בג"ץ 3095-15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל ואח'

השופטת א' חיות:

           האם נפל פגם בהחלטתו של ראש הממשלה שלא להעביר מכהונתו את שר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל, חבר הכנסת הרב אריה מכלוף דרעי (להלן: דרעי), נוכח עברו הפלילי? זוהי השאלה שהועמדה לפתחנו במסגרת עתירה זו. 

רקע הדברים

1. בחודש מרץ 2015 הטיל נשיא המדינה על ראש הממשלה את מלאכת הרכבת הממשלה ה-34 של מדינת ישראל. כחודשיים לאחר מכן, ביום 4.5.2015, חתמו המשיבה 3, סיעת הליכוד בכנסת ה-20 (להלן:הליכוד) והמשיבה 4, סיעת ש"ס (התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה) בכנסת ה-20 (להלן: ש"ס), על הסכם קואליציוני לפיו יוקצו לש"ס 2 תפקידי שרים במשרדי הכלכלה, הדתות ופיתוח הנגב והגליל (להלן: ההסכם הקואליציוני). סמוך לאחר מכן, ביום 14.5.2015, התייצבה הממשלה בפני הכנסת ולפי הוראות סעיף 13(ד) לחוק יסוד: הממשלה, הודיעה על קווי היסוד שלה ועל חלוקת התפקידים בין השרים וביקשה את אמונה. באותה הודעה נמסר לכנסת כי דרעי יכהן בממשלה ה-34 כשר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל. הכנסת ברוב של 61 חברים הביעה באותו היום אמון בממשלה החדשה "ומאותה שעה", כלשון סעיף 13(ד) לחוק יסוד: הממשלה, נכנסו השרים, ובהם דרעי, לכהונתם.

2. העותרת, התנועה למען איכות השלטון בישראל, היא עותרת ציבורית הסבורה כי נוכח עברו הפלילי של דרעי, עליו נעמוד להלן, על ראש הממשלה להפעיל את סמכותו לפי סעיף 22(ב) לחוק יסוד: הממשלה ולהורות על העברתו של דרעי מכהונתו כשר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל. בהקשר זה מזכירה העותרת שלוש פרשות בהן היה דרעי מעורב בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. בשתי פרשות – המוכרות בכינוין "התיק האישי" ו"התיק הציבורי" - הוגשו נגד דרעי כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים ולבית משפט השלום בירושלים, בהתאמה. דרעי הורשע בשתי הפרשות ובעקבות הרשעתו ב"תיק האישי" הוא אף ריצה עונש מאסר בפועל. הפרשה השלישית שאליה מתייחסת העתירה היא הפרשה המכונה פרשת "בראון-חברון", בגינה החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז שלא להגיש כתב אישום נגד דרעי. מפאת חשיבותן להמשך הדיון, נעמוד בקצרה על תמצית העובדות הנוגעות לשלוש פרשות אלה.

3. "התיק האישי" הוא כינויה של פרשה שעניינה עבירות שביצע דרעי בשנים 1990-1984, בעת שכיהן בתפקידים ציבוריים בכירים: תחילה כעוזר שר הפנים, אחר כך כמנכ"ל המשרד ולבסוף כשר הפנים. בכתב-אישום שהוגש נגד דרעי ונגד אחרים בשנת 1993 (ותוקן בשנת 1994), נטען כי בעת שכיהן בתפקידים שפורטו לעיל לקח דרעי שוחד וכן ניצל את תפקידיו כדי לקדם את ענייניה של עמותה אשר בעבר כיהן כמנהלה האדמיניסטרטיבי, בין היתר, בדרך של קבלת כספים במרמה מן הקופה הציבורית. דרעי אשר כיהן באותה עת כשר הפנים כפר במעשים שיוחסו לו, שמר על זכות השתיקה בחקירתו ולא התפטר מתפקידו. לאחר הגשת כתב האישום ומשראש הממשלה דאז בחר שלא להפעיל את הסמכות הנתונה לו ולא העביר את דרעי מכהונתו, הגישה העותרת עתירה בעניין זה ובה נפסק כי ההחלטה שלא להעביר את דרעי מכהונתו בנסיבות שתוארו נגועה באי-סבירות קיצונית וכי מן הדין שראש הממשלה יפעיל את סמכותו ויעביר את השר דרעי מכהונתו (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404 (1993)). בשנת 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את דרעי ב"תיק האישי" בעבירה של לקיחת שוחד בסכום כולל של 155,000 דולר, בשלוש עבירות מרמה והפרת אמונים וכן בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי זיכה את דרעי מעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד ומעבירה נוספת של לקיחת שוחד. בעקבות הרשעתו, נגזרו על דרעי ארבע שנות מאסר בפועל וקנס בסך 250,000 ש"ח או עשרה חודשי מאסר תמורתו ועוד נקבע בגזר הדין באשר לעבירת השוחד בה הורשע דרעי כי "[]קלון היא במהותה וקלון היא בנסיבותיה" (ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי, פס' 7 (15.4.1999)). דרעי ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית משפט זה וערעורו התקבל באופן חלקי: היקף הרשעתו בעבירת השוחד צומצם והוא זוכה באחת מעבירות המרמה והפרת האמונים בהן הורשע. כמו כן צומצם היקף הרשעתו בעבירה נוספת של מרמה והפרת אמונים. על כן ובהינתן פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, הופחת העונש שהוטל על דרעי ב"תיק האישי" והועמד על שלוש שנות מאסר (ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721 (2000) (להלן: עניין דרעי)). לאחר ריצוי שני-שלישים מתקופת מאסרו בחודש יולי 2002, שוחרר דרעי מן הכלא.

4. בפרשה המכונה "התיק הציבורי" הורשע דרעי בעבירה של הפרת אמונים בשל מעשים שביצע בשנת 1989 בהיותו שר הפנים, אז פעל להסדרת תמיכה באמצעות עיריית ירושלים בסכום של 400,000 ש"ח לטובת עמותה הקרויה על שם חותנו וחותנתו המנוחים, אותה ניהל אחיו וגיסו שימש בה כגזבר. בתיק זה נגזרו על דרעי שלושה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח (ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נ' דרעי (20.11.2003)).

5. הפרשה השלישית שבה היה דרעי מעורב היא הפרשה המכונה "בראון-חברון". בפרשה זו נחשד דרעי בכך שפעל לקידום מינויו של עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בשל הבטחה שניתנה לו, לכאורה, מעו"ד בר-און כי ייטיב עמו בענייניו הפליליים אם ימונה לתפקיד. דרעי נחשד כי עשה שימוש בכוחו הפוליטי לצורך קידום מינויו האמור של עו"ד בר-און והפעיל לחצים על ראש הממשלה דאז על מנת להבטיח את המינוי, בין היתר, בדרך של התניית תמיכתה של ש"ס בהסכם מדיני הידוע בכינויו "הסכם חברון" בכך שהמינוי האמור יצא אל הפועל. בפרשה זו המליצה פרקליטת המדינה דאז להעמיד את דרעי - שהיה אז חבר כנסת - לדין בעבירות של מרמה והפרת אמונים, סחיטה באיומים ושיבוש מהלכי משפט, וזאת בכפוף לשימוע שיערך לו ולהסרת חסינותו. בחודש אפריל 1997 אימץ תחילה היועץ המשפטי לממשלה דאז את המלצתה של פרקליטת המדינה, אולם בסופו של דבר הורה ביום 16.12.2001 על סגירת התיק בשל הרשעתו של דרעי ב"תיק האישי" והעונש שהושת עליו במסגרתו וכן נוכח התקדמות ההליכים שהתנהלו נגדו באותה העת ב"תיק הציבורי". עם זאת צוין בהודעת היועץ המשפטי לממשלה כי "היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה ראו בחומרה, אז כהיום, חשד לעסקה פוליטית למינוי יועץ משפטי שיהא להנחת דעתו של נאשם במשפט פלילי".