי העבודות לא הסתיימו בשנת 2009 כטענת הנתבעת.
הנתבעים כאמור היו אמורים להרחיב את דירתה של התובעת עד לקו הבניין הדרומי.
בעדותה העידה התובעת, כי מר פנחס שבר לה את הקיר של הסלון ובנה 2 קירות מהצדדים כשהניח רק את הבלוקים בלי לשים טיח וכשמקדימה הכל נשאר פרוץ. (פרוטוקול דיון מיום 8.9.15 עמ' 9 שורות 1- 18).
בס' 3 ו-4 לתצהירו הצהיר מר פנחס, כי בנה גדר הפרדה בין החצרות של התובעת והנתבעים, כי בנה הרחבה לסלון של התובעת עד לקו הבניין מתחת למרפסת של הנתבעים כולל טיח, הזזת תריסים, הוצאת דלת פלדלת, הוצאת דלת מחסן (מתחת למדרגות) על חשבון הנתבעים). בנוסף בנה תוספת מעבר לקו הבניין לפי דרישת התובעת על חשבונה של התובעת.
בחקירתו עמד על כך, כי לא השאיר את העבודה עם קיר סלון פרוץ פתוח עם שני קירות, והעיד כי סגר את הקירות והתריסים, כשהתובעת קבלה צו הפסקת עבודה על החריגה ולא על עבודות מתחת למרפסת. עוד העיד כי יצק את המשקוף של הדלת וקיצר את התריסים, שכן היו תריסים עד הרצפה ומאחר והתובעת בנתה חצי קיר היה צורך לקצר את התריסים כששם שם גם שיש.
בהמשך עדותו הוסיף, כי הזיז את התריסים למעקה של החריגה בשביל הגדלת הפתח, כשהתריסים נשלחו לקיצור אצל איש מקצוע, ובזמן זה שם יוטה, כשטרם התקנם הגיעה העירייה והפסיקה את הבנייה.
בהמשך הוסיף ואמר, כי בנה עד המרפסת ולאחר שהתובעת ביקשה חדר נוסף מעבר קו הבנייה סגר גג איסכורית עם קירות וטיח ואדם בשם יוסי עשה את החשמל.
משנשאל שוב לעניין התריסים, העיד כי היו תריסים אשר העביר לקו הבניין, אלא שברגע שהתובעת בקשה ממנו לבנות חדר נוסף פרק את התריסים והניח אותם זמנית בנה את הקיר של המרפסת, שלח את התריסים לקיצור אצל איש מקצוע שם יוטה ואחרי יומיים הרכיבו אותם מחדש. (פרוטוקול דיון מיום 22.11.15 עמ' 42 שורות 9- 20, עמ' 43 שורות 1- 24, עמ' 45 שורות 10- 13).
אלא שמלבד זאת שניתן לראות, כי עדותו של מר פנחס אינה קוהרנטית ומלווה בסתירות ובטענות, אשר לא אוזכרו בתצהירו הן אשר לבעלי מקצוע שונים והן אשר לעבודות עצמם, טענותיו אשר לביצוע העבודות לא הוכחו על ידו ואף אינן עולות בקנה אחד עם הראיות אשר הוצגו בפניי.
עיון בדו"ח למחלקה המשפטית מס' 14329 נגד התובעת בגין בניה בסטייה מהיתר, מלמד כי בביקור במקום של מפקח הבניה עופר שובע ביום 14.12.08 תוספת הבנייה לדירת המגורים טרם בוצעה וכי ביום 23.8.09 לאחר הגשת תלונה נמסר לתובעת צו הפסקת עבודה.
עיון בדו"ח המפקח לאחר ביקור בשטח מיום 3.9.09 (הוגש בדיון מיום 25/1/16 וסומן נ/3) מגלה כי עופר שובע, מפקח בניה אצל הנתבעת 3, החתום על דו"ח הביקורת, בביקורו בשטח מצא בנייה טרייה של מספר שורות בלוקים וסגירת פתח בבלוקים, כשניתן להיווכח ביוטה הירוקה המכסה את הקיר הקדמי. עוד נכתב בדו"ח, כי לאחר שהובהר לתובעת כי הדבר מהווה הפרה של צו מנהלי התובעת נתנה הוראה לפועלים לפרק את הקיר והקיר פורק.
מפרטי תיק פיקוח (הוגש בדיון מיום 25.1.16 וסומן ת/1) עולה כי ביוני 2010 מר שובע ביקר וסייר במקום ולא מצא בנייה חדשה אלא ערימת בלוקים שטרם החל בהם שימוש, כשבאוגוסט 2010 נמשכו עבודות הבנייה ללא היתר.
בחקירתו העיד מר שובע, כי הוציא צו הפסקת עבודה למבנה אשר קיבל לבסוף היתר, כשאינו יכול לומר כי מדובר במבנה אשר נמצא מעבר לקו הבניין וכי אינו זוכר וצריך לראות את תשריט הבנייה (פרוטוקול דיון מיום 25.1.16 עמ' 56 שורות 28- 31).
עוד הוסיף בעדותו, כי כשכתב את הדו"ח סבר כי מדובר בבנייה מעבר לקו הבניין אולם לא יכול לאשר בעדותו כי אכן דובר בבנייה מעבר לקו (עמ' 58 שורות 2- 3).
מר שובע כן אישר בעדותו, כי בשנת 2013 ניתן היתר אשר הכשיר את המבנה הקיים.
למעשה כפי שניתן לראות מהדו"חות העבודות נמשכו רק בשנת 2010, כשעד 2010 לא נבנתה תוספת בדירת התובעת.
מכאן, כי טענת הנתבעת 2 כי דרישותיה של התובעת חדלו בשנת 2009 אינה מעידה על ביצוע העבודות על ידי הנתבעים, אלא דווקא על ביצוע העבודות על ידי התובעת כגרסתה, אשר כאמור בדו"חות הפיקוח נמשכו בשנת 2010, כשהמבנה הוקם וקבל היתר בדיעבד בשנת 2013.
מר שובע אף העיד, כי יתר העבודות אשר היה על הנתבעים לבצע מכוח ההסכם מיום 24.1.08, לא בוצעו על ידם.
כך משהופנה מר שובע לנספח יג' המפרט את העבודות, אשר היה על הנתבעים לבצע בהתאם להסכם מיום 24.1.08 העיד, כי ראה את המסמך ולפי ידיעתו במועדים אשר בקר שם העבודות המפורטות במסמך לא בוצעו. עוד העיד, כי זכור לו כי מר ציפור ביקש לשחרר ערבויות אלא שמאחר שלא נעשו עבודות הפיתוח כאמור במסמך לא ניתן היה לשחרר את הערבות כשאין לו מושג מי נתן את הערבות ובעבור מה.
זאת ועוד, הנתבעים לא הביאו כל הוכחה כי אכן העבודות בוצעו על ידם.
בחקירתו העיד מר פנחס ציפור, כי לא היה לו הסכם לביצוע העבודה אצל התובעת ואין לו חשבוניות מאחר והנתבע 1 הוא אחיו והוא עוזר לו (פרוטוקול דיון מיום 22.11.15 עמ' 41 שורות 23- 29).
בהמשך חקירתו העיד מר פנחס, כי הנתבעים נתנו לו כסף והוא קנה את החומר עבור ביצוע העבודות, כשאין לו חשבוניות על החומר שקנה והוא אף לא העביר לידי הנתבעים את החשבוניות.
(פרוטוקול דיון מיום 22.11.15, עמ' 42 שורות 24- 31).
מר פנחס אף העיד, כי במסגרת הפרויקט עבדו אצלו פועלים ערבים וכן אנשי מקצוע שונים כאיש תריסים וחשמלאי. אלא שמר פנחס לא הציג לא אסמכתא על משכורת, אשר שולמה לעובדים, על ביצוע עבודה, או על חומרים שנקנו לביצוע העבודה.
בין שתי העדויות, של מר ציפור ומר שובע, מעדיפה אני את עדותו של מר שובע מפקח הבנייה, שאין לו כל סיבה להעדיף גרסה זו או אחרת וכלל לא ידע כי בעדותו הוא תומך למעשה בגרסת התובעת העומדת בסתירה לעדותו של מר ציפור.
לאור האמור לעיל, שוכנעתי, כי העבודות להם התחייבו הנתבעים לא בוצעו על ידם, כשהבנייה המוצגת בנספחים בוצעה ע"י מי מהתובעת.
שווי הנזקים;
טוענת התובעת, כי משהנתבעים לא קיימו התחייבויותיהם והנתבעת 3 לא פעלה על מנת לאכוף על הנתבע 1 את התחייבויותיו, נאלצה מחוסר ברירה לפנות לאנשי מקצוע מטעמה לביצוע העבודות.
אלא שבענייננו, קיים קושי ראייתי, אשר לשווי הנזקים להם טוענת התובעת בהעדר ראיות אשר יעידו על גובה הנזקים הנטענים, ובשל חוסר הפרדה בין שווי ביצוע העבודות, אשר נכללו במסגרת ס' 1 להסכמות הצדדים מיום 24.1.08 ובין בחינת הנזקים ושווים בהתאם לאמור בס' 2 להסכמות הצדדים מיום 24.1.08. אפרט דבריי.
לטענת התובעת שלמה לקבלן מר ביטון סך של 88,000 ₪ בגין ביצוע העבודות, אלא שמלבד זיכרון דברים בינה לבין הקבלן מר אברהם ביטון (נספח טז') לא הביאה כל אסמכתא, כי סכום זה שולם על ידה לידי מר ביטון, בגין ביצוע העבודות אותם התחייבו לבצע הנתבעים במסגרת ההסכם בינם לבין התובעת.
במסגרת ס' 24 לתצהירה הצהירה התובעת, כי שילמה את הכסף למר ביטון במזומן, וכל פעם שבקשה חשבונית הוא דחה אותה לפעם הבאה, כשהיא משכה מחשבון הבנק משך כ-7 חודשים 64,000 ₪ ואמה עזרה לה עם יתר התשלומים.
התובעת צרפה לתצהירי עדות ראשית מטעמה דפי חשבון בנק, אשר יעידו על הוצאות הכספים, אלא שעיון בנספחים מגלה כי מדפי החשבון הבנק לא ניתן לקשר בין הכספים אשר הוצאו מהחשבון לכספים, אשר הועברו למר ביטון בגין העבודות.
מר ביטון אף לא הוזמן לעדות ע"י התובעת, כשהתובעת אף לא צרפה חוות דעת שמאית על מנת לשום את גובה הנזקים הנטענים על ידה.
לאור זאת, לא ניתן לקבוע, כי הסכום לו טוענת התובעת שולם לידי הקבלן לביצוע העבודות.
זאת ועוד, עיון בזיכרון הדברים, אשר צורף על ידי התובעת על מנת לתמוך בשווי הנזק מגלה, כי למעשה הוא כולל הן נזקים, אשר נכללו במסגרת המכתב של מר לניאדו לנתבע 1 מיום 8.9.08 במסגרתו פורטו העבודות, אשר יש לבצע בדירתה של משפחת התובעת ע"פ ההסכם מיום 10.9.03 בהתאם לאמור בס' 1 להסכם מיום 24.1.08, והן נזקי רטיבות אשר לטענת התובעת נגרמו לדירתה עקב ביצוע תוספות הבנייה ע"י הנתבעים, עבודות אשר היה על מהנדס מטעם הנתבעת 3 לבוחנם ולאמוד את שווים בהתאם לס' 2 להסכם מיום 24.1.08.
בחקירתה אישרה התובעת, כי התיקונים השונים בזיכרון הדברים אכן כוללים נזקי רטיבות בדירתה כמו גם חשבוניות שונות שצורפו לתצהיריה (פרוטוקול דיון מיום 8.9.15 עמ' 10 שורות 17- 21, שורות 25- 28, עמ' 11 שורות 17- 21).
אלא שחוסר ההפרדה בין שווי העבודות הכלולות במסגרת מכתבו של המהנדס מר לניאדו מיום 8.9.08 המתייחסות לס' 1 להסכם מיום 24.1.08, לבין שווי תיקון נזקי רטיבות והינן נכללים למעשה במסגרת ס' 2 להסכם מיום 24.1.08, יוצרים קושי ראייתי אשר אינו מאפשר לשום את כלל הנזקים הנטענים ע"י התובעת.
כאמור לעיל, במסגרת ההסכם מיום 24.1.08 הגיעו הצדדים לשתי הסכמות, האחת כי ימונה קבלן מבצע ע"י העירייה לביצוע העבודה, הנדרשת ע"פ ההסכם מיום 10.9.03, לאחר קבלת הצעות מחיר אשר יועברו למהנדס העיר ועו"ד עזרא כהן, בא כוחם של הנתבעים והשנייה כי ימונה מהנדס מטעם העירייה לבדיקת הנזקים, שנגרמו במשפחת התובעת אם נגרמו כשהמהנדס יעביר למהנדס העיר ולצדדים חוות דעת אשר תהא מכרעת והם מתחייבים לפעול על פיה.
מר חיים כהן, מהנדס העיר, העיד כי סעיפי ההסכם אינם חופפים אלא שונים.
(פרוטוקול דיון מיום 25.1.16 עמ' 49 שורות 12- 20).
ניתן לראות, כי במסגרת מכתב אשר שלח מר לניאדו לנתבעים מיום 8.9.08 מנויות העבודות, אשר יש לבצע בהתאם להסכם, כשהעבודות אינן כוללות עבודות בגין נזקים, אשר נגרמו עקב תוספות בניה אשר לגביהן נקבע בסעיף נפרד, סעיף 2 להסכם, כי ימונה מהנדס אשר ייתן חוות דעת מכרעת.
התובעת הצהירה, כי למיטב ידיעתה לא מונה מהנדס מטעם העירייה לבחינת הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מתוספות הבנייה כאמור בסעיף 2 להסכם, כשבמידה ומונה מהנדס חוות דעתו לא הומצאה לה מעולם.
משנשאל מר לניאדו מהנדס ומנהל המחלקה לבנייה ציבורית בעיריית רמת גן, לעניין זה השיב כי אינו יודע אם מונה מהנדס, כי מהנדס העיר לא הנחה אותו בעניין זה וכי יש לשאול את מהנדס העיר.
חיים כהן, מהנדס העיר העיד, כי אינו זוכר אם מונה מהנדס על אף וההיגיון אומר, כי הוא אשר היה צריך למנותו.
מכאן עולה, כי למעשה הנתבעת 3 הייתה צריכה למנות מהנדס מטעמה, אשר יקבע אם נקבעו נזקים בכלל ואם כן ליתן חוות דעת אשר תהא מכרעת לעניין הנזקים, כאמור בס' 2 להסכם מיום 24.1.08 , ולא עשתה כן.
לאור זאת, אין בפנינו חוות דעת מטעם הנתבעת 3, אשר קובעת אם אכן ישנם נזקים בדירת התובעת ומה שווי תיקון הנזקים.
התובעת אף לא הביאה חוות דעת מטעמה, אשר תעיד על הנזקים אשר לטענתה נגרמו לדירתה עקב תוספות הבניה של הנתבעים, ושווים.
בעניין זה, אומנם ניתן לראות כי בנספח ז' –סיכום ביקור של מנהלת מחלקת רישוי ופיקוח בנייה אצל התובעת , נכתב כי במסגרת עבודת הבינוי מחויב הנתבע 1 לאיטום ובידוד הדירה של התובעת בה נתגלו סדקים ורטיבות כתוצאה מתוספת הבניה של הנתבע 1, אלא שבחקירתה העידה הגב' עליזה זיידלר-גרנות, כי זה לא ודאי שהסדקים לא היו לפני הבניה, כי התובעת היא אשר זמנה אותם לסיור וכי היא הסתמכה על דבריה של התובעת ועל התרשמות של מראה עיניים ולא על סמך ידע מקצועי (פרוטוקול דיון מיום 22.11.15 עמ' 36 שורות 23- 32, עמ' 37 שורה 1).
מכאן, כי אין בפניי כל חוות דעת מקצועית, אשר קובעת איזה נזקים במדויק נגרמו לדירתה של התובעת כתוצאה מתוספת הבנייה של הנתבעים, כפי שהיה צריך להיעשות במסגרת ס' 2 להסכמות הצדדים כאמור בהסכם מיום 24.1.08.
במצב דברים זה, בו הנתבעת 3 לא מינתה מהנדס והתובעת לא צרפה חוות דעת, אשר תאמוד את הנזקים שנגרמו לדירתה כטענתה, בית המשפט עומד בפני קושי ראייתי, באשר לנזקים שנגרמו לתובעת בדירתה ולשווים.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, כי בניגוד לשאלת קיום הנזקים בדירת התובעת, העבודות הכלולות במסגרת מכתבו של מר לניאדו ומתייחסות לס' 1 להסכם מיום 24.1.08, בסופו של יום, כפי מסקנתי המפורטת לעיל, בוצעו על ידי התובעת, כשהנתבעים הם אשר היו אמורים לשלמם בהתאם להסכמות שהתקבלו בין התובעת לנתבעים.
במצב זה, לא יהא זה צודק וראוי לשלול מן התובעת פיצוי, שעה שאין חולק כי היה על הנתבעים לבצע את העבודות, רק משום שאין בידי בית המשפט היכולת לאמוד את גובהם המדויק. סבורני כי זה המקרה בו על בית המשפט לפסוק על דרך האומדנה.
יישום פתרון פסיקה על דרך האומדנה נדון ע"י בית המשפט העליון בע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע"י עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע'י דורה מנחם, שם נקבע:
"בבואנו לשקול יישומו של פתרון זה במקרה שבפנינו עלינו ליתן את הדעת לכך, שאין בנמצא כל נתון עובדתי עליו יכולה להתבסס האומדנה. אכן, הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים, בין אם המדובר בפיצויים חוזיים, נזיקיים או אחרים. מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו. התנאי לכך הוא שקיים קושי אובייקטיבי, לאור אופיו וטיבו של הנזק, להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק לו אחראי הנתבע, ושהתובע הביא את אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309, 317-316; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34; וכן דעת הרוב בעניין רובינוביץ). למעשה, כמעט בשום מקרה לא יכול בית המשפט לחשב באופן מדויק לחלוטין את הנזק שנגרם, למצער בתביעות נזיקין, ועל כן כמעט תמיד נדרש הוא להסתייע בהערכה במידה כזו או אחרת. אין קו גבול המפריד בין הגדרה מדויקת של הנזק לבין קביעתו על דרך אומדן. על כל פנים, סבורני כי יש מקום לאמוד את שיעור הנזק רק כל עוד ישנה נקודת אחיזה מינימלית, ולוּ בדל ראיה, עליה יכול בית המשפט להישען בהערכתו.
...ההכרעה השיפוטית צריכה להיות מושתתת, כמידת האפשר, על קווים מנחים מוגדרים, בין אם חקיקתיים ובין אם פסיקתיים. אמת, במקרים דומים מסוימים ייתכן ששופטים שונים יגיעו לתוצאות שונות. מאחר שהשופטים הינם אנשים בשר ודם, מצב דברים זה הוא טבעי ובלתי נמנע. יחד עם זאת, במרבית המקרים, הקווים המנחים עליהם נדרש השופט להסתמך מאפשרים לסמן מתחם מוגדר של הכרעות שיפוטיות לגיטימיות, בתוכו ייפלו כל פסקי הדין או לפחות רובם הגדול. אין כך פני הדברים כאשר בית המשפט קובע את גובהו של הפיצוי שהוא מעניק על דרך האומדנה, בהעדר תשתית עובדתית כלשהי עליה הוא יכול להתבסס. במקרה כאמור אין כל דרך לחזות, אפילו בקירוב, את הכרעתו של בית המשפט. הגורם העיקרי שישפיע על גורלם של בעלי הדין הוא זהותו של השופט, באשר שופטים שונים עשויים להגיע לתוצאות שונות בתכלית שאין ביניהן כל חוט מקשר. בתי משפט שייתקלו בעתיד במקרים דומים גם לא יוכלו לשאוב מפסק דין כזה כל עיקרון שיוכל להדריכם לצורך הכרעה בהתדיינויות שבפניהם. לא אחת נאמר כי אין להסכין עם מצב דברים בו, כלשון המטאפורה הידועה, נקבע תוכן ההחלטות השיפוטיות לפי אורך רגלו של הצ'נסלור היושב בדין (ראו דברי השופט Eldon בענייןGee v. Pritchard, 36 E.R. 670, 674 (1818) ; וכן דברי השופט Simon בעניין Attorney-General v. Times Newspapers Ltd. [1973] 3 All E.R. 54, 81, אשר צוטטו בהסכמה על ידי השופט א' ברק בע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565, 573). בפרט, עשה בית משפט זה שימוש בביטוי הנזכר בהקשרנו אנו, בציינו כי קביעת פיצוי באמצעות אומדן שאינו מעוגן בעובדות כלשהן אינה רצויה, שכן דרך זו כמוה כפסיקה "כאורך רגלו של הצ'נסלור" (ע"א 141/89 מחמוד נ' שמיר, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), פיסקה 3).
בעניינו, כאמור לעיל התובעת לא עשתה הפרדה בין הנזקים בגין העבודות (ס' 1 להסכם) לבין נזקים, אשר לטענתה נגרמו לה בגין תוספות הבנייה (ס' 2 להסכם).
לאור זאת, ניתן ליתן לה פיצוי על דרך האומדנה אך ורק, באשר לסכומים אשר הוצאו על ידה לביצוע העבודות, אשר היה על הנתבעים לבצעם בהתאם לס' 1 להסכם מיום 24.1.08 ומוזכרים במכתבו של מר לניאדו מיום 8.9.08, כשאין ליתן לה פיצוי אודות נזקים אשר לטענתה נגרמו לה בביתה ואשר לא הוכחו על ידה כאמור לעיל, לרבות חוות דעת מטעמה.
אציין, כי היה בידי התובעת לפצל בין הנזקים, שכן ניתן להיווכח כי התובעת בתביעתה הנוכחית מלבד 88,000 ₪ ו-15,000 ₪ הכוללים בין היתר תיקונים בגין נזקי רטיבות, התובעת תובעת 10,000 ₪ בגין נזקי רטיבות אשר לטענתה עדיין קיימים בדירתה ולא תוקנו על ידי בעלי מקצוע מטעמה.
לאור האמור לעיל, בהתחשב בהצעת המחיר בגין העבודות כאמור במכתבו של מר לניאדו בסך 95,000 ₪ , וכן עדויות הצדדים אשר לסבירות סכום ביצוע התיקונים שהתבקש ע"י התובעת בסך של 88,000 ₪, ובהתחשב בכך כי התובעת לא הוכיחה את גובה הנזק, ובהתחשב בכלל הראיות אשר הובאו בפניי להוכחת העבודות שבוצעו וההערכה ולו המינימאלית לשווי ביצוען, הנני קובעת כי הנתבעת תשלם לידי התובעת סך של 45,000 ₪. סכום זה הינו ללא כל ספק המינימום האפשרי לביצוע העבודות שהנתבעים התחייבו לבצעם.
אחריותה של הנתבעת 3;
שוכנעתי בענייננו, כי הנתבעת 3 לאור דרישות חוזרות ונשנות מצד התובעת נרתמו לעזרתה וניסו לגשר בין הצדדים. הגם ונוכחתי כי במסגרת זו הנתבעת 3 התערבה יתר על המידה בסכסוך המתנהל בין השכנים, ונטלה התחייבויות והתערבה ברמה החורגת מתפקידה ככלל, ברי כי לא התכוונה ליטול על עצמה התחייבות כספית לתשלום נזקים, אשר נגרמו לתובעת אלא לעזור לה בהערכת הנזקים אשר ישולמו על ידי הנתבעים.
הנתבעת 3 ע"י מי מנציגיה קיימה עם התובעת פגישות רבות בחלקן נכחו הנתבעים, כי מי מטעם הנתבעת 3 הגיעה לסיורים בנכס, כי הנתבעת 3 שלחה לנתבע 1 מכתבים לקיום התחייבויותיו, כי שלחה דו"ח למחלקה המשפטית נגד הנתבע 1 לצורך הכנת כתב אישום, וכי אף ההיתר בניה שניתן לנתבע 1 ניתן על סמך מחויבותו של בא כוחם של הנתבעים, עו"ד עזרא כהן, כלפי המהנדס לביצוע המחויבות כלפי התובעת(נספחים ה- י').
כאמור בסיכום הפגישה מיום 24.1.08 (נספח יא' לתצהיר התובעת) נקבע, כי ימונה קבלן מבצע ע"י הנתבעת 3 לביצוע העבודה, אשר נקבע כי יועברו למהנדס העיר והן לעו"ד עזרא כהן, בא כוחם של הנתבעים. כמו כן נקבע, כי ימונה מהנדס מטעם הנתבעת 3 לבחינת הנזקים שנגרמו למשפחת התובעת כתוצאה מתוספת הבניה שבצעה משפחת הנתבעים כשחוות דעתו תהא מכרעת והצדדים יפעלו על פיה.
בהתאם ביום 20.7.08 שלח מר לניאדו מכתב למנכ"ל העירייה במסגרתו נכתב, כי הוכנה תכנית לביצוע תוספת בנייה שיפוץ ופיתוח בבית משפחת התובעת, נכתב מה כוללות העבודות ומהן הצעות המחיר שהתקבלו.
בהתאם נשלח מכתב לנתבע 1 במסגרתו נתבקשו הנתבעים להעביר סך של 95,000 ₪ בגין ביצוע העבודות.
ביום 20.11.08 נשלח מכתב תזכורת לנתבע 1 בגין העברת תשלום לנתבעת 3 על מנת שיהא ניתן לבצע את העבודה אלא שהנתבעים לא העבירו את התשלום.
מכאן עולה כי הגם והנתבעת 3 הייתה מעורבת בענייניה של התובעת, הנתבעת 3 לא התחייבה לשאת בתיקון הנזקים שנגרמו לתובעת.
בעניין זה הציגה התובעת מכתב מיום 31.1.10 (נספח טו' לתצהירי התובעת), אשר שלח מר אביהוא בן משה מי ששימש בזמנים הרלוונטיים סגן ראש העיר, למהנדס העיר בו כתב מפורשות: "במשרדי מצויים שני מסמכים (מצ"ב) המצביעים על התחייבות העירייה הן על שימור זכויותיה לבנייה והן על האחריות שמקבלת על עצמה העירייה בדבר נזקים וביצוע עבודות השלמה לאור בניית השכן".
מר בן משה העיד בחקירתו, כי האמור במכתבו הוא אמת, אולם אינו זוכר את פרטי האינפורמציה המופיעים במכתב, ואינו יודע על מה הם שני המסמכים הרשומים במסגרת המכתב. מר בן משה העיד כי המכתב הוא חלק מן המסמכים אשר הוא מייצר ולא מסמך מקצועי.
מר בן משה לא ידע לומר בעדותו האם מדובר במסמכים, אשר הופיעו כבר במסמכי תיקי הבניין אם לאו ושב וחזר כי אם המסמכים היו מוצגים בפניו היה יכול להתייחס אליהם. מר בן משה העיד, כי לאחר שסיים את תפקידו שר היה תפקיד פוליטי והמשרד נסגר המסמכים נגרסו ואינם קיימים.
(פרוטוקול דיון מיום 22.11.15 עמ' 38 שורות 28- 29, עמ' 39 שורות 1- 8, עמ' 40 שורות 14- 20).
מכאן, שעה והמסמכים אינם מונחים בפניי, שעה שמר בן משה, מנסח המכתב, לא יכול להעיד אודות המסמכים ולא ברור באילו מסמכים מדובר לא ניתן ללמוד מהמכתב כי הנתבעת 3 התחייבה לשאת במימון תיקון הנזקים.
זאת ועוד מר בן משה העיד, כי המידע הינו מהמסמכים, אשר הובאו לו ע"י התובעת כשעובדי העירייה לא הציגו בפניו כל מסמך. כאמור לעיל, מראיות התובעת ניתן ללמוד על מעורבותה של הנתבעת 3 בעניין התובעת והנתבעים, אולם לא ניתן ללמוד, כי הנתבעת 3 התחייבה לשאת בעלות תיקון הנזקים.
להיפך כפי שעולה מהמסמכים הנתבעת הגם ובקשה לעזור, דרשה את תשלום תיקון הנזקים מהנתבעים. מכאן, שעה ומדובר במסמכים, אשר הובאו למר בן משה ע"י התובעת כשמראיותיה של התובעת הדברים אינם עולים, נראה כי האמור במכתב הינה פרשנות של מר בן משה עצמו למסמכים.
עם זאת אציין כי כפי שניתן לראות הנתבעת 3 על אף התחייבותה לשלוח מהנדס, אשר יבחן את הנזקים אשר נגרמו לתובעת כתוצאה מתוספות הבניה וייתן חוות דעת אשר תהא מכרעת ותחייב את הצדדים, לא עשתה כן, ומשכך למעשה התובעת נותרה בדיון בפניי ללא חוות דעת השמה את הנזקים.
בעניין זה אציין כי כפי שעלה בדיונים בפניי התובעת לא יכלה לשאת במימון של חוות דעת מטעמה.
לאור זאת, משהתובעת תבעה את נזקי הבנייה עם הנזקים בגין עבודות הפיתוח ותוספת הבנייה מבלי להפריד ביניהם, כשלא עמדה בפניי חוות דעת לא מטעם הנתבעת 3 ולא מטעם התובעת, התובעת נותרה בפני שוקת שבורה.
לאור התנהלותה של הנתבעת 3 , הגם והנני קובעת כי אין היא אחראית לתשלום הנזקים אשר נגרמו לתובעת והתביעה נגדה נדחית, התובעת לא תישא בהוצאותיה.
בשולי פסק דיני אציין, כי הנתבעת טענה, כי היה על התובעת להביא את עו"ד עזרא כהן לעדות, אלא שיש לזכור כי התובעת אכן עתרה להבאתו, ראה בעניין בקשה מיום 12.8.15, אלא שנטען, כי הוא לא יוכל להתייצב מפאת מחלתו, לאור זאת לא התייחסתי לטענה בנוגע לאי הבאת עד שנטענה על ידי הנתבעת בסיכומי בא כוחה.
סוף דבר:
הנתבעת 2 תשלם לידי התובעת סך של 45,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין.
כמו כן תשלם הוצאותיה כדין ושכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ₪
כנגד הנתבע 1 ניתן פס"ד בהעדר, כאמור לעיל, וחיובי הנתבעים 1-2 הינם יחד ולחוד עד לסכום שבו חויבה הנתבעת 2.
התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית ללא צו להוצאות.
ניתן היום, 07/02/2016, כ"ח/שבט/תשע"ו, בהעדר הצדדים.
