רע"א 60005-02-15 ט.ג. אחסנה והובלה בע"מ ואח' נ' גולאבזדה ואח'

המשיבים הגישו לבית המשפט השלום בבאר שבע תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקשים, בגין המחאות שנמשכו לזכותם ולא נפרעו.

על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש 2 (להלן – המבקש) שהינו בעל השליטה היחיד בחברה המבקשת 1 (להלן – החברה ו/או המבקשת), התקשר עם המשיבים בהסכם לביצוע עבודות, ובתמורה הפקיד בידי המשיבים ארבע המחאות על סך 50,000 ₪ כל אחת המשוכות על ידי החברה, תוך שעל פי הנטען ערב המבקש באופן אישי לפירעונן.

למעט המחאה אחת בסך 50,000 ₪, כך על פי כתב התביעה, שלבקשת המבקש לא הופקדה ותמורתה שולמה במזומן על ידי המבקש, יתר ההמחאות חוללו מחמת חוסר כיסוי – ומכאן התובענה קמא, שהוגשה כאמור בסדר דין מקוצר נגד החברה ונגד מנהלה.

ביום 31/12/14 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, בקשה למחיקת כותרת ולהעברת התובענה להתברר בסדר דין רגיל בשל העדר ראיה בכתב (לעניין המנהל), וכן בקשה להורות על דחיית התובענה נגד המבקש על הסף מחמת היעדר יריבות.

המשיבים התנגדו למבוקש, ובהחלטתו מיום 25/1/15 דחה בית המשפט קמא (כב' הרשם הבכיר א. הדר) את הבקשות מן הטעם ש"סילוק על הסף הינו צעד קיצוני שמביא למניעת בירורה של תובענה ולאי מתן אפשרות לתובע להשמיע את טענותיו בבית המשפט. רק אם ברור כי גם אם תוכחנה כל העובדות המופיעות בכתב התביעה לא יהא זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו יש מקום למניעת בירורה של התובענה" וכי אין מקום להעביר את התובענה להתברר בסדר דין רגיל, מאחר והמסרונים שהוחלפו בין הצדדים במסגרתם השתמש המבקש במילה "אני" - מהווים "ראשית ראיה לגבי ההתחייבות והאחריות הנטענת ביחס אליו" – הנדרשת לצורך הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.

נגד החלטה זו מוגשת בקשת הרשות לערער שבפני.

בבקשתם, חוזרים המבקשים על הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא, לפיהן לא קיימת יריבות בין המשיבים למבקש, שעה שההמחאות נשוא התובענה נמשכו על ידי החברה ולא ניתן לראות במבקש כערב לפירעונן רק מעצם היותו בעל השליטה בחברה, וכי התובענה אינה מתאימה להתברר בסדר דין מקוצר מאחר ולא הוצגה ראיה בכתב לתמיכה בטענות המשיבים להרמת מסך לצורך הוכחת חבות המבקש לפירעון החוב הנטען.

עוד הוסיפו המבקשים כי על המשיבים היה לפרט כבר בכתב התביעה את טענותיהם (ולגבותן בראיות מתאימות) לגבי השימוש לרעה שעושה, לכאורה, המבקש בחברה וכי אין די בכישלון עסקי בלבד כדי לאפשר הרמת מסך.

לגופה של החלטה, טוענים המבקשים כי בית המשפט שגה בכך שהכיר במסרונים שהוחלפו בין המבקש למשיבים כראיה בכתב הנדרשת לצורך הגשת תובענה בסדר דין מקוצר – שעה שתוכן המסרונים, לטענת המבקשים, נוגע לעניין אחר שהתנהל בין המבקש למשיבים ולא ליתרת החוב הנטענת, וכי המסרונים עצמם צורפו על ידי המשיבים לראשונה רק כנספח לתגובתם לבקשת הדחייה על הסף ומחיקת הכותרת (ולא לכתב התביעה העיקרי) – לגביהם לא ניתנה למבקשים זכות תגובה בטרם ניתנה ההחלטה.