פלוני נ' עיריית נוף הגליל

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב נפילתו כתוצאה ממפגע במדרגות המצויות בתחום שטח ציבורי עליו אחראית עיריית נוף הגליל (להלן: "הנתבעת").

התובע יליד 1995, לטענתו, ביום 28.9.2020 בדרכו הביתה בסביבות השעה 19:00, נתקל במפגע בזמן ירידתו במדרגות המובילות מרחוב הזית – רחוב העלייה בנוף הגליל לכיוון חדר מיון קדמי (נעמ"ת לשעבר) (להלן: "המדרגות" או "המפגע"). כתוצאה מכך, סובב את קרסולו, נפל ושבר את ברכו הימנית (להלן: "התאונה").

התובע טוען כי זכאותו לקבלת פיצויים בגין נזקי גופו נובעת מעצם רשלנותה של הנתבעת, וכי מעשיה הם בגדר הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). זאת ועוד, לטענתו, מתקיימים בענייננו התנאים להחלת הכללים שבסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, שעניינם "הדבר מדבר בעד עצמו" ו- "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", אשר לפיהם הנטל להוכחת העדר רשלנות מוטל על הנתבעת.

הנתבעת טוענת מנגד, כי נטל ההוכחה רובץ על שכמיו של התובע מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", אשר לפיו יש להטות את מאזן ההסתברויות בשיעור של 51%. הנתבעת אינה חולקת על העובדה כי התובע נפגע אך היא חולקת על מיקום התאונה ושוללת כל אחריות מצידה. לטענתה, התובע כשל בהוכחת מיקום התאונה, לא כל שכן, את אחריותה בגינה, ולפיכך, יש לדחות את התביעה נגדה.

התובע צירף לתביעתו חוות דעת רפואית מטעמו, שנערכה ע"י ד"ר אסא לב-אל אשר קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 45%, וזאת לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), מאחר שלדעתו אין באפשרות התובע לחזור לעבודה ומצבו ילך ויחמיר עם חלוף הזמן.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר קליגמן מרדכי אשר קבע כי נותרה לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10%, בהתאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות במל"ל.

לאור הפער בין קביעות המומחים בתחום האורתופדיה, מונה ד"ר רן טיין, מומחה בכירורגיה אורתופדית, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). במסגרת חוות דעתו, הוא קבע כי נכותו הצמיתה של התובע בגין תחלואת ברך ימין בעקבות התאונה הינה בשיעור של 15% לפי סעיף 35(1) ב-ג לתקנות המל"ל (חלקי ומותאם).

במהלך שמיעת הראיות, העידו התובע ובת זוגו, הגב' פלונית (להלן: "בת הזוג"). מטעם הנתבעת, העיד מר שמואל רביב, מהנדס ביצוע במחלקת ההנדסה של הנתבעת (להלן: "מהנדס העירייה").

נסיבות התאונה:

בכתב התביעה תיאר התובע את נסיבות התרחשות התאונה, כדלקמן:

"ביום 28.09.2020 בשעה 19:00 לערך נפגע התובע קשות עת ירד במדרגות מרח' הזית לכיוון נעמ"ת לשעבר וכיום חדר מיון קדמי נתקל התובע ובמגרעות אשר היו בשבילים ובמדרגות. כתוצאה מכך, נפל התובע ונחבל קשה בגופו ושבר את ברכו הימנית".

התובע חזר על אותה גרסה הן במסגרת תצהירו והן בעדותו בפניי (ש' 3, עמ' 6 לפרוטוקול). עדותו הייתה קוהרנטית, עקבית והותירה רושם מהימן.

במהלך חקירתו, התובע סימן את מיקום התאונה על גבי תמונה לאזור המפגע (הוגשה וסומנה "נ/2").

כשנשאל התובע איך נפל, השיב כי עיקם את הקרסול בסוף המדרגות משום שהיה "בור" של מדרגות, ובעקבות כך נפל עם הברך לכיוון הרצפה. הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין התאמה בין גרסת התובע לבין גרסת בת זוגו לעניין מיקום התאונה; התובע טען כי נפל לקראת סוף המדרגות, ואילו בת זוגו טענה כי נפל בסוף קטע מסוים של המדרגות ולא בסוף כל המדרגות.

התובע העיד לפניי, כדלקמן:

ש: איך נפלת בדיוק?

ת: עיקמתי את הקרסול בסוף המדרגות, כי היה בור של מדרגות ונפלתי עם הברך לכיוון הרצפה.

ש: זה לקראת מה? סוף המדרגות?

ת: לקראת סוף המדרגות. (ש' 13-17, עמ' 6 לפרוטוקול)

.......

ש: ועיקמת את הקרסול, למה? כי איפה שסימנת לא רואים שיש שם בור.

ת: היה שם ככה מרצפות, ככה.

ש: או-קיי. זה היה סוף המדרגות?

ת: מה זה סוף המדרגות? כן זה הקטע הסופי של

ש: יש, אבל אני רואה שיש עוד מדרגות לכיוון למטה, נכון?

ת: את צריכה לקחת שמאלה ואז יש מדרגות, זה סוף המדרגות. יש לך שתי תמונות שם". (ש' 15-20, עמ' 7 לפרוטוקול)

ובהמשך:

"ש...נניח והיית ממשיך בהליכה במדרגות אתה צריך להמשיך יותר למטה?

ת. יש, יש עוד כמה מטר גם" (ש' 25-26, עמ' 7 לפרוטוקול)

בת זוגו של התובע, אשר לא הייתה עדת ראיה לתאונה, אך חשה למקום לאחר שהוזעקה על ידי התובע, העידה בחקירתה הנגדית לעניין מיקום התאונה, כדלקמן:

"ש: או-קיי. אז את הגעת לשם, איך מצאת אותו?

ת: היה בסוף המדרגות.

ש: בסוף?

ת: כן.

ש: אבל אמרת שעלית מדרגות ואז הגעת לשם.

ת: שם הכוונה הקטעים שמפרידים, הוא היה בסוף, לא בסוף של כל המדרגות.

ש: או-קיי, אז בסוף של?

ת: המדרגות.

ש: קטע מסוים של המדרגות.

ת: כן. (ש' 11-20, עמ' 21 לפרוטוקול)

עינינו הרואות כי לא נפלו סתירות של ממש, ומשתי העדויות – של התובע ובת זוגו, ניתן להסיק כי התובע נפל בקטע מסוים של המדרגות ולא בסוף כל המדרגות. זאת ועוד, התובע ובת זוגו סימנו את מיקום הנפילה על גבי התמונות, באופן העולה בקנה אחד עם עדותם.

הנתבעת הצביעה על סתירה בנוגע למקום הימצאות בת הזוג בעת התרחשות התאונה, שכן, התובע העיד בחקירתו הנגדית כי בת זוגו חיכתה לו בבית הוריו, באותו יום היה יום כיפור ובת זוגו שהתה אצלם כל הכיפור (ש' 1-2, עמ' 4 לפרוטוקול). מאידך, בת זוגו העידה שהיא הייתה בדרך לבית הוריו.

אציין בהקשר זה, כי גם אם נפלה סתירה בגרסאות התובע ובת זוגו בעניין מקום הימצאות בת הזוג בזמן התאונה, הרי שמדובר בסתירה שאינה נוגעת לגרעין הגרסה העובדתית הנוגעת לתאונה, ובוודאי שאין בה כדי לערער את ההתרשמות הבסיסית ממהימנותו של התובע וגרסתו לעצם התרחשות התאונה.

בכגון דא, נפסק לא אחת כי אפשר שיתגלו בעדותו של עד פרכות וסתירות, אולם אין במאפיינים אלו כשלעצמם, כדי להטיל ספק במהימנות גרסתו, כל עוד הגרעין של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה, מוכיחים את גרסתו. לעניין זה, יפים דברי כב' השופט בדימוס, יעקב קדמי, בספרו יעקב קדמי - על הראיות - חלק רביעי – הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009 עמ' 1851) שלהלן:

"יש להבחין...'סתירות לכאורה' הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות' המעלות חשש לאמירת שקר... רק סתירות מן הסוג האחרון כוחן...לכרסם...ולהעמיד בספק את מהימנותו...".

הנתבעת הצביעה על מספר התנהגויות נוספות המעוררות לדידה תמיהה. כך נטען, כי כאשר בת זוגו הבחינה כי נרשם במסמכים הרפואיים שהתובע נפל במדרגות הבית, חזרה יחד עם התובע וביקשה לתקן ולציין שהתובע נפל בפועל במדרגות השכונה. הנתבעת מעלה תמיהה בכך שהם הסתפקו לציין זאת ללא כל אזכור שהוא נפגע עקב מפגע. עוד טענה הנתבעת כי, אף במסמכי המוסד לביטוח לאומי, לא טרח התובע לציין שנפל וכשנשאל על כך השיב כי כולם ידעו שנפל. לטענת הנתבעת, אין זה סביר כי התובע יבקש לתקן את גרסתו כך שיירשם כי נפל במדרגות השכונה, מבלי לציין כי הנפילה אירעה עקב מפגע כלשהו.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. אכן, כפי שטוענת הנתבעת עצמה: "התובע ככל הנראה לא מבין כי העובדה "שנפל" אינה אותה עובדה "שנפל ממפגע"!!!" (ס' 17 לסיכומי הנתבעת). בהקשר זה, נפסק לא אחת כי לא ניתן לצפות מכל תובע שהוא אזרח פשוט, שאינו בקיא ברזי החוק, למסור גרסה מדויקת וממצה עד לפרטי-פרטים. ניסיון החיים מלמד כי אדם הפונה לקבלת טיפול רפואי, ובמיוחד כאשר הוא סובל מכאבים, אינו רואה טעם ורלוונטיות בהרחבת נסיבות האירוע לפרטיהן, אלא מתמקד בהצגת תלונותיו הרפואיות לשם קבלת טיפול רפואי מיידי והולם. (ת"א (שלום חי') 24904-12-17 פלוני נ' מועצה מקומית ג'דידה-מכר (נבו 3.3.2020), ת"א (שלום חי') 34716-12-19 פלוני נ' רשות הפיתוח ( רשות מקרקעי ישראל) (נבו 2.3.2023)).

לשאלת בית המשפט: "יש לכם מדרגות בתוך הבית?", השיב התובע בשלילה. (ש' 9-10, עמ' 10 לפרוטוקול), וכאשר נשאל מדוע לא ציין שנפל מהמדרגות עקב מפגע, השיב כדלקמן:

"ש: אז למה לא אמרת שנפלת בשכונה עקב מפגע?

ת: בבית חולים עצמו?

ש: לא בבית חולים ולא בשום מקום.

ת: אמרתי בכל קופת חולים, כל הרופאים יודעים שנפלתי במדרגות, הם יודעים.

ש: לא, יש הבדל בין נפלתי במדרגות לבין נפלתי במדרגות עקב בור. בשום מקום לא מוזכר שנפלת בעקבות בור.

ת: לא ידעתי שצריך להגיד את זה לרופא הפרטי שלי, המשפחה.

ש: אז אם ידעת שצריך לתקן מהבית למדרגות של השכונה, לא ידעת שצריך להגיד שנפלת בעקבות בור?

ת: כי כתבו לי בבית ואני לא נפלתי, נפלתי בשכונה, במדרגות בשכונה בגלל זה תיקנתי. לא ידעתי שאני צריך לבוא לרופא הפרטי שלי להגיד לו נפלתי עקב מפגע של ככה וככה, לא, לא ידעתי."

(ש' 20-31, עמ' 10 לפרוטוקול)

ובהמשך: 

"ש: אני לא יודעת מה הוא יודע, אני מסתכלת על המסמכים של ביטוח לאומי, ובשום מסמך ובשום פרוטוקול ולא בשום בקשה לנכות כללית, או החמרה, או חוות דעת כושר השתכרות מוזכר העניין הזה שנפלת עקב מפגע, בהכול רשום יש לי חבלה, נפלתי. יש סיבה לזה?

ת: אני לא ידעתי שצריך גם להגיד לביטוח לאומי נפגעתי עקב מפגע של העירייה.

ש: אז לא אמרת?

ת: לא אמרתי."

(ש' 34-39, עמ' 10 וכן ש' 1, עמ' 11 לפרוטוקול)

התובע הסביר במספר הזדמנויות שונות כי לא עלה בדעתו לציין שהוא נפגע עקב מפגע של העירייה משלא ייחס לכך חשיבות: "אני את האמת אני אגיד לך, אני אין לי השכלה, לא למדתי, אני לא יודע מה הולך עם החוק ומה לא הולך עם החוק" (ש' 16-17, עמ' 11 לפרוטוקול).

עדותם של התובע ובת זוגו הייתה סדורה, קוהרנטית ועקבית, שניהם הותירו עלי רושם מהימן וחיובי.

משכך, אני קובעת כי עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו בנוגע לנסיבות התאונה, מיקומה, ואופי המפגע.

שאלת האחריות:

כדי לחייב את הנתבעת בפיצוי נזקי התובע, יש צורך בהוכחת חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה כלפי הניזוק וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם. 

פסיקה ענפה הכירה זה מכבר כי לרשויות המקומיות קיימת חובת זהירות מושגית כלפי כלל הציבור העושה שימוש במקרקעין שבאחריותן, לרבות דרכים ציבוריות, מדרכות ורחובות שבתחומן (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (נבו 26.9.1989)).

סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), קובע כי על הרשויות המקומיות חלה חובת זהירות כלפי הציבור ועוברי האורח. על הרשויות לצפות כי הציבור העובר בתחומן עלול להיפגע ממפגעים המצויים בשטחן. לפיכך, חלה עליהן החובה לדאוג להסרת מכשולים ולתחזוקת רחובותיהן באופן שיבטיח את שלום הציבור.

בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעת חבה באחריות מכוח פקודת העיריות אשר מגדירה את המונח "מדרכה" כ-"חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים". מכאן, הנתבעת אחראית לגרם המדרגות בהיותו חלק מהמדרכה והמשכה הטבעי, וכפועל יוצא מכך, חלה עליה חובה לדאוג לתקינותן ולבטיחותן של אלה.

לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, היא נבחנת על פי מבחן הצפיות. ככלל, כאשר עסקינן בנזק שהנתבע יכול וצריך היה לצפות אותו באורח סביר, קמה לגביו חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' (נבו 9.11.1982)) (להלן: "עניין ועקנין"). בהקשר ענייננו, מדובר באותם סיכונים הניתנים לצפייה מראש, ואשר אינם בגדר סיכונים רגילים וטבעיים להליכה ברחובותיה ובשביליה של עיר.

הנתבעת טוענת כי הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר לצורך הטלת חובת זהירות, כך שהאחריות תוטל על רשות מקומית רק בגין סיכונים בלתי סבירים וכאשר לא פעלה להסירם, והפנתה לעניין ועקנין.

אכן הפסיקה מטילה חובת זהירות על רשות מקומית כלפי הציבור המשתמש בכבישים ובמתקנים שבאחריותה מכוח עוולת הרשלנות, אך אחריות זו אינה מוחלטת ואינה חלה על כל מפגע ומפגע. רשות מקומית תהיה אחראית רק כאשר מדובר בסיכונים בלתי סבירים, שהחברה מצפה ממנה לנקוט באמצעי זהירות למניעתם.

מדרגות פגומות ושאינן תקינות אכן עשויות ליצור סיכון בלתי סביר וכן להוות מפגע בטיחותי חמור, באופן המקים אחריות לרשות מקומית. במצב דברים זה, על הרשות המקומית לצפות את הנזק ולנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעתו. (עניין ועקנין וע"א 544/10 ‏פלונית נ' עיריית כפר קאסם (נבו 12.3.2013)).

הנתבעת טוענת עוד, כי כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי והם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל, ואולם בליטות קטנות הנובעות ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי מהכביש.

אכן, על פי ההלכה הפסוקה, כבישים ומדרכות אינם "משטח סטרילי" ואין לדרוש כי יהיו נטולי סדקים, בליטות או שיפועים קלים. אף על פי כן, כבישים ומדרכות מיועדים לשמש מעבר נוח להולכי רגל ועל כן, על הרשות המקומית מוטלת החובה לדאוג לתקינותם של אלה ולמנוע יצירת מפגעים בהם.

בענייננו, התמונות של המדרגות שצורפו על ידי התובע (מוצג 1), ממחישות בצורה חד-משמעית כי המדרגות אינן סימטריות, וקיימים בהן הפרשי גובה משמעותיים. ניתן על נקלה להתרשם מקיומו של מפגע בטיחותי ממשי, שניתן לצפות כי ההולך במקום יפגע בגינו, שכן המדרגות כוללות מגרעות וניכרת בהן שקיעה פנימית של משטח הדריכה, מה שיצר שיפועים לא אחידים אשר מהווים סיכון ממשי לעוברי אורח, סיכון שהתממש בעניינו של התובע, וגרם לנפילתו עת נתקל בשקע שנוצר בין המדרגות.

אין ספק, כי לא ניתן לראות בשקעים ובמגרעות שנוצרו במדרגות, משום סיכון טבעי, או סביר, הנלווה לשימוש בדרך. כפועל יוצא מכך, אין מנוס מהמסקנה לפיה הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי משתמשי הדרך ביחס לפגיעה בגופם בשל המפגע הבטיחותי שנוצר במדרגות.

מכאן, עולה השאלה, האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית? ממכלול חומר הראיות שהוגש לתיק ושמיעת העדויות, עולה כי התשובה היא בהכרח חיובית.

הנתבעת ניסתה לטעון כי נקטה באמצעי זהירות, בכך שהפעילה מוקד עירוני הפועל 24/7, אשר נותן מענה לכל בעיה, ומאפשר לה לטפל באופן מיידי בכל תקלה או מפגע. לצורך כך, צירפה בנספח 2 למוצגיה דו"ח פניות של המוקד העירוני (להלן: "דו"ח פניות"), אשר מתעד קבלת שלושה דיווחים על מפגעים ברחוב הזית בתחילת חודש ספטמבר וזאת בטרם התרחשות התאונה, אולם, לא ניתן ללמוד מדיווחים אלה כי הינם קשורים למפגע מושא התביעה. כך או כך, לא שוכנעתי כי יש בהפעלת המוקד על ידי הנתבעת, יציאת ידי חובה בכל הקשור למפגע המצוי במדרגות, שכן מצב המדרגות כפי שמשתקף בתמונות שצורפו על ידי התובע, אינו מותיר מקום לספק, כי אין מדובר במפגע שנוצר באופן פתאומי, אשר מצריך פניה למוקד על מנת ליידע את הנתבעת אודותיו, אלא מדובר בשקעים, תזוזות ושיפועים שנוצרו לאורך זמן. במצב דברים זה, בוודאי שלא ניתן לטעון כי לא היה סיפק בידי הנתבעת להסיר את המפגע משלא התקבלה תלונה במוקד אודותיו. כך, שהטענה כי הנתבעת הפעילה מוקד התרעה על מפגעים, אך מפגע זה לא דווח לא יכולה לסייע בידה. אין בידי אף לקבל את טענת הנתבעת כי נגרם לה נזק ראייתי מאחר שהתובע ובת זוגו לא דיווחו לנתבעת אודות המפגע בסמוך לתאונה, אחרת היה באפשרותה לבדוק האם קיים מפגע ואת נסיבות התאונה. טענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתה האחרת של הנתבעת, לפיה הייתה מודעת למצב המדרגות ואף חסמה אותן בסרט אדום, שנועד להזהיר את העוברים ושבים מפני הסכנה הטמונה בהן.

כאמור, הנתבעת ניסתה לטעון כי המדרגות מושא התביעה היו עתידות לעבור שיפוץ בשל מצבן, ולשם כך הן נחסמו בסרט אדום משני הכיוונים. מהנדס העירייה שהעיד מטעם הנתבעת לא היה בתפקיד במועד התאונה, ובאותה עת טיפל בתאונה מהנדס אחר בשם גריגורי (להלן: "מר גריגורי"). במעמד החקירה, הצטייד מהנדס העירייה במייל שערך מר גריגורי, המתעד התכתבות בינו לבין מנהל המחלקה (להלן: "המייל"), ממנו עלה כביכול כי על פי התמונות שצולמו על ידי מר גריגורי ועל פי הכתוב במייל, התאונה התרחשה ברחוב העלייה וכן תיעד שהוא הציב סרט אדום ושלט לשם התרעה ולסימון המקום כמסוכן. (ש' 16-21, עמ' 26 לפרוטוקול).

עוד עלה במסגרת המייל, כי מר גריגורי חסם את הכניסה בחודש אוגוסט 2020 והחל בעבודות שיפוץ המדרגות בחודש דצמבר 2020, ואלה הסתיימו בחודש ינואר 2021 (ש' 23-24, עמ' 26 לפרוטוקול). התובע ובת זוגו העידו כי הדרך הייתה פתוחה למעבר הציבור במועד הרלוונטי, מבלי שהוצבה חסימה או אזהרה כלשהי (ש' 10, עמ' 6 וכן ש' 32-38, עמ' 21 לפרוטוקול). כך גם משתקף מהתמונות שצולמו על ידי התובע בסמוך לאחר התאונה (ש' 23-25, עמ' 8 לפרוטוקול). כאשר עומת מהנדס העירייה עם טענת ב"כ התובע שלפיה לא הייתה חסימה ולא הוצבו סרטים אדומים במקום בעת התאונה, השיב כדלקמן: "תראי, אני באופן אישי לא ביצעתי את העבודה" (ש' 32, עמ' 27 לפרוטוקול). ניסיונו של מהנדס העירייה לטעון לקיומו של נוהג בהקשר זה, אינו יכול לסייע לנתבעת. בהמשך החקירה, הוא אף העיד כי אין בנמצא תמונות המוכיחות את חסימת הדרך (ש' 1-2, עמ' 28 לפרוטוקול).

למעשה, עדותו של מהנדס העירייה הינה בגדר עדות שמיעה, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מר גריגורי אכן חסם את המקום, שעה שיכלה לעשות כן בנקל באמצעות העדת מר גריגורי והגשת המייל באמצעות עורכו, אולם הדבר לא נעשה, והימנעותה מלעשות כן פועלת לחובתה ומחלישה את גרסתה. הנתבעת צירפה את המייל לראשונה רק במסגרת סיכומיה. עיון במייל מעלה כי מר גריגורי שלח אותו ביום 26.1.2023, לאחר הגשת כתב התביעה וטרם הגשת כתב הגנה מטעמה שהוגש בפועל ביום 7.3.2023. חרף זאת, הנתבעת לא המציאה את המייל במסגרת ההליכים המקדמיים, ואף צירופו רק בשלב הסיכומים והעלאת סוגיית המייל לראשונה רק בישיבת ההוכחות פועלים לחובתה ומעוררים ספקות של ממש בגרסתה, שעה שעמד לרשותה מידע מהותי שיכול היה לתמוך בהגנתה ולהפריך את גרסת התובע כבר בראשית ההליך.

בהקשר זה אוסיף כי, בעדותו של מהנדס העירייה נתגלתה סתירה מהותית בנוגע למיילים המצויים בחזקת מר גריגורי, אשר מעלה ספקות ותמיהות לעצם קיומו של המייל ממנו הקריא מהנדס העירייה במהלך עדותו. (ש' 19,27,29-30, עמ' 28 לפרוטוקול).

הנתבעת צירפה למוצגיה טופס הזמנת עבודה מיום 17.6.2021 (להלן: "ההזמנה") לתמיכה בטענה בדבר הזמנת עבודות שיפוץ למדרגות. מהנדס העירייה הבהיר בחקירתו הראשית, כי קבלת הזמנת העבודה לאחר מועד ביצוע העבודה נובעת מכך שמדובר בעבודה בהולה ודחופה. במקרים מסוג זה נוהגים להתחיל בביצוע העבודה באופן מיידי, מבלי להמתין לקבלת ההזמנה הרשמית, אשר מתקבלת לעיתים רק לאחר מספר חודשים עם השלמת כלל החתימות הנדרשות, לרבות חתימת הגזבר, ראש העירייה והמנכ"ל (ש' 30-35, עמ' 26 לפרוטוקול).

בהקשר זה יצוין כי, ההזמנה אינה מלמדת על מועד ביצוע עבודות תיקון המדרגות. העובדה היחידה העולה מן הראיות בהקשר זה היא שהנתבעת אכן תיקנה את המדרגות לאחר התאונה מושא התביעה – עובדה המחזקת את גרסת התובע, שלפיה המדרגות היו פגומות והיוו מפגע מסוכן לציבור.

הנתבעת לא הוכיחה כי הייתה מודעת למצב המדרגות טרם האירוע ופעלה לחסום את המקום, וכן לא הוגש דו"ח כלשהו מטעמה המלמד על ביצוע בדיקות במקום לאחר קבלת תלונות על המפגע. כך או כך, גם אם אכן הייתה הנתבעת מודעת למפגע, הרי שהיא כשלה במניעת הנזק באמצעים סבירים.

הנה כי כן, הנתבעת כשלה להוכיח כי נקטה באמצעים סבירים לאיתור ומניעת מפגעים בתחומה. מן הראיות עולה כי הנתבעת התרשלה במילוי חובתה כרשות מקומית, היה עליה לצפות את התרחשות הנזק, לדאוג לתקינות המדרכות ודרכי המעבר שבתחום שיפוטה, לרבות, באמצעות הסרת מכשולים. משלא עשתה כן, היא הפרה בכך את חובת הזהירות הקונקרטית והוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותה לבין הנזק שנגרם לתובע.

אשם תורם:

הנתבעת טענה כי מעבר להעדר כל אחריות מצדה, יש לייחס את מלוא האחריות לתאונה לרשלנותו הבלעדית של התובע, שלטענתה לא נהג בזהירות הנדרשת.

עוד טענה הנתבעת כי עיון בתמונות מלמד כי לא קיים מפגע כלשהו ולפיכך, לו נקט התובע בזהירות סבירה, ניתן היה למנוע את הפגיעה.

לאור האמור, הנתבעת עותרת לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 100%.

בענייננו, התאונה אירעה בשעות הערב בסביבות השעה 19:00, כאשר זו הפעם הראשונה שהתובע השתמש במדרגות מושא התביעה, שכן נהג לעבור מאז ומתמיד דרך הכביש (ש' 32, עמ' 3, ש' 26-28, עמ' 4 לפרוטוקול).

אמנם התמונות מלמדות על מפגע ברור, אך הן משקפות בבירור כי המפגע מאפיין את כלל המדרגות, ולא מדובר בליקוי של מדרגות בודדות בלבד. ב"כ הנתבעת חיזקה טענה זו כאשר ציינה אף היא כי המדרגות אינן כשירות (ש' 4, עמ' 6 לפרוטוקול).

על אף האמור, מצאתי כי בנסיבות העניין יש לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. כאמור, מצבן החמור של המדרגות בולט ונראה לעין. משכך, הירידה בהן דרשה מידה מוגברת של זהירות מצידו של התובע ותשומת לב מיוחדת. מצופה מכל העובר במדרגות מעין אלה, שלא יתעלם ממצבן ומשכך, היה על התובע לתת את דעתו ולהיזהר בהליכתו, על מנת למנוע היתקלות במפגע הקיים.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור של 15%.

הנזק:

נתונים כלליים: התובע יליד X.X.1995, התאונה אירעה ביום 28.9.2020 כך שבמועד התאונה, התובע היה בן 25 וכיום הוא בן 30 שנים.

היסטוריה רפואית: בעקבות התאונה, הובל התובע על ידי בת זוגו לבית חולים המשפחה הקדושה בנצרת (להלן: "בית החולים"). כמתועד במסמכים הרפואיים, הוא נחבל בברך ימין וחווה כאבים עם רגישות במישוש, נפיחות מרשימה והגבלה בתנועות הברך הימנית. כבר במחלקה לרפואה דחופה בוצע צילום CT ואובחן אצלו שבר בקונדיל לטיראלי. התובע אושפז במחלקה לכירורגיה אורתופדית מיום 29.9.2020 ועד ליום 3.10.2020, ושוחרר לביתו עם גבס מעל הברך עם המלצה למשככי כאבים, המשך טיפול בקלקסאן, רגל מורמת ואיסור דריכה על רגל ימין.

ביום 16.10.2020 חזר התובע לביקורת בבית החולים, בה הוסר הגבס והורכב מקבע לברך, עם המלצה ללא דריכה על רגל ימין ומנוחה למשך חודש ימים.

התובע עבר שרשרת טיפולים, וביניהם, טיפולי פיזיותרפיה ומשככי כאבים, אשר לא היטיבו את מצבו, הוא המשיך לסבול מכאבים והגבלות בברך, עד שנאלץ לעבור ניתוח ארטרוסקופיה ביום 13.4.2022.

גם לאחר הניתוח המשיך התובע לסבול מכאבים, וכיום הוא משתמש לטענתו בקנאביס רפואי לשיכוך כאביו.

כאמור, לאור הפער בין קביעת המומחים בתחום האורתופדיה, מונה ד"ר רן טיין, מומחה בכירורגיה אורתופדית, כמומחה מטעם בעת המשפט. עיון בחוות דעתו של המומחה מלמד כי התובע התלונן בפניו על כאבים בברך ימין והפרעה תפקודית. לאחר שהמומחה בדק את ברכו של התובע, קבע כי אין דלדול של שרירי הברך מימין לעומת שמאל, טווח תנועה מוגבל מעט בעת כיפוף, ברך יציבה וקיים תפליט קל ורגישות PF לטיראלית.

בעקבות התאונה, המומחה קבע לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

• 100% נכות זמנית למשך 6 שבועות מיום התאונה, ולאחר מכן 30% נכות זמנית למשך 3 שבועות.

• לאחר התקופה הנקובה בסעיף א' ועד לניתוח שבוצע ביום 13.4.2022, נכותו הזמנית עומדת על סך נכותו הקבועה.

• מתאריך הניתוח, 13.4.2022, ולמשך שבוע 100% נכות זמנית ולאחר מכן 30% נכות זמנית למשך שבועיים.

   

כמו כן, המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% החל מיום 5.5.2022.

הלכה פסוקה וידועה היא, כי מומחה מטעם בית המשפט הינו מומחה אובייקטיבי ומקצועי, אשר זוכה למעמד מיוחד. ככלל, בית המשפט יאמץ את ממצאיו של המומחה שמונה מטעמו, ולא יטה לסטות מחוות דעתו אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן. (ראה: ע"א 293/88חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (נבו 31.12.1988) וראו אף את ע"א 3134/02עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ (נבו 21.7.2003)).

במקרה דנן, המומחה לא נחקר על ידי מי מהצדדים ודומה כי קביעותיו ומסקנותיו מקובלות עליהם. כמו כן, אין בענייננו נימוקים כלשהם המצדיקים סטייה מקביעותיו של המומחה.

על כן, מצאתי לנכון לאמץ את חוות דעתו של המומחה על כל רכיביה, ומשכך, אני קובעת כי הנכות הרפואית של התובע בתחום האורתופדיה עומדת על 15%.

הנכות התפקודית:

הנכות התפקודית, מבטאת את מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע. השפעה זו יכול שתהא זהה או שונה מהנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל, בכל תחומי החיים.

ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע.

יפים לעניין הדברים שנאמרו בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (נבו 8.6.1995) כדלקמן:

"המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו – אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה".

הנכות התפקודית נקבעת בהתאם לנסיבות הרלוונטיות לנפגע - גילו, השכלתו, עיסוקו לפני התאונה, מהות הפגיעה, בנוסף להשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו של הנפגע, לרבות האפשרות של הנפגע להמשיך ולעסוק במקצוע בו עסק ערב התאונה (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א', 240-242 (מהדורה חמישית, 2003)). לכל אלה יש להוסיף את פעולותיו של הנפגע ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (נבו 25.07.2010)).

בענייננו, התובע היה בן 25 במועד התאונה, ללא השכלה גבוהה, ואף אינו יודע קרוא וכתוב.

ערב התאונה, התובע עבד כמנהל שטח ועוזר מפעיל מכונות בחברה המספקת שירותי שאיבת בטון. מטבע הדברים, עבודה זו דורשת מאמץ פיזי ושימוש תכוף ברגליים.

התובע שהה בתקופת אי כושר לא מבוטלת מיום התאונה ולתקופה של 6 שבועות לאחר מכן. בהתאם לעדותו בפני, התובע ביקש לחזור לעבודה בשירותי הנתבעת אולם משלא הצליח לעמוד במשימות, מקץ מספר חודשים פוטר. לטענתו, מגבלותיו הרפואיות והעובדה כי הינו נטול השכלה אינן מאפשרות לו לשוב למעגל העבודה.

במקרה דנן, יש לתת את הדעת למגבלות התפקודיות שנגרמו לתובע כתוצאה מהנכות הרפואית ולהשפעתן על האפשרות של התובע להמשיך ולעסוק במקצוע בו עסק עובר לתאונה או במקצוע אחר.

ערב התאונה, התובע עבד כמנהל שטח ועוזר מפעיל מכונות, עבודה הכרוכה במאמץ פיזי, אשר עקב התאונה נבצר מהתובע לבצעה. המגבלה ממנה סובל התובע בברכו, אשר נגרמה עקב התאונה מקשה על תפקודו, בכלל, ובעבודות הכרוכות במאמץ פיזי מוגבר, בפרט.

לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית, הבאתי בחשבון את הפרמטרים הרלבנטיים, לרבות טיב עיסוקו של התובע עובר לתאונה, מהות נכותו של התובע, שהינה נכות רפואית אורתופדית בשיעור של 15% בברך, וכן את הכאבים מהם סובל התובע, גילו של התובע והעובדה כי הוא נטול השכלה גבוהה, ואף אינו יודע קרוא וכתוב. כל אלה מובילים למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע שוות ערך לנכותו הרפואית.

אשר על כן, אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע עקב התאונה הינה בשיעור של 15%.

הפסד השתכרות לעבר:

הנתבעת טוענת כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר לעבר מששב לעבודתו למשך מספר חודשים.

התובע עותר לפסוק לו הפסדי שכר לעבר על סך של 90,641.91 ₪.

התובע טוען בסיכומיו כי עובר לתאונה היה אדם בריא לחלוטין ועצמאי, ולאורך כל חייו פעל בעבודות הדורשות מאמץ. מדובר באדם חסר השכלה, שאינו יודע קרוא וכתוב, טרם האירוע עבד בשאיבות בטון.

התובע מוסיף וטוען כי בעקבות הפגיעה הוא סובל מכאב עז, אשר הצריך התערבות ניתוחית על מנת לשפר את מצבו ולהפחית את הכאב, אך ללא הועיל; נותרה אצלו הגבלה בתנועה, הוא מתקשה בעמידה, בהליכה ובמיוחד בעת עלייה וירידה ממדרגות. לאור עוצמת הכאב אף אושר לו טיפול בקנאביס רפואי והוא ממשיך בקבלת טיפול בקנאביס רפואי לאור הכאבים הכרוניים מהם סובל בעקבות התאונה עד היום (מוצג 10 לתצהירו).

התובע, אשר עבד ברציפות במשך שנות חייו, ניסה לשוב למעגל העבודה לתקופה קצרה, אולם בשל הכאבים ומגבלות התנועה מהם הוא סבל, פוטר זמן קצר לאחר מכן (ש' 15-16, עמ' 15, ש' 1-2, עמ' 15 לפרוטוקול).

לעניין זה, התובע העיד בפניי וכן טען במסגרת סיכומיו כי הוא אכן ניסה לחזור לעבודה אך לא הצליח לעבוד ברצף. אכן, ניתן למצוא תימוכין לטענותיו של התובע בתלושי המשכורת (שצורפו למוצג נ/3), לתקופה מחודש 11/2019 ועד 4/2021, מהם עולה כי לאחר שובו לעבודה, פחת שכרו, בהשוואה לממוצע של כ-6,504 ₪ שהיה טרם התאונה; ב-01/2021 שכרו עמד על סך 1,088 ₪; ב-02/2021 שכרו עמד על סך של 6,484 ₪ כאשר מתוכם 2,637 ₪ שכר עידוד; ב-3/2021 שכרו עמד על סך של 8,808 ₪ כאשר מתוכם 4,661 ₪ בגין אי הודעה מוקדמת ו- 2,016 ₪ שכר עידוד ו ב-4/2021 התקבל סך של 2,593 ₪ בגין פיצויי פיטורין.

מחודש אפריל 2021, התובע אינו עובד כלל ומתפרנס עד היום מקצבת הבטחת הכנסה מאת המוסד לביטוח לאומי (ש' 11-12, עמ' 16 לפרוטוקול).

מתלושי השכר שהוצגו (מוצג נ/3) עולה כי השתכרותו החודשית הממוצעת של התובע עובר לתאונה נאמדת ב כ- 6,504 ₪ ברוטו. על כן, אני מקבלת את טענת התובע וקובעת כי הסכום דנן יהווה בסיס השכר שלו לשם חישוב הפסדי השכר שנגרמו לו. לאור הנכויות הזמניות שקבע המומחה בשיעורים גבוהים של 100% ו- 30% ולאור העובדה כי התובע מובטל מיום 04/2021 ועד היום, אני פוסקת לו בגין ראש נזק זה, פיצוי על סך של 80,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

באשר להפסד השתכרות לעתיד, התובע עותר לפסוק לו הפסדי שכר לעתיד על סך של 271,640.80 ₪ (בסיס שכר 6,504 * מקדם היוון * 15%).

לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח הפסדי שכר לעתיד מאחר שמדובר בבחור צעיר בתחילת דרכו, ונכותו אינה משמעותית, ואין בה כדי למנוע ממנו לתור אחר עבודה חדשה בהתאם ליכולתו וכישוריו. על כן, לפנים משורת הדין, יש לפסוק פיצוי גלובלי בגין הפסד שכר לעבר ולעתיד על סך 20,000 ₪.

בע"א 6553/96צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מלצר (נבו 16.2.1999) נקבע:

 "עוד יש לומר כי גם כאשר חוזר נפגע נכה לעבודתו הקודמת, אין לשלול את האפשרות שבעתיד לא יהיה מסוגל לחזור לכושר עבודתו הקודם וכי עקב כך תיפגע השתכרותו. כן יש להביא בחשבון את השיקול שהנפגע ישנה את מקום עבודתו או יעזוב אותו – מרצונו או בכורח הנסיבות – והשתכרותו תיפגע בשל כך."

כפי שעולה מחומר הראיות, כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע נזק משמעותי בברכו, בעקבותיו עבר ניתוח וסדרת טיפולים בפיזיותרפיה על מנת לשפר את מצבו, אך לא היה באלה להביא לשינוי ממשי. לתובע נותרה מגבלה והוא ממשיך לסבול מכאבים הפוגעים בשגרת חייו ומקשים על תפקודו התקין.

התובע יליד 1995, יש לשער כי אלמלא פגיעתו, היה באפשרותו להמשיך לעבוד בהיקף המשרה בה עבד ולהתפרנס כפי שנהג בעבר, אך נוכח מצבו הרפואי נאלץ להפסיק את עבודתו, והוא מתקשה להשתלב בעבודה חלופית שאינה פיזית, גם כיוון שאינו יודע קרוא וכתוב.

לאור האמור, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין הפסד השתכרות לעתיד לפי חישוב אקטוארי בסך של 262,202 ₪ (בסיס שכר של 6,504 ₪, נכות תפקודית בשיעור של 15%, מקדם היוון – 268.76)

הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות:

התובע עותר לפיצוי בסכום של 45,285.34 ₪ בגין הפסד פנסיה על פי שיעור ההפרשות הפנסיוניות העומד כיום על 12.5%, בהתאם לשיעור המקובל לפי צו ההרחבה (ראו ע"א 8930/12הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג(נבו 31.7.2014), וכן ת"א 16951-04-10ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר(נבו 31.12.2013)), וכן בהתבסס על הפסדי שכר לעבר והשתכרות לעתיד.

הנתבעת טוענת לפיצוי על סך של 2,500 ₪.

משעמד התובע בנטל ההוכחה המוטל על שכמו, להוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר כמפורט לעיל, הפיצוי בגין ראש נזק זה מסתכם בסך של 42,775 ₪. (12.5% * הפסדי שכר לעבר ועתיד).

עזרת צד ג לעבר ולעתיד:

התובע עותר בסיכומיו לפיצוי על דרך האומדנה בסך של 16,000 ₪ בגין עזרה לעבר. התובע טוען כי נזקק לעזרה חריגה מבת זוגו ואמו לאחר התאונה, הן התחלפו ביניהן במשימות הסיוע ונאלצו לא פעם להחליף משמרות ולהיעדר מהעבודה על מנת לטפל בו (ש' 73-39, עמ' 18, ש' 22-39, עמ' 23 וכן ש' 3, עמ' 24 לפרוטוקול).

 זה המקום לציין כי לעניין עבודת אמו של התובע, עולה סתירה בין גרסת התובע לבין גרסת בת זוגו. התובע העיד כי אמו לא עבדה בתקופה הרלוונטית, ואילו בת זוגו העידה כי היא כן עבדה ( ש' 17, עמ' 18, ש' 3-9, עמ' 24 לפרוטוקול).

התובע טוען כי קיבל עזרה בפעולות בסיסיות לרבות מקלחת, הכנת אוכל וכן קיבל תמיכה כלכלית מאמו ובת זוגו (ס' 18 לתצהיר תשובות לשאלון).

נוסף על כך, התובע עותר לפיצוי בגין עזרה לעתיד בסך של 127,061.28 ₪. לטענתו, בהתחשב בהגבלה בתנועה והקושי בהליכה ובעמידה ממושכים, הוא יזדקק לעזרה דומה בעתיד ואף באופן מוגבר יותר.

הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח ואף לא הניח ראשית ראיה על קבלת עזרה כלשהי בעבר. לכל היותר, מדובר בעזרה רגילה ושגרתית שאינה מקימה זכות לפיצוי ואינה נובעת מהתאונה. התובע לא הזמין את אמו למסור עדות ואין ראיה רפואית המלמדת על קבלת עזרת צד ג' בעקבות התאונה. אין די בקיומה של נכות כדי להוביל בהכרח לצורך בעזרת צד ג', כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו. במקרה דנן, אין מקום לפסוק פיצויים לתובע בגין ראש נזק זה.

בהתאם לפסיקה, הנפגע זכאי לפיצויים עבור עזרה וסיעוד, אף אם מדובר בעזרה שניתנה לו על ידי קרוב משפחה. בית המשפט נדרש לאמוד את הסכום המגיע לנפגע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה לו על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים ולפסוק סכום זה לטובתו (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז (נבו 27.12.1973)).

בענייננו, נוכח טיב הפגיעה בברכו של התובע, אשר הצריכה קיבוע בגבס מעל הברך, הניתוח, 5 ימי אשפוז, המעקב הרפואי והטיפולים שעבר, ניתן לקבוע כי עקב ההגבלה, התובע נזקק בתקופה הרלוונטית לעזרה מרובה, החורגת מן העזרה הרגילה הניתנת בין בני משפחה, ויזקק לעזרה מסוימת בעתיד.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנה, בסך של 10,000 ₪.

כאב וסבל:

התובע עותר לפיצוי על סך של 97,333.47 ₪.

הנתבעת מציעה פיצוי על סך של 10,000 ₪ וזאת לפנים משורת הדין בלבד.

התובע טוען כי התאונה פגעה באיכות והנאת חייו, הוא מתקשה בהליכה ובעמידה, נאלץ להפסיק פעילות ספורטיבית והביע את תסכולו הן נוכח פציעתו והגבלותיו בגיל צעיר והן נוכח הפסקת עבודתו, מאחר שעבודתו דורשת מאמץ פיזי. התובע הצביע על ירידה ניכרת ברמת חייו ותפקודו.

לאור גילו הצעיר של התובע, מהות הפגיעה שנגרמה לו, הניתוח ושרשרת הטיפולים שעבר כפי שפורט בהרחבה לעיל, נטילת משככי כאבים, קושי לתפקד בחיי היום-יום ובהתחשב בנכות הרפואית הצמיתה בשיעור 15%, התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 70,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד:

התובע צירף מספר קבלות רפואיות אשר יש בהן להעיד לטענתו על תשלומים עבור רכישת קנאביס רפואי אשר אינו מכוסה בסל הבריאות. התובע טוען כי הכמות החודשית של הקנאביס הרפואי לשימושו העצמי הוגדלה מ-30 גרם ל-60 גרם, דבר שלטעמו מלמד על החמרה במצבו. על כן, לטענתו, לא צפוי שיפור במצבו בעתיד אלא החמרה בלבד, בהתאם לכך, הוא ימשיך להוציא סכומים ניכרים עבור משככי כאבים, קנאביס רפואי וכן עבור טיפולים עתידיים הכוללים זריקות ופיזיותרפיה.

לפיכך, התובע עותר לפיצוי בסך 447,200 ₪ עבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד הם נזק מיוחד שיש להוכיח באמצעות ראיות. לא עלה בידי התובע להוכיח ראש נזק זה, התרופות שהוא נוטל מכוסות בסל הבריאות, והוא לא הוכיח כי הצורך בקבלת קנאביס רפואי נבע מן התאונה משום שלא הציג את ההפניה לקנאביס.

לעניין זה אציין כי, עיון במסמכים הרפואיים, מעלה כי הרופא אכן שקל הפניית התובע לקבלת טיפול בקנאביס רפואי בעקבות הכאבים מהם סבל (מוצג 6, עמ' 41 לתצהיר). יחד עם זאת, אין כל זכר במסמכים הרפואיים המאוחרים לטיפול כלשהו בקנאביס בזיקה לתאונה.

לתובע הוענק רישיון לשימוש בקנאביס לראשונה מיום 31.10.2023 עד ליום 27.4.2024; הרישיון הוארך מיום 29.10.2024 עד 23.10.2025.

התובע צירף לכתב התביעה שתי קבלות בלבד וטען שאלו נוגעות לרכישת הקנאביס (עמ' 131+132) – אחת מיום 2.11.2022, והשנייה מיום 30.11.2022 – כלומר טרם קבלת הרישיון.

התובע צירף מסמך מודפס הערוך על ידו (עמ' 130) עם ציון התאריכים בהם רכש קנאביס ומה עלותו, אך לא הביא כל אסמכתא לתמיכה ברכישת הקנאביס במועדים ובסכומים אלה.

עוד עותר התובע לפיצוי בסך של 10,000 ₪ עבור נסיעות לעבר, וזאת בהתחשב בהוצאות הנסיעה שנדרשו לצורך קבלת הטיפולים הרפואיים. לטענת התובע, בעקבות הפגיעה הוא נמנע משימוש בתחבורה ציבורית ונאלץ להיעזר ברכבה הפרטי של בת זוגו וכן בנסיעות במוניות (סעיף 21 לתצהיר). לטענת התובע, הוא יזדקק לנסיעות מרובות אף בעתיד. נוכח השפעת נכותו על ניידותו, התובע עותר לפיצוי גלובאלי על סך 7,500 ₪ עבור נסיעות לעתיד.

בהקשר זה, אציין כי בניגוד לנטען בתצהיר, התובע העיד בחקירתו הנגדית כי כיום פחתו נסיעותיו שכן הוא לא נדרש לקבל טיפולים באופן עקבי. כמו כן, אין בידי התובע קבלות המשקפות את הוצאות הנסיעה (ש' 22-34, עמ' 17 לפרוטוקול).

הלכה פסוקה היא כי יש להוכיח קיומו ושיעורו של נזק מיוחד. מקרה בו השתכנע בית המשפט כי הוכח קיומו של נזק, כי אם יש קושי להעריך את שיעורו בדייקנות, רשאי הוא במסגרת שיקול דעתו לפסוק סכומים על דרך האומדנה (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי (נבו 2.12.1997)).

לאור האמור, אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה על דרך האומדנה סך של 10,000 ₪.

סוף דבר

לאור כל המקובץ לעיל, אני פוסקת לטובת התובע פיצויים, כדלקמן:

• הפסד השתכרות לעבר 80,000 ₪

• הפסד השתכרות לעתיד 262,202 ₪

• הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות42,775 ₪

• כאב וסבל 70,000 ₪

• עזרת הזולת לעבר ולעתיד10,000 ₪

  ו. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד10,000 ₪

  ______________________________________________________

  סה"כ474,977 ₪

   

מהסכום הנ"ל יש להפחית 15% בגין אשם תורם, לפיכך סכום הפיצוי יעמוד על סך 403,730 ₪.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 403,730 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 96,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשפ"ו, 18 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.