פס"ד במחלוקת בין אחיות בעניין זכויות בנחלת הוריהן המנוחים

לפני מחלוקת בין אחיות בעניין זכויות בנחלת הוריהם המנוחים.

הנתבעת מונתה כדין "בן ממשיך" והזכויות בנחלה הועברו על שמה לאחר מות ההורים, בעוד האב המנוח ציווה בצוואתו את בית המגורים הבנוי בנחלה, לתובעת.

במסגרת תביעה אחת, עתרה התובעת ל"פירוק שיתוף" בנחלה, בהסתמך על צוואת האב המנוח, ובמסגרת התביעה השניה – עתרה הנתבעת לסילוק ידה של התובעת מבית המגורים.

תמצית העובדות הצריכות לעניין:

1. התובעת והנתבעת אחיות, שתיים מבין שבעת ילדיהם של ש' וא' *** ז"ל (להלן: "המנוחים"). המנוחים היו בעלי זכויות של בר רשות במשק 65 במושב **** (להלן גם "המשק" או "הנחלה").

2. האם המנוחה הלכה לבית עולמה בשנת 2009, ובשנת 2013 הועברו מלוא הזכויות במשק על שם האב המנוח.

3. ביום 24.2.2014 מונתה הנתבעת כ"בן ממשיך" ורישומה הושלם במוסדות המיישבים (בסוכנות וברמ"י ר' תע"צ מיום 16.4.24 חתומה ע"י ס' ראש צוות חוזים לדורות).

4. ביום 17.04.20 נפטר האב המנוח, וביום 13.7.22 הועברו מלוא הזכויות בנחלה על שם הנתבעת.

5. התובעת מתגוררת מזה מספר שנים בבית המגורים העיקרי בנחלה (בית ההורים המנוחים), ואילו הנתבעת מתגוררת במבנה נוסף הקיים בנחלה. השטחים  החקלאיים של הנחלה מוחזקים על ידי אחיהן של הצדדים (להלן: "א.מ.").

6. ביום 27.5.2019 מספר שנים לאחר רישומה של הנתבעת כ"בן ממשיך", ערך האב צוואה.

7. במסגרת הצוואה הורה המנוח כי הנחלה תפוצל באופן הבא: את המשק ואת מכסת הביצים ציווה לנתבעת. לתובעת ציווה את בית ההורים הבנוי בנחלה, בשטח של עד 500 מ"ר בתחום הנחלה, ולאח א.מ. ציווה את זכות השימוש באדמות החקלאיות, מכסת המים, והזכויות במבנים חקלראיים הקיימים בשטח הנחלה. כן הורה כי המשק יישאר בידי בני המשפחה ולא יועבר או יימכר לאדם זר.

8. האב המנוח הלך לבית עולמו ביום 17.4.20 וביום 6.8.20 ניתן צו קיום לצוואתו.

9. בין בני המשפחה נוהלו הליכים קודמים, ובכללם צו הגנה שהגיש האב המנוח כנגד התובעת, ביום 13.7.2016 (ה"ט 26780-07-16), ותביעה שהגישה הנתבעת לה קדמה בקשה לצו מניעה זמני, במסגרתה עתרה להפסקת עבודות שביצעה התובעת בבית בנחלה, ללא היתר בניה, דבר הפוגע ביכולתה של הנתבעת לקבל רישום סופי של הנחלה, בהיותה בן ממשיך. התביעה נמחקה לבקשת הנתבעת (היא התובעת באותו הליך), ביום 24.10.22 (תמ"ש 26542-02-22), לאחר שהודיעה כי השלימה את העברת הזכויות על שמה בסוכנות וברמ"י.

10. ביום 18.1.24 הגישה התובעת את התביעה שבכותרת, במסגרתה עתרה ל"פירוק השיתוף" בנחלה, בדרך של פיצול מגרש למגורים, של השטח עליו בנוי הבית בו היא מתגוררת.

11. בנסיבות אלה ונוכח הוראות הצוואה המורות על פיצול הנחלה (בעייתיות שצויינה כבר בתמ"ש 26542-02-22), צורפו רמ"י, הסוכנות יהודית, האגודה השיתופית והאח א.מ. כצד להליך.

12. ביום 13.3.24 הגישה הנתבעת מצידה תובענה לסילוק ידה של התובעת מהנחלה (תמ"ש 30239-03-24).

13. ביום 12.5.24 התקיים דיון והתיק נקבע להוכחות, לאחר הגשת סיכומי הצדדים וסיכומי תשובה בשלה העת להכרעה.

     

     

    תמצית טענות התובעת: 

14. לטענת התובעת היא זכאית למגרש בן 500 מ"ר עליו מצוי בית המגורים, ולפירוק שיתוף בדרך של פיצול המגרש מהנחלה.

     

15. עוד טענה כי רישום הזכויות על שם הנתבעת במשק הינו "רישום טכני" בעקבות פטירתו של האב שאינו משקף את ההסכמות המשפחתיות. בסיכומים הדגישה כי על אף שאין הסכם בכתב, מהתנהגות הצדדים משך עשרות שנים עולה במפורש כי רישומה של הנתבעת כ"בת ממשיכה" היה כפוף לזכויות התובעת ולזכויותיו של א.מ..

     

16. לטענתה צוואת האב המנוח מבטאת את ה"הבנה המשפחתית" בדבר טיבו הטכני של הרישום,  ואת  המציאות רבת השנים, אותה ביקש  האב המנוח לשמר  גם לאחר אריכות ימיו. בסיכומים נטען כי עוד בחייהם של ההורים העניקו את הזכויות במשק לשלושת האחים, אולם משלא ניתן היה לרשום את הבן א.מ. כ"בן ממשיך", נרשמה הנתבעת באופן טכני בלבד.

     

17. התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבעת הודתה בזכויות התובעת עוד בהליך הקודם, שכן הצהירה כי נקבע בצוואה שהתובעת תקבל את בית ההורים הנמצא בהנחלה. בסיכומים טענה כי הודאת הנתבעת מהווה הודאת בעל דין אשר יוצרת השתק שיפוטי ומניעות.

     

18. עוד טענה בסיכומים, כי הנתבעת וא.מ. ניסו להשתלט על המשק, תוך הפעלת "סיכול ממוקד" במטרה לסלקה מביתה. הדברים הגיעו אף לידי תקיפה פיזית מצד א.מ. כלפי התובעת, ולאחר שהוציאו את האב המנוח מביתו והחתימו אותו על תביעה שקרית נגד התובעת (ה"ט 26780-07-16), הכין האב המנוח תוכניות חלופיות לפיצול המגרש ובהמשך ערך את הצוואה.

     

19. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת כי היא מתגוררת בנחלה משנת 2006-7 וקבעה בה את מרכז חייה, טיפלה בהורים והשקיעה מאות אלפי שקלים בהשבחת הבית והחצר בידיעה שהם שלה.

     

20. לפיכך עתרה התובעת להסדיר את זכויותיה בהתאם לנהלי רשות מקרקעי ישראל בדרך של פיצול המגרש בן 500 מ"ר עליו מצוי בית המגורים, כאשר היא תישא בעלויות הפיצול והסרה של שימוש חורג במגרש שיפוצל. לקידום הפיצול צרפה חוות דעת שמאית, ועתרה למינוי כונס נכסים לשם ביצוע הפיצול.

     

     

    תמצית טענות הנתבעת: 

     

21. לטענת הנתבעת יש לדחות התביעה בהעדר עילה, שכן על פי דיני המקרקעין טיב זכויות בר הרשות אינן חלק מהעיזבון ואינן ניתנות להורשה.

     

22. לטענתה הוראות הסכם המשבצת גוברות על צוואת האב, ועל כן לא ניתן היה להעניק לתובעת כל זכות בנחלה לרבות זכות מגורים. משהושלם מינוי הבן הממשיך, הוראות הצוואה בנוגע לנחלה אינן רלוונטיות. בסיכומים הדגישה כי אין מחלוקת ביחס לתוכן צוואת האב וכי האב אכן ביקש בצוואתו להוריש לתובעת את הבית העיקרי, אך אין לכך תוקף מעשי לאור המינוי כבת ממשיכה, ולאחר מינויה והסתמכותה על מינוי זה לא היתה עוד להוריה זכות לעשות כל שינוי בזכויות הנחלה, לבטח לא להעניק חלק מהזכויות בנחלה לצד ג' והקנייה כזו ככל שהיתה בטלה ומבוטלת.

23. פירוק שיתוף יכול להיעשות בין בעלי זכויות ואילו לתובעת אין כל זכות.

24. הזכויות בנחלה הועברו לנתבעת בהיותה "בן ממשיך" ללא כל קשר להוראות הצוואה ואין מדובר ברישום טכני אלא בזכות מהותית, כאשר מינויה כ"בן ממשיך" היה על דעת האב והאחים, וזאת שנים לפני עריכת הצוואה.

25. טענת התובעת בנוגע להסכמה משפחתית, נטענה לראשונה בדיון מיום 12.5.24, ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. עוד לטענתה בכתב התביעה נטען כי קיימת הבנה משפחתית ובתצהיר נטען כי מדובר בהסכם פנים משפחתי.

26. משהנתבעת בעלת הזכויות הבלעדית, כל הנעשה בנחלה נעשה ברשותה ובהסכמתה בלבד ודי בכך לסילוק התובענה על הסף. הנתבעת מתנגדת לפיצול הנחלה אשר יפגע בקניינה, ויגרע מזכויותיה.

27. הנתבעת הקימה ביתה בנחלה וטיפלה במסירות בהורים בשנותיהם האחרונות, בעוד שהתובעת שבה לישראל בשנת 2016 לבית האב, תוך כדי מירור בלתי פוסק של חייו וכראייה הוציא האב צו הגנה כנגדה. זאת על אף שבבעלותה שתי דירות ב*** אותן היא משכירה.

    בסיכומים טענה כי הוראות הצוואה אינן מתיישבות עם היחסים שהיו לתובעת עם האב ולהערכתה התובעת כפתה עליו את כתיבת הצוואה כפי שנכתבה. אמנם במסגרת ההליך קודם התייחסה הנתבעת לקיומה של הצוואה ולתוכנה אך אין בכך להוות הכרה בזכותה של התובעת מכוח הצוואה. כמו כן טענה כי משהליך קודם נמחק לא נוצר השתק שיפוטי או מניעות והבהירה ביחס לדבריה כי האמירה "נקבע פעם נוספת" מתייחסת למינוי הנתבעת כבת ממשיכה ולא להעברת בית ההורים על שם התובעת.

     

    התביעה לסילוק יד:

28. ביום 13.3.24 הגישה הנתבעת תובענה לסילוק ידה של התובעת מהנחלה.

29. לטענת הנתבעת, התובעת מתגוררת בבית העיקרי בנחלה שלא כדין תוך הפרת כללי הסכם המשבצת, וממררת את חיי הנתבעת ומשפחתה. עוד נטען כי התובעת משתלטת על מבנים בנחלה והוסיפה תוספות ללא היתר לבית העיקרי בנחלה. עוד טענה הנתבעת, כי האב המנוח ביקש שהתובעת תעזוב את הבית ואף שיתף בכך את כלל ילדיו. עם זאת בשל אופיה הקשה, ניתנה לתובעת רשות שימוש חינם בביתו אשר פקעה עם פטירת האב.

30. התובעת טענה מצידה, כי מכתב ההגנה שהגישה רמ"י עולה כי בניגוד לטענת הנתבעת, רמ"י לא דרשה דבר לגבי מבנה מגוריה של התובעת, אלא הדרישה התייחסה להסדרת שימושים חורגים במבנים החקלאיים. הנתבעת בחרה "לפתור" את הדרישה בהצהרה כוזבת לפיה המבנים האלה "הועתקו" מחוץ לישוב. לטענתה, הליך זה נועד לגזול ממנה את ביתה "כבשת הרש" שקיבלה מההורים ומהווה הפרה בוטה של ההסכם המשפחתי והוראות הצוואה.

     

     

     

    עמדת הנתבע 2:

31. הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה, אם כי צרף תצהיר מטעמו התומך בגרסת הנתבעת, לפיו מינוי בן ממשיך גובר על צוואה, השימוש שלו במשק החלקאי נעשה ברשותה של הנתבעת ובהתאם להסכם שנערך ביניהם. כמו כן התכחש להסכם משפחתי שיאפשר זכות פיצול.

     

    עמדת הסוכנות היהודית:

32. בהתאם לעמדת הסוכנות היהודית, הזכויות הקנייניות והחוזיות במקרקעין מוסדרות בהסכם תלת צדדי בין רמ"י, הסוכנות והאגודה, כאשר זכויות חברי האגודה בנחלות במושב הן זכויות בר רשות הנקבעות בהתאם להוראות החוזה המשולש. ניהול משבצת **** נמסר ע"י הסוכנות יחד עם רמ"י לאגודה והיא זו אשר מעניקה לחבריה את זכות השימוש בנחלות.

33. עוד הובהר כי בהתאם לרישומיה, בעלת הזכויות הרשומה בנחלה 65 ב**** הינה הנתבעת לאחר שקיבלה את הזכויות כבת ממשיכה מאביה המנוח.

34. הובהר כי הסוכנות אינה צד לסכסוך המשפחתי, אין לה כל עמדה לגביו לרבות בשאלת פיצול הנחלה, ולפיכך הותירה את ההכרעה לשק"ד ביהמ"ש.

     

    עמדת רשות מקרקעי ישראל :

35. רמ"י הבהירה כי בכל הנוגע לפיצול מגרש מגורים מהנחלה – הרשות מותירה את ההכרעה לשק"ד ביהמ"ש בכפוף לכך שאם יוחלט על פיצול כאמור, הדבר יתבצע בהתאם להחלטות ונהלי הרשות.

36. עוד הובהר כי הזכויות בנחלה רשומות על שם הנתבעת מיום 13.7.2022 מכוח מינויה כבת ממשיכה בהתאם להוראות הסכם המשבצת בדבר העברת הזכויות בנחלה לאחר פטירת בר הרשות.

37. נטען כי האב המנוח התחייב לפעול להסדרת המבנים אשר נבנו בנחלה ללא היתר, ולאחר פטירתו בטרם הועברו הזכויות ע"ש הנתבעת, דרשה הרשות מהנתבעת לפעול להסדרת השימושים שנבנו בנחלה ללא אישור. כמו כן צויין כי במועד העברת הזכויות לנתבעת (13.7.22), אישרה הרשות עסקה למטרת מגורים לעובדים זרים ונחתם חוזה הרשאה.

38. עוד צויין בעניין זה כי ביום 15.3.23 (יומיים לאחר הגשת התביעה לסילוק יד) פנתה הנתבעת לרשות לבטל את עסקת ההרשאה, בטענה כי משרד החקלאות לא אישר את הקמת המבנה וכי המבנה הועתק למיקום מחוץ לישוב (רמ"י ציינה כי בשל המצב הבטחוני טענה זו טרם נבחנה על ידה. פנייה נוספת של הנתבעת בעניין זה הוגשה לרשות ביום 30.6.24 ר' עדכון רמ"י מיום 25.8.24).

39. הרשות מכחישה מחמת העדר ידיעה את הטענות ביחס להסכמות פנים משפחתית בנוגע לפיצול מגרש המגורים מהנחלה והובהר ביחס להסכמות אלה כי הן אינן מחייבות אותה.

40. הרשות מכחישה את הטענה לפיה התובעת והנתבעת מהוות שותפות בנחלה, משהדבר מנוגד לעיקרון הידוע האוסר על פיצול נחלות חקלאיות. הובהר כי מדובר בקונסטרוקציה משפטית שגויה.

41. כמו כן הובהר כי לא ניתן לקיים כלשונה את צוואת האב המנוח מאחר והיא מנוגדת לעיקרון האוסר על פיצול נחלה חקלאית. הרשות הבהירה כי היא אינה כפופה להוראות צוואת המנוח.

42. אשר לסעד המבוקש, הובהר כי ככל שבית המשפט יורה לפצל את מגרש המגורים מהנחלה, הרי שעל הדבר להתבצע בהתאם להחלטות ונהלי הרשות.

    עמדת האגודה:

43. כתבי הטענות הומצאו לאגודה (ר' אישור מסירה מיום 21.3.24).

44. האגודה נמנעה מלהגיש עמדה מטעמה, ומשמעות הדברים היא כי זו הותירה את ההחלטה לשק"ד בית המשפט ויהא עליה לפעול בהתאם להוראות פסק הדין.

     

    דיון והכרעה:

45. אין חולק כי הנתבעת היא בעלת הזכויות הרשומות בנחלה, כי מונתה כדין כבת ממשיכה עוד בשנת 2014 וכי הזכויות הועברו אליה בהתאם להוראות ההסכם המשולש עם פטירת האב.

46. מאחר שזכויותיה של התובעת בבית המגורים בנחלה, נקבעו בצוואת האב המנוח, יש להידרש תחילה להוראות הצוואה:

     

    הוראות צוואת האב המנוח:

47. כאמור, ביום 27.5.2019 חתם האב המנוח על צוואה בעדים.

48. בסעיפים 4-5 לצוואתו קבע המנוח כדלקמן:

     

    "4א. ל*** (נתבעת) ת.ז. **** אני מצווה ומוריש את הנחלה משק חקלאי מס' 65 במושב ****, על כל זכויותיו לרבות ובעיקר מכסת העופות להטלה כפי הרשומה במועצה לענף הלול על שמי, וכן בהתאמה וכאמור בהסכם בן ממשיך הקיים, והתנאים הקבועים בו.

    ב. ל*** (תובעת) ת.ז. ****, אני מצווה ומוריש את הבית בו היא מתגוררת יחד עמי, בשטח של עד 500 מ"ר בתחום הנחלה מס' 65 במושב ****, כולל המטלטלין המצויים בו.

    ג. לא.מ., ת.ז. ***, אני מצווה ומוריש את זכות השימוש הבלעדי בכל האדמות החקלאיות אשר ברשותי ובהקשר לנחלה מס' 65 ב****, אותם א.מ. מעבד ומתחזק, לרבות מכסת המים הקיימת והרלוונטית עבורם. עוד אני מצווה ומוריש לא.מ. את כל הזכויות במבנים הקיימים בשטח הנחלה כגון: סכככות, בית קירור וחמישה מבנים קיימים (4 למגורי העובדים ויחידת מגורים נוספת). כל המבנים והסככות הנ"ל מתופעלים ומתוחזקים ע"י א.מ. על דעתי והסכמתי המלאה, כאמור בייפוי כוח הנוטריוני שלי ושל א' ז"ל לטובת בני א.מ..

    ...

     

    5.הננני מצווה כי המשק והנחלה הנ"ל, לא תימכר ולא תעבור לאדם זר, אלא תתוחזק ותנוהל ע"י מי מבני המשפחה. אם וככל שיידרש למכירת המשק מכל סיבה שהיא, המשק יימכר אך ורק לאחד מבני המשפחה".

     

    הזכויות בנחלה ועיקרון העדר פיצול הנחלה:

49. אין חולק כי הוראות הצוואה סותרות את העיקרון הידוע לפיו נחלה איננה ניתנת לפיצול. בצדק הבהירה רמ"י כי היא איננה כפופה להוראות הצוואה וכי הן אינן מחייבות אותה.

50. כפי שהבהרתי בתמש (צפת) 18872-07-22 ל.ש נ' ס, זכויות של בעל זכויות בנחלה הן של "בר רשות", וכל פעולה בנחלה, צריכה להיעשות ע"פ הוראות הסכם הרישיון, הוא הסכם המשבצת התלת צדדי.

51. זכויות בר-הרשות במשק, יונקות חיותן מההסכם המסדיר זכויות אלו, הוא ההסכם המשולש.

52. מדיניות רמ"י שלא לפצל משקים חקלאיים, ולהמשיך תפקודה של הנחלה כיחידה חקלאית משקית אחת, על מנת לשמר הן את כושרם החקלאי והן את המבנה החברתי של האגודות השיתופיות, ידועה, ובאה לידי ביטוי, בהגבלות שונות על עבירות הזכויות הן בחיים והן לאחר אחרית ימים.

53. כפי שעולה מעמדת הסוכנות ומעמדת רמ"י - בין רמ"י, הסוכנות היהודית לארץ ישראל והאגודה, נחתם הסכם שכירות (להלן: "הסכם המשבצת" / "ההסכם המשולש"). ההסכם מיום 14.11.93 צורף לכתב ההגנה של הנתבעת.

54. הסכם זה נועד להסדיר את החזקה במקרקעין אותם קיבלה האגודה השיתופית.

55. במסגרת ההסכם המשולש, רמ"י (המנהלת על פי דין את הקרקע), היא זו אשר מחכירה את הזכויות בקרקע, לסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית מוגדרת כ'מיישבת' בחוזה המשולש. הסוכנות, החוכרת את הזכויות בקרקע, מעניקה למושב זכויות של בר - רשות, והאחרון מחלק את זכויות ברי הרשות בין חברי האגודה. החוזה בין רמ"י הסוכנות והמושב, מתייחס לקרקע ספציפית, הנקראת "משבצת" (ר' הדברים שכתבתי בהרחבה בתמ"ש (צפת) 17670-05-20 פלונית נ' ש' ק' (18.11.2021) ובתמ"ש (צפת) 4385-03-20 מ.ח נ' ר. (17.10.2023).

56. ע"פ אישור זכויות מיום 27.2.22 שצרפה רמ"י לעמדתה, המנוח בלבד היה רשום כבעל הזכויות בנחלה (אלה הועברו אליו במלואן לאחר מות אשתו). מאחר שהנתבעת מונתה כ"בן ממשיך" לאחר פטירתו הועברו לאיה הזכויות בנחלה ר' אישור זכויות מיום 18.3.24 שצורף לעמדת רמ"י.

57. זכויות אלה של המנוח הן זכויות של "בר רשות", אשר אינן חלק מעיזבונו ואינן ניתנות להורשה. העברת הזכויות במשק לאחר מות חבר האגודה, נעשית ע"פ הוראות הסכם הרישיון, הוא הסכם המשבצת התלת צדדי.

58. לא אחת נפסק כי "הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה (ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868, 871 (1996); ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית-עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ, (3.10.2017), בע"מ 7861/17 פלוני נ' פלוני 18.11.18, עמ"ש (ת"א) 33450-11-18 פלונית נ' פלוני 7.4.20).

59. כן נפסק כי בר רשות בקרקע רשאי להעביר את זכותו בה כפוף להסכם הרישיון, ואת תנאי ההעברה יש לבחון בכל מקרה לגופו (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477, 481 (1991)).

60. הוראות ההסכם המשולש במקרה של פטירת חבר האגודה:

    • סעיף 20 ה להסכם המשולש קובע כדלקמן:

       

      "במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב ביישוב תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגורה על פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר ועניין:

      (1) במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב, יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה-1965.

      (2) על אף האמור לעיל, אם ניתנו עד לתאריך חתימתו של חוזה זה אישורים או התחייבויות בכתב של המיישבת כלפי חבר אגודה או מתיישב בישוב, בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה שלו לאחד מילדיו ששמו ננקב במפורש – תימסרנה הזכויות הנ"ל בנחלה, לאחר פטירתו של אותו חבר אגודה או מתיישב בישוב, בהתאם להתחייבות המישבת כלפיו ..."

       

      • סע' 20 ה להסכם המשולש נועד למלא אחר מדיניות רמ"י שלא להסכים לפיצולם של משקים חקלאיים, וזאת על מנת לשמר הן את כושרם החקלאי והן את המבנה החברתי של האגודות השיתופיות (ר' ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2) 419). בע"מ 1813/18 פלוני נ' פלוני (23.06.19).

         

      • כך, נפסק בתמ"ש 29906-10-12, מפי כב' השופט ניצן סילמן, כי מדיניות מניעת פיצול הנחלות היא אשר הביאה ליצירת מוסד "הבן הממשיך":

         

        "ככלל, קיימת מדיניות במנהל מקרקעי ישראל, אשר מטרתה למנוע פיצול הנחלה והמשך תפקוד המשק כיחידה חקלאית משקית אחת; מדיניות זו מביאה לכך כי הזכות להעביר את המשק, בין בחיים ובין לאחר פטירה, תוגבל; מדיניות זו הביאה לכך כי ב'חוזים משולשים' רבים, קיימים סעיפי הגבלת עבירות, המונעים העברת זכויות בר הרשות מהחבר לאדם אחר, זאת הן בחייו של החבר והן לאחר מותו. נושא זה נדון בהרחבה בפרשת ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ (3), 868. (והדיון הנוסף בעקבותיו). ודוק- מדיניות מניעת הפיצול, היא שהביאה לעולם את יצירת מושג ה"בן הממשיך"- לא חלוקה בין אחים עפ"י דיני הירושה, אלא העברה לבן אחד אשר ימשיך להפעיל את המשק".

         

      • ההוראות שפורטו בסעיף 20ה קובעות מדרג של העברת זכויות בר הרשות של חבר האגודה או המתיישב בישוב אשר הוראות ההסכם המשולש חלות עליו. בהתאם להוראות ההסכם זכויות החבר יעברו לבן זוגו שנותר בחיים; באין בן זוג יעברו הזכויות לבן ממשיך; באין בן זוג ובן ממשיך יעברו הזכויות בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה.

      • במקרה זה יושמה ההוראה שנקבעה בסעיף 20ה (1) להסכם המשלוש לפיו "באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת".

         

61. ודוק: מעת שהסתיים הליך רישום הבן הממשיך במוסדות המיישבים, רישום זה מגביל את עבירותה של הנחלה, ואין עוד חירות לבעלי הזכות (הם ברי הרשות) לפעול לשינוי הזכויות בנחלה ללא הסכמת הבן הממשיך, לרבות בדרך של צוואה. כך, אין הם רשאים למכור את הנחלה בחייהם, ללא הסכמתו של הבן הממשיך, אין הם רשאים לבטל את המינוי ללא הסכמה או אישור שיפוטי מתאים ואין הם רשאית לצוות לבן אחר את הנחלה במסגרת צוואה, כאשר ציווי זה סותר את מינוי הבן הממשיך.

62. בבע"מ 3872/14פלונית נ' פלוני(8.9.2014) נדונה הוראת צוואה במסגרתה ציוותה המנוחה את הזכויות לביתה, על אף העובדה כי בן אחר מונה כבן ממשיך, ומינויו אושר ע"י המוסדות המיישבים. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה הזוכה בצוואה, תוך שהוא מדגיש כדלקמן: "אכן, על פי הצוואה בנידון דידן נראה, כי רצון המנוחה – לפחות זה המאוחר – היה כי תעבורנה הזכויות במשק למבקשת, חרף מינויו של המשיב 1 כבן ממשיך, תוך פיצול כך שהמשיבים יוכלו להמשיך ולהתגורר בביתם. ... דא עקא, וכפי שיפורט להלן, "הרכבת נסעה", והמנוחה ביקשה להוריש מה שכבר לא היה בידה להוריש. ...בענייננו כאמור, אין הזכויות במשק נכללות בעזבון המנוחה, תהא פרשנות צוואתה אשר תהא, והזכויות בו אינן ניתנות להעברה בירושה – "אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו".

63. בפרשת ברמלי (ע"א 3836/93עמוס ברמלי נ' ד' ברמלי (1996)‏‏ נדון מקרה בו ההורים שהיו בני-רשות במשק, מינו את המשיב כבן ממשיך, והמינוי אושר במוסדות המיישבים. ההורים התגרשו ומלא הזכויות במשק עברו ע"ש האם. לאחר שהאם נפטרה, נכנס המערער לגור בבית המגורים של אמו ואף פתח נגרייה במבנה הלול שהיה במשק. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי "ניתן אם כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירן לחבריה בהגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא ייכללו בעיזבונו של החבר. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין עוד ממה שניתן להם בהסכם המשולש. מכאן שעל-פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעיזבונה של האם, ואינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. זכויות אלו יעברו אפוא לבן הממשיך על-פי הקבוע בהסכם המשולש. בענייננו אין מחלוקת שהבן הממשיך הוא ד' - המשיב בערעור זה" בית המשפט קיבל את הערעור שכנגד והורה על פינוים ועל סילוק ידם של המערער מהמשק. הבקשה לדיון נוסף נדחתה (דנ"א 8248/96עמוס ברמלי נ' ד' ברמלי(11.2.1997))

64. כן ר' הדברים שנפסקו מפי חברי כב' השופט רן ארנון בתמ"ש (משפחה ק' שמונה) 3858-07-23מ' ג' נ' צ' א' ג'(30.10.2025)‏‏ שם לאחר שהושלם מינוי הבן הממשיך, נקבעו הוראות סותרות בצוואה: "ייאמר המובן מאליו: הנחלה אינה נכס עזבוני ומטעם זה בלבד לא ניתן לקבוע זכויות ביחס לנחלה מכח צוואה. כך נקבע בסעיף 20.ה. להסכם המשולש כי זכויותיו של חבר האגודה הן זכויות בר רשות שאינן חלק מעזבונו. רוצה לומר, ש' נתן בצוואתו הוראות ביחס לנכס שאינו חלק מעזבונו ואין הוראות הצוואה הופכות נכס שאינו חלק מהעזבון לנכס עזבוני. בית המשפט העליון עמד על כך במספר רב של פסקי דין, כך למשל נפסק בבע"מ 3872/14 "בענייננו כאמור, אין הזכויות במשק נכללות בעזבון המנוחה, תהא פרשנות צוואתה אשר תהא, והזכויות בו אינן ניתנות להעברה בירושה".

65. במקרה זה הושלם רישום הבן הממשיך, עוד בחיי בר הרשות. לפיכך, ע"פ הסכם המשבצת, עם פטירת בר הרשות, בהעדר בן זוג, מלוא הזכויות בנחלה עוברות לבן הממשיך, ואין בעל הזכות רשאי לגרוע מזכויות אלה של הבן הממשיך בדרך של הוראות בצוואה.

66. הפסיקה אמנם הכירה באפשרות העברת זכויות של בר רשות במסגרת צוואה (בעניין זה ר' הדברים שכתבתי בהרחבה בתמש (צפת) 17670-05-20 פלונית נ' ש' ק', ואולם המקרים שהוכרו בפסיקה, בהם התאפשרה העברת זכויות של בר רשות בנחלה, בדרך של קביעת בעל הזכות בצוואה – היו אך ורק מקום בו נקבע בעל זכות אחד במלוא הזכויות בנחלה על כל חלקיה ובכפוף להעדר פגיעה בבן הזוג.

67. כך, בבע"מ 1813/18 פלוני נ פלוני 23.6.19 ניתן תוקף לרצונה של המנוחה כפי שצויין בצוואה למכור את המשק ולחלק את התמורה בחלוקה שפורטה בצוואה, כאשר בית המשפט העליון חזר והדגיש כי זכויותיו של בר רשות בנחלה ניתנות להעברה, לרבות בדרך של הורשה, כך נקבע כי בר רשות רשאי להורות בצוואתו על מכירת הנחלה וחלוקת התמורה בין מוטבי הצוואה, דבר המתיישב עם עקרון מניעת פיצול נחלות ועם עקרון העל של קיום רצון המת, וכי אפשרות זו מתיישבת עם המגמה בפסיקה לחזק את המעמד המשפטי של זכויותיו של בר הרשות והאוטונומיה שלו בקביעת הזכאים להמשיך ולהחזיק בזכויותיו לאחר מותו.

68. בבע"מ 7861/17 הנ"ל נקבע כי חוק הירושה הקנה עדיפות להוראות צוואה על פני הירושה על פי דין, ועדיפות זו קיימת גם לעניין העברת זכויות של בר רשות מכוח סעיף 20(ה)(1). בין היתר, נקבע כי "ראשית, לחריג לעדיפות האמורה אין עיגון לשוני בחוק הירושה ובחוזה המסגרת. שנית, קיום רצון המוריש (ובענייננו: ההעדפה של בר הרשות למי להעביר את זכותו) מתבטא בירושה על פי צוואה וגובר על ברירת המחדל שבירושה על פי דין. שלישית, הכפפת סעיף 114 להוראות צוואה מדגימה את עדיפות הירושה על פי צוואה גם בקשר אליו. כך, נקבע כי אם בר רשות קבע בצוואה זוכה אחד במשק, אותו יורש על פי צוואה עדיף על פני כל היורשים על פי דין, עוד נקבע כי סעיף 114 מסדיר הקצאה של נכס מסוים בעיזבון בין היורשים. על כן אם יש יורש אחד, אין צורך בהקצאה מיוחדת ואין תחולה לסעיף.

69. עוד בעניין זה ר' הדברים שנפסקו מפי חברתי כב' השופטת פאני גילת כהן בת.ע. (ק"ג) 17466-01-13 פלוני נ' אלמוני ואח' (16.8.15), שהתייחסה לסעיף 20 ה להסכם המשולש הקובע כי זכויות בר הרשות אינן חלק מהעזבון, ובין היתר ציינה כי "הגדרת הזכויות במשק כנכס חוץ עזבוני אינה מפקיעה את האפשרות העומדת לרשות בעל הזכויות לבקש במסגרת ובאמצעות צוואתו להגדיר זהותו של מי שזכויות אלו תעבורנה אליו לאחר פטירתו". בהמשך ציינה כי "ככל שהדבר איננו עומד בסתירה להוראות ההסכם המשולש ו/או לחוק הירושה, אין להרחיק לכת עד כדי כך ולהתייחס לצוואה הנערכת בידי חבר אגודה שהוא בר רשות במשק בנוגע לזכויותיו אלה כקליפת השום ולהתייחס אליה כחסרת תוקף ו/או כחסרת משמעות. הרציונל שבבסיס המסקנות דלעיל, הינו מציאת שביל הזהב המחבר בין עקרון- העל בדיני הירושה לפיו מצווה לקיים את דברי המת ואת רצונו, ובין כיבוד הוראותיהם של ההסכם המשולש ושל חוק הירושה".

70. לסיכום נקודה זו: ככל שאין סתירה בין ההוראות הקבועות בצוואת אדם שהוא בעל זכויות של בר-רשות במשק חקלאי בנוגע לזכויות אלו ובין ההגבלות הקיימות בהסכם המשולש, בנהלי רמ"י או בחוק הירושה, יש לקיים את רצונו כפי שהוא משתקף בצוואתו.

71. ובהתאמה - במקרים בהם יש סתירה בין הוראות הצוואה לבין ההסכם המשולש – הוראות ההסכם המשולש גוברות, שכן ברי כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ואין להכפיף את רמ"י להוראות צוואה (שלעיתים, יש להודות, יצירתיות במיוחד).

     

     

    טענה לקיומו של הסכם פנים משפחתי:

     

72. התובעת ניסתה לטעון כי למעשה הוראות הצוואה עיגנו קיומה של הבנה משפחתית/הסכם משפחתי. ‏

73. בכל הנוגע להסכמים פנים משפחתיים במקרים של רישום זכויות בנחלה, כפי שציינתי בהרחבה בתמ"ש (משפחה צפת) 18872-07-22ל.ש נ' ס.מ (16.6.2024), ‏חרף מדיניות רמ"י לפיה נחלה אינה ניתנת לפיצול, ופעמים רבות בגלל מדיניות זו, נתקלים בתי המשפט לענייני משפחה לא אחת בהסכמים פנים משפחתיים שנועדו לפצל חלקים שונים בנחלה בניגוד להסכם המשולש, בין היתר מתוך רצון לחלק משאבים שונים בין בני המשפחה, ובאופן זה ליצור "איזון" מסויים ביניהם. אחת הדרכים לכך, הינה לרשום את הזכויות בנכס ע"ש אחד הילדים כאשר בהסכם פנימי נקבעת חלוקה שונה בין הילדים. במקרים אלה, רישום הזכויות ע"ש מי מהילדים אינו משקף את הזכויות במשק, אלא מהווה נאמנות.

74. בתמצית ייאמר כי בחוזה נאמנות, בשל יחסי האמון בין הצדדים, לעיתים קרובות הצדדים כורתים חוזה לא פורמלי ואינם מנסחים את טיב העסקה תנאיה ופרטיה כראוי. על מנת להתגבר על מכשולים אלו יש לפרש את אומד דעת הצדדים מתוך החוזה או הנסיבות, ללמוד את כוונתם מתוך העדויות והראיות.

75. כאשר עסקינן בנחלות, הסכמים פנים משפחתיים הוכרו לא אחת בפסיקה, ואף נאכפו כל עוד אין בהם כדי לפגוע בהסכם המשבצת, נהלי רמ"י והחלטותיה. דוגמאות לכך ר' המקרים שפרטתי בהרחבה בתמש 18872-07-22 הנ"ל.

76. ואכן, חרף המדיניות של הגורמים המיישבים (ורמ"י בראשם) בדבר אי פיצול נחלה וכן חרף הוראות ההסכם המשולש הקובע מגבלות על עבירות הנחלה, כאשר נמצאה סתירה בין הסכם פנים משפחתי להסכם המשולש, נאלץ בית המשפט לא אחת להגיע לפתרון ביניים מכוח דיני החוזים, תום הלב, דיני השתק ומניעות ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

77. בע"א 1662/99חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, נו(6) 295 (2002, נדון עניינם של אחים בעניין זכויות במשק אשר השתייך לאמם עד לפטירתה. באותו מקרה באותו היום נחתמו שני מסמכים: האחד תצהיר של האם שבו היא מבקשת למנות את אליהו לבן ממשיך כאשר הבהירה כי התצהיר ניתן כדי שאליהו יוכל לקבל את כל המגיע לבן ממשיך, ובאותו מעמד חתם אליהו על תצהיר ובו מצהיר: "ידוע לי שאמי התנתה את הסכמתה למינוי כבן ממשיך בתנאי שאסכים שלאחר אריכות ימיה וכשהיא לא תהיה בחיים אחי יחזקאל יבוא להתגורר – אם ירצה – ביחד עם משפחתו בביתה של אמנו ואני ביחד עמו נתחלק במשק החקלאי שהיא משאירה אחריה...". בהמשך נערך הסכם בין האם לבין המערער, ובו העבירה האם לו ולאשתו את הזכויות בבית המגורים.

78. כב' השופטת שטרסברג כהן (לעמדתה הצטרף כב' הנשיא ברק) קבעה כדלקמן:

    "מקובל עליי כי התחייבות האם כלפי אליהו והתחייבותה כלפי חזקיהו כוללות תנאי מפורש ומכללא בדבר הצורך באישור המוסדות המיישבים, אלא שלדעתי, היעדרו אינו מביא לבטלות ההסכמים. שלא כחברתי, סבורה אני כי הן להסכם הראשון והן להסכם השני יש נפקות משפטית בין הצדדים לו, אף שאין הם ניתנים לאכיפה ככל שהעניין נוגע לחזקיהו, אלא באישור המוסדות המיישבים. ההסכם הראשון הוא הסכם המכיל התחייבות תקפה של אליהו הן כלפי האם שמילאה את התחייבותה היא והן כלפי צד שלישי – חזקיהו. ההסכם השני הוא פועל יוצא של הסתמכות האם על ההסכם הראשון והיא המשך טבעי לו. לשיטתי, יש להפריד בין המערכת ההסכמית שבין בני המשפחה לבין זו החיצונית לה. ערה אני לכך כי כיום, על-פי המדיניות של המוסדות המיישבים, לא ניתן לפצל נחלה ולא ניתן לרשום על שם חזקיהו את דירת אמו המנוחה. אף-על-פי-כן אין לתת לאליהו פתחון פה לטעון כנגד ההסכם בין אמו לחזקיהו טענות הטומנות בחובן התכחשות להתחייבויותיו הוא כלפי אמו וכלפי צד שלישי, אחיו."

    ובהמשך -

    "מינויו של אליהו כבן ממשיך היה מותנה בהתחייבותו לחלוק את הנחלה עם חזקיהו. משקוים חלקה של האם בכך שעשתה את המינוי, מושתק אליהו מלתבוע את ביטולו של ההסכם השני, שהוא פועל יוצא של ההסכם הראשון, והוא למעשה התמורה שעל אליהו לתת כנגד מינויו שלו כבן ממשיך. אין בכך כדי לומר שההתחייבות כלפי חזקיהו ניתנת לאכיפה, שהרי היא תלויה בהסכמת צד שלישי, אבל ניתן לקבוע, וכך ראוי שייעשה, כי אליהו מושתק ומנוע מכוח ההסכם הראשון מלבקש להצהיר על בטלות ההסכם השני."

     

79. עוד על הסכמים פנים משפחתיים וההבחנה בין מערכת היחסים הפנים משפחתית לבין מערכת היחסים בין המוסדות המיישבים ר' הדברים שנפסקו בתמ"ש (משפחה טבריה) 58850-10-15 פלוני נ' פלונים (01.06.2020), ת"א (נצרת) 2214-12-14 מדלן שקיר נ' אבינועם שקיר, תמ"ש (טבריה) 15955-06-17 פלוני נ' אלמוני ותמ"ש (ירושלים) 58998-02-21 א' ש' נ' ד' ש'.

     

80. ויודגש: המועד הקובע לבחינת קיומה של הסכמה פנים משפחתית איננו מועד עריכת הצוואה אלא מועד רישומה של הנתבעת כ"בן ממשיך". זהו המועד לבחינת השאלה האם המינוי היה מותנה בתנאי, והיה כפוף לזכותה של התובעת בבית ההורים.

81. לטענת התובעת, רישומה של הנתבעת כבת ממשיכה היה על בסיס קיומה של הסכמה משפחתית, לפיה מדובר ברישום טכני בלבד, המותנה בהבטחת בית ההורים לתובעת והשטחים החקלאיים לאח א.מ..

82. אקדים אחרית לראשית ואומר כי במקרה זה התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח הסכם פנים משפחתי.

83. בכתב התביעה (סעיף 4) טענה התובעת כי צוואת האב מבטאת את ההבנה המשפחתית בדבר טיבו הטכני של הרישום. לראשונה נטען לקיומו של הסכם פנים משפחתי בישיבת קד"מ מיום 12.5.24 כאשר התובעת נשאלה ע"י בית המשפט בעניין קיומו של הסכם כאמור. הנתבעת בצדק התנגדה להרחבת חזית וטענה כי כלל לא נטען בכתב התביעה קיומו של הסכם פנים משפחתי (עמ' 1 ש' 10 ואילך).

84. הרחבת חזית נוספת נטענה בישיבת קד"מ מיום 12.5.24 לפיה הרישום של התובעת כבן ממשיך, היה מותנה בתנאי. בצדק התנגדה הנתבעת אף להרחבה זו.

85. מכל מקום, גם לגופו של עניין, לא הוכח שנוצר הסכם כאמור, מתי נוצר, מי היו הצדדים להסכמה זו, ולא הוכח כי רישומה של הנתבעת כבן ממשיך היה מותנה בתנאי כלשהו.

86. בישיבת קד"מ טענה התובעת כי מדובר בהבטחה בע"פ של האב המנוח ש"כל הזמן אמר" שתקבל את הבית והצהירה כי: "אני גרתי בדירה טיפלתי בהורים שלי ואבא שלי כל הזמן אמר שאני מקבלת את הבית ואת החצי דונם, גם אמא שלי ידעה את זה, הוא אמר את זה כל הזמן , גם לפני שהוא נפטר" (עמ' 3 ש' 23-25). באותו מעמד העידה כי "ההורים שלי עשו הסכם עם א.מ. לפני הרבה שנים כשאמא שלי היתה בחיים והיא גם חתומה על ההסכם הזה" (עמ' 4 ש' 2-3). הסכם כאמור לא הוגש לתיק.

87. מתצהיר התובעת (סעיף 24) עולה כי מדובר ביפוי כוח בלתי חוזר שקיבל א.מ. מההורים המנוחים, לצורך עיבוד האדמות ואין הוא נוגע לזכויות אחרות במשק, ובוודאי שאין בו כדי להוכיח קיומו של הסכם פנים משפחתי הנוגע באופן כלשהו למינוי המותנה בתנאי כפי שניסתה התובעת לטעון.

88. נהפוך הוא: קיומו של מסמך בכתב בהתייחס לא.מ., לצד העדר הסכמה כתובה בעניינה של התובעת, מחלישים את עמדת התובעת בדבר קיומו של ההסכם הנטען.

89. עוד טענה התובעת, כי מספר שנים לפני שנפטר האב, הוא ביקש להסדיר את זכויותיה במגרש, אולם הוא נפטר בטרם השלים את ההליך: "גם לי הוא רצה לתת, אני טיפלתי בו, אמרתי לו שצריך להסדיר, לבדוק שלא יהיו לנו בעיות אחרי שהוא יילך לעולמו, אמרתי לו שצריך לסדר ואז הוא קרא לא.מ. וביקש ממנו להסדיר את זה כי הוא היה עוזר לו בכל דבר, א.מ. לא רצה לעזור לו בעניין הזה שנסדיר את זה. אבא שלי הלך לעו"ד כדי לבדוק מה נעשה, העו"ד אמר לקחת מודד ולמד' חצי דונם, הוא באמת לקח מודד ועשה מדידות כפי שהסתדרו לצדדים ואז אבא שלי נפטר. שנה לפני שהוא נפטר לקחו אותו לעשות את הצוואה, לאחר שקיבלתי את הצוואה , ראיתי שאני בסדר , הוא כתב בצוואה שהוא רוצה לתת לילדה הזו" (עמ' 3 ש' 29-35). התובעת צרפה תוכניות המודד מיום 20.4.2018 (נספח 6 לתצהיר, עמ' 32).

90. יחד עם זאת, לא ניתן ללמוד דבר מהמסמכים שצורפו, ואין בהם כדי להוכיח מה היתה כוונתו של המנוח בעת רישום הנתבעת כבן ממשיך, וכן לא ברור ביוזמת מי נערכו ומה היתה מטרתם. בהקשר זה יודגש כי התובעת הודתה שהיא זו שמילאה את פרטי השיק למודד עליו חתם האב (ר' נספח 6 עמ' 34. עמ' 24 לפרוט' ש' 38), ולא מן הנמנע כי המודד הוזמן לנחלה ביוזמתה. בנוסף - התובעת לא זימנה את עוה"ד ולא את המודד דבר הפועל לחובתה, שכן אלה יכלו לשפוך אור על כוונות האב באותם המועדים, והאם אכן מדובר היה ברצון לעגן הסכם משפחתי שהיה כבר קיים.

91. כאשר התובעת התבקשה להראות מסמך מעו"ד אליו פנה האב המנוח, השיבה כי האב המנוח לא כתב לאף אחד שום דבר (עמ' 23 ש' 29):

    ת: ולא, ויש לי את כל התוכניות, את כל התוכניות של החלק שהוא רצה, כי הוא הלך לעו"ד...

    ש: תיכף נגיע...

    ת: אבא שלי הלך לעו"ד אדלר ב*** ואמר לו מה לעשות, זה הכל.

    ש: הבנתי, אבל לך אין...

    ת: הוא ראה שיש לו בעיה,

    ש: הבנתי,

    ת: כי לא נתנו לו לא, א.מ. לא נתן, לא נתן לו, לא נתן לו. זהו.

    ש: הבנתי. ז"א שחוץ מהצוואה אין לך שום מסמך בכתב שמלמד על-כך שאבא היתנה תנאי כלשהו להיות...

    ת: אבא שלי לא יכתוב לאף אחד שום דבר. כלום, גם לא ל*** (הנתבעת), וגם לא לא.מ. וגם לא לאף אחד, כלום.

    ש: חוץ מזה שהוא מינה אותה לבת ממשיכה,

    ת: זה, זה מינוי, אתה יודע איך זה המינוי הזה, איך הולכים לשם למנהל, ומי הולך לשם, ואיך עושים את כל הדברים, אני יודעת כי אני הייתי שם. זהו".

     

92. טענה זו לא מתיישבת עם העובדה כי האב המנוח חתם על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת א.מ., פעל לרישום הנתבעת כבן ממשיך, פעל לשם הוצאת צו הגנה כנגדה וכן דאג לערוך צוואה. בנוסף דאג להסדיר את הבעלות על מכסת הביצים, להעבירה לנתבעת עוד בחייו וכאשר המנוח רצה לסייע לבן אחר שלו (ד'), הוא העביר לו את המכסה לפרק זמן מסויים תוך שהוא מבהיר לו כי מדובר במכסה של הנתבעת. בעניין זה העיד א.מ. שכאשר התברר שד' ביקש למכור את המכסה, האב המנוח דאג לרשום משכון על המכסה "אבא כל הזמן רצה שהמכסה תחזור אליה, וכל פעם שהוא רצה שהמכסה תחזור אליה הייתה בעיה עם האח ד' שהמצב הכלכלי שלו לא היה הכי טוב, אז אבא היה אומר רגע, לא עכשיו, רגע, נראה, יותר מאוחר, עד שבשלב מסוים הוא אמר זהו, המכסה עוברת ל*** (נתבעת). זה הכל. זה לא אני, זה הוא..." (ר' עדות א.מ., עמ' 45 ש' 26 ואילך, עמ' 46 ש' 8 ואילך). גם התובעת העידה כי המכסה הועברה אליה עוד בחייו של האב לטענתה כחודשיים לפני מותו השכירה את המכסה (עמ' 65 ש' 37 ואילך).

93. המסקנה מסקירת התנהלותו של האב לאורך השנים, הינה כי אילו היה חפץ להסדיר זכויות התובעת בעת רישום הבן הממשיך, היה מעגן אף רצון זה בכתובים.

94. בתצהיר טענה התובעת, כי פניית האב להסדרת הפיצול נעשתה לאחר שא.מ. תקף אותה (סעיף 17 לתצהיר). ואולם, מדברי האב בדיון במעמד צד אחד בצו ההגנה (ה"ט 26780-07-16), עולה תמונה קשה של התנהלות כוחנית דווקא מצידה של התובעת כלפי אביה: כך, טען האב: "המשיבה היא הבת שלי ולא נותנת לי מנוחה. היא איתי ואני לבד. היא גרה איתי כשחזרה מארצות הברית זה כבר כמה חודשים שהיא חזרה...היא נכנסת לעניינים לא שלה. יש לי מטפלת והבת שלי גרה איתי בתוך הבית וכל פעם יש לה סיפור משפחתי משהו קרה לאח שלה שאני כאילו שיקרתי לה ו היא צועקת עלי, אני לא יודע אם כועסת היא לא צריכה להיכנס לעניינים שלי. היא רצתה לזרוק את המטפלת אמרתי לה שהיא שלוש שנים איתי. היא עשתה לי מוות בשביל זה... אני לא אמרתי שהיא לא תגור איתי – הלוואי שנגיע לשלום איתה אני רוצה שלום בבית אני כל היום במיטה ורוצה לנוח בשקט לא רוצה כל פעם שזה עשה ככה וזה עשה ככה. כל הדברים האלה זה לא בשבילי". אף בדיון במעמד שני הצדדים נטען מפי בא כוחו של האב כי "יש שם אלימות מילולית וסחיטה רגשית".

95. הדברים שתועדו בפרוטוקול צו ההגנה, עולים בקנה אחד עם גרסת הנתבעת אודות היחסים ששררו בין התובעת לבין האב. וכך העידה "כל הזמן הייתי במצב של, כשהיא הייתה מגיעה, מצב דריכות, כאוס בבית, נצמתת לי הנשמה כשאני מתחילה להיזכר בדברים האלה, ביום ובלילה, וכשאנחנו גרים בסמוך, ובלילה יכולים להתעורר פתאום למשמע צעקות וללכת וללבן את הנושא, ויש בידי ממסר שלילה אחד, יום אחד הוא נפל, אני מגיעה לשם, כל יום אני מגיעה לשם, הגעתי בשלבים מאוחרים יותר שאני מתחננת לעובדת שלו שתביא אותו אליי ואת ההפסקה שלו הוא עושה אצלי בבית, כדי לחלץ, כי היא הייתה, הוא היה מגיע והייתה שואלת אותו מה אמרו, למה אמרו, כמה זה, אתה הולך, אתה לא הולך, שתלטנות..." (עמ' 66 ש' 30-37). כן ר' דברי הנתבעת בישיבת קד"מ - עמ' 4 ש' 22-25.

96. התובעת ביקשה להסתמך על דברי הנתבעת בהליך קודם (תמ"ש 26542-02-22) שם הודתה כי כל אחת מהאחיות מחזיקה בבית אחר בנחלה, וטענה כי מדובר בהודאת בעל דין מחייבת היוצרת השתק שיפוטי ומניעות. אין בידי לקבל טענה זו. כל מטרת ההליך הקודם היתה להשלים רישום הזכויות במשק ע"ש הנתבעת, הליך שהתעכב בשל חריגות בניה שנעשו בנחלה. בפרוטוקול הדיון מיום 7.3.22 הנתבעת (התובעת באותו הליך) ציינה "אין לי בעיה שהיא תסדר את הכל כמו שצריך אבל צריך היתר בניה" (עמ' 1 ש' 19) כאשר הבהירה כי נדרשה להציג תוכניות בנייה על שמה במסגרת תהליך רישום הזכויות במשק על שמה שהחל בשנת 2012. באותו הליך התובעת לא הגישה כתב הגנה והתביעה נמחקה לבקשת הנתבעת לאחר שהודיעה שהשלימה את הליך העברת הזכויות על שמה (ר' הודעה מיום 7.9.22). אף בהליך זה ציינה רמ"י כי האב המנוח התחייב לפעול להסדרת המבנים אשר נבנו בנחלה ללא היתר, ולאחר פטירתו בטרם הועברו הזכויות ע"ש הנתבעת, דרשה הרשות מהנתבעת לפעול להסדרת השימושים שנבנו בנחלה ללא אישור.

97. לכך יש לצרף את גרסתה המבולבלת של התובעת בעדותה, התובעת דיברה סחור סחור, וקשה היה להבין מהי גירסתה לשאלות שבמחלוקת, לרבות לא בעניין קיומו של הסכם משפחתי "...מאיפה אני יודעת מה זה? ...הסכם משפחתי, איזה הבנה, הסכם, מאיפה אני יודעת? אם היית אומר, אם היית אומר לי תגידו, דיברתם על זה? ידעת מזה? לא ידעת מזה, אז כן, אבל הסכם אני לא יודעת מה זה הסכם משפחתי מה זה. זה הכל..." (ר' עמ' 26 ש' 21 ואילך). התובעת לא הביאה כל ראיה להשקעות שהשקיעה בבית האב המנוח (הגם שטענה כי השקיעה "מאות אלפי שקלים" – סעיף 15 לתצהיר, ואף העד מטעמה טען זאת ר' עדות ע.ה.), וכך השיבה בעניין זה בחקירתה (עמ' 24 ש' 9-14):

     

    "ש: טוב, לגבי מאות אלפי שקלים שהשקעת,

    ת: כן,

    ש: יש לך קבלות להציג לנו?

    ת: יש הכול,

    ש: כן? את יכולה להביא אותם לבית המשפט?

    ת: אני אביא".

    למותר לציין כי לא הומצא כל מסמך בעניין.

     

98. כך, אין לקבל את טענות התובעת כי רישום הנתבעת כבת ממשיכה, נעשה במסגרת "סדר" שעשו באגודה בשנת 2012, שצרף את בעלי נחלות ההכפלה כחברים. הליך הכפלת הנחלות אינו נוגע לרישום הנתבעת כבעלת הזכויות במשק, ולא הוכח כל קשר בין המהלכים.

99. הגם שטענה כי היה ברור לה שרישום התובעת כבת ממשיכה היה טכני וכפוף לזכויותיה ולזכויותיו של א.מ. (סעיף 13 לתצהיר), בעדותה לא ידעה התובעת להסביר מהו רישום טכני, וניסתה בחקירתה לטעון לראשונה כי רישום הנתבעת נעשה בעקבות לחץ מצידם של בני המשפחה המורחבת על המנוח לרשום בן ממשיך על מנת שלא יקחו לו את המשק: "רגע, אני אגיד לך מה זה טכני, ואמרו שאם אבא שלי לא ישים בן ממשיך ייקחו לו את המשק, כי ב**** היה מקרה כזה של הגיס שלו, של האח שלי, ואז, אז הם לחצו על אבא שלי. תשים בן ממשיך" (עמ' 15 ש' 21 ואילך). אינני מקבלת את הטענה כי הסיבה לרישום הנתבעת הינה חשש שיקחו מהם את המשק, ולא הוכח כי ההורים המנוחים לא ידעו מה משמעות רישום הבן הממשיך.

100. זאת ועוד: התובעת טענה להסכמה פנים משפחתית אולם לא זימנה לעדות את שאר האחים ולא זו בלבד – היא אף לא עימתה לא את הנתבעת ולא אח א.מ. עם טענותיה לקיומה של הסכמה/הבנה משפחתית נטענת. כל אלה פועלים לחובתה, ויוזכר כי נטל ההוכחה מוטל במלואו על התובעת.

101. לטענת התובעת הוריה החליטו על רצונם להבטיח לה את הבית עוד בחייהם מלפני הרבה שנים וכל בני המשפחה המורחבת ידעו על כך, אולם לא זימנה מי מבין אחיה למתן עדות בבית המשפט ולמעשה לא הביאה כל ראיה שהיא להוכחת טענותיה (עמ' 23 ש' 38 ואילך):

      

      

     "ש: את אומרת לא ייחסתי חשיבות למונח בן ממשיך, למה את מתכוונת לא ייחסת חשיבות?

     ת: שאני הייתי בטוחה שאני מקבלת את הבית ואת ה-500 מטר, גם שהיא נרשמה.. זה ברור לי מראש,

     ש: איך הייתה בטוחה לפני שהייתה צוואה?

     ת: סליחה?

     ש: איך היית בטוחה לפני שהייתה צוואה?

     ת: מאימא שלי ואבא שלי, שהם החליטו כבר מלפני הרבה שנים. ד' אח שלי יודע את זה, אשתו, הרבה יודעים את זה, אבל אני לא רציתי להביא אותם לבית משפט, להתחיל את האחים שלי".

      

102. לא זו בלבד שהתובעת לא זימנה למתן עדות את האחים שלטענתה היו חלק מההסכמה המשפחתית, היא אף לא עימתה לא את הנתבעת ולא אח א.מ. עם טענותיה לקיומה של הסכמה/הבנה משפחתית נטענת. כל אלה פועלים לחובתה, ויוזכר כי נטל ההוכחה מוטל במלואו על התובעת.

103. כידוע, הימנעות בעל דין מלהעיד עד מרכזי וחיוני בהליך, מקימה חזקה לכאורית לפיה אותו בעל דין חשש מפני העדתו וחשיפתו לחקירה נגדית. כך בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פד"י נו(1) 539 בעמוד 549, נפסקו הדברים הבאים:

      

     "ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו... לא כך הדבר מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראיה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד"

      

104. כן ר' הדברים שנפסקו בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008):

     " 25. שיטת המשפט הנהוגה בישראל היא שיטת משפט אדוורסרית ו"אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב). לא מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל דין לא דאג להביאן. התובע אינו חייב בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליו...

     לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה".

      

105. מהימנעותה של התובעת לזמן מי מבני משפחתה למתן עדות, להוכחת אותו הסכם משפחתי, למרות שטענה שזה היה רצון ההורים וכולם ידעו על כך, יש להסיק כי אילו מי מהם היה מעיד בפניי – היו הדברים שנאמרים פועלים לחובתה של התובעת.

106. התובעת זימנה שני עדים מטעמה, המבססים לשיטתה את הטענה בדבר קיומו של הסכם פנים משפחתי. אולם גם מעדותם עולה כי לא מדובר בהסכם, אלא לכל היותר ברצונו של המנוח בסמוך למועד עריכת הצוואה:

107. עדותו של ע.ה. שהיה מכר של המשפחה, כלל לא התייחסה לקיומו של הסכם פנים משפחתי ובוודאי שלא הוכיחה את קיומו. העד לא ידע לומר באילו שנים התגוררה הנתבעת בארה"ב (עמ' 5-7 לתמליל), לא ידע לומר מתי הנתבעת מונתה כבן ממשיך (טען שהדבר נעשה בשנת 2018- 2020 ר' עמד 9 לתמליל), סיפר על שתיים-שלוש פגישות שקיים עם המנוח בסמוך לפטירה של המנוח, להן הגיע במטרה לגשר על המחלוקות בין האחים, ובמהלכן טען המנוח כי הבטיח לתובעת את הבית (ר' עמ' 10-11 לתמליל), אולם כפי שהוסבר לעיל, רצונו של המנוח בסמוך לפטירה ובסמוך למועד עשיית הצוואה איננו רלבנטי לסוגיה שבמחלוקת.

108. ניכר כי העדה גב' ר.ס., ניסתה בעדותה להיות מדוייקת, יחד עם זאת לא היה בדבריה כדי להוכיח קיומו של הסכם פנים משפחתי אלא לכל היותר רצון של המנוח שהתובעת "תגור בבית". העדה ציינה כי מזה שנים רבות מתגוררת בארה"ב, ובעת ביקוריה בישראל נהגה לבקר את המנוח וניהלה עמו שיחות רבות (עמ' 9 ש' 15). לדבריה בשיחות עם המנוח שידר לה שהוא רוצה להבטיח את הבית לתובעת, עם זאת ציינה כי רק בשיחה האחרונה (בשנת 2018) אמר זאת במפורש (עמ' 9):

      

     "ש. כשהוא אמר לך את הנושא של בת ממשיכה ובתנאי... מתי הוא אמר לך את זה?

     ת. השיחות שלנו היו כאלה שהוא שאל אותי איך החיים בארה"ב ואמרתי לו שהחיים טובים. הוא אמר לי אני מבין שלך טוב כי לך יש בעל אבל *** (התובעת) זה המקום שלה ושל י' וכאן היא צריכה להרגיש בטוחה ואני רוצה שהיא תהיה פה ותהיה בטוחה בבית.

     ש. מתי זה היה ? תאריך?

     ת. כיוון שהשיחות שלנו בנושא הזה נמשכו כמה שנים הוא בטוח אמר לי את זה בשנת 2018. זה היה בפעם האחרונה.

     ש. לפני זה לא בטוח?

     ת. לא. אני אומרת שפעם אחרונה אמר לי את זה.

     ש. מתי הוא אמר לך את זה לפני זה?

     ת. אני לא יכולה להגיד לך מתי. אני יכולה לראות בדרכון מתי פעם אחרונה הייתי בארץ. השיחות היו בינינו לאורך זמן והוא שידר לי את זה שהוא רוצה את *** (התובעת) במושב. הוא רוצה להבטיח את הביטחון שלה".

      

109. העדה בעדותה הבהירה כי היתה זו משאלת לב של המנוח, אבל לא היה בעדותה להוכיח כי מינוי הנתבעת כבן ממשיך היה מותנה בתנאי. כאשר נשאלה "ראית איזה מסמך כלשהו שהוא מתנה את העניין של בן ממשיך בתנאי? השיבה "לא. הוא אמר לי שזה החלום שלו איך שהוא היה רוצה שהוא נפטר ככה החלום שלו שהוא רוצה שייראה ש*** (התובעת) תהיה בבית שלו , **** (הנתבעת) תהיה בת ממשיכה וא.מ. מקבל את האדמות "(עמ' 12 ש' 11-13).

      

110. לכך יש להוסיף כי מעדות הנתבעת עולה כי נרשמה כבת ממשיכה בשנת 2012 ביוזמתו של אביה (עמ' 61 ש' 5-9):

     "ש: למה הליכי המינוי התחילו בשנת 2012,

     עו"ד בן מיור: גם לא רלוונטי גברתי. מה הקשר?

     כב' סגנית הנשיא: אני מתירה את השאלה, זה מאוד רלוונטי.

     ת: התהליכים התחילו ב-2012 כי אבא אמר לי בואי נלך לעו"ד ונעשה את הבן ממשיך"

111. הנתבעת הדגישה בעדותה כי היא ובעלה טיפלו בהורים, וכי המינוי לבת ממשיכה היה על דעת כלל האחים ובהסכמתם: "האחים שלי, כל האחים שלי, בלי יוצא מן הכלל, ידעו שההורים מתכוונים למנות אותי לבת ממשיכה. ולא צריך את זה בכלל. אם אבא שלי... הם הסכימו, בוודאי שהם הסכימו..." (עמ' 62 ש' 13 ואילך 13-27). בהמשך הוסיפה "כי בת ממשיכה לא נתנו למי שאין בית, בת ממשיכה נתנו לזאת שתטפל בהם עד סוף ימי חייהם בטיפול יומיומי באהבה גדולה ובעונג גדול" (עמ' 64 ש' 7-8).

112. הנתבעת לא נשאלה כלל בחקירתה הנגדית על קיומו של הסכם פנים משפחתי ועל התניית מינוי הבן הממשיך בתנאי. בית המשפט הפנה לנתבעת מספר שאלות מהן עלה כי האב מעולם לא דיבר על כך, ולראשונה רצון זה בא לידי ביטוי בצוואה (עמ' 66 ש' 38 ואילך).

      

     "כב' סגנית הנשיא: עכשיו לשאלה שלי, אבא לא דיבר בכלל על המגורים שלה?

     ת: לא דיבר איתי, מעולם הוא לא אמר לי הבית של *** (התובעת), מעולם.

     כב' סגנית הנשיא: גם זכות המגורים הוא לא דיבר?

     ת: לא, לא דיבר.

     כב' סגנית הנשיא: ומה, לראשונה מתי ראית את זה?

     ת: ראיתי את זה כתוב בצוואה.

     כב' סגנית הנשיא: זו הפעם הראשונה שראית שזה הרצון של האבא?

     ת: כן. היה גיהנום בבית. יכולים לסלף את הדברים, אי אפשר לכתוב אותם, אי אפשר להמחיש אותם, זה היה נורא ואיום. ולשאלתך, בעלי טיפל באבא שלי יותר טוב כל האחים שלי. הם יבואו פה, מה שהוא עשה לאבא אף אחד לא עשה".

      

113. גם האח א.מ., כלל לא נחקר לגבי הטענה לקיומו של הסכם הפנים משפחתי, בחקירתו הבהיר כי אינו צד לסכסוך בעניין המשק שכן השאלה אם התובעת תקבל את הבית "זה עניין של תלוי באחותה, לא תלוי בי... אני אדיש" (עמ' 39 ש' 33 ואילך).

114. כן העיד כי הוא עיבד את השטחים החקלאיים עוד בחייו של האב המנוח. אמנם האב ציווה לו את השטחים בצוואה, יחד עם זאת, הנתבעת היא בעלת המשק ועיבוד האדמות והשימוש במבנים החקלאיים למגורי העובדים הזרים, הוא עניין בינו לבין הבת הממשיכה. כך, העיד כי "היא בעלת המשק, והיא חתמה שהיא מסכימה שהתאילנדים יגורו שם... אני ביקשתי ממנה...היא כל הזמן, מאז שהיא בת ממשיכה היא הרשתה לי להשתמש בשטחים החקלאיים ולהשתמש במבנים בכל מה שיש (עמ' 41 ש' 1 ואילך). בחקירתו החוזרת הבהיר כי מבחינתו העובדה כי הנתבעת מונתה כבן ממשיך "זה אומר שהמשק כמו שהוא, בלי חלקים, בלי כלום, עובר ל*** (הנתבעת)" (עמ' 50 ש' 28-34).

115. משמעות הדבר היא כי מבחינתו של א.מ., מלוא הזכויות בנחלה הועברו לנתבעת, כאשר בהסכמתה בלבד הוא שימוש בגורמי הייצור החקלאיים בכל האדמות ובכל המבנים החקלאיים הקשורים לנחלה (ר' הסכם שנערך בין הנתבעת לבין א.מ. ביום 15.11.22 במסגרתו הוסכם כי א.מ. ייעשה שימוש באדמות ובמבנים החלקאיים בנחלה, למשך 15 שנים ממועד חתימת ההסכם, וזאת ללא תמורה (נספח 5 לתצהיר הנתבעת).

116. לסיכום: הנתבעת מונתה כדין כ"בן ממשיך" עוד בחיי האב המנוח ואושרה ע"י המוסדות המיישבים. עם פטירתו של אביה, מלוא זכויותיו כבר רשות הועברו לנתבעת והאב לא יכול היה בצוואתו לגרוע מזכותיה של הנתבעת במשק. לא הוכח כי קביעת הנתבעת כבת ממשיכה היתה מותנית בתנאי כלשהו, אף אם בשלב מסויים לקראת מותו, היתה זו משאלת לב של האב כי הנתבעת תתגורר במשק.

117. בנסיבות אלה אני דוחה את התביעה שהגישה התובעת ל"פירוק שיתוף" בנחלה, או לחיוב הנתבעת לפצל חלק כלשהו מהנחלה.

      

      

     התביעה לסילוק היד:

      

118. הנתבעת ביקשה לסלק ידה של התובעת המתגוררת בבית ההורים המנוחים, כשהיא ממררת את חיי הנתבעת ומשפחתה, משתלטת על מבנים בנחלה והוסיפה תוספות ללא היתר לבית העיקרי בנחלה. לטענתה של הנתבעת, מגורים אלה מנוגדים לדין, שכן רשות החינם שהעניק אביה לתובעת למגורים – פקעה עם פטירתו.

119. סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". סעיף 15 לחוק המקרקעין מבהיר מיהו מחזיק: "בסימן זה, "מחזיק" – בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו".

120. "חוק המקרקעין קובע הסדר מיוחד לעניין ההגנה המשפטית על הבעלות וההחזקה (פרק ג', סימן ב' סעיפים 15-20). מטרת ההסדר היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין, בין שהוא בעלים של הקרקע, בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתורת בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בחזקה בפועל, שלא מכוח זכות כלל. כל אלה מוגנים בפני מי שמבקש לנשלם מחזקתם" (ר' תמש (נצ') 4486-11-20 מ.מ נ' ו.מ. (10.11.21), רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פ"ד נה(3) 294, 304 (11/3/2001)).

121. מלשון החוק עולה כי שני תנאים לזכותו של התובע לסעד המבוקש: על התובע להיות בעלים או מי שזכאי להחזיק בהם, והתנאי השני – הוא כי הנתבע מחזיק בהם שלא כדין. מדובר בתנאים מצטברים.

122. התנאי הראשון, מתקיים - כפי שנקבע לעיל, בעלת הזכויות בנחלה על כל חלקיה, היא הנתבעת, והיא זו שזכאית להחזיק בנחלה.

123. אשר לתנאי השני – שוכנעתי כי זה אינו מתקיים וכי בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, אין מקום להורות על סילוק ידה של הנתבעת, ואסביר: 

124. ככלל, כאשר הזכויות עוברות לבן הממשיך, עם פטירתו של בר הרשות, הוא זכאי לסעד של סילוק יד מכל מי שמחזיק במשק (ר' פרשת ברמלי שפורטה בהרחבה לעיל). אף אם מי מבין אחיו התגורר בנחלה עוד בחייו של בר הרשות, זכות זו פוקעת עם פטירתו של בר הרשות, והעברת הנחלה לידי הבן הממשיך.

125. אלא מאי? במקרה זה האב המנוח הביע רצונו לכך שהתובעת תקבל את בית המגורים בנחלה. גם אם רצון זה של המנוח, אינו ניתן למימוש במלואו – יש לקיימו בקירוב.

126. עקרון העל של כיבוד רצון המת צריך להביאנו לתוצאה המגשימה במידת האפשר את רצון המנוח, תוך ביצוע הוראות הצוואה ולו בקירוב, ולחתור לפתרון המוביל לקיום רצונו ובלבד שאינו סותר את ההסכם המשולש. דברים אלה נפסקו פעם אחר פעם בבתי המשפט על ערכאותיהם כאשר נדרשו להוראות צוואה המתייחסות להעברת זכויות של בר רשות בנחלה.

127. אשר לפרשנות צוואה, יפים הדברים שנפסקו בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי נג(2) 817 (1999) "במתח הפנימי שבין ה"גוף" (הטקסט של הצוואה) לבין ה"נשמה" (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה", שכן האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה".

128. פעם אחר פעם העניקו בתי המשפט העדיפות לפרשנות הצוואה באופן המקיים את דברי המת, כל עוד אין מניעה או הצדקה לחרוג מכך. במקרים בהם לא ממונה בן ממשיך, כאשר הוראת הצוואה המפצלת את הנחלה איננה ישימה, סוג זה של מקרים מחייב פרשנות הצוואה במובנה הרחב מתוך הערכת אומד דעתו של המצווה, אילו המציאות האובייקטיבית לפיה הצוואה איננה ניתנת לפיצול הייתה ידועה לו. אפשרות אחרת המובילה לתוצאה זהה הינה הגשמת אומד-דעת המצווה "בקירוב". בעניין זה ר' הדברים שנפסקו בעמש (חי') 6499-10-16 פלונית נ' פלוני 21.11.17), שם צויין כי "דוקטרינת "ביצוע בקירוב" מכוחה רשאי השופט להגשים את אומד-דעתו הריאלי או ההיפותטי של המצווה, ולהנחיל נכס ליורש, אף שהוראות הצוואה אינן קובעות במפורש או במשתמע הנחלה זו. מדובר אפוא בפריצת גדרי לשון הצוואה, ומתן ביטוי לרצונו (הריאלי או ההיפותטי) של המצווה, ובלבד שהדבר נעשה למטרה הקרובה לזו הקבועה בהוראת הצוואה. יש מקום לנקוט צעד, שבא לבצע את כוונתו הברורה של המצווה, אם כי בדרך שונה במקצת, אשר מניחים אנו – היתה מקובלת עליו, אילו ניתן היה לשאול אותו".

129. במקרים בהם הוראות צוואה סותרות את הוראות הסכם המשבצת ונהלי רמ"י, פעלו בתי המשפט למצוא פתרון לשם קיום רצון המנוח ולו בקירוב: כך, למשל, במקרה שנדון בתמש (צפת) 17670-05-20 פלונית נ' ש' ק', כללה הצוואה הוראה לפיה הנחלה תפוצל כאשר הפיצול נעשה הן בעניין קביעת זהות של שני אנשים במשק (שאינם בני זוג) והן בפיצול השטחים החקלאיים במשק משאר אמצעי הייצור בו. באותו מקרה נקבע כי לא ניתן לאפשר קיום הצוואה כלשונה (דבר אשר אף לא התבקש ע"י הצדדים), אולם יש לחתור לתוצאה לפיה רצון המנוחה יקויים בצורה המלאה ביותר האפשרית, ואשר עולה בקנה אחד עם הסכם המשבצת ונהלי רמ"י. כן ר' הדברים שכתבתי בהרחבה בתמ"ש 4385-03-20מ.ח נ' ר.ר(17.10.2023).

130. במקרה זה יש לפרש את רצונו של האב, רצון לו היתה הנתבעת מודעת היטב, ככזה המעניק לתובעת זכות מגורים בבית בנחלה למשך כל חייה.

131. אבהיר כי מדובר בזכות אישית למגורים בלבד בבית בו היא מתגוררת (ולא לדמי שימוש במקרה בו התובעת תעזוב את בית המגורים), כאשר נאסר על התובעת לעשות שימוש במבנים נוספים בנחלה, או לבצע תוספות כלשהן בבית העיקרי בנחלה ללא הסכמה מפורשת בכתב מהנתבעת.

132. עוד שוכנעתי כי הנתבעת עצמה ביקשה לכבד רצונו זה של המנוח, וכי התביעה לסילוק יד לא היתה באה לעולם אלמלא הוגשה תביעתה של התובעת. מעבר לכך שתביעה קודמת בה נקטה הנתבעת נמחקה לבקשתה לאחר שהוסדר רישום זכויותיה במשק, במכתבה של הנתבעת מיום 8.6.23 ציינה "מבלי לפגוע בזכויות המגורים של מרשתך, אינני מעוניינת לבצע הליך של פיצול", כן ר' מכתבו של בא כוחה של הנתבעת מיום 10.7.23 בו צויין ברחל בתך הקטנה כי "יובהר כבר עתה כי אין בכוונת מרשתי לפגוע במגורי מרשתך בנחלה, בכפוף לכל דין".

133. לפיכך, אני דוחה את התביעה לסילוק יד, וקובעת כי לתובעת זכות מגורים אישית בבית המגורים בנחלה, למשך כל חייה.

      

     הוצאות:

134. בראי השיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי וסבירות ההוצאה, בשים לב לכך כי את מרבית טענות התובעת נדחו, למעט זכות המגורים, כאשר זכות זו הוכרה ממילא ע"י הנתבעת עוד טרם הגשת ההליכים המשפטיים, ובשים לב למהות ההליכים ומורכבותם, התובעת תשא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. סכום זה ישולם לנתבעת 1 בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

      

      

      

      

      

      

      

      

      

     המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיקים.

     ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

     ניתן היום, כ"ח כסלו תשפ"ו, 18 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.