|
התובע הגיש כתב תביעה כנגד הנתבע ועותר לחייבו בתשלום סכום של 300,000 ₪ וכן בתשלום סכום חודשי של 100,000 ₪ ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד מתן פסק הדין.
עילת התביעה מתבססת על פתקים בחתימת הנתבע, בהם נכתב, בין היתר, כי הנתבע מתחייב לשלם לתובע סכום של 100,000 ₪ מדי חודש. הנתבע מכחיש את טענות התובע ובמוקד הדיון ניצבת השאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים כנטען.
|
רקע ותמצית טענות הצדדים
1.התובע והנתבע הם בני-דודים מדרגה שנייה. התובע טוען כי בתחילת שנת 2008 הקימו הצדדים עסק בתחום עבודות חשמל ותשתיות, במסגרת שותפות בלתי רשומה, בשם "ר' תשתיות ופיתוח" (להלן: "העסק").
2.הנתבע, חשמלאי מוסמך שניהל עסקים בתחום עבודות החשמל מאז שנת 1995, נקלע לקשיים כלכליים בשנת 2001 כתוצאה מקריסת חברה שסיפק לה עבודות בהיקפים גדולים. הנתבע הגיע כדי פשיטת רגל ועל רקע זה פנה אל התובע והציע לו להקים את העסק שייקרא על שמו, תוך שהנתבע יספק לעסק גיבוי מקצועי ומוניטין.
העסק הוקם ונשא את שמו של התובע, שעמד בחזית העסק אל מול רשויות המס, מוסדות בנקאיים ולקוחות, בעוד הנתבע שימש כ"איש השטח".
3.התובע גורס כי במהלך חודש אוגוסט 2009, גילה כי הנתבע יצר קשרים עם מזמיני עבודות שונים בעסק שהחלו להעביר כספים לידי הנתבע חלף לחשבון העסק.
התובע הפנה בהקשר זה לשני לקוחות של העסק - חברת איי.פי.איי בע"מ וחברת ארדן מערכות גילוי וכיבוי אש U.L (2002) בע"מ. אשר לראשונה, תיאר כי בתחילת חודש אוגוסט 2009, גילה ששילמה לנתבע סכום של 200,000 ₪ שהיה מיועד לעסק. אשר לשנייה, תיאר כי גילה שהנתבע ערך הסכם חדש עמה תוך זיוף חתימת העסק ושם הוסכם כי הכספים שישולמו לעסק ימסרו לידי הנתבע (ר' נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה). התנהלות זו של הנתבע חזרה על עצמה, כנטען, בפרויקטים נוספים בהם היה מעורב בעסק.
4.התובע טוען כי הנתבע הבין שמעשיו התגלו ועל מנת ליישר את ההדורים בין הצדדים, נערכה פגישה ביום 5.10.09, שהסתיימה בהסכם פשרה בחתימת הנתבע בלבד , בין היתר, בהקשרים של ביטול תלונות במשטרה, רשויות המס, מל"ל, תשלום לספקים ואחריות הנתבע לכל תביעה שתוגש כנגד העסק (ר' נספחים ג1 וג2 לכתב התביעה).
5.לגישת התובע, הנתבע חדל מלקיים את הוראות אותו הסכם פשרה וביום 5.11.09, נערכה פגישה נוספת בין הצדדים, בבית אמו של הנתבע - הגב' ס' ב', בנוכחות אחותה ז"ל ואמו של התובע - הגב' א' ב'. בפגישה זו, הגיעו הצדדים להסכמות שנכתבו על גבי שני פתקים מושא התביעה, עליהן נכתב בכתב ידה של אם התובע, בזו הלשון:
"שמי (הנתבע- א"י) מתחייב שמכניס לבנק של ר' (התובע – א"י) כל חודש 100,000 ₪ כל תביעה שתגיע לר' ב' יעברו לש' ב'; כל תביעה לר' ב' ש' ב' אחראי כספית ותשתייך לר' תשתיות" (ר' נספחים ד1-ד2 לכתב התביעה – להלן ביחד: "הפתקים").
חתימת הנתבע מתנוססת במרכז כל אחת מהפתקים.
6.משלא שולם לתובע סכום חודשי של 100,000 ₪ ובחלוף שלושה חודשים, הוגשה התביעה דנא. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע בתשלום סכום של 300,000 ₪ בחישוב סכום של 100,000 ₪ לחודש מיום חתימת הפתקים ועד ליום הגשת התביעה. בנוסף, התבקשתי לחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 100,000 ₪ בגין כל חודש מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין ולחילופין, עד לסיום ההתחשבנות בין הצדדים.
7.אציין כי במקביל לכתב תביעה זה, הגיש התובע תביעה כספית כנגד הנתבע לבית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו, שם טען לזכאות לפיצוי בסכום של 2,700,000 ₪ בגין מעשיו ובעיקר בהקשרים של הלוואות שנטל התובע לכיסוי מחויבויות העסק כלפי מזמינים. התובע הקטין את סכום תביעתו, שהועברה לבית משפט שלום ומחמת קשיי תשלום אגרה, היא נמחקה תוך חיובו בהוצאות (ר' החלטה מיום 26.8.13 בתיק 15267-11-10).
8.מנגד, עותר הנתבע לדחיית התביעה על שני מרכיביה. לטענתו, גרסת התובע שקרית וכלל לא התקיימה הפגישה בה נכתבו הפתקים ביום 5.11.09. לעמדתו, פתקים בחתימתו היו בבית אמו ויועדו למשיכתה דברי דאר בעבורו שהגיעו לכתובתה. נטען כי התובע גנב את הפתקים ורשם עליהם נוסח על דעת עצמו וכדי זיוף הסכם נחזה בין הצדדים.
עוד טען הנתבע כי עזב את העסק בחודש יוני 2009 מחמת ויכוחים עם אשת התובע ופתח עסק עצמאי בתחום עבודות החשמל. הנתבע הוסיף כי בהמשך, התובע ביקשו לטפל בפרויקטים של חברות איי.פי.איי בע"מ וארדן מערכות גילוי וכיבוי אש U.L (2002) בע"מ.
9.לגישת הנתבע, התובע הוא זה שחב לו כספים וככל שהיה מקיים את הוראות הסכם הפשרה מיום 5.10.09, לא הייתה מוגשת תביעתו. הנתבע מסכם בהפניה לאבסורד בטענת התובע לזכאותו לפיצוי עתידי בסכום של 5 מיליון ₪ נכון למועד הגשת תצהירי הצדדים.
10.ביום 4.3.15 הגיש התובע בקשה לפיצול סעדים. ביום 12.5.15 דחיתי את הבקשה כנוסחה וציינתי, בין היתר, כי לא ברור מדוע לא התבקשתי לתיקון כתב התביעה כדי העמדת הסכום העדכני הנטען לבירור כעת. הנתבע לא הוסיף טענות בנושא.
דיון והכרעה
11.מטעם התובע הוגשו תצהירו שלו ותצהירה של אמו - הגב' א' ב'. מטעם הנתבע הוגש תצהירו שלו ותצהיריהם של אמו - הגב' ס' ב'; של מר יורם ביביש – מכרו שערך את הסכם הפשרה מיום 5.10.09 ושל מר יקים בן מלך - חשמלאי. גם מר ערן להב - איש מכירות,- הגיש תצהיר מטעם הנתבע, אך מאחר שלא הובא לעדות, לא יינתן משקל ראייתי לתצהירו.
12.כעת, אני נדרש להכרעה בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים – האם נערכה פגישה ביניהם ביום 5.11.09 בבית אם הנתבע ובנוכחות אם התובע, שתוצאתה הפתקים מושא ההסכם הנטען בין הצדדים. ככל שכך, תוותר במחלוקת השאלה, האם זכאי התובע לתשלום עתידי בסכום של 100,000 ₪ מהגשת כתב התביעה ועד למתן פסק הדין.
13.לאחר עיון בטענות הצדדים והתרשמות מראיותיהם וממכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבע בתשלום סכום של 300,000 ₪. העדפתי את גרסת התובע על פני גרסתו של הנתבע, שנמצאו בה סתירות אמיתיות ולהלן אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.
14.שוכנעתי כי התקיימה פגישה בין הצדדים ביום 5.11.09 כגרסת התובע, שנתמכה בגרסאות אימהות הצדדים.
כך, העידו התובע ואמו, מבלי שנסתרו, כיצד נפגשו הצדדים במועד זה בבית אמו של הנתבע לאחר שזו הזמינה אותם לשם סיום המחלוקות ביניהם. ההסכמות בין הצדדים הועלו על הכתב על ידי אם התובע על גבי הפתקים והנתבע חתם עליהם באותו מעמד (ר' סעיפים 10-11 לתצהיר התובע; סעיפים 2-3 לתצהיר הגב' א' ב' ופרו עמ' 11 שו' 24-26; עמ' 28 שו' 26-28).
15.עדות אם הנתבע מסירה כל ספק מעל קיומה של פגישה זו. בניגוד לגרסתה בתצהירה, שם הכחישה כי הפתקים נרשמו בביתה וטענה כי לא הייתה מודעת אל ההסכם המגולם בהם וכי לא נכחה במצב דברים בו הנתבע מתחייב לשלם לתובע תשלום כלשהו (ר' סעיפים 2 ו- 3 לתצהירה) - אישרה לפרוטוקול הדיון כי הצדדים ואמו של התובע באו לבקרה עת אושפזה במוסד סיעודי ואז הציעה פגישה בביתה ובזו הלשון: "...אז אמרתי למה לכם ללכת רחוק ולריב? עוד חודש אני יוצאת הביתה, תבואו הביתה, נשב כולנו כמשפחה, כי היינו כל הזמן משפחה, ונסתדר בינינו כמו שהסתדרתם עד עכשיו. הסכימו. ש. היתה פגישה אצלך בבית... מי נכח ת. אורה, ר', שמי ואני ואחותי ז"ל" (ר' פרו' עמ' 32 שו' 6-15). גרסה זו לפרוטוקול הדיון אינה מתיישבת עם גרסתה הקודמת של העדה ועם גרסת הנתבע שהכחיש אף הוא קיומה של פגישה זו (ר' סעיף 11 לתצהירו). לא ניתן הסבר ראוי לסתירה מהותית זו.
גרסתה של אם הנתבע לפרוטוקול הדיון עדיפה עליי והיא נתמכת בתמליל שיחה מיום 16.6.14 כפי שהתקיימה בין אימהות הצדדים. גם במופע זה אישרה אם הנתבע את קיומה של הפגישה הרלוונטית באומרה לאם התובע, כך: "תראי אורה אני זוכרת שזה היה בבית אצלי... את כתבת והוא חתם והפתק היה על השולחן" (ר' נספח 4 לתצהיר התובע - עמ' 5 שו' 23-25).
16.בחקירתו, ביקש הנתבע לחמוק מהודאה מתבקשת אשר לקיומה של הפגישה הרלוונטית. עם זאת, כשנשאל על ידי בית המשפט אשר לעמדתו לגרסת אמו לפיה הגיעו הצדדים להסכמה באותו מועד שעלתה אלי כתב, השיב: "... היו שמה כמה פגישות אצל אמי..." (ר' פרו' עמ' 36 שו' 26-32). כשנשאל של מי כתב היד על הפתקים, השיב: "... לא יודע". כשעומת עם גרסת אמו לפיה אם התובע היא זו שרשמה את הפתקים, השיב: "...או קיי". כשנשאל מי היה נוכח באותה פגישה, השיב: "...לא יודע את התאריך 5.11. אבל היו כמה פגישות אצל אמי בבית עם התובע, שהלכו ובאו וחזרנו והלכנו". הנתבע לא יכל אף להכחיש את נוסח ההסכמה שהושגה באותה פגישה (ר' פרו' עמ' 36 שו' 29; עמ' 37 שו' 1-9).
גם גרסתו המתפתחת של הנתבע, מלמדת תימוכין בגרסת התובע. הנתבע אינו אוחז עוד בהכחשה גורפת אשר לקיומה של הפגישה הרלוונטית, גם אם התאריך בו נערכה אינו זכור לו בוודאות ומכל האמור, נחה דעתי כי התקיימה פגישה בין הצדדים ביום 5.11.09 במהלכה רשמה אם התובע את הפתקים.
17.כפועל יוצא, דחיתי את גרסת הנתבע אשר לזיוף הפתקים. הנתבע טען כי פתקים ריקים בחתימתו נגנבו מבית אמו (ר' סעיף 11 לתצהירו), אך בניגוד לכך, אישרה אמו את רישום הפתקים על ידי אם התובע המכילים את שסוכם בין הצדדים ובזו הלשון: "...אז הגיעו להסכם ובגלל שאורה גם עבדה בתור פקידת עו"ד אז היא לקחה את הניירות שהיה על השולחן והתחילה לכתוב דברים". כשנשאלה שנית האם אם התובע היא זו שכתבה את שסוכם בין הצדדים, השיבה: "אמת" (ר' פרו' עמ' 32 שו' 18-19, 30-31).
בהמשך עדותה, נשאלה אם הנתבע האם בנה חתם על הפתקים והשיבה: "... ואני ראיתי שהוא קם לחתום. אבל לא ראיתי ממש כי ישבתי רחוק בכורסא... " (ר' פרו' עמ' 34 שו' 3-8). גם בשיחה בין האימהות מושא התמליל מיום 16.6.14, אישרה אם הנתבע כי: "את (אם התובע – א"י) כתבת והוא (הנתבע – א"י) חתם והפתק היה על השולחן" (ר' נספח 4 לתצהיר התובע - עמ' 5 שו' 25).
גרסה זו עומדת בניגוד לגרסת אם הנתבע בתצהירה, לפיה נלקחה מביתה "ניירת" עליה חתם בנה על מנת שתוכל לקבל בעבורו דברי דאר (ר' סעיף 6 לתצהירה). עדות אם הנתבע לפרוטוקול הדיון והשיחה שנערכה בין שתי האימהות תומכות בחדות בגרסת התובע. בזמן אמת, היה הנתבע מודע לכתוב בפתקים, קם ממקומו במטרה לחתום עליהם ואף עשה זאת כגרסת אמו והכל, באופן המגבש את הסכמתו לכתוב בהם. מאלו, שוכנעתי כי ההסכם הנלמד מהפתקים שבחתימת הנתבע משקף את אומד דעתו.
למעלה מן הצורך, אציין כי לא נמצאו פתקים ריקים בחתימת הנתבע במאחז הפתקים שהוגש לבית המשפט במהלך הדיון (ר' פרו' עמ' 32 שו' 24-25) ובאופן שאינו תומך בגרסתו אשר לפתקים ריקים בחתימתו שהשאיר בבית אמו.
18.לא נעלמה מעיניי העובדה כי הכיתוב "כל חודש" על גבי הפתקים נחזה כנבדל מיתרת המלל, אך אם התובע מסרה הסבר גם בהקשר זה ולא נסתרה: "ש: לגבי שתי המילים כל חודש, האם זה נכתב באותו עט? ת: בטח שבאותו עט, באותו מעמד. ש: למה זה לא כהמשך למלל ת: כי אומר לך למה כי כולם היו כ"כ נרגשים וכה בלגן היה שהוא התחיל לכתוב. הנה גם עכשיו אני קצת ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. כל מה שאני אומרת זה אמת לאמיתה" (ר' פרו' עמ' 11 שו' 29-31, עמ' 12 שו' 1-2).
הנתבע חדל מהצגת חוות דעת מומחה לכתבי יד.
19.לנוכח קביעתי כי התקיימה פגישה ביום 5.11.09 וכי עיקר הסכמות הצדדים במהלכה מצא ביטויו הכתוב בפתקים שחתימת הנתבע מתנוססת עליהם, קבעתי כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום חודשי של 100,000 ₪ מיום החתימה על הפתקים ועד ליום הגשת כתב התביעה ובסכום כולל של 300,000 ₪.
20.לעניין הסעד העתידי הנתבע בסיפא לסעיף 15 לכתב התביעה, שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה בהקשר זה. לא שולמה אגרה על תוספת זו לכתב התביעה ולא ברור אם מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה, נוכח שלא כומתה. גם לגופה של עילה נטענת זו, לא מצאתי בה ממש.
21.אין חולק כי הפתקים אינם מציינים מועד סיום תשלום הסכום החודשי הנקוב בהם, אך אין הדבר סביר כי הנתבע התחייב לשלם לתובע סכום של 100,000 ₪, מידי חודש, עד אין קץ.
כבר נקבע כי:
"מדובר בהתחייבות לתקופה בלתי קצובה בזמן, וככזו, חלה החזקה, שלא נסתרה בענייננו, לפיה ההתחייבות אינה לצמיתות וכי ניתן להביא לסיומה, כעבור פרק זמן סביר, אף באופן חד-צדדי לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש..." (ר' ע"א 6763/13 חוות בי. אפ. סי. בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (10.8.14)).
22.אף שהנתבע לא ביקש להביא את ההתחייבות מושא הפתקים לכדי סיום נוכח שהכחיש אותה, חזקה שלא נסתרה היא כי הוא לא התחייב לשלם לתובע עד בלי די. כך סבר אף התובע כעולה מעדותו לפרוטוקול הדיון: "... וזה לא עד אינסוף" (ר' פרו' עמ' 28 שו' 16).
23.התובע לא טרח לציין את סכום החוב הכולל שחב לו הנתבע מכוח ההסכם. עמדו בפני התובע שלוש אפשרויות, האחת - להגיש תביעה בגין אי תשלום החוב הנטען עבור חודשים עברו בהם לא שולם. השנייה - להעמיד את יתרת החוב לפירעון מידי במקרה של הפרת התשלום העיתי והשלישית - להגיש תביעה בסיום תשלום הסכום העיתי האחרון עבור כל התשלומים שלא נפרעו (השווה רע"א 2094/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' מושלב, פ"ד נט(3) 433, 437 ,2004). לא ברור די אם איזו מאפשרויות אלו מתיישבת הגשת כתב התביעה.
24.לא נעלמה מעיני האפשרות העקרונית לפסוק גם ביחס לסעד עתידי ואף להורות על השלמת תשלום האגרה בהתאם. הכל, שעה שהראיות מצויות ממילא בפני בית המשפט ואין טעם בקיומה של התדיינות נוספת (ר' ע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ ואח' נ' עזבון יצחק הדסאי מורטנפלד, פ"ד מ"ה (2) 36, 1991) וע"א (י-ם) 3051/09 לשם אריאל יהודה נ' פריימן (לואיס) אורה (19.1.10); ת"א (חי') 19135/05 משחקי כדורת בע"מ נ' תל אור ניהול נכסים בע"מ (14.5.13); ע"א (חי') 56727-04-13 תל אור ניהול ונכסים בע"מ נ' משחקי כדורת חיפה בע"מ (1.9.13) ורע"א 6719/13 תל אור ניהול ונכסים בע"מ נ' משחקי כדורת בע"מ (6.3.14)).
עם זאת, עיקר ההלכה הפסוקה בהקשרים אלו, עוסק בעתירות לסילוק יד ולדמי שימוש או דמי שכירות, תוך שבמועד מתן פסק הדין יכל בית המשפט לקבוע את שיעור ההפרה.
כך נקבע, כי:
"הכלל ולפיו רשאי בית המשפט לפסוק בעילה נמשכת, גם עבור עילות שהתגבשו לאחר הגשת התביעה, הוא בבחינת חריג לכלל שעילת התביעה מתגבשת עם הגשת התביעה. השימוש בחריג נעשה רק בנסיבות מתאימות. הטעם בדבר הוא החיסכון בהגשת תביעה חדשה בגין העילות שנולדו לאחר הגשת התביעה, כאשר כל הראיות הצריכות לעניין כבר עמדו בפני בית המשפט..." (ר' ע"א (חי') 3908/06 אליהו אשורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (17.1.08)).
25.בענייננו, לא הוצגו ראיות מטעם התובע על מנת שניתן יהיה לגבש בעבורו עילת תביעה נוספת לאחר הגשת כתב התביעה. נוסח הפתקים אינו מפרט עניינים מהותיים שבין הצדדים בהקשרים של סכום החוב הכולל שעל הנתבע לשלם לתובע, מועד סיום תשלום חוב זה ובגין מה נוצר. בהינתן מחלוקת עד איזה מועד היה על הנתבע לשלם סכום חודשי לתובע ובהעדר ראיות רלוונטיות, לא ראיתי כיצד ניתן לפסוק לגבי עילה נטענת שהתגבשה לאחר הגשת כתב התביעה.
26.במהלך עדותו לפרוטוקול הדיון, מסר התובע גרסה שאינה תומכת בגישתו ביחס לעילת תביעה עתידית. התובע קשר בין חובו הכולל של הנתבע כלפיו לבין חובו שלו כלפי בנקים ובזו הלשון: "...הוא (הנתבע – א"י) היה צריך להחזיר את ה- 100,000 ₪ בחודש את הבנק שלי, מה שהייתי חייב בבנק האישי שלי, את ה- 600 אלף שקלים ואז לסגור את כל הנושים והתביעות שיגיעו, ממש כמו שכתוב ב- 1.10 זה אותו מסמך, רק שזה כתוב בצורה אחרת. הוא לא יכול לעמוד ב- 400,000 ₪ במכה אחת כמו שהתחייב ב- 1.10 ולכן ביקש לעשות בחתיכות 100,000 ₪ לחודש ובזכות זה קיבל את הכסף של חברת ארדן" (ר' פרו' עמ' 28 שו' 15-20). בהמשך חקירתו, התברר כי חובו של התובע כלפי מוסדות בנקאיים כבר נפרע קודם ליום 16.3.15 (ר' נ/2 – דוח תיקי התובע בהוצאה לפועל, פרו' עמ' 26 שו' 16- 26).
לא הוצגו ראיות התומכות בשיעור תשלום עתידי שבו יש לחייב את הנתבע מכוח האמור בפתקים. ככל שביקש התובע לקשר את סכום החוב הכולל הנטען של הנתבע לחברת ארדן מערכות גילוי וכיבוי אש U.L (2002) בע"מ, או ללקוח אחר של העסק, הפניותיו מתיישבות ביתר עם הסכום שנפסק לטובתו במסגרת פסק דין זה, להבדיל מסכום של כ- 6 מיליון ש"ח.
27.שוכנעתי כי חיוב הנתבע כדי סכום של 300,000 ₪, תואם את ההסכם בין הצדדים כפי שמצא ביטויו בפתקים. פרשנות זו מתיישבת אף עם הנסיבות שקדמו לרישום הפתקים, כהפנייתו הקטגורית של התובע אשר לכספים שחב לו הנתבע ועם התנהלותו בעצם פנייתו לבית המשפט.
התרשמתי כי במועד הגשת כתב התביעה, כבר התגבשו עילות התביעה כנגד הנתבע, שעזב את העסק כשמונה חודשים קודם לכן. התביעה הנוספת שהוגשה לבית המשפט המחוזי במקביל, שלא נקשרה כלל לפתקים, מעידה אף היא כי התובע היה מודע לנזקיו הכוללים הנטענים.
סוף דבר
28.ביתרת טענות הנתבע לא מצאתי ממש ובכלל זה, גרסתו לפיה היה שכיר בעסק (ר' תע"א (ת"א) 2173/10 ש' ב' נ' ר' ב' (31.3.13) וכי התובע הוא זה שחב לו כספים ששלשל לכיסו בסכום של 594,150 ₪, תוך הפרה בוטה של הסכם הפשרה מיום 5.10.09. לא הוגשה תביעה שכנגד ודומה כי לא בכדי.
29.טרם הגשת הסיכומים, הצעתי לצדדים הצעת פשרה שאינה מחייבת ואינה מגבשת דעה. בבסיסה, ביקשתי להתחשב במערכת היחסים המשפחתית ביניהם. משנדחתה ההצעה, אין לי אלא להידרש לראיות ולדין ומכל המקובץ, קיבלתי את התביעה בחלקה.
הנתבע ישלם לתובע סכום כולל של 300,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
30.בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 7,775 ₪ (אגרות בית משפט) ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 30,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום ורק ככל שלא ישולמו במועד, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור – כדין.
לידיעת הצדדים.
ניתן היום, כ"ו אב תשע"ה, 11 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
