אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 14846-03-10 גיסר ואח' נ' בנק טפחות למשכנתאות בע"מ

ת"א 14846-03-10 גיסר ואח' נ' בנק טפחות למשכנתאות בע"מ

תאריך פרסום : 26/11/2015 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום נצרת
14846-03-10
18/11/2015
בפני השופטת:
נבילה דלה מוסא

- נגד -
התובעים:
1. יפים גיסר
2. ויקטוריה גיסר

עו"ד קלאודיה שלאבנה (מטעם הסיוע המשפטי)
הנתבע:
בנק מזרחי טפחות בע"מ
עו"ד שירין אליאס
פסק דין
 

 

רקע עובדתי

1.לפני תביעה לצו מניעה קבוע האוסר על הבנק (הנתבע) לפנות את התובעים מהדירה הנמצאת ברח' סביון 12/12 שבנצרת עילית (להלן: "הדירה").

 

2.על מנת לקבל תמונה מלאה וברורה אודות המחלוקת שבין הצדדים, אסקור להלן את ההשתלשלות העובדתית לגבי האירועים שהיו, לפי הסדר הכרונולוגי וכפי שהם עולים מחומר הראיות שהונח בפניי.

 

3.במועד מסוים, לפני תאריך 3.7.96, פנו התובעים, בני זוג, לבנק בבקשה לקבלת משכנתא לצורך רכישת דירה מבני הזוג הרשקוביץ (להלן: "משפחת הרשקוביץ").

הבנק נתן אישור להלוואה, וביום 3.7.96 נערכה טיוטת הסכם הלוואה, ע"י פקיד הבנק, מופיד סרחאן, אשר רשם בטיוטת ההסכם את שמות משפחת הרשקוביץ ואת שמות הלווים (התובעים), סכום הלוואה 258,000 ₪ ומועד שמירת הריבית, עד לתאריך 18.7.96. (להלן: "טיוטת ההסכם")

 

4.בסופו של יום, התובעים לא רכשו את דירת משפחת הרשקוביץ אלא רכשו דירה אחרת מבני הזוג אדרי (להלן: "משפחת אדרי").

ביום 10.7.96 נחתם הסכם רכישת דירה בין התובעים לבין משפחת אדרי (נספח א' לתצהיר תובע 1) כשהתמורה אשר סוכמה בין הצדדים בגין רכישת הדירה עמדה על סך של 82,000$.

 

5.ביום 14.7.96 פנו התובעים לבנק על מנת לטפל בקבלת הלוואה וחתימת המסמכים הנדרשים לצורך רכישת דירת משפחת אדרי. סכום ההלוואה הנדרש עמד על 244,000 ₪. סכום נמוך מהסכום אשר נתבקש עבור רכישת דירת משפחת הרשקוביץ.

 

פקידת הבנק, קלאודיה גולדנברג, עדת ההגנה מס' 2, קיבלה את התובעים וטיפלה בעניין ההלוואה ולצורך כך לא נערך הסכם הלוואה חדש אלא נעשה שימוש בטיוטת ההסכם תך ביצוע שינויים בכתב יד על ידי הפקידה כדלקמן: הפקידה הוסיפה את התאריך 14.7.96 בהסכם וכן הוסיפה שההסכם נערך בנצרת עילית. כמו כן, מחקה את שמותיהם של משפחת הרשקוביץ ובמקומם רשמה שמותיהם של משפחת אדרי. (נספח א לתצהיר נ/1) (להלן: "הסכם ההלוואה")

יש להדגיש, כי הפקידה לא שינתה את סכום הלוואה שהיה רשום בטיוטת ההסכם, היינו 258,000 ₪.

כמו כן, באותו מעמד הונפק נספח להסכם ההלוואה שגם בו הופיע סכום הלוואה 258,000 ₪ וריבית של 5.15% לשנה עבור הסך של 72,000 ₪ מההלוואה (סעיף 3א לנספח ב' לתצהיר נ/1) (להלן: "הנספח הראשון").

 

כאן המקום להבהיר, כי ההלוואה עצמה חולקה למספר רכיבים וסכומים כשלגבי כל סכום נקבע שיעור ריבית שונה כמפורט בהרחבה בנספח הראשון. כך למשל, סך של 89,000 ₪ לגביו נקבעה ריבית בשיעור של 4%, סך של 29,000 ₪ שניתן לתובעים כמענק מותנה, סך של 68,000 ₪ לגביו נקבעה ריבית בשיעור של 5.3% וסך של 72,000 ₪, שהינו החלק הרלוונטי בענייננו, ואשר לגביו נקבע כי ישא ריבית של 5.15% (ראו סעיפי 1-4 לנספח הראשון).

 

הפקידה קלאודיה החתימה את שני הלווים על הסכם ההלוואה ועל הנספח הראשון.

 

6.בתאריך 19.7.96, התייצב הערב, אלקובי סולמון, בבנק וחתם על הסכם ההלוואה וכן על הנספח הראשון.

בתאריך 21.7.96 התייצבו יתר הערבים בבנק ואותה פקידה החתימה אותם על הסכם ההלוואה ועל הנספח הראשון.

 

7.ביום 26.7.96 התייצב תובע 1 (להלן: "התובע") בבנק לצורך קבלת כספי ההלוואה. אותה פקידה קיבלה אותו, כשלטענתה, וכאן חולקים הצדדים, באותו מעמד היא מסרה לו את השיקים של ההלוואה, הסבירה לו ששיעור הריבית 5.15% הוגדל ל-6.5% ושסכום ההלוואה יעמוד על 244,000 ₪. באותו מעמד גם קיבל התובע הודעה על הרכב ההלוואה ולוח תשלומים (נספחי ד' וה' לתצהיר נ/1).

 

כאן המקום לציין, כי באותו מעמד, היינו ביום 23.7.96, התובעים חתמו על נספח חדש להסכם ההלוואה, הנושא תאריך 23.7.96, מסמך הזהה לנספח הראשון עם מספר שינויים (נספח ג' לתצהיר נ/1). כך למשל, באותו נספח תוקן סכום ההלוואה והיא הועמדה על סך של 244,000 ₪ כשלגבי הסך של 72,000 ₪ נקבעה ריבית בשיעור של 6.5% ובמקום הסך של 68,000 ₪ הועמד סך של 54,000 ₪ בריבית של 6.5% (להלן: "הנספח השני").

 

 

 

טענות הצדדים

8.לטענת התובעים, הבנק שינה את שיעור הריבית מ-5.15% ל-6.5% מבלי ליידעם או לקבל את הסכמתם או הסכמת הערבים לעניין.

התובעים הוסיפו וטענו, כי הם פיגרו בתשלומי ההלוואה ובחודש 12/2000 פנו בפעם הראשונה לוועדה הבין-משרדית לפריסת הפיגורים שנצברו והקטנת ההחזר החודשי. הפנייה לוועדה נעשתה באמצעות הבנק. הבנק עיכב, לטענתם, את העברת הבקשה לוועדה וכך החלטת הוועדה התקבלה רק ביום 10/7/2002 ולפיה יתרת ההלוואה מכספי התקציב תיפרס ל-30 שנה, ללא ריבית והיתרה מכספי הבנק תיפרס ל-25 שנה בריבית של 6% לשנה. (להלן: "החלטת הוועדה")

לטענתם, הבנק לא יישם את החלטת הוועדה וכך הגיעו הפיגורים בהלוואה לסך של 200,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה, 9/3/10.

התובעים הגישו חוו"ד מומחה לפיה יתרת הפיגורים אמורה לעמוד על סך של 33,252 ₪, ולא על סך של 200,000 ₪, וזאת בחישוב לפי הריבית הקבועה בנספח הראשון וביישום החלטת הוועדה, ולכן זכותם לקבל צו מניעה שימנע מהבנק מימוש המשכנתא ופינויים מהדירה.

 

9.כאן המקום לציין, כי במהלך ניהול התביעה הוגשה חוו"ד משלימה על ידי התובעים, אשר התייחסה לחישוב יתרת הפיגורים לפי שתי אפשרויות:

א. לפי הריבית הקבועה בנספח הראשון, מבלי ליישם את החלטת הוועדה. במקרה זה, יתרת הפיגורים תעמוד על סך של 141,373.23 ₪.

ב. לפי הריבית הקבועה בנספח הראשון עם יישום החלטת הוועדה. במקרה זה, יתרת הפיגורים תעמוד על סך של 33,696.36 ₪.

 

10.התובעים טענו לחלופין, כי הם לא ויתרו במסמכי ההלוואה על זכותם לדיור חלופי, לכן גם מכוח טענה זו יש להעניק להם את הסעד המבוקש.

 

11.הבנק התגונן בפני התביעה בטענות כדלקמן:

א.התיישנות – הסכם ההלוואה נחתם בשנת 1996. תיק ההוצל"פ למימוש המשכנתא נפתח בשנת 2000, כך שחלפו כעשר שנים ויותר מאז נולדה עילת התביעה ביחס לריבית.

גם בנוגע ליישום החלטת הוועדה, העילה התיישנה.

ב.שיהוי.

ג.חוסר תום לב – התובעים לא גילו כי הליכי ההוצל"פ ננקטו נגדם מאז שנת 2000 וכי בשנת 2003 נערך הסדר תשלומים בין הצדדים, בשנת 2003 ו-2005 הוצאו צווי פינוי, כמו כן לא גילו כי הוועדה הבין-משרדית הוציאה מספר החלטות בשנים 2000-2009 (8 החלטות).

ד.דין התביעה להידחות כי גם לפי טענת התובעים וחישוביהם קיים חוב בפיגור בסך של 33,000 ₪.

ה.החלטת הוועדה לא יושמה על ידי התובעים אשר לא שילמו את הסכומים שנקבעו בהחלטה, כפי שלא עמדו בשאר התנאים שנקבעו בה, על כן ההחלטה פקעה והתובעים אינם יכולים להסתמך עליה.

בנוסף, התובעים הגישו ערר על אותה החלטה והערר נדחה, והתובעים פנו שוב ושוב לוועדה, אשר נתנה החלטות חדשות.

ו.התובעים חתמו על הנספח החדש להסכם ההלוואה לכן הטענה כי שיעור הריבית המוסכם הינו זה המופיע בנספח הראשון סותרת את הנספח השני.

ז.התובעים ויתרו על זכותם לדיור חלופי בחתימתם על שטר המשכנתא, כולל סעיף 14(א) לנספח התנאים המיוחדים.

ח.לחלופין, התובעים המשיכו להתגורר בדירה כ-10 שנים לאחר נקיטת הליכי מימוש המשכנתא, ובכך מיצו את זכותם לדיור חלופי.

ט.התובעים אינם משלמים כסדרם את תשלומי ההלוואה וחובם תפח ל-428,564 ₪, נכון ליום 23/3/10, ואין בשווי הדירה כדי לכסות את חוב ההלוואה לכן מתן הצו יגרום לנזק בלתי הפיך.

 

12.מטעם התובעים העיד התובע בלבד. מטעם הבנק העידו: קלאודיה גולדנברג, ששימשה כפקידת משכנתא אצל הנתבע, וחיים זילבר ששימש כמורשה חתימה במחלקת גביית משכנתאות אצל הנתבע.

 

13.אקדים ואציין, כי התובעים צירפו לסיכומיהם מסמכים חדשים אשר לא הוגשו במהלך ניהול התביעה ולא סומנו כמוצגים, לפיכך, בצדק נטען ע"י הנתבע, כי בית המשפט מחויב להתעלם מהם. הרי הלכה פסוקה היא כי מסמכים חדשים שצורפו לסיכומי התובע אינם חלק מחומר הראיות לפיו יוכרע ההליך ויש לראותם כאילו לא הוגשו כלל. (ע"א 759/81 ברש נ' עו"ד ירדני, פ"ד מא(2) 253 (30.9.86)).

 

14.עוד יצוין, כי בסיכומיהם זנחו התובעים את טענותיהם בעניין הצורך ביישום החלטת הוועדה הבין-משרדית וכן את טענתם לזכאותם לקבלת דיור חלופי.

כידוע, דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים, אם בשל שגגה או במכוון, כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה (1.2.93)).

לפיכך, ומשזנחו התובעים טענות אלו בסיכומיהם, אין כל מקום לדון בהן.

 

15.נותרו אם כך שתי טענות בלבד: שינוי שיעור הריבית בהסכם ההלוואה והשיהוי בטיפול בבקשה שהופנתה לוועדה הבין-משרדית וכפי שאף טענו התובעים בסיכומיהם, במילים שלהם:

"שתי טענות מרכזיות יש לתובע בתיק דנן. אחת שינוי שיעור הריבית בהסכם הלוואת משכנתא של התובעים ללא ידיעתם והשנייה שיהוי בטיפול בבקשה לוועדה הבינמשרדית" (סעיף 7 לסיכומים).

 

שיעור הריבית המחייב

16.השאלה המתבקשת עתה הינה, מהו שיעור הריבית שהוסכם בין הצדדים ? האם זה שנקבע בנספח הראשון, קרי, שיעור של 5.15% או זה שנקבע בנספח השני, קרי, 6.5%?

 

כאמור שני התובעים חתמו על הנספח השני שבו שונה למעשה שיעור הריבית משיעור של 5.15% לשיעור של 6.5% וזאת לגבי הסך של 72,000 ₪. מדובר, כפי שציינתי לעיל, במסמך אשר נערכו בו שינויים נוספים שלגביהם התובעים אינם מלינים.

 

17.ראשית, משאין חולק כי שני התובעים חתומים על מסמך זה ואינם מתכחשים לחתימתם, קיימת נגדם חזקה שלפיה אדם החתום על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו והמבקש לסתור חזקה זו עליו להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (17.2.03)).

 

האם עלה בידי התובעים לסתור חזקה זו?

 

18.התובעים כאמור אינם מתכחשים לחתימותיהם כשבסיכומיהם הם הטילו את כל יהבם סביב הטענה כי הואיל ומדובר במסמך אשר נחתם אך ורק ע"י הלווים ולא נחתם ע"י הערבים, אין לראות בו כמסמך מחייב. בנוסף הם טענו כי לא ידעו על השינוי בריבית.

 

19.בעניין נסיבות החתימה על הנספח השני, התובעים לא הציגו כל גרסה עובדתית המתארת נסיבות החתימה על מסמך זה. אדרבא, הם דווקא נמנעו מלהעיד את תובעת 2 שללא ספק היה בעדותה כדי לשפוך אור על המחלוקת שלפנינו. מדובר בעדות חשובה ביותר שהתובעים נמנעו מהבאתה להעיד ללא כל הסבר המניח את הדעת (ראו עדות התובע בעמ' 8, ש' 29-30) ועל כן יש לזקוף מחדל זה לחובתם.

 

20.מנגד עומדת גרסת הבנק אשר העיד מטעמו את הפקידה קלאודיה שלדבריה היא החתימה את שני הלווים (התובעים) על הנספח השני כשהיא נתבקשה, על ידי בוחן החוזים של הבנק, ליידע אותם אודות שינוי הריבית ולהחתימם על הנספח השני (עמ' 23, ש' 20-34).

כחיזוק לגרסתה זו הציג הבנק מסמך שכותרתו: "שחרור הלוואה" אשר נערך ביום 23.7.96 ונחתם ע"י התובע ביום 26.7.96 (נספח ד' לתצהיר נ/1).

 

21.התובעים הביעו את הסתייגותם מהמסמך האמור כשלטענתם מדובר במסמך החתום אך ורק ע"י התובע בלבד ללא חתימת אשתו, תובעת 2, וללא חתימת הערבים. מה גם, מדובר במסמך אשר נערך בכתב יד לא קריא הנושא כותרת של שחרור הלוואה ולא הודעה על שינוי הריבית של ההלוואה.

 

22.אקדים ואציין, כי בניגוד לטענת התובעים, מדובר במסמך קריא, מובן וברור. אומנם, הכותרת של אותו מסמך היא "שחרור הלוואה", אולם אין בכך כדי לגרוע מתוכן המסמך עצמו ומנפקותו המשפטית כפי שיפורט להלן.

המסמך עצמו מחלוק ל-4 פרקים. בפרק א' נרשמו פרטי השיקים למסירה ללווה, בפרק ב' נרשמו ההתניות למסירת השיקים, בפרק ג' ניתן אישור וחתימת הלווה על קבלת השיקים, ובפרק ד', נדרש לפרט את המסמכים שנתקבלו מהלווה עם מסירת השיקים.

 

23.בפרק ב' שכותרתו "התניות למסירת השיקים" נרשמו התניות הבנק לצורך מסירת השיקים כאשר בסוף פרק זה חתומה הפקידה השולחת, אדרי ישראלה. באותו פרק נרשם, בין היתר, כדלקמן:

"יש ליידע הלווים לגבי העליה בריבית ל 6.5% ולהחתימם על נספח המצ"ב והקטנת סכום ההלוואה ל 244,000 "

למעשה, הדרישה אודות העלייה בריבית הועמדה כאחת מההתניות לצורך מסירת השיקים. בהיותה כזאת, ומשלא הצביעו התובעים על מקור סטטוטורי שמונע מהבנק להעלותה במסגרת מסמך "שחרור הלוואה", איני רואה בכך כל פסול. מה גם, בל נשכח כי הבנק פעל לעיגון שינוי זה של הריבית במסמך נפרד, הנספח השני, שעליו חתומים שני הלווים.

 

24.בפרק ג' של אותו מסמך אשר כותרתו "אישור על קבלת השיקים", חתום התובע. בתחתית המסמך כולו ובמקום המיועד לכך, חתומה הפקידה קלאודיה.

 

על אף חתימת התובע על מסמך זה, הוא הכחיש בחקירתו כי הוא קיבל שיקים כלשהם מהבנק.

מנגד בסיכומיהם, לא התכחשו התובעים לחתימת התובע על המסמך הנ"ל וטענו כי רק הוא חתום על המסמך.

 

אי הצגת גרסה עקבית ואחידה בעניין זה, גורעת ללא ספק במהימנות עדות התובע.

בכל אופן ומשהודה התובע, בסופו של יום, כי הוא חתם על המסמך, אזי, וכפי שציינתי לעיל, קיימת נגדו חזקה שלפיה הוא מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו.

 

התובעים לא הצליח להפריך חזקה זו גם בהקשר זה. אומנם, תובעת 2 אינה חתומה על מסמך זה, אולם כאמור התובעים נמנעו מלהעידה. דבר שייזקף לחובתם. מה גם, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי היא חתומה על אותו נספח שני שבו פורטו התשלומים ושיעורי הריביות, לרבות שיעור הריבית שבמחלוקת, קרי, ריבית של 6.5%.

 

25.מנגד, עמדה עדותה של הפקידה קלאודיה אשר בחקירתה פירטה, ברחל בתך הקטנה, את הפרוצדורה הנהוגה במקרים כאלו (עמ' 19 ועמ' 20, 1-14). לדבריה, בוחן החוזים הבכיר של הבנק בוחן את נכונות המסמכים של תיק ההלוואה, כשבמקרה שלפנינו, התברר כי תוקף הריבית פג. בעקבות זאת, מעבירים הנחיות לפקיד קבלת הקהל שלצורך שחרור ההלוואה עליו ליידע את הלווה בעניין שינוי הריבית ולהחתימו על הנספח החדש (הנספח השני):

"צריך להדגיש מתי נערך הנספח הזה של 23.7. הנספח הזה נערך בעקבות בחינה סופית של תיק ההלוואה. התיק מגיע לאחר שמתקבלים כל הביטחונות והתיק מושלם לביצוע, הוא מגיע לבחינה של אותו פקיד בכיר שבוחן את נכונות הניירת של התיק. באותו זמן, תוקף הריבית כבר פג. אותו בוחן חוזים בכיר, על ידו נערך נספח ה-23.7, והנחיות שקיבל פקיד קבלת קהל לשחרור כספים, היה מודגש שיש ליידע את הלווים על זה שהריבית השתנתה ולהחתימם על הנספח החדש. על הנספח החדש הערבים בדרך כלל לא חתומים. על סמך הנספח הזה משחררים את כספי ההלוואה.

.......

אני תמיד פועלת לפי הנחיות העבודה בבנק. בעת שחרור ההלוואה, אם הריבית השתנתה מיידעים את הלווים וחותמים איתם לפי הריבית שהשתנתה, שלא יגידו שלא ראו, שנתנו להם משהו אחר מתחת לשולחן. הכל גלוי והלווים יודעים על זה" (עמ' 22, ש' 1-7 וש' 15-17)

 

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי יש באמור במסמך שחרור ההלוואה כדי לחזק את גרסת הבנק שלפיה הוא כן יידע את התובעים אודות השינוי בשיעור הריבית.

 

26.הבנק לא הסתפק בכך, אלא הציג גם ראיות נוספות שמחזקות ומבססות את גרסתו, בכל הנוגע לידיעת התובעים, אודות השינוי שנעשה בריבית. הרי מעבר לנספח השני שנחתם על ידי שני התובעים ומסמך שחרור ההלוואה, נשלחו לתובעים מסמכים שונים שבהם צוין שיעור הריבית הקובעת, קרי, שיעור של 6.5%.

 

27.כך למשל, לתובעים נשלחה הודעה מיום 26.7.96 על הרכב ההלוואה ולוח תשלומים לגבי ההלוואה (נספח ה' לתצהיר נ/1). באותה הודעה נרשמו מספר נתונים חשובים כשלגבי הסך של 72,000 ₪ נקבע באופן מפורש ריבית בשיעור של 6.5% מחודש 8/1996 ועד לחודש 8/2026.

גם כאן התובע לא סיפק תשובה החלטית והסתפק בלטעון כי אין הוא זוכר אם קיבל מסמך זה ואם לאו, ובמילים שלו: "אולי נתנו לי אותו ואולי לא" (עמ' 13, ש' 22).

 

28.בנוסף, הבנק הציג העתק מההודעות שהוא שלח תובע בעניין מצב החשבון בהלוואה בשנים שבין 2007-2012 (נספח ח'3 לתצהיר זילבר נ/2). בהודעות אלו נרשם מפורשות כי שיעור הריבית בגין הסך של 72,000 ₪ הינו 6.5%.

בחקירתו, הודה התובע כי הוא קיבל הודעות אלו במהלך כל השנים שעברו ושבהן נרשם כי שיעור הריבית הינו 6.5%:

"ש: מפנה אותך לנספח ח3 לתצהיר מר זילבר, מכתבים שנשלחו אליך מדי שנה תחת הכותרת "מצב חשבון". כל שנה הבנק שולח דיווח ללקוח על הרכב ההלוואה, על מצב ההלוואה וכו'.

ת: שולחים לי את ההודעות הללו, עם ריבית 6.5%" (עמ' 17, ש' 17)

וכשנשאל מדוע אם כן בחר לשבת בחיבוק ידיים במהלך 10 השנים שעברו ולא להביע כל הסתייגות בעניין שיעור הריבית, השיב התובע כי הוא פנה לבנק עצמו ומפקח על הבנקים (עמ' 17, ש' 18-21).

התובע נמנע מלהציג העתק מהפניות הנ"ל או להציג מסמכים כלשהם שיש בהם כדי לאושש את גרסתו הנ"ל. דבר שגם הוא נזקף לחובתו.

 

29.לאור כל האמור לעיל, מתקבלת המסקנה הבאה:

אומנם, עם פתיחת תיק ההלוואה של התובעים מול הבנק, שיעור הריבית בגין הסך של 72,000 ₪ עמד על 5.15% כפי שצוין בנספח הראשון, אולם, בהמשך, שיעור זה השתנה ועמד על 6.5%, כפי שנקבע בנספח השני וכעולה מהמסכים הנוספים שפורטו לעיל. השינוי הובא לידיעת התובעים אשר בתורם, כפי שעולה מהתשתית הראייתית שנפרסה בפניי, אישרו ונתנו את הסכמתם.

לפיכך, שוכנעתי כי התובעים ידעו והסכימו לשינוי הריבית משיעור של 5.15% ל- 6.5%. על כן, קובעת אני כי שיעור הריבית בגין הסך של 72,000 ₪ עמד על 6.5%.

 

30.משקבעתי כי התובעים ידעו על שינוי הריבית ל-6.5%, דבר שעוגן תחילה בנספח השני אשר עליו כאמור חתומים שני התובעים, מתייתר הצורך לדון בטענת התובעים בעניין התקופה שבה "נשמרת הריבית", וזאת גם לאור הוראות סעיף 2(ז) להסכם ההלוואה אשר קובע כדלקמן:

"בכל מקרה של שינוי בסכום ההלוואה או בתנאיה ו/או בסכום ו/או בתנאי כל חלק ממנה לאמור בפיסקאות ה ו/או ו' לעיל ו/או בפרק 3 להלן, יראו הסכם זה כמתוקן בהתאם. לא יהיה צורך בהסכמה נוספת של הלווה או הערבים לכל תיקון כנ"ל"

 

31.מכאן, לגבי טענת התובעים בעניין אי החתמת הערבים על הנספח השני ואי יידועם על שינוי הריבית. לא שוכנעתי כי היה בכך כדי לגרוע או לפגום בהתחייבויות התובעים עצמם כלפי הבנק. הרי מעבר לאמור בסעיף 2(ז) הנ"ל שקובע כי אין כל צורך בהסכמת הערבים לגבי השינוי הנ"ל, מעדות הפקידה קלאודיה עולה כי בהתאם להנחיות הבנק הערבים אינם נדרשים לחתום על הנספח השני (עמ' 22, ש' 6-7).

השאלה אם יש בכך כדי לגרוע מהתחייבות הערבים עצמם כלפי הבנק היא שאלה נפרדת אשר ניתן למצוא לה מענה בהוראות סעיף 5 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, שקובע באלו מקרים, השינוי בחיוב הנערב, עלול לגרום שינוי בחיוב הערב עצמו. בכל אופן, אין בכך כל השלכה לשאלת התחייבות הלווה עצמו כלפי הבנק.

 

32.לגבי טענת התובעים שלפיה הבנק מחויב לשנות את שיעור הריבית לאחר 15 שנים כרשום בהסכם והנספח. דין טענה זו להידחות, שכן מדובר בהרחבת חזית אסור וביהמ"ש מחויב להתעלם ממנה.

 

שיהוי בטיפול בבקשת התובעים בפני הוועדה הבין-משרדית

33.לטענת התובעים, בחודש 12/2000 הגישו בקשה להקלה בתנאי פירעון ההלוואה בפני הוועדה הבין-משרדית. לטענתם, לפי הנהלים, הבנק היה מחויב להביא את הבקשה לדיון בפני הוועדה תוך 30 ימים מיום הגשת הבקשה וכי הוועדה אמורה להכריע בבקשה תוך 60 יום ממועד הגשת הבקשה לבנק ע"י הלווה.

לטענת התובעים, הבנק הודיע להם על החלטת הוועדה כעבור 20 חודשים. דבר שגרם לצבירת ריבית וריבית חריגה. מה גם, לאחר הדיון בוועדה ובשל השיהוי הרב בהבאת הבקשה בפני הוועדה, ההחזר החודשי עלה מ-1,600 ₪ ל-1,700 ₪, וזאת למרות שהוועדה, בהחלטתה מחודש 7/2002, הקטינה את החוב והגדילה את תקופת התשלום.

 

34.מנגד, טען הבנק כי מדובר בטענה כללית ביותר שלא ניתן לגביה כל ביסוס בראיות. מה גם, התובעים לא הוכיחו כי הם הגישו את הבקשה כדין ובהתאם לדרישות הבנק. בנוסף, הם לא הוכיחו, אפילו באופן לכאורי, את הנזק שנגרם להם לטענתם בעקבות העיכוב הנטען.

 

35.מטעם הבנק העיד העד זילבר אשר אישר כי אכן הבנק הוא הגורם אשר אחראי על הפרוצדורה בכל הנוגע לפניה לוועדה. לדבריו, הבקשה שאליה התכוונו התובעים לא הייתה פניתם הראשונה ולא האחרונה, שכן הם פנו לוועדה כבר בחודש 8/2000 וניתנה החלטה בעניין, פנו גם לאחר הבקשה הנ"ל, בחודש 5/2002 וניתנה החלטה בעניין וגם בחודש 6/2002 והוועדה נתנה החלטה בעניין זה גם (עמ' 27, ש' 20-21).

זילבר הבהיר בחקירתו, כי עם הגשת הבקשות הנוספות, הפניות או הבקשות הקודמות אינן רלוונטיות יותר:

"ברגע שהוא הגיש את כל הבקשות לאחר מכן, הבקשות לפניהן אינן רלוונטיות. ההחלטות של משרד השיכון בשנת 2000, ואולי גם לפני כן, ואילך מ-2002 ועד 2009, וכך גם ההחלטה של 2012, פג התוקף שלהן אחרי שלא טיפל בהן" (עמ' 28, ש' 24-26)

התובעים לא הביעו כל הסתייגות מהאמור לעיל ואף לא ניסו להפריכו.

נציג הבנק, זילבר אף המשיך והבהיר כי כדי שהבקשה תועבר לוועדה, על הלווה שהגיש את הבקשה, לגשת למרכז ניהול ההלוואות או לסניף הבנק, לחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך הגשת הבקשה ולשלם את אגרת החקירה הגלויה (עמ' 28, ש' 29-31). עוד טען זילבר, כי מבדיקה שעשה לא ראה כל פניה מטעם התובעים בצירוף טפסי הבנק כולל חקירה גלויה שנעשתה (עמ' 28, ש' 1-3).

 

36.מנגד התובעים, גם בעניין זה, לא הביעו כל הסתייגות, לא הוכיחו ואף לא טענו כי הם פנו והגישו את בקשתם בהתאם להנחיות הנ"ל.

בנוסף, וכפי שנטען אף ע"י הבנק, התובעים לא הוכיחו מה הנזק אשר נגרם להם, במידה ואכן נגרם להם, כתוצאה מאותו עיכוב או שיהוי נטען. הרי התובעים אף מודים בעצמם בסיכומיהם כי אומנם המומחה מטעמם לא התייחס לנזק שנגרם להם כתוצאה מאי הגשת בקשתם לדיון בפני הוועדה במועד, כמו שלא התייחס לריבית על הפיגורים שהם צברו כתוצאה מכך, אך לטענתם, "הדבר ניתן להשלמה באם טענותיהם של התובעים יתקבלו" (סעיף 40 לסיכומיהם).

 

לא ברור כיצד הדבר ניתן להשלמה. בכל אופן, ולאור כל האמור לעיל, אין כל מקום לקבל את טענת התובעים בעניין השיהוי או העיכוב הנטען והנזק שנגרם להם בעקבות זאת. לפיכך, דין טענתם בעניין זה להידחות.

 

37.כאן המקום לציין כי לצורך ביסוס עילת תביעתם, הגישו התובעים את חוות דעתו של המומחה מטעמם, סלימאן סלמאן.

 

בחוות דעתו מיום 10.2.10 חישב המומחה את יתרת הפיגורים בהסתמך על הטענה כי הבנק מחויב ליישם את החלטת הועדה כשלפי חישוב זה יוצא כי יתרת הפיגורים ביום 31.1.10 עמדה על סך של 33,252.35 ₪.

המומחה ערך חוות דעת משלימה, ביום 25.9.11, ובה ערך את חישוביו בהתאם לשתי אפשרויות:

א. לפי הריבית הקבועה בנספח הראשון, מבלי ליישם את החלטת הוועדה. במקרה זה, יתרת הפיגורים תעמוד על סך של 141,373.23 ₪.

ב. לפי הריבית הקבועה בנספח הראשון עם יישום החלטת הוועדה. במקרה זה, יתרת הפיגורים תעמוד על סך של 33,696.36 ₪.

 

38.משזנחו התובעים את טענתם בדבר אי יישום החלטת הוועדה ומשקבעתי גם כי שיעור הריבית עמד על 6.5% בלבד, למעשה, נשמט הבסיס שעליו התבססו שתי חוות הדעת, ואין בממצאים שעולים מהם כדי להואיל לתובעים.

 

יתרה מכך, גם אם נאמץ את ממצאי חוות הדעת, הרי שלפי גישת המומחה עצמו, כל דרכי החישוב מצביעים על קיומה של יתרת חוב פיגורים כלפי הבנק.

למעשה, התובעים מודים כי הם לא עמדו בתשלומים וכי נכון ליום עריכת חוות הדעת מטעמם, קיימת יתרת חוב אשר לא שולמה: 33,696.36 ₪ או 141,373.23 ₪.

 

39.בנסיבות אלו, לא עומדת לתובעים הזכות למנוע פינויים ולקבל את הסעד שנתבקש על ידם.

הרי התובעים מבקשים לקבל צו מניעה על מנת לשמור על זכותם להמשיך ולהתגורר בדירה שעליה רובצת המשכנתא.

צו המניעה נועד לשמור על זכויותיו של אדם על פי דין שלא ייפגעו על ידי הזולת. הזכות למנוע פינוי תעמוד לתובעים כל עוד הם עומדים בתשלומים כסדרם.

בענייננו, אין חולק כי ההלוואה עצמה טרם סולקה וכי לחובת התובעים קיימת יתרת חוב פיגורים.

בנסיבות אלה לא הוכיחו התובעים שאן לבנק זכות לממש את המשכנתא, ובכך לא עומדת לתובעים הזכות למנוע את הפינוי.

התובעים גם לא הציגו נימוק נוסף כלשהו שיש בו כדי להסביר או להצדיק מדוע יש לאפשר המשך מגוריהם בדירה על אף קיומו של החוב, גם אם מדובר בחוב קטן יותר.

 

40.משכך הם פני הדברים, אין כל מקום למתן הסעד שנתבקש ע"י התובעים. בהתאם להסכם ההלוואה, הבנק רשאי לנקוט בהליכים לצורך גביית חוב התובעים וזכותו לעשות כן, וזאת במיוחד לאור הגישה הסלחנית שנקט בה הבנק כלפי התובעים במהלך כל השנים שעברו.

 

סיכום

41.לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

הנני מורה על ביטול צו המניעה הזמני, כך שניתן להמשיך בהליכי ההוצל"פ נגד התובעים.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבע בגין ההליך בסך של 10,000 ₪ +מע"מ כחוק. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ו, 18 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ