בתביעה זו עותר התובע לפצותו בגין לשון הרע שלטענתו פורסם על ידי הנתבעות.
רקע
1.התובע הוא מרצה במוסדות פרטיים וציבוריים.
הנתבעת 1 היא מרצה במכללות ליהדות ולמגדר, מייסדת ומנהלת הנתבעת 3 בעת הרלבנטית (להלן :"קולך").
הנתבעת 2 היא פסיכולוגית קלינית ששימשה יו"ר ארגון קולך בתקופה הרלבנטית והייתה חברת וועד מנהל של ארגון קולך.
2.בשנת 2003 הרצה התובע במסגרת ארגון "ראש יהודי". צעירה שנכחה באחת מההרצאות של התובע (אשר תכונה להלן: "אלמונית"), התכתבה עם התובע באמצעות הדוא"ל , נפגשה עמו ביחידות.
במהלך המפגש שוחחו השניים על "עניינים שבינו לבינה". לטענת אלמונית, היא הוטרדה מינית באופן מילולי במהלך המפגש וכמו כן, התובע נגע בשרוול שעל זרועה ( ע' 13 ש' 22-23).
התובע מנגד, הכחיש המיוחס לו באשר להטרדה המילולית. באשר למגע האמור, לטענתו הייתה אי הבנה , לא היה בכוונתו לפגוע במאן דהוא והוא היה מוכן להתנצל על כך (ע' 28).
3.אלמונית פנתה לארגון קולך אשר ייצג אותה מול מר ישראל זעירא מנהל "ראש יהודי".
ביום 02.11.03 ,בעקבות התלונה שהגיעה ל"ראש יהודי", הוחלט בין היתר שהתובע יצא לחופשה בת חודש ימים וכי התובע מקבל על עצמו כל מה שפורט בתקנון לרבנים ומחנכים שנכתב על ידי מרכז הסיוע לנשים דתיות (נ/1).
בין אלמונית לבין התובע הוסכם שיתקיים בירור אצל בודק, שימונה על ידי הרב יעקב אריאל, רבה של העיר רמת גן. הרב אריאל מינה את פרופ' יפה זילברשץ לצורך בירור העניין.
4.התובע ואלמונית נפגשו עם פרופ' זילברשץ וביום ב' שבט תשס"ה ( 11.01.05) , הוציאה פרופ' זילברשץ מסמך שכותרתו "החלטה בעניין הרב יוני מילוא".
וכך נכתב במסמך ההחלטה האמור: "הבירור מבחינתי נעשה ביחס למערכת היחסים שבין אלמונית לבין יוני בלבד ככל שהדבר נוגע לראש יהודי ולהעסקתו של יוני בראש יהודי ולא ביחס לתלונות נוספות של אלמונית על אירועים נוספים ואנשים אחרים המעורבים בפרשה. הגבלת הבירור שלי מערכת היחסים בין יוני לבין אלמונית בלבד בהקשר המפורט לעיל נאמרה על ידי לשניהם במפורש על דעתם.
מדבריה של אלמונית ומדבריו של יוני עולות ללא מחלוקת העובדות הבאות:
1. יוני מעביר שיעורים על נושאים שבינו לבינה לקהל מעורב של גברים ונשים.
2. יוני שוחח בשיחות אישיות עם אלמונית וגם עם בחורה נוספת באופן ישיר על ענייני המין האישיים שלהן כשהוא מנדב דוגמאות מחיי המין האישיים שלו.
בפגישה שהתקיימה בביתו של הרב אריאל ביני לבין יוני לבין הרב אריאל ושבה הובאו לידיעת הרב אריאל העובדות המפורטות לעיל פסק הרב אריאל:
משום דיני הצניעות ומשום איסור זלזול השם שנגרם יש לוודא את הדברים הבאים:
1. בשיעורים פומביים לקהל מעורב של גברים ונשים או של נשים בלבד לא ידון רב או מרצה או מורה או כל בעל תפקיד חינוכי אחר בנושאים קונקרטיים שבינו לבינה.
2. אסור לרב או מרצה או מורה או כל בעל תפקיד חינוכי אחר להיפגש ביחידות עם בנות מעבר לשעות השיעור, אלא אם כן הדבר נעשה על פי הקריטריונים המחמירים הקבועים ע"י הפורום לטיפול ומניעת הטרדות מיניות בציבור הדתי.
3. אסור לרב או מרצה או מורה או כל בעל תפקיד חינוכי אחר לשוחח עם בנות שיחות בעלות אופי מיני.
על כן, יוטלו על יוני ההגבלות הבאות:
1. עליו להפסיק להעביר שיעורים בנושאים קונקרטיים שבינו לבינה לנשים או לקהל מעורב של גברים ונשים מכאן ולהבא ולהחמיר.
2. עליו להפסיק להיפגש ביחידות עם נשים הבאות להרצאותיו ובוודאי להימנע מכל שיחות בנושאי מין עימן מכאן ולהבא ולהתמיד.
3. תוכן שיעוריו של יוני יאושר על ידי הרב אריאל.
4. עבודתו ב'ראש יהודי' תושעה לשנתיים החל מיום כב' בשבט, תשס"ה (1/2/05).
החלטה זו הובאה לידיעתו של הרב אריאל ולידיעת עו"ד ריקי שפירא מארגון קולך והיא על דעתם".
5.רבה הראשי של רמת-גן, הרב יעקב אריאל, שהיה מעורב בבחירת פרופ' זילברשץ, העיד בתצהירו, שפרופ' זילברשץ אמרה לו "שלא היתה מצידו של יוני מילוא כל כוונת זדון בשיחה עם אלמונית, הוא לא ניסה 'להתחיל' עימה וודאי שלא לפתותה ... וכי היתה כאן אי הבנה מצערת".
בהמשך תצהירו העיד הרב, שלדעתה של פרופ' זילברשץ "כמו גם לדעתי, השיחה נגעה בנושאים שהצנעה יפה להם, ולא היתה צריכה להתקיים בין מרצה לבין תלמידתו, ואמרתי ליוני שאף אני (בגילי המבוגר בהרבה ממנו) נמנע משיחות או מהרצאות מעין אלו".
הרב אריאל העיד : "אני אחד מראשי תקנה שכל תפקידנו למנוע הטרדות ולא רק לפי החוק ודברים מעבר לחוק. לדעתנו שיחה אינטימית בין גבר לאישה היא עבירה אתית וגם אם לפי החוק היא לא עבירה". (ע' 46 ש' 14-15).
הרב אריאל העיד שבמקרים אחרים, שאינם קשורים לתובע, שם סברה פרופ' זילברשץ שהייתה הטרדה, הדבר בא לידי ביטוי בהחלטת פרופ' זילברשץ (ע' 47 ש' 12). עם זאת, הרב אריאל העיד שהוא אינו הכתובת באשר לחוק ( ע' 47 ש' 4).
6.לצדדים טענות באשר להחלטת פרופ' זילברשץ ואולם מי מהצדדים לא ביקש להעיד אותה ובכך לא סתר את האמור בהחלטתה.
על כן, נקודת המוצא לדיוננו היא ההחלטה בה יש התייחסות לשיחה "בעניינים שבינו לבינה", אך אין בה קביעה פוזיטיבית שהתובע הטריד מינית.
פרסומים של אחרים אודות התובע ופרסומים שהתיישנו
7.קודם שנדון בלב המחלוקת, מן הראוי לשוב ולהדגיש שעניינה של התביעה הוא אך ורק בפרסומים שפרסמו הנתבעות.
עם זאת, מאחר שיש בפרסומים שפורסמו על ידי אחרים כדי להשליך על הדיון, ומאחר שכתב התביעה התייחס גם לפרסומים של הנתבעות שהתיישנו, אתייחס בקצרה לפרסומים האמורים.
8.בגין חלק מהפרסומים שפורסמו על ידי אחרים, הוגשו שתי תביעות שונות, במסגרתן ניתן תוקף של פסק דין להסכמה בין הצדדים.
תביעה אחת התנהלה כנגד הגב' חנה בית הלחמי, שכתבה מאמרים ברשת האינטרנט וכנגד הגב' רני חזון וייס, אשר פרסמה תגובות למאמרים.
התביעה התייחסה, בין היתר, לפרסום לפיו התובע הורשע בהטרדה מינית.
הצדדים הגיעו להסדר לפיו, בין היתר, הפרסום נשוא התביעה יוסר מבלוגים של הגב' בית הלחמי וכי הגברת חזון וייס תשלח מכתבי התנצלות.
9.תביעה נוספת הוגשה נגד מר אחיה זלייט, אשר ביום 03.02.12 עמד במשך מספר שעות בשער הישוב בו מתגורר התובע כשהוא אוחז שלט גדול שבו נכתב "יוני מילוא עבריין מין".
הצדדים הגיעו להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק הדין ובו נכתב שמר זלייט לא הכיר את התובע כלל וכי הוא נחשף לעניין על ידי פרסומים שונים באינטרנט שנעשו על ידי גברת חנה בית הלחמי, גברת רני חזון וייס וארגון קולך וכי "הפרסומים הללו זעזעו אותו והניעו אותו למעשהו".
הצדדים הגיעו להסכם לפיו, בין היתר, ימחוק מר זלייט כל פרסום שיצא תחת ידו ברשת האינטרנט.
10.התובע טען שיש מקום לחייב הנתבעות בגין פרסומים אלה.
ואולם, לא הוכח שקיים קשר בין הפרסומים האמורים לבין הנתבעות. הנתבעות לא הן שפרסמו את הפרסומים, זולת פרסום של בית הלחמי שיפורט לקמן, אשר הופיע תקופה מסוימת באתר קולך ואשר הנתבעת 2 הפנתה אליו. עם זאת, גם באשר לפרסום של בית הלחמי לא הוכח שהנתבעות הן שפעלו לפרסום מטעם בית הלחמי.
התובע לא העיד מי מהמפרסמים האחרים על מנת לתמוך בגרסתו לפיה הנתבעות הן שהניעו את המפרסמים לפרסם את הפרסומים ועל כן אין כל נפקות לפרסומים האמורים. יודגש כי עדות המפרסמים נדרשת גם לנוכח עדות הנתבעות ובכלל זאת עדות הנתבעת 2 לפיה היא אינה יודעת מה המקורות לכתבה שפרסמה בית הלחמי (ע' 60 ש' 2-10; ראו גם עדות הנתבעת 1 ע' 37 ש' 26-ע' 38 ש' 11). פסק הדין בעניין זלייט האמור, אינו מקים מעשה בי-דין ואין בו לכשעצמו כדי ליצור כל ממצא לחובת הנתבעות.
מכאן מתבקשת המסקנה וכך אני קובע שלא הוכח קשר בין הפרסומים האמורים לנתבעות ואין בהם כדי להשליך על התביעה דנן.
11.משוכה נוספת שלא עלה בידי התובע לצלוח באשר לחלק מהפרסומים היא משוכת ההתיישנות. זאת, משום שבכתב התביעה נטען שהנתבעות דאגו להוציא את דיבת התובע באופן ישיר החל משנת 2004 ועד היום.
חלק מהפרסומים נשוא כתב התביעה, הם בגדר פרסומים שהתביעה בגינן התיישנה, שכן חלפו למעלה מ-7 שנים מאז הפרסום. כך למשל לעניין כתבה בעיתון ידיעות אחרונות מיום 05.08.05 (נספח יא' לכתב התביעה), וכך בעניין פרסום שפרסמה הנתבעת 2 , באתר NRG ביום 09.02.06 , ואשר הוסר מהאתר בסמוך לאחר מכן (נספח יב' לכתב התביעה).
לשם השלמת התמונה יצוין כי המאמרים של בית הלחמי ופרסומים נוספים התפרסמו באתר news1, אך הוסרו מהאתר ולא הוגשה כל תביעה נגד האתר.
הפרסומים כלשון הרע
12.נותרו אפוא ארבעה פרסומים רלבנטיים בכתב וכן פרסומים בעל פה.
13.הפרסום הראשון הוא כתבה בעיתון מקור ראשון מיום יט' תמוז תשס"ז (06.07.07), שם אמרה הנתבעת 2 לכתב: "בחמש השנים שאני עוסקת בצד הציבורי- חברתי של הנושא הזה, ב'קולך' ובפורום, אני נדהמת לראות כמה החברה שלנו סלחנית. היה למשל מקרה שטיפלנו בו, והוועדה מצאה שכל התלונות נכונות. לפני הדיון בוועדה הרבה אנשים אמרו לי שאם יתברר שהתלונות נכונות, הם יבואו על ארבע להתנצל. לא קיבלתי אף התנצלות; להיפך, רק מכתבים קשים נוספים. או העובדה שאדם כמו יוני מילוא מ'ראש יהודי', שוועדת בוררות קבעה שהטריד מינית באופן מילולי, עדיין מופיע בימי עיון כמרצה וכדמות חינוכית". (נספח יג' לכתב התביעה).
יצוין כי מערכת העיתון מסרה בשבוע שלאחר פרסום הכתבה התנצלות כהאי לישנא: "בשבוע שעבר פורסמה ב'דיוקן' כתבה בה הוזכר הרב יוני מילוא. לאחר בדיקה התברר כי הדברים שפורסמו נגדו ואשר צוטטו מטעם ארגון 'קולך' אינן נכונים כלל. אני מצטערים על עוגמת הנפש שנגרמה לרב מילוא ומתנצלים על הפרסום השגוי". (נספח יד' לכתב התביעה).
14.הפרסום השני הוא פרסום של הנתבעת 2 , בקבוצת פייסבוק הקרויה "אני פמיניסטית ' דתיה' – וגם לי אין חוש הומור", שם הנתבעת 2 הפנתה לקישור לכתבה של בית הלחמי וכתבה :"למי ששאלה על תקציר האירועים בנוגע ליוני מילוא יש כאן משהו חלקי, לצערנו המחמאות שניתנו לרב אריאל לא מימשו את עצמן, אבל אפשר להבין מכאן משהו על התלונות מן העבר".
עם זאת, יצוין שדבריה של הנתבעת 2 פורסמו מתחת לשרשור המתייחס להסדר הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בין התובע לבין בית הלחמי (נספח טו' לכתב התביעה).
15.הפרסום השלישי הוא פרסום באתר הנתבעת 3, המפנה לקישור הכתבה של חנה בית הלחמי (נספח טז' לכתב התביעה).
16.הפרסום הרביעי הוא תגובה שכתבה הנתבעת 1 במרשתת, בה נכתב :"יישר כחכן. מאד חשוב להתרעי [כך במקור-מ.ב ] בפניו. בקולך הגיעו אלינו מספר תלונות על יוני מילוא כמטרידן סדרתי". (נספח יז' לכתב התביעה).
17.הפרסומים הנוספים - התובע טען שמאז שנת 2004 הנתבעות 1 ו-2 מתקשרות לגופים ומוסדות אשר העסיקו את התובע במטרה שלא להעסיק את התובע "בשל היותו מטריד מינית באופן סדרתי".
מטעם התובע, העיד בנדון מר אביה ששר, מנהל אולפנה בעופרה אשר העיד בתצהירו שבערב חג השבועות תשס"ו (2006) התקשרה אליו דר' קהת ואמרה ששמעה מביתה, שלמדה אז בכיתה יב', שהתובע הוזמן להרצות בפני תלמידות האולפנה בנושאי חג השבועות. בתצהירו של ששר נטען שדר' קהת טענה באוזני ששר שהתובע "הואשם והורשע בהטרדה מינית וכי עלי לבטל לאלתר את הרצאותיו באולפנה".
ההרצאה לא בוטלה לאחר שששר סבר שלא ראוי לעשות כן ובלתי אפשרי לעשות כן בשים לב לכך שהשיחה התנהלה כשעתיים לפני החג, לאחר מכן פגש ששר את הרב אריאל וזה אמר לו שהתובע לא הטריד מינית ואין מניעה להעסיקו כמרצה ועל כן הוזמן התובע להרצאות באולפנה בחג השבועות תשס"ז (2007). בערב חג השבועות התקשרה דר' קהת לששר על מנת שיבטל את ההרצאות ולאחר ש"איימה שאם לא יבטל לאלתר את ההרצאות הללו היא תפנה לתקשורת ותדאג שיפרסמו כתבות נגד האולפנה ובהם ייאמר כי אולפנת עופרה מעסיקה מרצים 'מטרידים מינית'", התקשר ששר לתובע וביטל את ההרצאות . ממועד זה לא הוזמן התובע להרצות בפני התלמידות באולפנה.
עם זאת, בעדותו העיד ששר שאינו בטוח שדר' קהת אמרה לו שהתובע הורשע והואשם בהטרדה מינית וכי "רוח השיחה היתה סביב הטרדה מינית שלא ידעתי עליה בכלל על כל הפרשיה הזאת" (ע' 5 ש' 23-24).
הנתבעת 1 צירפה לתצהירה מכתב שנכתב לששר, יומיים לאחר חג השבועות, ביום ח' סיוון תשס"ו, ובו נכתב שהחלטת פרופ' זילברשץ מצורפת למסמך (נספח ב' לתצהיר הנתבעת).
ששר העיד שהוא לא זוכר אם הוא קיבל את המכתב, אך לא שלל שקיבל את המכתב (ע' 7 ש' 7). עם זאת ששר אישר שהשם של הרב אריאל הוזכר על ידי דר' קהת (ע' 6 ש' 8).
ששר, בהגינותו, העיד שהדברים שנאמרו לו אינם זכורים לו , ועל כן אין בעדות ששר כדי להועיל לתובע.
המסקנה מעדותו של ששר היא, שלא הוכח שהנתבעת 1 אמרה לששר שהתובע הואשם והורשע בהטרדה מינית וכי הנתבעת 1 יידעה את ששר אודות החלטת פרופ' זילברשץ. מסקנה זו משליכה על התנהגות הנתבעות באשר לפרסומים הנוספים ותומכת בגרסתן לעניין מהות פניותיהן לארגונים שונים , כפי שיפורט להלן בפרק תום הלב.
18.בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1965 (להלן: "החוק "), הפרסומים האמורים הם בגדר לשון הרע, שכן יש בהם כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות, לבזות את התובע בשל התנהגות ומעשים המיוחסים לו ויש בהם כדי לפגוע במשלח ידו ובמקצועו של התובע. פרסומים אלה יש בהם כדי לייחס למשיב ביצוע עבירות פליליות, אשר ברגיל ייחשבו כלשון הרע (ראו: ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי פ"ד ל (1) 389).
ההגנות
הגנת אמת הפרסום
19.הנתבעות טוענת שקמה להן הגנת אמת הפרסום.
כידוע, על הנתבעות להוכיח שהדברים היו אמת ושהיה עניין ציבורי בפרסום, וזאת בהתאם לסעיף 14 לחוק הקובע שבמשפט בשל לשון הרע "תהא זאת הגנה טובה שהדבר פורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
מאחר שהתובע הוא מרצה מבוקש ,כטענתו, יש עניין ציבורי שהציבור ידע שהיו תלונות על מעשים המיוחסים לתובע , בפרט שעה שהתובע מעביר הרצאות בפני קטינים. יש אפוא תועלת לציבור במידע האמור.
העניין הציבורי נובע גם מעצם החלטת פרופ' זילברשץ אשר הטילה מגבלות על התובע כאשר התובע טוען שהוא ממלא אחר ההחלטה האמורה (ראו: סעיף 46 לתצהיר התובע).
באשר להוכחת אמיתות הפרסום, נדרש המפרסם לנטל שאינו קל להוכיח את אמיתות הפרסום. כאשר מיוחסים לתובע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' יוסף קראוס ואח' פ"ד נב(3)1, 40-41).
20.בפרסום הרביעי כתבה דר' קהת שהגיעו לקולך מספר תלונות על התובע כמטרידן סדרתי.
לא יכולה להיות מחלוקת שאכן הגיעו לקולך תלונות, בנוסף לתלונתה של אלמונית אשר העידה בפניי. דר' קהת העידה שיש מתלוננות שפנו לקולך אך לא יכולות להעיד (ע' 52 ש' 13, 15).
איילת וידר ,הנתבעת 2, העידה שבמהלך השנים התלוננו בפניה נשים שהשתתפו בשיעורים של התובע שעסקו בנושאי רומנטיקה ואהבה וכד' "והרגישו שהיתה אווירה מטרידה". (ע' 57 ש' 22-26) ותלונות נוספות פורטו בתצהירה.
מטבע הדברים לא קל להעיד עדים אשר יחשפו עצמם לחקירה בנושאים אינטימיים ורגישים. אף אלמונית העידה במענה לשאלה מדוע לא הלכה למשטרה והגישה תלונה: "לי לא היתה שום כוונה שכל העניין הזה יתגלגל לאן שהוא התגלגל...". (ע' 17 ש' 2).
לאחר ששמעתי את הנתבעות והתרשמתי מהן הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעדיף עדותן בנדון וכי אכן היו תלונות לקולך בעניין התובע.
אין בכך כמובן להביע כל עמדה באשר למהימנות התלונות, אך די בכך שהיו תלונות המייחסות הטרדות שונות לתובע, כדי להקים לנתבעות הגנת אמת דיברתי באשר לפרסום הרביעי שבו נכתב שהגיעו תלונות על התובע כמטרידן סדרתי.
21.שונים הם פני הדברים באשר לפרסומים אחרים.
בפרסום הראשון נכתב שוועדת הבוררות קבעה שהתובע הטריד מינית באופן מילולי, אף שמהחלטת פרופ' זילברשץ עולה שלא כך הם פני הדברים.
כך גם באשר לפרסומים השני והשלישי שהפנו לפרסום של בית הלחמי, ובו נכתב בין היתר שחלקם של ההורים "יודעים על מעלליו לכאורה של 'התובע'", וכי המזמינים צריכים לדעת על מעשיו של התובע "ועל האירועים והפסיקה" - פרסומים אלה אינם מייחסים לתובע רק מקרה אחד של הטרדה מינית, אלא על מספר מקרים ואף יותר מזאת רמיזות למעשים חמורים שלא הונחה להם תשתית מספקת מצד הנתבעות. הנתבעות לא העידו מספר מתלוננות, אלא מתלוננת אחת. עדות נוספות שהביאו הנתבעות העידו עדות שמועה, שאין בה כדי לבסס האמור בפרסום ואת תוכן אותן תלונות.
22.לפיכך, הגנת אמת הפרסום עומדת לנתבעות אך באשר לפרסום הרביעי.
הגנת תום לב
23.הנתבעות 1 ו-2 היו בעלות עניין בקולך, הנתבעת 1 הייתה מייסדת את הארגון ושימשה כיו"ר קולך ואף מנכ"לית קולך ואילו הנתבעת 2 הייתה חברת וועד מנהל של קולך, אחראית לטיפול בהטרדות מיניות בקולך ויו"ר בקולך.
לטענתן של הנתבעות, מספר תלונות שהופנו לקולך חייבו את הארגון לנקוט באמצעים על מנת להזהיר את הציבור וזאת לאחר שלטענתן הפר התובע את החלטת פרופ' זילברשץ.
הנתבעות סומכות יהבן על הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 (2) לחוק, לפיה תהא הגנה כאשר הפרסום נעשה בתום לב אם "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
24.בענייננו האמינו הנתבעות באמיתות הפרסום (ראו והשוו: סעיף 16 (ב) (1) לחוק).
כידוע, דרישת תום הלב היא דרישה מצטברת לנסיבות הקבועות בכל אחת מהחלופות של סעיף 15 לחוק ותוכנה אינו זהה ביחס לכל חלופה. פירוש תום הלב הוא באופן המגשים את מטרת ההגנה הספציפית (דנא 2121/12 פלוני נ' דר' אילנה דיין-אורבך (פיסקה 66 לפסק דינו של הנשיא א. גרוניס), 18.09.14).
נבחן אפוא, את דרישת תום הלב הרלבנטית לענייננו.
25.אלו הם תנאי סעיף 15 (2) לחוק:
א.על המפרסם להראות שהייתה עליו חובה לעשות את הפרסום.
ב.החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום.
ג.החובה חייבה את הנתבעות לפרסם את הפרסום.
ד.הפרסום נעשה בתום לב. (ראו א. שנהר דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז) 282).
המבחן שנקבע בפסיקה באשר לחובה לעשיית פרסום, הוא מבחן אמפירי לפיו בית המשפט יכיר בחובה לפרסם כאשר "לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם במסיבות המקרה... להעביר את הידיעה".
מבחן נוסף שנקבע הוא מבחן נורמטיבי שבו בית המשפט קובע האם המפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית.
26.בעניין מסוים שימש תובע ככומר בעדה מסוימת והנתבעים מילאו תפקידים חשובים בעדה. הנתבעים ייחסו לתובע מעשה ניאוף ופרסמו זאת.
אף שנקבע שלא התקיים מעשה ניאוף, נדחתה התביעה וזאת משום שהפעולות נעשו בהגינות, ביושר, תוך שמירה על כבודו ופרטיותו של התובע עד כמה שהדבר היה אפשרי וכשהנתבעים שמים את טובת הקהילה נר לרגליהם.
בית המשפט העליון אישר קביעה זו וקבע שמעמדם ותפקידם של הנתבעים הטילו עליהם חובה חוקית מוסרית או חברתית לפעול למען קידום האינטרס של המאמינים הנמנים על הקהילה (ע"א 9406/96 הכומר מוניר קאקיש נ' מיסיונר רוס ביארס ואח' פ"ד נג (3) 352).
בעניין אחר נדחתה תביעת לשון הרע כנגד שבועון המיועד לקהילה החרדית, אשר פרסם לשון הרע כנגד תובע מטעם זה (ע"א (מחוזי ת"א) 3268/05 עמותת "אמת תורה ומדע בזמנינו" ואח' נ' עיתון "יום שישי" (1992) בע"מ ואח' (09.07.08)).
27.עסקינן במקרה דנן ,בתלונות שהופנו כלפי התובע אודות הטרדה מינית ועל הנתבעות כארגון העוסק גם בתופעת ההטרדות המיניות בקהילה הדתית, חובה לפרסם ולהתריע על מקרים מתאימים בהם קיימת הטרדה מינית. ויובהר, כי תלונות אלה היו בנוסף לתלונה שהתבררה בפני פרופ' זילברשץ.
חובה זו היא גם כלפי הצופים באתר האינטרנט של התובעת וכלפי חברי הקהילה הדתית הרלבנטית.
באשר לפרסום השלישי, כל שעשתה הנתבעת 3 היה לשתף קישור לכתבה של בית הלחמי לכתובת האינטרנט שבה פורסמה הכתבה.
הכתבה האמורה הוסרה מדף האינטרנט הרלבנטי בהתאם להסדר הגישור שנחתם עם בית הלחמי.
אין גם מחלוקת שבעקבות הסדר הגישור הוסר גם המאמר מאתר הנתבעת 3 ופעולה זו תומכת אף היא בתום ליבה של הנתבעת 3.
לנוכח האמור לעיל, בדבר תום הלב- קמה לנתבעות הגנה באשר לפרסום השלישי.
מכאן שלנתבעות הגנת תום לב באשר לפרסום השלישי והרביעי שפורסם במרשתת .
28.כן עומדת לנתבעות הגנה באשר לפרסומים הנוספים, שכן באותם פרסומים פנו הנתבעות לגופים ולמוסדות שהעסיקו את התובע ועמדו על התלונות כלפי התובע.
יודגש שלא הוכח שבפניות האמורות ייחסו הנתבעות לתובע כי הטריד מינית ועל כן לא הוכח שהפרסומים הרלבנטיים חרגו מהנדרש.
וידר כהן העידה, שכאשר הגיעו פניות מהורים "שחרה להם שיוני מוזמן או שהוא מרצה במקומות הלימוד של הילדים שלהם, כאשר הגיעו פניות כאלה שלחנו בפקס את ההחלטה של פרופ' זילברשץ" (ע' 60 ש' 28-30).
התובע לא הוכיח שבעת שהנתבעות פנו לאותם מוסדות, חרגו הנתבעות מהסביר.
אמנם בהחלטת פרופ' זילברשץ אין התייחסות באשר להעברת שיעורים מכל סוג שהוא לגברים, אך וידר כהן העידה שההחלטה הועברה לבקשת הורים ואין בכך כדי לפגום בתום ליבם של הנתבעות (ע' 61 ש' 5-13; ע' 62 ש' 18).
גם הפנייה למר ששר,מנהל המדרשה,היתה בתום לב, בשים לב לנושא השיעור שהועבר (ת/3) ואשר יכול היה להתפרש גם כסותר את החלטת פרופ' זילברשץ.
29.אמנם, מתעודת עובד ציבור של מנהלת ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מיום 18.01.15 עולה שהנתבעת 3 פנתה ארבע פעמים לרשויות הצבא בתלונה על קיום הרצאות התובע בפני חיילי וחיילות צה"ל, ואולם לא הוכח שבפניות הנתבעות 3 נטען כי התובע הטריד מינית. הנתבעות אף שללו פנייה לרשויות הצבא ( ראו למשל עדות קהת: ע' 51 ש' 25; עדות וידר כהן: ע' 61 ש' 31-32) ותוכן הפניות לא הוכח.
מסקנת הדברים היא שלא הוכח קשר בין התלונות לצה"ל לבין הנתבעות ואף אם היו פניות לרשויות הצבא, לא הוכח שהיה בהן משום הוצאת לשון הרע.
בתלונה שצורפה לתעודת עובד הציבור ניטען שהתובע הטריד מינית, אך תלונה זו אינה של הנתבעת 3 אלא של גורם פרטי ואף מספר הפקס לחזרה לפונה מצוי באזור חיוג מחוץ לירושלים, היינו שלא במשרדי הנתבעת 3. מכאן שאין בתלונה האמורה כדי לקשור למעשה הנתבעות ואין בה כדי להשליך על תום ליבן של הנתבעות באשר לפרסומים הרביעי והפרסומים הנוספים.
גם העובדה שהתובע ממשיך להרצות כיום בצבא, תומכת בכך שיש לדחות את טענותיו של התובע בכל הקשור לנפקות הפניות לצבא ויש בכך כדי להשליך על שאלת הנזק שנגרמה לתובע, ככל שנגרמה (עדות התובע ע' 32 ש' 27).
30.הגנה זו עומדת לנתבעת 2 אף באשר לפרסום הראשון- דבריה של הנתבעת 2 בכתבה בעיתון מקור ראשון לפיה וועדת בוררות קבעה שהתובע הטריד מינית באופן מילולי, אך עדיין מופיע בימי עיון כמרצה וכדמות חינוכית.
החלטתה של פרופ' זילברשץ אמנם לא קבעה שהתובע "הטריד מינית", אך הפירוש שנתנה הנתבעת 2 להחלטה היה סביר במועד שבו פורסמה הכתבה ולא חרג מהנדרש. יודגש שהנתבעת 2 לא טענה שהתובע הטריד מינית באופן היכול להתפרש כהטרדה מינית חמורה ותחמה טענותיה לעניין ההטרדה המילולית.
פירוש זה היה סביר , גם בשים לב לפער הגילאים שבין התובע לאלמונית, בשים לב לדיבורים בנושאים שבינו לבינה בין גבר לאישה ובשים לב לפגישתה של הנתבעת 2 כפסיכולוגית קלינית עם אלמונית.
פרסום זה אף לא חרג מהסביר, שעה שהנתבעת 2 סברה שהתובע מפר את החלטת פרופ' זילברשץ והשתמשה בדוגמת התובע על מנת להדגים את "סבלנות" החברה כלפי תלונות בגין הטרדה מינית.
31.הפרסומים לא חרגו מתחום הסביר, בשים לב לתלונות שהגיעו לנתבעות.
הנתבעות האמינו באמיתות תוכן הפרסום ולא הוכח שהנתבעות לא פעלו מתוך מניע ציבורי כן (ראו והשוו: ע"א 788/79 אברהם רימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר פ"ד לו (2) 141).
לפיכך, באשר לפרסום הראשון, השלישי, הרביעי ולפרסומים הנוספים קמה חובה חברתית של הנתבעות לפעול למען טובת הקהילה הדתית ולמען מטרות הארגון, כשהנתבעות שמות את טובת הקהילה נר לרגליהן.
מכאן ,מתבקשת המסקנה וכך אני קובע כי בנוגע לפרסום הראשון,השלישי, הרביעי ולפרסומים הנוספים קמה לנתבעות הגנת תום הלב מסוג חובה מוסרית או חברתית.
32.שונים הם פני הדברים ביחס לפרסום השני - שם הפנתה הנתבעת 2 לכתבה של בית הלחמי.
עמדנו לעיל שלא עומדת הגנת אמת הפרסום באשר לכתבה זו.
בחינת מועד הפרסום ,שם הפנתה הנתבעת 2 לכתבה המקורית, לאחר שניתן פסק דין להסדר גישור בין התובע לבית הלחמי ובו ,בין היתר, התחייבה בית הלחמי להסיר הפרסום, שולל לכשעצמו את תום ליבה של הנתבעת 2.
מאחר שבית הלחמי התחייבה להסיר הפרסום, היה הדבר צריך להדליק " נורות אדומות" אצל הנתבעת 2 בכל הקשור להעדר אמיתות הפרסום.
במועד האמור, שלאחר מתן פסק הדין, היה על הנתבעת 2 לנקוט אמצעים סבירים במידה מרובה, מאשר קודם למתן פסק הדין, על מנת להיווכח האם כלל הפרסום האמור אמת, אם לאו.
משלא עשתה כן הנתבעת 2, קמה חזקה לפיה פורסם הפרסום השני שלא בתום לב וזאת בהתאם לאמור בסעיף 16(ב)(2) לחוק.
הלכך, לא עומדת לנתבעת 2 הגנה באשר לפרסום האמור.
33.מכאן שהגנת תום הלב עומדת לנתבעות ביחס לכלל הפרסומים, זולת באשר לפרסום השני.
תביעת השתקה?
34. הנתבעות טענו כי התביעה היא בבחינת תביעת השתקה.
מונח זה של תביעות השתקה (SLAPP-Strategic Lawsuits Against Public Participationׂׂ ) , התחדש בארצות הברית בעקבות תביעות ענק שהגישו תאגידים נגד פעילי איכות הסביבה במטרה להפחיד ולהתיש נתבעים על מנת שלא יפעלו כנגד התאגידים.
דוקטרינה זאת טרם אומצה במשפט הישראלי. מכל מקום, בנסיבות המקרה דנן, אין כל מקום להחיל הדוקטרינה האמורה.
הנתבעות לא הוכיחו שטענות התובע חסרות כל בסיס עובדתי סביר או שהן ללא כל עילה משפטית מוכחת. כמו כן, הנתבעות לא הוכיחו שמטרת התובע בלתי ראויה ואף לא הוכיחו שפעילותו של התובע יכולה הייתה להשפיע באופן משמעותי על זכות משפטית של הנתבעות (ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 22138-10-11 שמחה יעקובוביץ ואח' נ' יוסף אדוארד זיאס (07.06.15); ת"א (שלום קרית גת) 62455-12-13 יניב ס.א. לבניין ופיתוח (1983) שותפות רשומה ואח' נ' שלום יחזקאל (25.08.15)).
לפיכך, יש לדחות את טענות הנתבעות באשר לכך שהתביעה היא מסוג תביעת השתקה.
הנזק
35.כאמור לעיל, התובע זכאי לפיצוי אך בשל הפרסום השני, אשר פורסם בקבוצת פייסבוק " אני פמיניסיטית 'דתיה' – וגם לי אין חוש הומור", ובו הפנייה לכתבה של בית הלחמי המוציאה דיבתו של התובע.
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו" ( רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה(5)510 ,525).
36.התובע טען לפגיעה בו ולכך שאיבד מאות שעות הרצאה.
לא הוכח קשר סיבתי בין הפרסום השני האמור לבין הפסדי השכר ולא הוכח נזק בפועל עקב הפרסום השני.
37יודגש שהפרסום האמור היה בקבוצת פייסבוק, שמספר חבריה לא הוכח ואף לא הוברר כמה אנשים ראו הפרסום האמור. היקפו של הפרסום לא הוכח אפוא.
הפרסום היה אף בשרשור לפרסום לפיו ניתן פסק דין בתביעה שבין בית הלחמי לתובע.
מכאן שהקורא הסביר קורא את הפרסום השני מתוך ידיעה שניתן פסק דין בתביעה שהוגשה נגד בית הלחמי.
אף מידת פגיעתו של הפרסום השני בתובע היא מינורית, בשים לב לכך שכתבות אודות התובע פורסמו במהלך השנים בעיתונות הכתובה, כמפורט בסעיף 11 לעיל, בשים לב לכך שעסקינן בהפניה לפרסום אחר ( ראו והשוו: רע"א 6311/15 פרופ' ד"ר אילן שדה נ' צבי גלברד ואח' (16.11.15)) ובשים לב לכך שלא רק הנתבעת 2 התייחסה בקבוצת הפייסבוק האמורה לתובע.
מכלול השיקולים האמורים, מצדיק פיצוי בסך 7,500 ₪ בגין הפרסום השני.
סוף דבר
38.לנתבעות קמות הגנות אמת הפרסום באשר לפרסום הרביעי והגנת תום הלב באשר לפרסומים הראשון, השלישי, הרביעי והפרסומים והנוספים ועל כן דין התביעה באשר לפרסומים אלה להידחות.
בנוגע לפרסום השני- לא קמה לנתבעת 2 הגנה ועל כן מחייב הנתבעת 2 לשלם לתובע פיצוי בסך 7,500 ₪.
משנדחתה התביעה באשר למרבית הפרסומים, ובשים לב לסכום שנפסק, לא ייעשה צו בדבר הוצאות.
ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ו, 24 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
