"ודל לא תהדר בריבו"
(שמות כ"ג, א'-ח')
בפניי תביעה שהוגשה על ידי מר י' ב' , יליד שנת 1943 (להלן: "התובע") אשר הגיש תביעתו נגד מכבי סיעודי (להלן: "הנתבעת").
התובע הגיש תביעתו בטענה כי הוא מצוי במצב סיעודי ובהתאם לפוליסת ביטוח שהונפקה לו על ידי הנתבעת (להלן: "הפוליסה") הוא זכאי לתגמולים עבור עזרת צד ג'.
התובע בחר שלא להיות מיוצג על ידי עורך-דין לאורך כל ההליך. על אף שמדובר בהליך משפטי שאינו סבוך בדרך כלל, בתיק זה מצאתי את עצמי מוצף בבקשות רבות ומגוונות מצידו של התובע. כל בקשה נבחנה היטב בכובד ראש עם תשומת לב מיוחדת לאור היעדר ייצוג התובע על ידי עורך-דין. כך פעלה גם הנתבעת אשר לעיתים התקשתה להבין את הבקשות הרבות שהוגשו ואת תוכנן.
כעולה מכתב התביעה ומהבקשות השונות שהוגשו על ידי התובע, הוא סובל מבעיות רפואיות רבות. בין יתר הבעיות מהן סובל, ניתן לציין ליקויי ראיה קשים, ובעיות בריאותיות כתוצאה מגילו של התובע. משפגשתי את התובע לראשונה באולם בית המשפט, מצאתי אדם מבוגר, עם ליקויי ראיה, הנזקק לעזרה ולתמיכת הזולת. שפר עליו מזלו של התובע בתמיכה לה הוא זוכה מבני משפחתו (בהתאם לסע' 25 של כתב התביעה).
התובע טען בכתב תביעתו כי הינו במצב סיעודי כזה הדורש עזרת צד ג' וכי על הנתבעת לשלם עבור עזרה שכזו-על פי תנאי הפוליסה. התובע טען כי משפחתו מימנה את העזרה של צד ג' וכי כעת על הנתבעת לשלם עבור עזרה זו (סע' 25 לכתב התביעה).
ההגנה הכחישה את מצבו הסיעודי של התובע (סע' 40 לכתב ההגנה) וטענה כי נהגה בהתאם לתנאי הפוליסה והוראותיה (סע' 3 לכתב ההגנה), שכן התובע נבדק על ידי רופא מטעם הנתבעת בחודש אוגוסט 2012 אשר קבע כי אינו נמצא במצב סיעודי כזה המזכה אותו לתשלום מכוח הפוליסה.
בהתאם לתנאי הפוליסה (סע' 42 לכתב ההגנה) -על התובע להוכיח כי מצב בריאותו ותפקודו ירודים כתוצאה מתאונה, מחלה או ליקוי בריאותי אשר גרמו לכך שהתובע לא מסוגל בתקופה הרלוונטית לבצע בכוחות עצמו לפחות 3 מבין 6 הפעולות הבאות (עמ' 38 סעיף 2 לפוליסה):
- לקום ולשכב – "יכולתו העצמאית של המבוטח לעבור ממצב שכיבה לישיבה ו/או לקום מכיסא, כולל ביצוע פעולה זו מכיסא גלגלים ו/או ממיטה".
- להתלבש ולהתפשט – " יכולתו העצמאית של המבוטח ללבוש ו/או לפשוט פריטי לבוש מכל סוג ובכלל זה לחבר ו/או להרכיב חגורה רפואית ו/או גפה מלאכותית".
- להתרחץ – "יכולתו העצמאית של המבוטח להתרחץ באמבטיה, להתקלח במקלחת או בכל דרך מקובלת, כולל פעולת הכניסה והיציאה לאמבטיה או למקלחת".
- לאכול ולשתות – "יכולתו העצמאית של המבוטח להזין את גופו בכל דרך או אמצעי (כולל שתייה ולא אכילה, בעזרת קש) לאחר שהמזון הוכן עבורו והוגש לו".
- לשלוט על הסוגרים – "יכולתו העצמאית של המבוטח לשלוט על פעולת המעיים ו/או פעולת השתן. אי-שליטה על אחת מפעולות אלה, אשר משמעה שימוש קבוע בסטומה או בקטטר בשלפוחית השתן או שימוש קבוע בחיתולים או או בסופגנים למיניהם, ייחשבו כאי-שליטה על הסוגרים".
- ניידות – "יכולתו העצמאית של המבוטח לנוע ממקום למקום. ביצוע פעולה זו באופן עצמאי וללא עזרת הזולת, תוך היעזרות בקביים ו/או מקל ו/או בהליכון ו/או באביזר אחר כולל מכני או מוטורי או אלקטרוני שאינו כיסא גלגלים, לא תיחשב כפגיעה ביכולתו העצמאית של המבוטח לנוע. אולם, ריתוק למיטה או לכיסא גלגלים, ייחשב כאי יכולתו העצמאית של המבוטח לנוע, גם אם הייתה למבוטח היכולת להניע את כיסא הגלגלים באורח עצמאי."
טענת ההגנה היא כי משלא הוכיח התובע את התקיימות תנאי הפוליסה הנ"ל, אזי לא נגרם לו צורך סיעודי כהגדרתו בפוליסה.
התובע לא צרף לכתב תביעתו חוות-דעת רפואית כנדרש על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. ביום 29.4.2014 התובע ביקש לפטור אותו מהגשת חוות-דעת שכזו ולמנות מומחה מטעם בית המשפט. הנתבעת התנגדה נחרצות לבקשה, אך אני סברתי שבכדי להגיע לחקר האמת יש להיעתר למבוקש ע"י התובע. בהחלטתי מיום 22.7.2014 קבעתי כי על התובע להפקיד מחצית משכרו של המומחה כתנאי למינוי שכזה. ביום 21.9.2014 ולאחר שהופקד שכרו של המומחה, מיניתי את ד"ר אלכסנדר דאיץ' כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיחווה דעתו בעניין התובע.
ד"ר דאיץ' בדק את התובע ביום 18.6.2015 והגיש חוות-דעתו ביום 16.7.2015 בה פירט על פי טופס הערכה תפקודית את הדברים הבאים:
- לקום ולשכב – המומחה מצא כי התובע יכול לבצע פעולות אלה באופן עצמאי.
- להתלבש ולהתפשט – המומחה מצא כי התובע יכול לבצע פעולה זו באופן עצמאי למעט הלבשה של פלג גוף עליון-בה נזקק התובע לעזרה קלה בלבד.
- רחצה – המומחה מצא כי התובע יכול לבצע פעולה זו באופן עצמאי למעט רחצת פלג גוף עליון-בה נזקק התובע לעזרה קלה בלבד.
- כניסה ויציאה מהאמבטיה – המומחה מצא כי התובע נזקק לעזרה קלה בלבד לביצוע פעולות אלה.
- אכילה – המומחה מצא כי התובע יכול לאכול ולשתות באופן עצמאי.
- שליטה על סוגרים – המומחה מצא כי התובע שולט על סוגר הצואה. בנוסף, לתובע בריחת שתן על רקע ניידות ואינו נעזר במוצרי ספיגה.
- ניידות – המומחה מצא כי התובע יכול להתנייד באופן עצמאי בעזרת אביזר עזר.
מומחה בית המשפט התייחס למצבו התפקודי של התובע וסיכם את חוות דעתו כך (עמ' 8 סיפא):
"על סמך בדיקת התובע ומעיון במסמכים הרפואיים ובחומר החקירה שעמדו לרשותי, ניתן לקבוע כי אין מדובר במקרה מזכה לפי הפוליסה נשוא התביעה. וזאת בכל התקופה הנטענת...."
התייחסות המשפט העברי למצבו הסוציואקונומי של בעל דין
שוכנעתי שמצבו הסוציואקונומי של התובע קשה ביותר ומצב בריאותו אינו שפיר. השאלה היא, האם רשאי שופט היושב בדין להתחשב בכך וזאת לאור הציווי הברור שהובא בפתח פסק הדין?
על פניו נראה שהתשובה לכך שלילית וכפי שציין בעל ספר החינוך (מצוה עט):
"שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר: "ודל לא תהדר בריבו". ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר: "לא תשא פני דל".
עם זאת, לכלל זה מספר יוצאים מן הכלל לפי פוסקים אחדים:
- בספר 'אדרת אליהו' לגאון מווילנא, הוסבר הציווי 'ודל לא תהדר בריבו' כך (אדרת אליהו משפטים כג, ג):
"בריבו. דווקא, אבל דבר שספק לך אם שייך לעניים תתן לעני, שספק לקט לקט".
מפרשנות זו עולה, שהגר"א מסייג את הציווי לנסיבות שבהן לדיין ברור הדין, והוא מעוניין להטות את הדין לטובת העני בשל חמלתו עליו. אולם, כאשר קיים ספק עובדתי, שיש בו כדי להטות את הדין לכאן או לכאן, על הדיין להטות את הדין לטובת העני, "שספק לקט לקט". פרשנת זו מבוססת על דבריו של רבי יהודה בן איגרא המובאים בתלמוד בבלי מסכת חולין קלד,א:
"ר' יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר: ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה... דאמר ר"ש בן לקיש מאי דכתיב עני ורש הצדיקו (תהלים פב, ג)? מאי הצדיקו? אילימא בדינים, והא כתיב ודל לא תהדר בריבו (שמות כג, ג), אלא צדק משלך ותן לו."
לאמור, כל עוד הספק ההלכתי נוגע לדין, ולא לנסיבות העובדתיות, נדרש הדיין לקיים 'ודל לא תהדר בריבו'.
- בתלמוד בבלי מסכת שבועות דף לא,עמוד א' נאמר :
"תלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק' (שמות כג, ז)."
דברים אלו הובאו להלכה בשולחן ערוך חו"מ ט, ז בלשון זו:
"תלמיד היושב בפני רבו ורואה זכות לעני, והרב רוצה לחייבו, חייב ללמד עליו זכות, ואם שותק עובר משום 'מדבר שקר תרחק'."
לכאורה, לפי טעמה של ההלכה ("מדבר שקר תרחק"), נראה היה לומר שהנסיבות המתוארות בהלכה נאמרו כדוגמה בלבד ליישומו של העיקרון, ואין להסיק מהם שאם ראה העני זכות לעשיר וחובה לעני, שמותר לו לשתוק. אולם, בט"ז חו"מ שם, סעיף ז מובאת פרשנות מעניינת להלכה בו:
"ראיתי למהר"ל מפראג שכתב דבזה עדיף העני מעשיר, דאם רואה זכות לעשיר יכול לשתוק, ויליף לה מדכתיב 'ודל לא תהדר בריבו', משמע להדרו נגד העשיר אסור כשהוא דיין, אבל כשאינו דיין, רק יושב לפני רבו, יכול לשתוק ולא יפסיד לעני בדיבורו."
מדברים אלו עולה שלדעת המהר"ל, האיסור 'ודל לא תהדר בריבו' נועד למנוע מבעלי הדין את התחושה שהדיין נוטה לטובת אחד מהם. בשל כך, אם העדפת העני אינה נעשית על ידי הדיין, אלא על ידי אחד מן התלמידים, אין בכך פסול.
[העדפה דיונית מסוג זה נעשתה בעת מינוי מומחה מטעם בית המשפט מבלי שהתובע צירף חוות דעת לתביעתו.]
- פרשנות נוספת מצמצמת האיסור 'לא תהדר פני דל' מציע הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר ויקרא יט, טו:
"באמת כל עוול אסור, אלא משום שנשיאת פני דל והידור פני גדול, בשעה שאין עומד במשפט הוא דבר ישר ואינו עוול כלל, משום הכא הזהיר הכתוב דמכל מקום הוא עוול במשפט, שהרי יוצא מעומק הדין שחיתוכו הוא לכל אדם בשווה. אבל אם נעשה פשר או פסקי בעל הבית אינו עוול כלל."
הנצי"ב מצביע על כך ש"כל עוול אסור", ואם כן, מדוע אסרה תורה דווקא "עוול במשפט"? תשובתו של הנצי"ב היא, שהעדפת הדל, כשלעצמה, אינה בגדר עוול, אלא היא "דבר ישר". לכן, העדפת העני בדין היא פסולה, לא בשל עצם ההעדפה, אלא בשל הפגיעה בעיקרון השוויון בדין ("שחיתוכו הוא לכל אדם בשווה").
לפי הנצי"ב, על עיקרון השוויון בדין יש להקפיד דווקא כאשר הדיין מיישם את דין התורה. אולם, כאשר הדיין מכריע את הדין בדרך של פשרה או אפילו מכוחה של פסיקה שאינה מבוססת על דין התורה ("פסקי בעל הבית"), אין פסול בכך שהפסיקה תטה לטובת העני.
בעניין זה ראוי להזכיר גם מה שמסופר במסכת בבא מציעא דף פג, עמוד א על סבליו של רבה בר בר חנה, ששברו לו חבית של יין בעת שהעבירוה ממקום למקום, ולא רק שהוא התבקש שלא לתבוע את הנזק שנגרם לו, אלא גם נדרש לשלם את שכר הפועלים.
- לפי הרב קוק, הציווי "ודל לא תהדר בריבו", נאמר דווקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק לפי מידת הרחמים על הדל, אבל בזמן שהוא פוסק לפי "צורת המשפט ויסודי הדין", יש רשות לדיין לפעמים לצרף גם שיקולים של מידת הרחמים והחמלה על "האומללים והנדכאים" (מתוך איגרת שפורסמה בספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן (ירושלים תשל"ט), עמ' 67 והשווה לדברי השופט חיים כהן בפסק דינו בע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1), 813).
לאמור, האיסור להטות את הדין לטובת העני שולל פסיקה המנוגדת לדין, אך הוא אינו שולל אימוצה של פרשנות של הדין המקילה עם העני משיקולי רחמים וחמלה, ובלבד ש"יש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין".
סבורני שבענייננו אין ספק בעובדות, איננו מדברים על פסיקה על דרך הפשרה, ואין לנו אפשרות להעדיף את התובע בפרשנות הדין, שכן הדין ברור בעניין.
משכך אני סבור שאסור לי לקחת בחשבון את מצבו הסוציאוקונומי של התובע בעת מתן פסק הדין, עם זאת שיקולים אלו יילקחו בחשבון בעת הכרעה בעניין הטלת הוצאות ושכ"ט עו"ד.
(תודתי למרכז ישמ"ע – יישומי משפט העברי שבמכללה האקדמית נתניה ולעומד בראשה פרופ' יובל סיני על ההפניה למקורות המשפט העברי בנדון).
הלכה פסוקה היא כי באין נימוקים כבדי משקל המורים לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה בית המשפט, חזקה כי עשה מלאכתו נאמנה וכי חוות דעתו משקפת אל נכון את מצב הדברים כפי שהיה ביום ביצוע הבדיקה. עמד על כך כב' השופט אור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993) בעמ' 174 באומרו:
"כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו... אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה".
ובענייננו קביעת המומחה כי התובע אינו עונה על תנאי הפוליסה ואינו זכאי לעזרת צד ג' בהתאם להוראות הפוליסה היתה מבוססת, מקצועית ואמינה בעיני. משכך יש לקבל את טענות הנתבעת בעניין תגמולי הפוליסה.
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.
שכ"ט והוצאות
לפנים משורת הדין, לאור מצבו של התובע, ולאור השיקולים שהובאו לעיל, אינני עושה צו להוצאות.
זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ' כסלו תשע"ו, 02 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.