סע"ש 23650-03-13 RUEANGTHAWEE נ' מור אריזת פירות ואח'

השאלה העומדת להכרעה בתיק זה, הינה מהן זכויותיה הסוציאליות של התובעת, עובדת זרה מתאילנד שהועסקה בעבודות חקלאיות, בגין תקופת עבודתה ובגין סיומה. כן נדונה השאלה, האם קמה לנתבעים זכות קיזוז בגין משק חי שניהלה התובעת לפי הטענה בשטחם, במסגרתו עסקה בניהול קרבות תרנגולים.

העובדות העיקריות וטענות הצדדים

התובעת, עובדת זרה מתאילנד, הגיעה לעבוד בישראל בחקלאות בהתאם לאשרת עבודה כדין, והחלה לעבוד ביום 9.10.07.

על העסקת התובעת חל צו ההרחבה בענף החקלאות (להלן גם: "צו ההרחבה").

עבודת התובעת הסתיימה ביום 31.5.13, עם תום תקופת אשרת העבודה. לאחר מכן שבה התובעת לארצה.

הנתבע 3, גדי אהרונסון, הינו חקלאי, לדבריו משך כ- 60 שנה, בעל משק חקלאי ובית אריזה, הוא הנתבעת 1. מגוריה של התובעת היו בשטחים השייכים לנתבעים 1 ו- 3. יצוין, כי התובעת התגוררה עם בעלה, אשר הועסק אף הוא כעובד זר בישראל. אף אחיה של התובעת הועסק על ידי הנתבעים, או מי מהם.

הנתבע 2, אילן לוין, הינו חקלאי. העסקתה של התובעת הייתה בהתאם לאשרת עבודה על שמו של הנתבע 2. התובעת עבדה עבור הנתבעים, ולפרקים עבדה בשדות חקלאים אחרים, בתיאום עם הנתבעים או מי מהם.

התובעת קיבלה מסמכים המפרטים את שכרה מתורגמים לשפתה. הצדדים חלוקים בשאלה האם נמסרו לתובעת תלושים באופן סדיר. שם המעסיק שצוין על גבי חלק מתלושי השכר היה שמה של הנתבעת 1, ובחלק מן התלושים, החל מחודש ינואר 2013, צוין שמו של הנתבע 2.

התובעת החתימה כרטיסי נוכחות מדי יום עבודה. שעון הנוכחות מוקם סמוך למגורי העובדים. לעיתים נרשמו שעות העבודה בכתב יד, עם חתימה מאשרת של הממונה על התובעת באותו יום עבודה לצידן.

טענות הצדדים

טענות התובעת

עבודתה של התובעת הסתיימה בשל סיום מועד אשרת העבודה, לפיכך קמה לה זכות לפיצויי פיטורים בסך 24,366 ₪, בהתאם לשכר חודשי בסך 4,300 ₪. מכל מקום ולחלופין, עומדת לה זכאות פיצוי חלף הפרשות לפיצויי פיטורים בשיעור 6% בהתאם לצו ההרחבה, בסך 17,763 ₪.

דיווחי הנוכחות שהציגו הנתבעים תומכים בטענות התובעת בדבר היקף שעות העבודה הנטען על ידה ומשקפים את הזמן שעמדה לרשות העבודה, ותלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבעים פיקטיביים. השכר המופיע בתלושים מהווה מכפלה של שעות עבודתה של התובעת בתעריף שעתי, והזכויות המוזכרות בתלושים פיקטיביות.

עד לשנת 2011 הועסקה 7 ימים בשבוע, ומשנת 2011 עבדה שישה ימים בשבוע, 9.5 - 10 שעות מדי יום לפחות. לטענתה, לא שולמה לה תמורה בגין עבודה בשעות נוספות ולפיכך, היא מבקשת תמורה בגין עבודתה בסך 48,397 ₪. בסיכומיה של התובעת היא מציינת, כי לאחר שקיבלה לידיה את כל המסמכים הרלוונטיים מעלים החישובים כי בהתאם לתלושי השכר היא הייתה זכאית למעשה לתמורה בשיעור גבוה יותר מזה שנתבע, בסך 116,000 ₪.

התובעת לא קיבלה לידיה תלושי שכר בתקופת העבודה, פרט לתלוש חודש דצמבר 2012. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בסך 9,400 ₪.

בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות, זכאית התובעת לפדיון 44 ימי חופשה בגין שלוש שנות העבודה האחרונות, בסך 8,712 ₪.

התובעת זכאית לתשלום 33 ימי הבראה, לפי סכום יומי של 371 ₪, ובסך הכל לדמי הבראה בסך 12,243 ₪.

בהתאם לצו ההרחבה, התובעת הייתה זכאית לדמי חגים בגין 9 ימי חג בשנה. התובעת קיבלה 4 ימי חג מדי שנה ולכן היא זכאית ליתרה בגין 26 ימים, בסך 4,808 ₪.

לא הופרשו עבור התובעת הפרשות לפנסיה. הנתבעים רשמו בתלושי השכר סכומים פיקטיביים, לכאורה במקום ההפרשות. בהתאם לצו ההרחבה התובעת זכאית לפיצוי בשיעור 6% משכרה, בסך 17,544 ₪.

בהתאם לצו ההרחבה, זכאית התובעת למענק שנתי בסך 10,762 ₪; התובעת קיבלה רק אורז מן הנתבעים ולכן היא זכאית לדמי כלכלה בסך 100 ₪ לחודש, ובסך הכל ל- 3,600 ₪ בגין שלוש שנים; לא הופרשו עבור התובעת הפרשות לקרן השתלמות בשיעור 1% משכרה ולכן היא זכאית לפיצוי של 2,583 ₪.

טענות הנתבעים 1 ו- 3

התובעת הועסקה במשותף, על ידי כל הנתבעים. הודאה בדבר העסקה משותפת מצויה עוד בכתב ההגנה מטעם כל הנתבעים.

טענות התובעת בדבר אי נכונות תלושי השכר הינן טענות חדשות, ואין להידרש להן. הנתבעים שילמו לתובעת את שכרה בהתאם להוראות חוק שכר מינימום ומעבר לכך. תלושי השכר משקפים באופן מהימן את השכר שקיבלה התובעת על כל רכיביו. תלושי השכר נמסרו לתובעת מדי חודש, וכן נמסרו תלושים מתורגמים לשפה התאית. התובעת הודתה בכך במסגרת עדותה.

הנתבעים שילמו לתובעת את מלוא דמי החופשה והתובעת אף ניצלה ימי חופשה ביתר. לתובעת שולם סך 10,418 ₪ בגין חופשה.

לתובעת שולמו דמי הבראה מלאים, מדי חודש, בהתאם לתלושי השכר. בסך הכל שולמו לתובעת דמי הבראה בסך 12,178 ₪, סכום העולה על הסכום לו הייתה התובעת זכאית.

לתובעת שולמו פיצויים מדי חודש בהתאם לתלוש השכר. לתובעת לא קמה זכות לפיצויי פיטורים. תביעת התובעת הוגשה טרם הסתיימו יחסי העבודה. מכל מקום, לאור הנזקים שגרמה התובעת בהשתלטות על שטחים רחבים וניהול משק חי, יש לשלול את זכותה לפיצויים.

התובעת קיבלה דמי חגים, בהתאם לחגי עדתה. לתובעת שולמו 4 ימי חג בשנה. התובעת בחרה לחגוג את החגים בהתאם לדתה ועדתה, ואינה זכאית גם לחגי ישראל.

מאחר שהתובעת הינה עובדת זרה, לא ניתן היה להפקיד עבורה הפקדות לקרן פנסיה. לתובעת שולם מדי חודש פיצוי בשיעור הפרשות המעביד. פיצוי זה תואם את ההלכה הפסוקה, לפיה כל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע הפקדות, זכאי העובד לפיצוי כספי בגין ההפרשות.

בהתאם לתלושי השכר, שולם לתובעת מענק שנתי. ככל שהתובעת זכאית למענק שנתי, יש לבסס את החישוב על 4 ₪ ליום עבודה ובסך הכל החישוב מסתכם בסך 1,076 ₪.

התובעת לא הייתה זכאית לקרן השתלמות, ואף החישוב לו היא טוענת אינו מבוסס. תכלית ההפרשות לעודד עבודה ישראלית בענף החקלאות לאורך זמן וניתן למשוך את הכספים לאחר 6 שנים בלבד. תכלית זו אינה מתקיימת בתובעת, שממילא שהתה בארץ תקופה מוגבלת בת 5 שנים.

התובעת אינה זכאית לדמי כלכלה שכן קיבלה כלכלה בעין. הנתבעים סיפקו לתובעת מזון, ובנוסף לכך קיבלה 100 ₪ מדי חודש, בהתאם לתלושים. התובעת הודתה כי ניתן לה אורז, והנתבעים טוענים כי ניתנו לה גם פירות שונים.

שכרה של התובעת שולם בהתאם לשעות עבודתה בפועל. אין לתת משקל לדוחות הנוכחות לצורך חישוב זכויותיה של התובעת- מיקום שעון הנוכחות לא איפשר פיקוח על המועד בו התובעת החתימה את השעון בפועל. השעון הוצב בפתח בית האריזה, המרוחק ממשרדו של הנתבע 3. הנתבע 3 לא יכול היה לפקחי על שעת החתמת השעון. התובעת נהגה לדווח דיווח שעות כוזב ושעון הנוכחות אינו משקף את שעות עבודתה בפועל. שעות הנסיעה של התובעת לעבודה ושעות האוכל נכללו בדיווחי שעות העבודה. התובעת דיווחה דיווחי כוזבים. בין היתר, החתימה את השעון בחורף בשעה 6:00 בבוקר, שעת חושך וכשעה טרם החלה עבודתה. התובעת ביצעה עבודתה רק באור יום מלא. התובעת עבדה לכל היותר 9 שעות ביום.

זמן הנסיעה של התובעת אינו חלק מזמן עבודתה ואינה זכאית לשכר בגינו. כדין ניכו הנתבעים שעה וחצי ביום בגין הפסקה וזמן נסיעה.

התובעת העבירה לתאילנד סכומי כסף גדולים, לחשבונות על שמה ועל שם אביה. הכספים שהועברו עולים משמעותית על שכרה הכולל של התובעת מעבודתה אצל הנתבעים. מכאן, כי התובעת התפרנסה בתקופה שהייתה בארץ מכספים שקיבלה שלא כדין, בחוסר תום לב ותוך תפיסת קרקע השייכת לנתבע 3 ושימוש במשאביו.

יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובעת את חובותיה של התובעת לנתבע 3:

• דמי שימוש- התובעת השתמשה לעיסוקיה במקרקעין של הנתבע 3, וצרכה מים וחשמל בצורה מוגזמת. מכל סכום שיפסק יש לנכות סך 23,773 ₪ בגין דמי השימוש במקרקעין.

• התובעת ניהלה לול תרנגולים, שהואר וחומם שעות ארוכות בכל חודשי השנה. על התובעת להשיב את עלות השימוש החורג בחשמל, בסך 24,825 ₪.

• יש לקזז סך 104,160 ₪ בגין שימוש חריג במים, לצורך גידול בעלי חיים, פירות, ירקות ותבלינים.

• הנתבעים לא ניכו מן התובעת את עלויות השתתפותה בביטוח הרפואי, בסך 6,925 ₪ וקמה זכות קיזוז בשל כך.

• הנתבעים סיפקו לתובעת פירות בכל השנה, בעלות כוללת משוערת של 9,000 ₪, וכן שקי אורז בעלות של 4,375 ₪. התובעת הייתה זכאית לדמי כלכלה בסך 6,000 ₪ בלבד, ולנתבעים זכות קיזוז בגין היתרה, בסך 7,375 ₪.

• לנתבעים זכות קיזוז בגין תשלום עלויות הפינוי והסילוק של המקרקעין והמחוברים בשטחם שהקימה התובעת, בסך 15,000 ₪.

   

  טענות הנתבע 2

התובעת חסרת תום לב ויש ליתן משקל נמוך לעדותה.

הנתבעים 1 – 3 שילמו את שכרה של התובעת ואילו הנתבע 2 שילם את חלקו בהעסקתה לידי הנתבע 3, בהתאם לחשבוניות שהונפקו עבורו. מעורבותו הכספית של הנתבע 2 היתה מצומצמת. ככל שהנתבע 2 חב כלפי התובעת, הרי שיש לחייבו בגין חמשת חודשי העבודה האחרונים, במהלכם הונפקו תלושי השכר על שמו.

כל חישובי זכויות התובעת היו בהתאם להנחיות והוראות הנתבע 3. מאחר שהנתבע 2 שילם בהתאם לדרישות הנתבע 3 ממנו, יש לשחררו מחבות. אף דפי הנוכחות היו בשליטת הנתבע 3. התובעת נוידה לעבודה על ידי הנתבע 3. ככל שתתקבל הטענה כי הנתבע 2 חב בזכויות התובעת, הרי שיש להחשיב כמעסיקיה גם משקים אחרים אליהם נוידה.

שעות עבודת התובעת השתנו בהתאם לעונות השנה. שכן ישנן עבודות שניתן לבצע רק בשעות אור. דיווחי הנוכחות של התובעת היו כוזבים.

במועד הגשת התביעה לא הייתה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. יחד עם זאת, התובעת קיבלה פיצויי פיטורים במסגרת תלושי השכר. נוכח התנהלות התובעת יש לשלול ממנה את זכאותה לפיצויי פיטורים ולכל הפחות להורות על קיזוז הסכומים ששולמו עבור רכיב זה בהתאם לתלושי השכר.

הנתבע 2 מאמץ את טענות יתר הנתבעים, לפיהן התובעת קיבלה את זכויותיה, שולמו לה דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים עבור חגי עדתה, פיצוי בגין רכיב הפנסיה, ומענק שנתי. לתובעת שולמו דמי כלכלה בתלושי השכר וכן ניתנה כלכלה בעין.

התובעת לא הייתה זכאית להפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות לאור קשיים טכניים הקיימים להפריש בפועל ותקופת העבודה הקצרה.

לתובעת שולם שכר בגין עבודתה, לרבות שעות נוספות. התובעת מודה בעדותה כי שולמה לה תמורה בגין עבודה בשעות נוספות.

יש לקזז את כל הסכומים ששולמו לתובעת בהתאם לתלושי השכר עבור זכויותיה, מן הרכיבים הנתבעים.

מהלך הדיון בתיק

תביעתה של התובעת הוגשה עוד בטרם הסתיימה עבודתה, ביום 12.3.13. מאחר שהתובעת עזבה את הארץ מיד לאחר סיום עבודתה, נשמעה עדותה בדרך של עדות מוקדמת ביום 22.5.13.

במקביל לניהול ההליכים בתיק זה, הודיעו הנתבעים כי הגישו תביעה נגד התובעת בבית משפט השלום, בעילות נזיקיות שונות, אשר חלקן פורטו במקביל במסגרת טענות קיזוז של הנתבעים. בסיכומיו של הנתבע 2, הוא הודיע כי ביקש להמחק מן התביעה המתבררת בבית משפט השלום.

ביום 6.11.14 התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק. מטעם הנתבעים 1 ו- 3 העיד הנתבע 3. נתבעים אלה הגישו תחילה תצהיר עדות נוסף, של עובד זר נוסף שעבד והתגורר סמוך למגורי התובעת (נספח י' לתצהיר הנתבעים). עד זה לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו ולפיכך לא מצאנו מקום ליתן משקל כלשהו לעדותו.

כך גם ביחס לחוות דעת שמאית שהוגשה על ידי הנתבעים (נספח יג' לתצהיר הנתבעים), שכן גם השמאי לא התייצב לחקירה.

הנתבע 2 העיד לתמיכה בגרסתו.

יוער, כי כתב ההגנה הוגש תחילה במשותף על ידי כל הנתבעים, אולם במהלך ניהול ההליכים בתיק נפלה ככל הנראה מחלוקת בין הנתבעים, אשר הובילה לפיצול הייצוג של הנתבעים 1 ו- 3 והנתבע 2.

דיון והכרעה

טרם נפנה לדון בעילות התביעה וברכיביה, נבהיר, כי טענת הנתבע 2, שעלתה לראשונה בסיכומיו, לפיה יש לייחס לו אחריות ביחס לחודשי עבודתה האחרונים של התובעת בלבד, דינה להידחות.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם כל הנתבעים, הודו הנתבעים כי העסיקו את התובעת. טענה אחרת בהקשר זה לא נטענה במהלך ההליכים, והנתבע 2 לא ביקש לתקן את כתב ההגנה. לא ניתן להעלות טענה כה משמעותית, המערערת את יסודות התביעה ביחס לנתבע 2, בשלב הסיכומים, ערב סיום ההליכים.

גם לגופו של ענין אין חולק, כי התובעת הועסקה בהתאם לאשרת עבודה על שם הנתבע 2, משך כל תקופת העבודה. עוד אין חולק, כי בחלק מהימים עבדה התובעת בשטחי הנתבע 2, תחת פיקוחו והנחיותיו. לא הוצג כל פירוט ביחס להיקף הימים היחסי בהם הועסקה התובעת אצל הנתבע 2, למול הימים במהלכם עבדה עבור הנתבע 3.

ההתחשבנות הכספית שבין הנתבעים לבין עצמם אינה מעניינה של התובעת ואינה משליכה על שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, אלא היא במישור היחסים שבין הנתבעים, שאינה עניין להכרעה בתיק זה.

בהקשר זה יוער, כי בגרסאות הנתבעים התגלו סתירות בשאלה מי היה הגורם האחראי לניודה של התובעת לעבודה בקיבוץ נען, עבור חקלאי ששמו גולן. מעדויות הנתבעים הצטייר, כאילו כל אחד מהם ניסה להקטין את חלקו בניוד התובעת, על חשבון חלק חברו. בעוד שהנתבע 2 טען כי לא פגש מעולם את גולן (עמוד 5 שורות 23- 26), העיד הנתבע 3 כדלהלן:

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 23 לתצהירך- אתה הוצאת חשבוניות גם לגולן, נכון?

ת. נכון. את החשבוניות לגולן אני הוצאתי. אבל התיאום בין גולן לאילן, היה ביניהם.

ש. האם אילן משקר?

ת. בדר"כ גולן היה החוצץ. שאילן היו ימים שאילן לא העסיק אותם, הוא העביר אותם לגולן. ובימים שגולן רצה את כל העובדים ופתאום אילן רצה את העובדים שלו, הוא אמר לי תשאיר לי את גולן ואני מסתדר איתו. אז הוא לקח את העובדים אליו, והחזיר אותם לגולן כשסיים". (עמוד 20 שורות 25 – 31)

בנסיבות העניין, בהן התובעת עבדה בפועל אצל כל הנתבעים, והסדרת העסקתה ותשלום שכרה בוצעו על ידם במשותף, הועסקה התובעת במשותף על ידי כל הנתבעים.

נדון להלן ברכיבי התביעה, לפי סדרם:

תמורה בגין עבודה בשעות נוספות - אמיתות תלושי השכר של התובעת:

שאלה מרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים, בעלת השלכה על מרבית רכיבי התביעה, הינה האם תלושי השכר שהציגו הנתבעים במסגרת ההליך מהימנים, ומשקפים נכונה את שכרה וזכויותיה של התובעת.

במסגרת סיכומיה של התובעת, היא טוענת כי תלושי השכר שהציגו הנתבעים במסגרת ההליך פיקטיביים, ואינם משקפים את השכר והזכויות ששולמו לה בפועל. לטענתה, בהשוואה בין התלושים לדוחות הנוכחות עולה, כי כל הסכום הנקוב בתלושי השכר הינו תשלום בגין שכר בלבד, ומשקף מכפלה של שעות העבודה בשני תעריפים שונים, ואילו החלוקה לרכיבים שונים הינה פיקטיבית.

בתגובה, טענו הנתבעים כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה לא הועלתה במסגרת ההליכים בתיק. לגופו של דבר, נטען כי התלושים משקפים את המציאות ומשקפים את מלוא זכויותיה של התובעת. התובעת קיבלה שכר מינימום שעתי. הנתבעים מסבירים, כי התלושים נמסרו לתובעת מדי חודש ועותק התלושים שהוגשו לבית הדין הונפק לצורך הגשתם יחד, באותו יום.

לא מצאנו כי בטענת התובעת יש משום הרחבת חזית. התובעת טענה כבר בכתב התביעה, ולכל אורך ההליך המשפטי, כי לא נמסרו לידיה תלושי שכר. טענתה בדבר אי נכונות התלושים מהווה ניתוח של הראיות שהציגו הנתבעים ואין בה משום הרחבת חזית. במסגרת חקירתם הנגדית של הנתבעים הם נשאלו אודות התלושים, וניתנה להם האפשרות לפרט עמדתם. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע 3 אף הועלתה מפורשות טענה בדבר פיקטיביות התלושים, וניתנה לו ההזדמנות להגיב לטענה (עמוד 15 לפרוטוקול, שורה 22 ואילך).

גרסת התובעת, לפיה לא נמסרו לה בתקופת העבודה תלושי השכר, למעשה לא הוכחשה ולא נסתרה. התובעת העידה, כי נמסרו לידיה תלושים בשפה התאית (עמוד 9 לפרוטוקול מיום 22.5.15, שורות 20-21) ואף הנתבע 3 העיד במסגרת חקירתו הנגדית כי לידי התובעת נמסר באופן שוטף מסמך בשפתה, המפרט את סכום השכר הכולל, ולא תלושי שכר, וכלשונו:

"ת. התלושים שהיו בעברית, כל מי שביקש לראות אותם, ראה אותם. כדי להקל על המערכת, הם קיבלו פתק בתאילנדית, שהסכום למטה התאים בדיוק לתלוש השכר. מי שהיתה לו שאלה ראה את התלוש". (עמוד 14 שורות 1 – 3).

משמע, לתובעת לא נמסרו מדי חודש תלושי השכר המפורטים בשפה העברית, אלא מסמך מסכם בשפתה שפירט את הסכום הסופי ששולם לה.

אשר לאמיתות תלושי השכר - לעמדת הנתבעים שולם שכרה של התובעת בהתאם לשעות העבודה שעבדה בפועל (פרק ו' לסיכומי הנתבעים 1, 3). בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 הוא הסביר, ששכרה של התובעת חושב בהתאם לדיווחי הנוכחות שהוגשו (נספח ו1 לתצהיר הנתבע 3). הנתבע 3 אישר בחקירתו הנגדית, כי תלושי השכר התבססו על דיווחי הנוכחות של התובעת:

"תקן אותי אם אני טועה, אבל תלושי השכר של התובעת למעשה התבססו על דפי הנוכחות האלה?

ת. בבסיס כן". (עמוד 12 שורות 23- 25).

הנתבע 3 הסביר עוד, כי בגין כל יום עבודה הפחיתו הנתבעים שעה חצי, לטענתם בשל נסיעות והפסקות (עמוד 14 שורה 21).

אין חולק, כי הנתבעים ניהלו מעקב יומי אחר שעות העבודה של התובעת, במסגרתו התובעת החתימה שעון נוכחות. בימים בהם הועסקה התובעת אצל חקלאים אחרים, ולא אצל הנתבע 3, כוללים דיווחי הנוכחות של התובעת רישום ידני של שעות עבודה, ולצידם חתימה מאשרת, כפי הנחזה של "גולן" או "אילן". התובעת עבדה תקופה בלתי מבוטלת אצל הנתבעים, ולא ניתן לקבל את הטענה, שנטענה רק לאחר הגשת התביעה, לפיה דיווחי הנוכחות כוזבים. דיווחי הנוכחות נמסרו לידי הנתבע 3 מדי חודש בחודשו (עמוד 12 שורות 20 – 22), עמדה בפני הנתבעים האפשרות לביקורת שוטפת על שעות העבודה ותמוה מדוע משך שנים לא נטענה כל טענה אשר לאמיתות הדיווחים. יתרה מזאת, חלק ניכר מן הדיווחים הינם ידניים, ומאושרים בחתימה ידנית על ידי מי שהיה ממונה על התובעת ביום העבודה.

זו אף זו, הנתבעים לא הציגו נתונים אחרים ביחס להיקף שעות העבודה, או תחשיב שונה. הנתבעים לא הציגו ראיות ביחס למספר הימים בהם עבדה התובעת בשדות, ונדרשה לדבריהם לזמן נסיעה, לעומת מספר הימים בהם הועסקה בבית האריזה, ששכן בסמוך למגוריה, ולא נדרשה כלל לזמן נסיעה. זאת, אף מבלי להידרש לשאלה האם זמן נסיעה לשדה בטרקטור, כלי חקלאי מובהק, דינו כזמן עבודה במסגרתו עמדה התובעת לרשות העבודה, אם לאו.

מעיון בתלושי השכר עולה, כי הצדק עם התובעת בטענתה, לפיה באופן ברור הנתונים בתלושים אינם משקפים את שעות העבודה, בהתאם לדיווחי הנוכחות. בתלושי השכר שולם רכיב של שכר וכן, במרבית התלושים, רכיב שכונה "ש. נוספות 125%". זאת, בעוד בהתאם לדיווחי הנוכחות הועסקה התובעת שעות נוספות רבות, בגין חלקן הייתה זכאית לתמורה בשיעור 125% ובגין חלק ניכר אחר, לתמורה בשיעור 150%. כך, בין היתר, התובעת הועסקה לעיתים חודשים שלמים ברציפות ללא ימי מנוחה, או עם ימי מנוחה חלקיים ובודדים, כגון בחודשים מרץ 2008, יוני 2009, אוגוסט 2011, אוגוסט 2012. מדיווחי הנוכחות עולה, כי משך מרבית שנות ההעסקה התובעת עבדה לעיתים תכופות 7 ימים בשבוע, ללא כל יום מנוחה שבועי. מרבית ימי העבודה של התובעת היו בני 10 שעות לפחות. ברי, כי השכר ששולם לתובעת בהתאם לתלושים אינו מהווה תמורה מלאה בהתאם לשעות העבודה.

לשם הדוגמא, בחודש ינואר 2009 עבדה התובעת בהתאם לדיווחי הנוכחות 30 ימים, למעלה מ- 300 שעות עבודה, חלק ניכר מהן בימי המנוחה השבועית. בתלוש השכר לחודש זה לא נכלל כל נתון ביחס למספר ימי העבודה ושעות העבודה. משכורתה הרגילה של התובעת לאותו חודש הייתה בסך 3,850 ₪, וכן קיבלה התובעת תמורה בגין עבודה בשעות נוספות עבור 50 שעות, אשר בהתאם לתלוש השכר חושבה בתעריף של 25.88 ₪ לשעה.

משמע, בהתאם לתלוש, שולם לכאורה שכר עבודה עבור כ- 235 שעות עבודה, 50 שעות נוספות מעבר למשרה רגילה בת 186 שעות, ואף זאת בחסר ותוך חישוב מקפח של תמורה בגין עבודה בשעות נוספות. גם אם נבחן את הדברים לשיטת הנתבעים, לפיה יש להפחית שעה וחצי עבור כל יום עבודה, ונפחית 43.5 שעות, יוצא כי התובעת עבדה בפועל למעלה מ- 256 שעות, היקף ניכר מעבר להיקף השעות בגינן שולם שכרה בהתאם לתלוש השכר. הבסיס לנתונים לפיו חושבו הרביבים השונים בתלוש השכר כלל לא ברור, וודאי שאינו תואם את דיווחי הנוכחות.

זו אף זו, בניגוד לחובה המוטלת על הנתבעים כמעסיקים בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958, במרבית תלושי השכר לא מפורטים מספר ימי העבודה ושעות העבודה של התובעת, ונרשם הנתון 0, בצד הכותרת "ימי עבודה" ו"שעות עבודה". כאשר מופיע פירוט כאמור, בחלק מן התלושים, הוא אינו בהכרח תואם את הנתונים הנכונים בהתאם לדיווחי הנוכחות. כך, בחודש אפריל 2008 עבדה התובעת למעלה מ- 200 שעות, ואילו בתלוש השכר, בחלק הנתונים, נרשם כאילו עבדה 26 שעות.

בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 הוא נשאל בהקשר זה והשיב, כדלהלן:

"ש. תאשר לי שכל התלושים, מציג לך לדוגמא את ינואר 2012, זה היה מכפלה של השעות שעבדה התובעת, נגדי במקרה הזה 280 כפול השכר לשעה, נכון?

ת. כן.".

יוער, כי בהתאם לתלוש השכר לחודש ינואר 2012, אליו התייחס הנתבע 3 בעדותו, שולמו לתובעת שכר עבודה רגיל ותמורה בגין 27 שעות נוספות בתעריף 125%. בתלוש לא מצוינת תמורה נוספת בגין עבודה בשעות נוספות. כלומר, בהתאם לנתונים הרשומים בתלוש השכר עצמו התובעת קיבלה לכאורה שכר עבודה בגין 213 בלבד (186 שעות משרה מלאה, בצירוף 27 שעות נוספות).

הנתבע 2 העיד, כי לא היה מעורב בהנפקת תלושי השכר של התובעת או במעקב אחר דיווחי הנוכחות, כדלהלן:

"ש. תאשר לי בבקשה שעל סמך דפי הנוכחות האלו, היו מכינים את התלוש?

ת. אני לא יודע. תשאל את הנתבע 3. אני לא מעורב בזה בכלל. אני הייתי מקבל חשבונית ומשלם אותה". (עמוד 6 שורות 19 – 21).

לאור חומר הראיות, ולאור ההודאה הברורה מפיו של הנתבע 2, כאמור, מתקבלת טענת התובעת לפיה תלושי השכר היו פיקטיביים והתמורה הכוללת בהתאם לתלושים שיקפה רק את שכרה של התובעת, ולא את הזכויות שנרשמו.

התובעת מבקשת כי נפסוק לזכותה סך 48,397 ₪ כתמורה בגין עבודה בשעות נוספות. לסיכומיה צירפה התובעת טבלה מסודרת, בה השוותה את השכר ששולם לה לשכר לו הייתה זכאית בהתאם לדיווחי הנוכחות.

על רקע הקביעות, לפיהן דיווחי הנוכחות של התובעת אמינים ותלושי השכר אינם משקפים את מלוא השכר לו הייתה התובעת זכאית, ולאור העובדה כי הנתבעים לא הציגו רישומי נוכחות אחרים מצידם, או תחשיב שונה מזה של התובעת, מתקבלת התביעה ברכיב זה. 

פיצוי פיטורים

התובעת מבקשת פיצויי פיטורים בסך 24,366 ₪, בטענה כי עבודתה הסתיימה בשל האילוץ של סיום תוקף אשרת עבודתה בישראל. לחלופין, טוענת התובעת לזכאות לפיצוי חלף הפרשות לפיצויי פיטורים בשיעור 6%, בסך 17,763 ₪.

לעמדת הנתבעים לא קמה זכאות לפיצויי פיטורים שכן במועד הגשת התביעה טרם הסתיימו יחסי העבודה. כן טוענים הנתבעים כי מדי חודש שולם לתובעת חלק מפיצויי הפיטורים, כמפורט בתלושי השכר. מעבר לאמור, טוענים הנתבעים כי התובעת אינה זכאית לפיצויים בשל הפרות האמון והנזקים שגרמה לנתבעים בשל ההשתלטות על שטחים וניצול משאבי הנתבעים.

בנסיבות העניין, אמנם במועד הגשת התביעה טרם קמה לתובעת זכות לתשלום פיצויי פיטורים. עם זאת, אין חולק כי זכותה התגבשה סמוך לאחר הגשת התביעה, כאשר הסתיימה תקופת העבודה והתובעת עזבה את הארץ. לפיכך, יש מקום לדון בטענות התובעת לגופן.

מאחר שעבודת התובעת הסתיימה שלא מרצונה, אלא בשל סיום תקופת אשרת השהייה, קמה לה זכות לפיצויי פיטורים. יצוין, כי ממילא בהתאם לצו ההרחבה הייתה התובעת זכאית במהלך עבודתה להפרשות בשיעור 4.5% בגין פיצויי פיטורים, הפרשות שלא הופרשו. לאור הקביעה כי הרישום בתלושי השכר אינו משקף תשלום אמת, זכאית התובעת לפיצוי פיטורים כנתבע על ידה.

הטענה כי יש לשלול את פיצויי הפיטורים של התובעת בשל הפרות אמון ונזקים שגרמה לנתבעים דינה להידחות. אין חולק, כי סיום יחסי העבודה לא נעשה על רקע הפרות האמון הנטענות, אלא בשל סיום מועד אשרת השהייה של התובעת, לפיכך אין הטענות מהוות שיקול של ממש לשלילת פיצויי פיטורים. זו אף זו, הטענות לגופן לא הוכחו ברמה מספקת לצורך הסנקציה החריגה והחריפה של שלילת פיצויים, כפי שנפרט להלן, בפרק העוסק בטענות הקיזוז של הנתבעים.

התביעה לפיצויי פיטורים מתקבלת.

פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר

בכתב התביעה טוענת התובעת כי לא קיבלה לידיה תלושי שכר במהלך תקופת העבודה. לפיכך, היא מבקשת פיצוי בסך 9,400 ₪.

יצוין, כי טענת התובעת בדבר אי נכונות תלושי השכר לא הועלתה בכתב התביעה ולא נתבע פיצוי בגינה. לפיכך, נתייחס להלן רק לשאלה, האם זכאית התובעת לפיצוי לאור טענתה כי תלושי השכר לא נמסרו לידיה.

כאמור, במסגרת בירור התביעה הודתה התובעת, כי קיבלה לידיה מדי חודש מסמך בשפתה, בתאית, המפרט את שכרה (עדות התובעת, עמוד 9 לפרוטוקול מיום 22.5.15, שורות 20-21). הנתבע 3 העיד לפנינו, ועדותו לא נסתרה, כי מסמך בשפתם של העובדים נמסר לידיהם מדי חודש, באופן סדיר, ותלושי השכר עמדו לרשותם במשרדו, בהתאם לצורך (עמוד 14 שורות 1 – 3).

בנסיבות אלה, בהן התובעת קיבלה מסמך המקביל לתלושי שכר, ולא סתרה את הטענה כי יכלה לעיין בתלושי השכר המפורטים כרצונה, לא מצאנו מקום לפסיקת פיצוי בגין אי מסירת התלושים.

פדיון חופשה שנתית

התובעת טוענת, כי לא יצאה לחופשה במהלך תקופת עבודתה. לפיכך, היא תובעת פדיון חופשה בסך 8,693 ₪.

לטענת הנתבעים, ניצלה התובעת את כל ימי החופשה ועמדה לזכותה יתרה מאופסת במועד סיום העבודה (סעיף 8 לתצהיר הנתבע 3; סעיף 41 לתצהיר הנתבע 2).

הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה המצביע על מועדים בהם שהתה התובעת בחופשה בעין, אלא את תלוש השכר האחרון, לחודש מאי 2013, בו נרשם כי יתרת ימי החופשה של התובעת- 0. דא עקא, עיון בכל תלושי השכר של התובעת מלמד כי במהלך כל שנת 2013, כמו גם בשנת 2007 ובמרבית התלושים בשנת 2008 יתרת ימי החופשה שעמדה לרשותה של התובעת בהתאם לרישומים בתלושים הייתה 0, וכך צוין גם ביחס לניצול ימי חופשה, צבירה ויתרה חדשה.

בתלושי השכר של התובעת שולם לה תשלום חודשי בגין "תמורת חופש", בסכום חודשי קבוע שהשתנה אחת לכמה חודשים.

כפי שפסקנו לעיל, רכיב זה אינו משקף תשלום אמת בגין חופשה, אלא הוא חלק משכרה הרגיל של התובעת.

ממילא, גם לו היתה התובעת מקבלת במהלך תקופת העבודה תשלום פדיון חופשה מדי חודש, ללא ניצול ימי חופשה בפועל, בהתאם להלכה הפסוקה אין להפחית סכום זה מפדיון החופשה לו זכאית התובעת בסיום עבודתה.

כך, נפסק, בין היתר, בע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, (21.12.06), כי:

"נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה, הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית... ולתכליתו. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית - שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן".

וראו גם: עע (ארצי) 184/09 פיודור קרבצ'נקו - חברת השמירה בע"מ, (18/12/2011).

בנסיבות אלה, משהנתבעים לא הרימו את הנטל ביחס לימי החופשה שניצלה התובעת לטענתם, ומשלא הוצג כל חישוב סותר על ידם, זכאית התובעת לפדיון חופשה כנתבע על ידה.

דמי הבראה

לאור הקביעה כי הזכויות שנרשמו בתלושי השכר אינן משקפות תשלום אמיתי בגין זכויות התובעת, זכאית התובעת לתשלום דמי הבראה.

תביעתה של התובעת הוגשה במהלך תקופת העבודה, לא הוצג כל תחשיב מטעם הנתבעים ולפיכך התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה בגין כל תקופת העבודה, בסך 12,243 ₪, כנתבע על ידה.

דמי חגים

התובעת שהתה בחופשה בארבעה ימי חג מדי שנה, בהתאם לחגי דתה (עדות התובעת, עמוד 8 שורות 16 – 17). בתביעתה, מבקשת התובעת דמי חגים בגין 5 ימים נוספים (סעיף 16 לתצהיר התובעת), בטענה כי הייתה זכאית ל- 9 ימי חג בכל שנה.

הנתבעים מכחישים את זכאות התובעת, בטענה כי התובעת, כעובדת זרה, בחרה לחגוג את ימי החג בהתאם לדתה ואינה זכאית לחגוג גם את החגים היהודיים.

התובעת סמכה טענותיה על צו ההרחבה בענף החקלאות, המקנה לעמדתה לכל עובד זכות ל- 9 ימי חג בשנה. בצו ההרחבה אכן אין הבחנה בין המשתייכים לדת זו או אחרת. עם זאת, התובעת לא פירטה בתצהירה, בעדותה או בסיכומיה את המועדים בהם חלו ימי החגים בגינם היא מבקשת דמי חגים, ולא הסבירה האם היו אלה ימים בהם הועסקה בפועל אם לאו. לאור טענת התובעת כי במהלך שנות העבודה הראשונות עבדה 7 ימים בשבוע, יש להניח כי במרבית ימי החג היהודים עבדה בפועל. בחקירתה הנגדית של התובעת היא העידה, כי שולמה לה תמורה כאשר עבדה בימי חג יהודיים, כדלהלן:

"ש. כשאת עבדת ביום חג שולם לך על זה כסף נכון?

ת. חג של תאילנדים או חג יהודי?

ש. חג ישראלי.

ת. ביום כיפור קיבלתי 100 ₪.

ש. חוזר על השאלה.

ת. קיבלתי". (עמוד 8 שורות 10 – 15).

מדברי התובעת עולה, כי שולמה לה תמורה נפרדת בגין עבודה בימי חג יהודיים.

בנסיבות אלה, ובהיעדר פירוט בסיסי, לא הוכחה התביעה לדמי חגים והיא נדחית.

פיצוי חלף הפרשות לפנסיה

התובעת מבקשת פיצוי בסך 23,291 ₪ חלף הפרשות לפנסיה בשיעור 6% לחודש, בהתאם לצו ההרחבה.

במהלך תקופת העבודה לא הופרשו עבור התובעת הפרשות לקרן פנסיה. בתלושי השכר מופיע מדי חודש רכיב לתשלום המכונה "גמל". לטענת הנתבעים, מילאו את חובתם בתשלום סכום כספי לתובעת מדי חודש, כפיצוי חלף ההפרשות, בשל הקושי להפריש הפרשות בפועל לקרן פנסיה לעובד זר. טענת הנתבעים בדבר היעדר אפשרות להפריש הפרשות עבור עובדים זרים השוהים בישראל כחוק, להבדיל מעובדים מבקשי מקלט, לא הוכחה. הנתבעים לא הוכיחו כי ניסו לפנות לחברות הביטוח או לקופות הפנסיה לצורך זאת ונענו בשלילה.

בשאלת זכאותם של עובדים זרים מבקשי מקלט להפרשות לפנסיה, או לפיצוי בגין היעדר הפרשות, נקבע הלכה פסוקה אך לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בעמ נ'Hitam Abaker, (26/02/2015), כדלהלן:

"בפסיקת בית הדין האזורי שחייב את החברה בתשלום פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה לא מצאנו טעות המצדיקה מתן רשות ערעור. צדק בית הדין האזורי בהסתמכו לעניין זה על ההלכה כפי שנקבעה בפרשת מטין אילינדז, שם נדון עניינם של עובדים זרים בתחום הבניה, שלא ניתן היה להפריש משכרם לקרן חיסכון, נוכח אי הקמתה של קרן אליה ניתן היה להפריש את הכספים (ע"ע 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין (22.8.10)), להלן: פרשת אילינדז). כמו בפרשת אילינדז כך גם לעניין היעדר האפשרות להפריש לפנסיה משכרם של הנתינים הזרים מבקשי המקלט, יפים ליישום בשינויים המחויבים הדברים הבאים:

"באשר לביצוע החיוב נכונה בעינינו, בשינויים המחויבים, ההלכה כפי שנקבעה זה מכבר בבית דין זה לפיה, כאשר המעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד מוקנית הזכות לפיצוי כספי בגין אי ההפרשות. נקבע כי אם לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפיצוי שהעובד יהיה זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו [דב"ע שן/3-66 שקריאת נאצר-צבי רחמים פד"ע כב' 13, ע"ע 562/06 דר' גד פרימן - מדינת ישראל,(14.10.07)]. זהו הכלל הנכון בעינינו גם למקרה שבו לא בוצעו הפרשות על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין לקרן חיסכון, נוכח אי הקמתה של הקרן" (שם, בפסקה 62).

הנה כי כן, מאותם הטעמים עליהם עמד בית דין זה בהרחבה בפרשת אילינדז, ובשינויים המחויבים, זכאים המשיבים לפיצוי בשווי הפרשות שהחברה לא הפרישה בגינם לפנסיית חובה על פי הוראות צו ההרחבה (ראו על כך גם בס"ע 23997-02-12 AMLESET - י.ב. שיא ואח' (15.9.13); הערעור שהגישה החברה נמחק בהסכמת הצדדים). בהמשך לאמור נוסיף עוד ונפנה לקביעת בית הדין האזורי שאינה שנויה במחלוקת, לפיה החברה שילמה למשיבים סכומים על חשבון גמל, אלא שמדובר בסכומים נמוכים מן הקבוע בצו ההרחבה לפנסיה חובה. בכך לאמיתו של דבר אף גילתה החברה את דעתה שצו ההרחבה בעניין פנסיה חובה חל על העסקת המשיבים".

על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בענייננו, שעה שהתובעת שהתה ועבדה בישראל כדין.

לאור הקביעה כי הזכויות שנרשמו בתלושי השכר אינן משקפות תשלום אמת בגין זכויות התובעת, זכאית התובעת לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה.

יודגש, כי אף לו הייתה מתקבלת גרסת הנתבעים, והתשלום עבור "גמל" בתלושים היה נחשב על חשבון ההפרשות לפנסיה, הרי שממילא מדובר בתשלום נמוך, חלקי וחסר.

לשם הדוגמא, בחודש מרץ 2013, רכיב המשכורת בתלוש השכר הינו בסך 4,300 ₪. 6% מסכום זה בלבד – 258 ש"ח. ברכיב המכונה "גמל" בתלוש, שולם לתובעת לכאורה סך 215 ₪ בלבד; בחודש אוגוסט 2010 רכיב המשכורת בתלוש השכר הינו בסך 3,850 ₪. 6% מסכום זה בלבד – 231 ש"ח. ברכיב המכונה "גמל" בתלוש, שולם לתובעת לכאורה סך 193 ₪ בלבד.

הנתבעים לא הציגו תחשיב חלופי לתחשיב התובעת, ולפיכך מתקבלת התביעה לפיצוי בהתאם לסכום הנתבע.

זכויות בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות-

אין חולק, כי התובעת הועסקה במשקים חקלאיים, בעבודות חקלאיות שונות. משכך, חלות על העסקתה הוראות צו ההרחבה. בתלושי השכר של התובעת אף נכללו רכיבים מכוח צו ההרחבה, כגון "מענק".

מענק שנתי

לאור דחיית טענת הנתבעים בדבר תשלום זכויות התובעת במסגרת תלוש השכר, זכאית התובעת למענק שנתי. בהתאם לסעיף 36 ולנספח ב' לצו ההרחבה, זכאי עובד יומי למענק בשיעור 4 ₪ ליום עבודה.

בהקשר זה, הצדדים חלוקים בשאלת שיעור המענק, כאשר התובעת טוענת למענק בשיעור 12,183 ₪, ומגבילה את התביעה לסכום שנתבע, 10,762 ₪. החישוב שהציגה התובעת אינו נהיר, ואינו מכפלה פשוטה של מספר ימי העבודה בסכום היומי.

הנתבעים הציגו חישוב המכפיל 25 ימי עבודה בחודש בסך 4 ₪, משך 60 חודשים. דא עקא, שהתובעת עבדה כ- 67.5 חודשים, ולרוב למעלה מ- 25 ימים בחודש.

בהעדר נתונים מדויקים בדבר היקף ימי העבודה של התובעת, נערוך חישוב המתבסס על 28 ימי עבודה בחודש X 4 ₪ ליום X 67.5 חודשים = 7,560 ₪.

התובעת זכאית למענק בסך 7,560 ₪.

דמי כלכלה

התובעת מבקשת 100 ₪ לחודש כדמי כלכלה, בהתאם לצו ההרחבה.

בהקשר זה טוענים הנתבעים כי לתובעת סופקו אורז ופירות משך כל תקופת העבודה, בעלות חודשית מוערכת של 275 ₪. בסיכומי התובעת נטען, כי היא קיבלה אורז ממעסיקיה במהלך שנתיים בלבד (סעיף 117), ולפיכך היא תובעת דמי כלכלה בגין שלוש שנים מעבר לתקופה זו. בחקירתה הנגדית של התובעת, היא הודתה כי הנתבעים סיפקו לה אורז (עמוד 6 שורה 20) ולא הגבילה את התשובה לחלק מתקופת העבודה. התובעת הכחישה את טענת הנתבעים לפיה קיבלה גם פירות שונים, אולם אישרה שמדי פעם אכלה מהפירות עמם עבדה (עמוד 6 שורות 21- 26).

בנסיבות אלה, לא נסתרה טענת הנתבעים כי לתובעת סופקו שקי אורז במהלך כל תקופת העבודה. התביעה לדמי כלכלה נדחית.

פיצוי חלף קרן השתלמות

בסעיף 38 לצו ההרחבה נקבע כי:

"המעסיק יפריש לקרן הביטוח 1% משכרו היומי הכולל או ממשכורתו הכוללת של העובד לטובת קרן השתלמות ומילגות לפועלים חקלאים ובניהם בע"מ".

לא מצאנו ממש בטענות הנתבעים, השוללות את זכותה של התובעת לפיצוי חלף הפרשות אך בשל היותה עובדת זרה השוהה בישראל תקופה מוגבלת. יצוין, כי למרבית העובדים בישראל משמשת קרן ההשתלמות כאפיק חסכון, ואינה משמשת דווקא לצבירת כספים להשתלמויות בפועל. עוד יצוין, כי הזכות המוקנית במסגרת צו ההרחבה אינה מותנית בתקופת עבודה ממושכת בפועל, גם ביחס לעובדים ישראלים.

זו אף זו, ניתן להסיק מפרשת אילינדז, שהוזכרה לעיל, כי השאלה האם בפועל קיימת קרן המיועדת להפקדת ההפרשות, אינה שוללת מזכות העובד לפיצוי חלף ההפרשה, מקום שהקרן אינה קיימת.

לאור האמור, התובעת זכאית לפיצוי בשיעור 1% משכרה, כנתבע על ידה, בסך 2,538 ₪.

קיזוז

לאחר שקילת טענות הצדדים, החלטנו לדחות את טענות הקיזוז של הנתבעים, מן הנימוקים שיפורטו להלן.

טוענים הנתבעים, כי התובעת השתלטה על שטחים השייכים לנתבע 3, סמוך למגורי העובדים הזרים. לפי הטענה, שימשו השטחים את התובעת לפיתוח משק חי שכלל פירות, ירקות, ארנבות, ברווזים ולול תרנגולות. כן נטען, כי התובעת גידלה תרנגולי קרב לצורך ניהול עסקי הימורים אסורים. בשל כך, הנתבע זכאי לתשלום דמי שימוש ראויים בקרקע בסך 23,773 ₪, החזרים בגין צריכת חשמל מופרזת בסך 24,825 ₪, החזר בשל עלות צריכת מים מופרזת בסך 104,160 ₪, והחזר עלות ניקוי הקרקע וסילוק המחוברים שהקימה התובעת, בסך 15,000 ₪.

התובעת מכחישה מכל וכל את טענות הנתבעים.

בפתח הדברים, יש להביע שאט נפש עמוק מהעיסוק בקרבות תרנגולים, ומגידול תרנגולים או חיות אחרות לצורך קרבות אכזריים, לשעשוע בני האדם. בענייננו, הנתבעים הציגו ראיות לכך שסמוך למגורי העובדים הזרים הוקמו מספר מבנים ארעיים ומאולתרים, מחלקי פלסטיק, לוחות עץ וכיוצא בזאת. חלק מן המבנים שימשו ככל הנראה לגידול חיות, לרבות תרנגולים, וכן גודלו במקום בהתאם לתמונות ירקות ומספר עצי פרי (נספחים ט- ט31 לתצהיר הנתבע 3). הנתבעים הציגו תצלומי אוויר של האזור; תצלומים של מבנים מאולתרים שונים; תצלומים של חיות משק ותמונות של תרנגול בכלוב (נספחים יא1 – יא2), תרנגול שנטען שגודל לשם עיסוק בקרבות.

עם זאת, לא הובאו ראיות להוכחת מעורבותה האישית של התובעת בעניין. זאת, בפרט על רקע העובדה כי התובעת שכנה במגורים יחד עם קבוצת עובדים זרים, אשר לא הוצגו לפנינו פרטים ביחס להיקפה. בין היתר, לא הובא לעדות עובד אחר של הנתבעים, אשר יכול היה להעיד מידיעתו האישית אודות עיסוקיה הנטענים של התובעת. אשר לתרנגול שתמונתו הוצגה יוער, כי בית הדין משולל ידיעה משפטית, ביולוגית או זאולוגית, הנדרשת לצורך זיהוי סוגו ואופיו של התרנגול, והאם מדובר בתרנגול מסוג שיכול לשמש לקרבות כנטען.

כאשר הוצגה בפני התובעת בחקירתה הנגדית תמונת התרנגול, השיבה התובעת כי התרנגול שייך לעובד בשם טון לנד ואינו שייך לה (עמוד 7 שורות 7 – 10).

לתמיכה בטענותיהם, הציגו הנתבעים תדפיס של העברות כספים, המעיד לטענתם על העברות כספים לחשבונות של בני משפחה של התובעת, בסכומים העולים על שכרה הכולל (נספח ג' לתצהיר הנתבע 3). עם זאת, בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 הוא העיד ואישר, כי הכספים שהועברו היו משלושה אנשים שונים (עמוד 16 שורות 5 – 7). לפיכך, לא הוכח כי העברות הכספים קשורה דווקא לפעילות המיוחסת לתובעת בשטחי הנתבעים.

יש לתמוה עוד, כיצד הועסקה התובעת משך תקופה ממושכת בת שנים, ללא שהנתבעים היו מודעים כלל לנעשה בשטחם, לטענתם. גם כאשר גילו הנתבעים לפי טענתם את החריגות הקשות בצריכת המים שמקורה לדבריהם במגורי העובדים הזרים, בחודש יוני 2012 (סעיף 40 לתצהיר הנתבע 3), ומצאו לייחס את האחריות לתובעת, המשיכה התובעת בעבודתה כסדרה, ולא נטען והוכח כי נערכה עמה שיחת שימוע, היתה כוונה לפטרה או לנקוט בסנקציה אחרת כלפיה. רק בחודש אפריל 2013, לאחר מועד הגשת התביעה, טוען הנתבע 3 כי פנה בתלונה למשטרת ישראל בשל קרבות התרנגולים (סעיף 38 לתצהיר הנתבע 3). לא ידוע מה עלה בגורלה של התלונה, והאם העלתה ממצאים.

בנסיבות אלה, לא הוכח כי עומדת לנתבעים זכות קיזוז. זאת, אף מבלי להידרש לשאלת סמכותו של בית הדין להידרש לטענות, הנזיקיות במהותן.

נוסיף ,כי גם לו היו הטענות מוכחות בפנינו, הרי שלא הובאה כל ראיה לסכומי הקיזוז המבוקש. הסכומים נסמכים על חוות דעת שמאית שצורפה, שלא מצאנו ליתן לה משקל לאחר שנותן חוות הדעת לא התייצב לחקירה, כאמור לעיל.

עוד טוענים הנתבעים, כי יש לקזז מכל סכום המגיע לתובעת את עלות הכלכלה שסופקה לה, באמצעות פירות העונה ושקי אורז, לטענתם בעלות חודשית של 275 ₪. לא הובאה לפנינו כל ראיה בעניין עלות שק אורז, והשווי הכספי של הפירות שניתנו לתובעת לפי הטענה. כאמור לעיל, התובעת הכחישה את הטענה שסופקו לה פירות, פרט לצריכה אישית מצומצמת. לא הוכח בפנינו אחרת. טענת הקיזוז בגין דמי כלכלה נדחית.

טענה נוספת של הנתבעים, הינה כי יש לקזז את עלויות הביטוח הרפואי של התובעת, בסך 6,925 ₪. אף בהקשר זה, לא הובאה ראיה בדבר הביטוח הרפואי שנערך לתובעת ועלותו. לא הוצג בפנינו הסכם עבודה עם התובעת כמתחייב מסעיף 1ג לחוק עובדים זרים תשנ"א - 1991, או הודעה על תנאי עבודה, בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב - 2002. לפיכך, לא ידוע מה הייתה הסכמת הצדדים ביחס לניכוי עלות הביטוח הרפואי, האם תנוכה עלות הביטוח משכר התובעת אם לאו. לאור כל האמור, הטענה נדחית.

סיכומו של דבר, מן הנימוקים שפורטו נדחות כל טענות הקיזוז של הנתבעים.

סיכום

לאור כל האמור, מתקבלת התביעה ברובה, והנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת את התשלומים הבאים:

• תמורה בגין עבודה בשעות נוספות בסך 48,397 ₪.

  • פיצויי פיטורים בסך 24,366 ₪.

  • פדיון חופשה בסך 8,693 ₪.

  • דמי הבראה בסך 12,243 ₪.

  • פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 23,291 ₪.

  • מענק שנתי בסך 7,560 ₪.

  • פיצוי חלף קרן השתלמות בסך 2,538 ₪.

     

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 12.3.13, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ה, (11 מאי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.