1. בפניי בקשה לסעד זמני בגדרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט א' אורנשטיין) מתאריך 15.8.2010.
2. המשיבים הם החוכרים לדורות של קוטג' ברח' קשת 70 בראש העין, הידוע כחלקה 144, גוש 5433 (להלן: הבית). המבקשים והמשיבים חתמו בתאריך 11.6.2006 על זכרון דברים לרכישת הבית על-ידי המבקשים, תמורת סכום כולל בש"ח השקול ל-375 אלף דולר, שישולמו לשיעורין לפי שער יציג עד לתאריך 30.11.2006, לרבות תשלום של 35 אלף דולר שישולם עד לתאריך 30.8.2006 (להלן: זכרון הדברים). בבואם לנסח חוזה מפורט, נתגלע בין הצדדים סכסוך, שעניינו בחריגות בנייה בבית. נוכח המחלוקת, נמנעו המבקשים מלשלם למשיבים את הסכום של 35,000 דולר, ואף לא את יתרת התמורה (למעט, כך נראה, מקדמה בסכום של 15,000 דולר), וזאת עד למועד הנקוב בזכרון הדברים, אם כי בהמשך הפקידו המבקשים כספים מסוימים ב"נאמנות" בידי בא-כוחם. המשיבים הודיעו בתגובה, לאחר שנתנו למבקשים התראה, על ביטול זכרון הדברים (להלן: הודעת הביטול).
3. בעקבות השתלשלות הדברים הנ"ל הגישו הצדדים תובענות הדדיות, שנידונו במאוחד: המבקשים - לאכיפת זכרון הדברים, שהוגדר על-ידם כחוזה מחייב, והמשיבים - לסעד הצהרתי, שלפיו זכרון הדברים לא התגבש לידי הסכם מחייב, ולחלופין - כי הודעת הביטול ניתנה כדין.
בגדרי תובענתם, עתרו המבקשים לצו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים לעשות כל דיספוזיציה בבית עד להכרעה בתביעה, וצו כאמור ניתן להם, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסכום של 10,000 ש"ח. הערבות הופקדה, והמבקשים אף רשמו בספרי המקרקעין הערת אזהרה מתאימה על הזכויות בבית. בתאריך 4.5.2008 צומצם היקפו של צו המניעה הזמני, באופן שהותר למשיבים להשכיר את הבית, אך לא למוכרו או לשעבדו.
4. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את תובענת המבקשים, וקיבל את זו של המשיבים. לאחר בחינת טענותיהם העובדתיות הנוגדות של בעלי הדין, אימץ בית המשפט המחוזי הנכבד את עמדת המבקשים, שלפיה זכרון הדברים נועד להוות הסכם מחייב. עם זאת נקבע, כי אף הודעת הביטול ניתנה כדין, כטענתם החלופית של המשיבים. בית המשפט הנכבד קמא קבע שאם המבקשים גרסו שזכרון הדברים הוא מחייב, היה עליהם לשלם את הסכומים הנקובים בזכרון הדברים, ולמצער - להפקידם בנאמנות ממשית. משלא עשו כן - רשאים היו המשיבים להודיע על ביטול זכרון הדברים. בית המשפט הוסיף עוד כי המבקשים אינם יכולים להיוושע מכך שהפקידו תשלומים בידי בא-כוחם הם ואף זאת, באופן חלקי ובאיחור, מה גם שכספים אלה נמשכו על-ידם בהמשך. בית המשפט העיר בנוסף כי אין מקום להורות על אכיפה של זכרון הדברים, שכן אין היא בת-ביצוע ואף איננה צודקת, נוכח העלייה המשמעותית בשווי הנכס, שעה שהמבקשים לא "שריינו" את שווי הנכס למועד רכישתו בדרך של הפקדת מלוא התשלום בגינו במועד.
בעקבות פסק הדין הורה בית המשפט המחוזי בתאריך 8.10.2010 על מחיקתה של הערת האזהרה, אך קבע כי צו זה לא ייכנס לתוקף לפני תאריך 17.10.2010.
5. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ובגדרו עתרו לסעד זמני, שימשיך ויאסור על המשיבים לבצע דיספוזיציה בבית. בבקשתם התמקדו המבקשים בסיכוייו הגבוהים של הערעור, לתפיסתם, והתעמתו עם מרבית קביעותיו של בית המשפט הנכבד קמא. המבקשים הפקידו כתב התחייבות עצמית בהתאם לתקנה 365 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועתרו לכך שהערבות הבנקאית הנ"ל, אותה הפקידו בבית המשפט המחוזי, תשמש כבטוחה במסגרת בקשתם הנוכחית.
בהחלטתי מתאריך 13.10.2010 ניתן על ידי צו ארעי כמבוקש, והבקשה הועברה לתשובת המשיבים.
6. בתשובתם, מתמקדים המשיבים בניסיון לקעקע את השגותיהם של המבקשים על אותו נדבך בפסק הדין שעניינו תוקף הודעת הביטול. בנוסף טוענים המשיבים, כי מאזן הנוחות נוטה לצידם. בהקשר זה הם מציינים שוב שהמבקשים לא שילמו את תמורת הבית, ונוכח צו המניעה שניתן בבית המשפט המחוזי, הם נאלצו להוציא הוצאות רבות מכיסם כדי לממן את רכישתה של הדירה החדשה, שאליה עברו. הם טוענים עוד כי הם ובני משפחתם מצפים למכירת הבית, על מנת לעשות שימוש בכספי התמורה הדרושים להם. עוד מדגישים המשיבים כי המבקשים בחרו למשוך את הכספים אותם הפקידו, על דעתם, אצל בא-כוחם ולעשות בהם שימוש לשם רכישת בית מגורים אחר ומפואר, בסמוך לנכס, נשוא הערעור.
7. לאחר עיון בבקשה, בתשובה לה ובצרופותיהם של אלו מצאתי כי דין הבקשה שבפניי - להידחות.
8. לא אקבע מסמרות בסוגיית סיכויי הערעור, ואותיר למותב שידון בערעור את השאלות של תוקף הודעת הביטול. אציין עם זאת כי בפני המבקשים עומדות משוכות לא פשוטות בדרכם לזכייה בערעור, שהרי הם תוקפים, בין היתר, ממצאי עובדה ומהימנות, שהיוו אחד האדנים של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואשר לרוב אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. מכשול נוסף ומשמעותי העומד בדרכם של המבקשים הוא סברתו של בית המשפט המחוזי, המושכת את הלב, כי בכל מקרה, בנסיבות המיוחדות שבפנינו לא היה מקום לאכוף על המשיבים את מכירת הבית למבקשים, אפילו היה נמצא כי הודעת הביטול איננה תקפה.
9. מעבר לכך - המבקשים נמנעו כמעט כליל מלהתייחס בבקשתם לסוגיית מאזן הנוחות, שהיא חשובה מאד במכלול. הטענה היחידה שהם מעלים, בקיצור נמרץ, בהקשר זה היא כי אי-מתן הסעד הזמני המבוקש עלול להעמידם מול שוקת שבורה, אם יזכו בערעור. אכן, דחיית הבקשה עלולה לסכל במידה רבה את תוצאתו של הערעור, ככל שהוא מכוון לאכיפת זכרון הדברים, ומכאן שהמדובר בטעם נכבד. עם זאת, טעם זה איננו עומד לבדו. מנגד ניצבים המשיבים, שמזה ארבע שנים נמנע מהם מלנהוג מנהג בעלים בביתם. בפרט, אין באפשרות המשיבים למכור את ביתם, כפי שהתכוונו לעשות (כעולה בבירור מכריתת זכרון הדברים), ולהשתמש בתמורת המכירה למימון רכישתה של דירתם החדשה (או לכל מטרה אחרת). משקבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי הודעת הביטול - תקפה, הרי שמתחזקת פה הנטייה לאפשר למשיבים, בנסיבות הנ"ל, למכור את הבית ולזכות בתמורתו, אף אם יש בכך כדי ליצור סיכון כי המבקשים לא יוכלו לזכות בבית, אף אם יזכו בערעור. שני נימוקים מצדיקים תוצאה זו של הימנעות מהוצאת הסעד הזמני המבוקש:
טעם ראשון הוא התנהלותם של המבקשים עד הנה, והעובדה שנמנעו מליטול על עצמם כל סיכון כלכלי ממשי אגב עמידתם על אכיפתו של זכרון הדברים. כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, ובצדק, אם סברו המבקשים כי הודעת הביטול נעדרת תוקף, הרי שמצופה היה מהם כי יפעלו כאילו המדובר בהסכם תקף, ישלמו את תמורת הבית כנקוב בזכרון הדברים, ולמצער - יבקשו להפקיד את תמורת הרכישה בידיו הנאמנות של בא-כוח המשיבים, או גורם אחר כלשהו שאיננו פועל רק בהתאם להוראות המבקשים. הפקדת כספים, באופן חלקי, באיחור, בידי בא-כוחם של המבקשים עצמם ודאי איננו יכול להיחשב להפקדת הכספים בנאמנות. זאת ועוד משיכתם של אותם כספים עצמם מידי בא-כוחם של המבקשים, שבאה לטענת המשיבים (שהמבקשים לא ביקשו לסתור אותה) - על מנת לממן רכישה של דירה אחרת, מדגימה את המרחק הרב שבין פעולת המבקשים, לבין הפקדה אמיתית של תמורת הרכישה בנאמנות וכן מעידה לכאורה על זניחת תרופת האכיפה.
טעם שני, הקשור בזה הראשון, הוא כי בפני המבקשים עומד סעד חלופי, על דרך של תביעת פיצויים, חלף תביעת האכיפה. בהנחה שעניינם העיקרי הנוכחי של המבקשים בבית הוא כספי (שהרי רכשו לעצמם בינתיים בית חליפי בקרבת מקום), הרי שפתוחה עדיין בפניהם הדרך לעתור לפיצול סעדיהם (אם לא עשו כן עד כה), ולבקש פיצוי בגין הפרת זכרון הדברים, וזאת ככל שיתקבל ערעורם ויימצא כי הודעת הביטול - איננה תקפה. למותר לציין כי אינני מחווה כל דעה לגוף בקשה כזו לפיצול סעדים, וממילא לא לגוף תביעה עתידית לפיצויים.
10. הצטברותם של הטעמים הנ"ל, יחד עם מה שנאמר ביחס לסיכויי הערעור, מובילים למסקנה כי אין מנוס מדחיית הבקשה לסעד זמני שבפניי. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסכום של 15,000 ש"ח.
ניתנה היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. מה