רקע וטענות הצדדים:
1.זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה ממעשה תקיפה של הנתבעים.
התובע, יליד 1986, טען בתביעתו, כי בתאריך 26/05/2008, בסמוך לשעה 14:15, הותקף נמרצות ע"י שני הנתבעים, אשר התנפלו עליו עת עמד בתחנת אוטובוס בעיר נצרת עלית, הפילו אותו ארצה על אבנים, והחלו להכות בו באגרופים ובבעיטות רגליים, בכל חלקי גופו (להלן: "התקיפה", או "האירוע").
2.הנתבעים הכחישו בהגנתם כל מעורבות באירוע הנטען ואף טענו, כי אין ביניהם לבין התובע כל היכרות, ומעולם לא פגשו אותו.
הנתבע 1 טען, כי ביום האירוע שהה ברציפות בעסק המשפחתי שבמרכז רסקו בנצרת עלית, משעות הבוקר ועד לשעות הערב; ואילו הנתבע 2 טען בהגנתו, כי בימים שקדמו לאירוע ועד ל-10 ימים לאחר יום האירוע, כשזומן לחקירה במשטרה בקשר לאירוע, שהה בבית משפחתו בעיר ראשון לציון, וכלל לא היה בעיר נצרת עלית. בהודעתו במשטרה (נמסרה ב-5/6/08) מסר כי יום לפני האירוע נסע לבקר אמו בראשון לציון, וחזר רק ב-2/6/08.
3.הנתבעים מאשרים בהגנתם, כי הם אכן נעצרו בעקבות האירוע, נחקרו ע"י המשטרה ושוחררו לחלופת מעצר, אלא שלבסוף לא הוגשו נגדם כתבי אישום, והתיק נסגר מחוסר ראיות.
הראיות:
4.מטעם התובע העידו:
התובע בעצמו, תצהיר עדותו הראשית סומן ת/3; גב' גורובוי אסיה, אמו של התובע, תצהיר עדותה הראשית סומן ת/2; מר קרוצינסקי סולומון, עד ראיה, תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1.
מטעם הנתבעים העידו:
הנתבע 1 בעצמו, תצהיר עדותו הראשית סומן נ/1; מר יעקב קקיאשווילי, אביו של הנתבע 1, תצהיר עדותו הראשית סומן נ/2.
יצוין, כי הנתבע 2 והמצהיר מטעמו, (אביו של הנתבע 2), לא התייצבו לעדות.
כן הוגשו ראיות ומסמכים שונים, לרבות מסמכים רפואיים, שצורפו לתצהירי העדים, זאת בנוסף לתיק המשטרה, כפי שהוגש ע"י התובע, אשר הוסכם, כי יהווה חלק מתיק המוצגים (ר' עמוד 23 לפרוטוקול), והוא סרוק תחת תיק הנייר מתאריך 16/04/2012.
5.הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי דין התביעה נגד הנתבע 2 להידחות, נוכח הודעתו של התובע במשטרה, ביום האירוע, עת מסר, כי השכן שלו (ולא "השכנים") תקף אותו, בעוד שחברו (הכוונה לנתבע 2) שהיה איתו "לא עשה כלום ורק הסתכל". בסתירה מוחלטת לעדות זו, טען התובע בתביעתו, כי שני הנתבעים תקפו אותו.
לטענת הנתבעים, גם מהודעתה של מירית פרנקו במשטרה מ-06/07/2008 עולה, כי התובע הותקף ע"י אחד ולא שניים: "ראינו שני בחורים כאשר אחד הבחורים חוטף מכות מבחור אחר".
ובאשר לעדותו של סולומון, שהעיד מטעם התובע, טוען ב"כ הנתבעים, כי מדובר בתצהיר שניתן כ-5 שנים לאחר האירוע; מדובר בעד שלא בא זכרו בעדות התובע במשטרה כמי שנכח במקום, למרות שהייתה היכרות בין השניים, כפי שסלומון העיד. משכך, מדובר, לטענת הנתבעים, בעדות כבושה, מוכמנת, זאת בנוסף לסתירות והתמיהות שעלו מעדותו של סולומון.
על חוסר אמינותו של העד סולומון ניתן ללמוד, לטענת ב"כ הנתבעים, גם מן העובדה שהגיע לבית-המשפט לאחר שלילה קודם לכן לן בבית התובע, ושוחח, כך לפי עדות האמא, אודות המשפט; וכן מן העובדה שהעד עמד על דוכן העדים כשבידו פתק עליו נרשמו שמות הנתבעים ופרטים שונים עליהם כגון שהוריו של הנתבע 2 גרושים, שם אביו של הנתבע 1, והעובדה שהוא בעלים של חנות ברסקו.
ועוד, גם כשאמו של התובע פנתה בכתב ב-06/06/2008 למפקד תחנת המשטרה בנצרת עלית ופירטה שמות עדים לאירוע התקיפה, לא ציינה את שמו של סולומון, שכבר היה מוכר לה.
כל האמור, לטענת ב"כ הנתבעים, מלמד על כך שהעד סולומון כלל לא נכח באירוע, ואין על-כן, ליתן כל משקל לעדותו.
נסיבות האירוע כפי שהוכחו בפניי:
עדות סולומון קרוצינסקי:
6.סולומון העיד בתצהירו, כי היה עד לאירוע התקיפה ע"י שני הנתבעים. סולומון העיד, כי בעת שעמד בתחנת האוטובוס ראה את התובע, שאף הוא עמד בתחנה ושמע מוזיקה באזניות של הטלפון הנייד שלו, כאשר לפתע הופיעו שני בחורים, המוכרים לו בפנים, הפילו את התובע על האספלט והחלו להכותו. לטענתו, הנתבעים לא הרפו על אף צעקות התובע ואנשים נוספים שנכחו בתחנה. כשראו השניים שהתובע זב דם, ברחו מהמקום. דקות ספורות לאחר מכן, הגיע האוטובוס והעד עלה עליו לדרכו.
בחקירתו הנגדית העיד סולומון, כי הוא מכיר את משפחת התובע, את אמו של התובע, מזה כ-10 שנים, וכן מכיר הוא את שני הנתבעים, אותם ראה כמה פעמים בעבר בחנות (הכוונה לחנות של אבי הנתבע 2), שם ישבו ועישנו, וכי הכיר אותם עד שעברו להתגורר במגדל העמק. הוא גם ציין, כי אחד מהשניים התגורר בבית מס' 16 מול רחוב השקמה בנצרת עלית.
מחקירתו הנגדית עולה, כי שני הנתבעים תקפו את התובע, אם-כי עולה הרושם, כי חלקו של הנתבע 1 היה גדול יותר:
"ש:שניהם תקפו ?
ת:עמית (הנתבע 2 – ס"י) הרביץ לו כמה פעמים.
ש:והשני?
ת:בעיקר הנתבע שנמצא כאן הוא התוקף.
ש:מי נמצא כאן ?
ת:קקיאשוילי שלמה".
(עמ' 10, ש' 3 עד 8).
7.זה המקום לציין, כי התרשמתי מעד אמין ומהימן ביותר, עד אובייקטיבי שלא היה לו אינטרס בתוצאות המשפט. ועוד, לא ראיתי בעובדה כי העד, שהיה בגיל 74 בעת מתן העדות (עמ' 13, ש' 31), החזיק בידו פתק עליו היו רשומים שמות, כנראה של המעורבים, כדי לפגום באמינותו. העד נשאל בעניין זה והשיב:
"ש:מי כתב לך את השמות פה ?
ת:רשמתי לבד כי יכולתי לשכוח.
ש:רשמת את השמות?
ת:כן.
ש:מאיפה רשמת את השמות ?
ת:בבית המשפחה.
ש:היית אצלם בבית ורשמו לך את השמות ?
ת:אני רשמתי כי אני יכול לשכוח.
ש:הם אמרו לך את השמות ?
ת:אף אחד לא אמר שום דבר. אני פשוט יכול לשכוח מפאת גילי, לכן רשמתי".
(עמ' 10, ש' 9 עד ש' 18).
ובהמשך חקירתו הנגדית נשאל שוב:
"ש:מתי אמרו לך את השמות?
ת:השמות ידועים לי גם ללא הנייר. רשמתי מפאת גילי כדי לא לשכוח".
(עמ' 11, ש' 8-7).
8.סולומון שב ואישר בחקירתו הנגדית את דבר התקיפה ע"י שני הנתבעים, ואת שראו עיניו; תיאוריו ועדותו מהימנים עליי:
"ש:אתה טוען ששניהם תקפו את פלוני.
ת:ראיתי במו עיני כי הייתי בתחנה והמתנתי לאוטובוס להגיע לעיר.
ש:אני אומר לך שיש חקירה במשטרה של פלוני שכתוב שפלוני אומר שהיה איתו חבר, הוא מדבר על מישהו שתקף אותו, חבר שלא עשה כלום ורק הסתכל. פלוני מדבר על אדם אחד שתקף אותו.
ת:הם היו יחד. הם לא נפרדים. הם חברים. הם סוג של צמד חמד.
ש:אז שניים תקפו, אחד?
ת:שניים.
אחד חבט בו והשני כמה פעמים נתן מכות ברגל. אחד נתן מכה בעין, פלוני נפל ואז התחיל לחבוט בו גם בידיים וגם ברגליים".
(עמ' 10, ש' 27 עד עמ' 11, ש' 4) (ההדגשות שלי – ס"י).
גם העובדה שבין סולומון למשפחת התובע הייתה היכרות קודמת אינה פוגמת במהימנותו. נראה, כי מדובר בקשר רחוק יחסית. סולומון העיד, כי במשך כ-5 שנים, מאז האירוע ועד למתן תצהירו, שוחח עם אמו של התובע רק פעמיים.
עדות האמא גורובוי אסיה:
9.אין המדובר בעדת ראיה לאירוע. תצהיר עדותה הראשית (ת/2) התמקד בעזרה שהעניקה לבנה בעקבות פגיעתו הגופנית.
עם זאת, בפתח עדותה בפניי העידה האמא אודות תמונות רבות של התובע, שהחזיקה בידה, אותן צילמה בעצמה ביום התקיפה (התמונות התקבלו וסומנו ת/3 עד ת/23).
בתמונות ניתן להתרשם מחבלות רבות, מלוות עם דימומים תת-עוריים, אותן ספג התובע, באזור עין שמאל, הפנים והצוואר, כתף שמאל, ושריטות בשני המרפקים. כן בחלק מהתמונות רואים משקפי שמש שבורים, מכשיר MP, ומכשיר נייד שבורים ושרוטים.
10.האמא העידה בחקירתה הנגדית, כי הכירה את שני הנתבעים בפנים, ואת הוריהם, עוד קודם לתקיפה, אך ידעה שמותיהם רק לאחר מעשה התקיפה.
"ת:... כשכל זה קרה אני גם לא ידעתי את השמות שלהם אבל ראיתי את הבן (הכוונה לנתבע 2 – ס"י) שהיה עובד על הקופה ואת החבר (העדה מצביעה על הנתבע 1 שנכח באולם בית המשפט). ידעתי שהוא הבן של שרה וידעתי שעמית אנור הבן של איציק, אבל כאשר הרביצו לבן שלי התחלתי לדעת את השמות שלהם, לברר, אבל גם בפנים הכרתי אותם".
(עמ' 16, ש' 15 עד 18).
כן השיבה, כי במפגש, ערב ישיבת ההוכחות, עם העד סולומון הזכירה לו את שמותיהם של שני הנתבעים והוסיפה: "... אבל בפנים הוא גם מכיר אותם כי הוא היה הולך לאותה חנות (הכוונה לחנות השכונתית של אבי הנתבע 2 – ס"י). הוא ראה כל הזמן את הבן (הכוונה לנתבע 2 – ס"י), על הקופה, וראה את קקיאשווילי" (עמ' 16, ש' 23-22).
עדות התובע:
11.בתצהיר עדותו הראשית (ת/24) חזר התובע על גרסתו באשר לנסיבות תקיפתו, כפי שזו פורטה בכתב התביעה. לתצהירו צירף התובע מסמכים רבים, לרבות מסמכים רפואיים המעידים על חבלותיו הגופניות מיום התקיפה, והתומכים בגרסתו באשר לנסיבות תקיפתו.
העובדה כי בתעודת השחרור מחדר המיון מיום התאונה צוין: "לדבריו טרם קבלתו הותקף ע"י השכן (ולא "השכנים" – ס"י)...", ובתעודת מיון נוספת נרשם: "לדבריו הותקף ע"י איש אחר...", (ההדגשה שלי – ס"י), אין בה כדי ללמד על סתירה של ממש באשר למספר האנשים שתקפו אותו. התובע הובהל לחדר המיון כשהוא הלום בגופו ובנפשו, כך שיכול והיה אי-דיוק במידע שנמסר, וייתכן שמקור אי-הדיוק בגורם שביצע את הרישום הרפואי.
כפי שיובהר בהמשך, התובע הוכה תחילה נמרצות ע"י הנתבע 1, והופל ארצה, ואז כיסה את ראשו בשתי ידיו כדי להגן על עצמו, כך שלא ראה את הנתבע 2 בשעת מעשה, אלא שמאוחר יותר נמסר לו שגם הנתבע 2 השתתף בתקיפה. גרסה זו מתיישבת עם עדות סולומון שהעיד, ועדותו מהימנה בעיניי, כי ראה את השניים תוקפים את התובע.
12.בחקירתו הנגדית חזר התובע על גרסתו.
התובע עומת עם גרסתו שמסר במשטרה, שם נרשם מפיו, כי הנתבע 2 לא השתתף בתקיפתו, הגם שהתלווה לנתבע 1.
מתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית עולה אכן, כי חלקו של הנתבע 1 בתקיפה היה משמעותי יותר, אך לטענתו גם הנתבע 2 הצטרף בשלב מסוים לאירוע והחל אף הוא לתקוף אותו (ר' עדות התובע, עמ' 18, ש' 10, ש' 20, ש' 31-30).
13.מנגד, ניתן למצוא בתעודות הנ"ל חיזוק לגרסת התובע, הן אודות נסיבות התאונה ושעת האירוע, והן לגבי החבלות הנטענות. כעולה מהתעודות הנ"ל, התובע התקבל בבי"ח נצרת בשעה 15:50 לערך, בעוד שהאירוע התרחש בשעה 14:15 לערך.
גם במכתב ההפניה לבית-החולים שניתן לתובע ע"י רופאת קופ"ח מכבי, מיד לאחר האירוע, נרשם:
"היום עמד בתחנה כדי לנסוע לעבודה. בשעה 14:15 נחבל על ידי בן אדם אחר".
14.כאמור, שני הנתבעים הכחישו מכל וכל מעורבות כלשהי בתקיפת התובע. הם אף שללו היכרות קודמת כלשהי עם התובע, ושללו מכל וכל כי ביום האירוע הגיעו לתחנת האוטובוס שבה עמד התובע עת הותקף.
הגם שתחילה הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם שני הנתבעים; משום מה בבוא העת לשמיעת הראיות, בחרו הנתבע 2 והמצהיר מטעמו (שהינו אביו) שלא להתייצב לדיון, ובשל כך תצהיריו לא הוגשו, ועדותו, שלו ושל אביו, לא נשמעו.
15.הנתבע 1 העיד בתצהירו, כי באותה תקופה עבד בחנות של אביו במרכז "רסקו" בנצרת עלית, מהשעה 09:00 עד השעה 18:00, לרבות ביום הספציפי (26/05/2008) של התקיפה הנטענת.
בחקירתו הנגדית אישר הנתבע 1 היכרותו עם הנתבע 2, בתור "חברים מהשכונה", אבל לא מעבר לכך.
הנתבע 1 העיד, כי מתחילת שנת 2008 החל לעבוד בחנות של אביו שבמרכז "רסקו" בנצרת עלית, שם עבד משעה 08:00 בבוקר ועד הערב, למעט יציאה לעתים בשעות הצהריים, כדי להגיע לביתו לאכול.
לטענתו, שעת הפסקת הצהריים שלו הייתה בין 15:30 עד 16:00. הנתבע 1 שלל את האפשרות שהיה יוצא להפסקות לעתים גם לפני השעה 15:30. כן בהיות העסק משפחתי, לא קיבל מאביו תלוש משכורת.
הנתבע 1 עומת עם גרסתו שמסר במשטרה לפיה היה מגיע לחנות בשעה 11:00, והשיב ש-"לא יכול להיות".
16.כאמור, מלבד עדות הנתבע 1, העיד רק אביו כעד הגנה.
בתצהירו העיד האבא, כי הנתבע 1 עבד אצלו בחנות שבבעלותו במרכז "רסקו" בנצרת עלית, ונהג להגיע כל יום לעבודה ולשהות בחנות משעה 09:00 עד השעה 18:00. גם בתאריך 26/05/2008 (הוא יום האירוע) שהה הנתבע 1 בחנות משעה 09:00 עד השעה 18:00.
17.לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, וכלל הראיות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח, כי ביום 26/05/2008, אכן הותקף ע"י שני הנתבעים, בנסיבות כפי שתוארו בכתב התביעה, וכפי שהובאו לעיל. אמנם חלקו של הנתבע 1 היה משמעותי יותר מהנתבע 2, אך הוכח בפניי כי שני הנתבעים תקפו את התובע יחדיו.
18.גרסת התובע הייתה אמינה ומהימנה עליי, לרבות גרסת העד סולומון שהעיד מטעמו, וכפי שפורט לעיל.
לעומתו, לא יכולתי לתת אמון בגרסת הנתבעים.
הנתבעים ניסו להרחיק עצמם מזירת האירוע, ולשלול כל מעורבות, אלא שסבורני, כי ניסיון זה לא צלח.
כן אינני נותן אמון בטענת "האליבי" של הנתבע 1. תמוה הדבר, כי בעוד הנתבע 1 טען שמתחילת שנת 2008 עבד מידי יום ביומו בחנות של אביו משעה 09:00-08:00 עד השעה 18:00 ברציפות, טען אביו בחקירתו הנגדית, עת נשאל אם הוציא לבנו תלושי שכר, כי לא הוציא תלושים, כי "...הוא לא היה עובד, לא עושה כלום, הוא בא ועוזר לי. הבן אדם חי אצלי בבית" (עמ' 24, ש' 26); וכן: "לא הייתה לו עבודה, שנה שלמה עבד אצלי בחנות, היה בא אצלי בבוקר ועוזר לי בקופה, בסחורה וכו'" (עמ' 24, ש' 28). האמנם הנתבע 1 התמיד בעבודתו בחנות של אביו כל יום מהשעה 09:00-08:00 עד השעה 18:00, ולטענת אביו כמעט ללא כל הפסקה, למרות שלא היה לו למעשה מה לעשות בחנות, ו"לא היה עובד", ו"לא הייתה לו עבודה"?. ועוד, האבא טען בחקירתו הנגדית, כי הנתבע 1 היה אוכל בתוך החנות, ורק לעתים היה יוצא למסעדה סמוכה לאכול, למשך 15 עד 20 דקות. בסתירה לעדות זו, העיד הנתבע 1, כי היה יוצא להפסקה בין השעות 15:30 עד 16:00, והולך הביתה כדי לאכול.
ברגיל, לא הייתי מייחס לסתירה זו משמעות של ממש, לולא הניסיון המובהק של הנתבע 1 ואביו, להרחיק את הנתבע 1 מזירת האירוע ביום התקיפה הנטענת.
למיותר לציין, כי גרסתו של התובע, ככל שהיא מתייחסת למעורבות הנתבע 2 בתקיפה לא נסתרה כלל ועיקר, בין היתר, ובעיקר, משום שהנתבע 2 בחר שלא להעיד, ולא לחשוף עצמו לחקירה נגדית.
19.הנני ער לעובדה, כי התובע לא הכיר את שני הנתבעים היטב לפני האירוע; ובעדותו הראשונה במשטרה אף מסר כי הנתבע 2, שהתלווה לנתבע 1, "לא עשה כלום ורק הסתכל". לגבי מעורבותו של הנתבע 2, ניתן להבין את הסתירה לכאורה בעדות התובע על רקע העובדה, כי מי שתקף אותו תחילה והפילו ארצה, היה הנתבע 1, ואילו השתתפות הנתבע 2 בתקיפה באה בשלב מאוחר יותר.
באשר לזיהויו של הנתבע 1, העיד התובע במשטרה, כי הגם ששמו לא היה ידוע לו, הוא הכיר אותו בפנים בהיותו מתגורר באותה שכונה ואף ידע למסור למשטרה את כתובתו המדויקת (רחוב השקמה 1/18, בנצרת עלית).
באשר לגילו, אמנם טעה התובע משהעריך כי מדובר בבן 30, בעוד הנתבע 1 היה אותה עת בגיל 19 לערך, אך לא מצאתי בטעות זו כדי לערער את מהימנותו של התובע.
מאוחר יותר נערך ע"י המשטרה עימות בין התובע לשני הנתבעים (ראה דוחות העימות, חלק מתיק המשטרה).
בעימות, זיהה התובע את הנתבע 1 כמי שתקף אותו; וכן ציין, כי הבחור השני (הנתבע 2) שהיה איתו, ואף שהתובע לא ראה מה הוא עושה, שתי בחורות שעמדו בתחנה, שעבדו באותו מקום עבודה של התובע באותם ימים, אמרו לו שגם הנתבע 2 תקף אותו, ואילו הוא לא יכול היה לראות זאת, כי "...הורדתי ראש וכיסיתי את ראשי כדי להגן על עצמי. פחדתי נורא".
בעימות עם הנתבע 2, מסר התובע, כי הכיר אותו, בפנים, משום שראה אותו מספר פעמים קודם לאירוע יחד עם הנתבע 1, והכיר אותו בתור חבר של הנתבע 1.
התובע שב וציין, כי לא ראה במו עיניו מה היה חלקו של הנתבע 2 בתקיפה, ומה שנודע לו לגבי מעורבות הנתבע 2 נמסר לו מאותן שתי בחורות שהיו עדות לאירוע.
20.ועוד, עדות התובע, כי הכיר את הנתבע 1 כמי שמחזיק ונוהג ברכב הונדה בצבע שחור אמינה ומהימנה עליי. הנתבע 1 נשאל במשטרה אודות רכב שבבעלותו והשיב, כי רכב ההונדה בצבע שחור הוא בבעלות אחיו איציק; הרכב נמצא בבית המשפחה, אלא שאחיו איציק שוהה בארה"ב מזה כשנתיים. משכך, סביר להניח, כי הנתבע 1 הוא שעושה שימוש בהונדה, למרות שבחקירתו הנגדית טען שלא נוהג ברכב, כי לא היה לו רישיון נהיגה, אך לבסוף השיב, כי "...יכול להיות שהייתי נוהג מידי פעם, אני לא פוסל זאת..." (עמ' 21, ש' 27).
הגם שבמשטרה מסר כי צבעה שחור, בחקירתו הנגדית שלל זאת מכל וכל.
לטעמי זהו עוד ניסיון של הנתבע 1 להרחיק עצמו מזירת האירוע ע"י הנחת תשתית ראייתית להוכיח, כי התובע אינו יודע למעשה זהות התוקפים. אגב, במשטרה ענה הנתבע 1, כי הוא אכן נוהג בהונדה מידי פעם.
21.הנתבע 2 טען בחקירתו במשטרה, כי לא הכיר מעולם את התובע ולא פגש אותו, הכחיש מכל וכל כל מעורבות בתקיפה וטען, כי ביום התקיפה היה בביקור אצל אמו, שמתגוררת בראשון לציון, משם חזר רק ב-02/06/2008. כאמור, הנתבע 2 אף שהגיש תצהיר עדות ראשית, בחר שלא להתייצב לדיון כדי להיחקר על תצהירו, ומשכך, אין בהודעתו במשטרה כדי להוות משקל נגד לשלל ראיות התובע שהובא בפניי ולסתור אותן.
22.סיכומו של דבר, הוכח בפניי, כי הנתבעים תקפו יחדיו את התובע ובכך ביצעו כלפיו עוולת תקיפה המזכה אותו בפיצוי בהתאם לדיני הנזיקין.
מעוולים במשותף:
23.הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לנושא זה, אך נוכח העובדה שהוכח בפניי, כי חלקו של הנתבע 1 בתקיפה היה משמעותי יותר, ואילו הנתבע 2 השתתף בתקיפה בשלב מאוחר יותר, ראיתי להתייחס לשאלה באם אין בכך כדי להשליך על חלוקת האחריות בין השניים, וכפועל יוצא על חיובם, בנפרד, בפיצוי התובע, כל אחד כפי חלקו.
24.סעיף 11 לפקודת הנזיקין דן באחריות של מעוולים יחדיו:
"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."
25.כאמור, מי מהנתבעים, ובוודאי לא הנתבע 2, שכלל לא התייצב והעיד, לא טענו בעניין חלוקת האחריות בינם לבין עצמם, ואף לא הובאו ראיות כלשהן בעניין זה. הראיות היחידות בשאלה זו נשמעו למעשה מפי התובע, אשר העיד, כי הנתבע 2 הצטרף והחל תוקף אותו בשלב מאוחר יותר. עם זאת, אין בעדות התובע כדי לבסס קביעה עובדתית, כזו או אחרת, לגבי חלקו של כל אחד מהנתבעים בנזקים שהוסבו לו; זאת בפרט נוכח המסקנה אליה הגעתי, ולפיה עיקר הנזק בעוגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובע כתוצאה ממעשה התקיפה.
26.השאלה באם הנתבעים ביצעו עוולה אחת (עוולת התקיפה) כלפי התובע, או שמא עוולותיהם נפרדות, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הקביעה, כי הם בבחינת מעוולים במשותף, זאת נוכח העובדה, כי הנזק שנגרם לתובע אינו ניתן להפרדה ולחלוקה (ר' בהקשר זה פסק-דינו של כב' השופט עמית ב-ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבדלרחים נ' מוסבאח עבדאקאדר (04/06/2009), בסעיף 37 לפסק-הדין).
מכל מקום, הנטל להוכיח, כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים/הנתבעים. ר' ע"א 7008/09, שם; כן ר' פסק-דינה של כב' המשנה לנשיא, מ' נאור, ב-דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל ואח' נ' עדן מלול ואח' (29/08/2010), בסעיף 26 לפסק-הדין:
"בנסיבות מסוימות אימצה הפסיקה פתרון של העברת הנטל לנתבעים באופן המביא לפיצוי מלא של הניזוק. כך למשל אם הוכח במאזן הסתברויות שכל אחד מהנתבעים בני האשם, גרם לנזק כלשהו לתובע, אך נזקו של התובע, במהותו, הוא נזק אחד שלא ניתן להפרדה, רואים את הנתבעים כמעוולים במשותף שקמה להם חבות ביחד ולחוד למלוא הנזק (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 109-112, 115 (1990) (להלן – עניין מלך)). עניין מלך משקף מגמה "להרחיב את אחריותו של המזיק האשם, ולא להותיר ניזוק בלא פיצוי" (פורת ספר השנה, 251)."
חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם:
27.אף שלא הוגשה הודעת צד ג' ע"י מי מהנתבעים כלפי האחר, ראיתי להכריע גם בחלוקת האחריות בין שני הנתבעים לבין עצמם, כפי שנהגה הפסיקה במקרים דומים (ר' לדוגמא: פסק-דינה של כב' השופטת סלע, ב-ת"א 7727-07-08, אלי חליוא נ' אלברט דנן ואח' (28/10/2013)).
28.יפים לעניין היחסים בין הנתבעים לבין עצמם דבריו של כב' השופט עמית ב-ע"א 7008/09, הנ"ל, שם, בסעיף 37:
"37. ...בעוד שסעיף 11 לפקודה עניינו ביחסים בין הניזוק-התובע לבין המעוולים-הנתבעים, חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם (ע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם, חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529, 539 (1991)). החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים... או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית..."
29.אשר לאופן בו תחולק האחריות בין מעוולים במשותף, הדבר נתון במידה רבה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין. ראו לעניין זה דבריו של כב' הש' טירקל ב-ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, (1/10/03):
"חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם... וכבר נאמר כי: "...הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, שכמעט ולעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו בדיוק לאותה מסקנה".
30.ולענייננו, לאחר שבחנתי את מידת האשמה של כל אחד מהנתבעים, ובהתחשב בעובדה כי חלקו של הנתבע 1, אשר נראה כי הוא זה שיזם את מעשי התקיפה, היה גדול יותר, ואילו הנתבע 2 הצטרף למעשי התקיפה מאוחר יותר, סביר להניח כי הנתבע 1 הסב לתובע נזקים גדולים יותר, אם-כי לא ניתנים להפרדה מהנזקים שהוסבו לתובע ע"י הנתבע 2. להערכתי, יהא זה נכון, בנסיבות הענין, לחלק את האשמה בין הנתבעים באופן שהנתבע 1 ישא בשני שלישים, ואילו הנתבע 2 ישא בשליש. כאמור, עדיין שני הנתבעים חבים כלפי התובע ביחד ולחוד במלוא הסכום שייפסק.
מכאן, הנני עובר לבחינת שאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע.
חומרת הפגיעה:
31.תחילה ייאמר, כי לתובע אין טענה בדבר נכות צמיתה שנותרה כתוצאה מהתקיפה. עם זאת, אין להתעלם מהחבלות הפיזיות שנגרמו לו כתוצאה מהתקיפה, ויותר מזאת, אין להתעלם מהטראומה הקשה והחוויה הנפשית הקשה שעבר התובע.
32.מיד לאחר שהתובע הותקף, הובהל לבי"ח נצרת, שם עבר בדיקות רפואיות, נמצאו המטומות בצוואר, בזרוע ימין; שפשופים באמה שמאל, בברכיים, רגישות למישוש בצוואר, בזרוע ימין ובברכיים.
התובע שוחרר מבית-החולים עם המלצה למנוחה והמשך מעקב רפואי.
כמו-כן נבדק התובע בבית-החולים הצרפתי בנצרת באותו יום בשל פגיעה בעין שמאל, ללא ממצאים, והומלץ לו על המשך מעקב רופא עיניים.
כן נזקק התובע לייעוץ נוירולוגי בשל תלונות על כאבי ראש חזקים, בחילות וישנוניות, ולביצוע בדיקת CT מוח ועצמות הפנים (בוצעה ב-28/05/2008), ונשללו שברים או ממצאים אחרים, למעט הנפיחות במצח וסביב עין שמאל.
בהמשך היה התובע במעקב אורטופדי (ר' לדוגמא: תעודת חדר מיון בי"ח המשפחה הקדושה, מ-18/07/2008), ומעקב רופא עיניים, (ר' מכתב ד"ר דלה – רופא עיניים מומחה, מיום 27/07/2008).
הפסדי שכר:
33.התובע טען, כי בעקבות התאונה נעדר משך 6 חודשים, ומשכך, טוען להפסדי שכר מלאים בתקופה זו בגובה 25,000 ₪. אין בפי התובע טענה להפסדי שכר בעתיד.
עובר לתאונה עבד התובע במפעל אפיפית בנצרת עלית והשתכר בממוצע 3,385 ₪ לחודש (מחושבים לפי הנתונים המצטברים בתלוש משכורת חודש 05/2008), סכום אשר מגיע היום בצירוף הפרשי הצמדה לסך של 4,030 ₪.
מקובלת עלי טענת התובע להפסדי שכר לתקופה של כ-6 חודשים בסמוך לאחר התאונה. כעולה מעדותו של התובע, ומהתיעוד הרפואי ותעודות המחלה שהוגשו, לתובע אושרה תקופת אי-כושר מיום התאונה עד 30/11/2008. תקופת אי-כושר זו הולמת חומרת הפגיעה, המעקב והטיפולים הרפואיים שבעקבותיה. ר' גם אישור המעביד (צורף לתצהיר תובע) בדבר היעדרותו משך תקופה זו ואי-תשלום משכורת בגין תקופה זו.
התובע טען, כי בתום תקופת האי-כושר, ובשל היעדרותו הממושכת מעבודתו, הופסקה עבודתו במפעל אפיפית, ואכן הטענה מגובה באישור המעביד המצורף לתצהיר התובע.
לאור הנתונים דלעיל, הפסדי שכרו של התובע, לעבר, בתקופה בה נעדר מעבודתו כתוצאה מהתקיפה, הינם: 4,030 ₪ x 6 חודשים = 24,180 ₪.
לא הוספתי ריבית משלא עתר התובע לתוספת ריבית.
הוצאות רפואיות ונלוות בעבר:
34.התובע עותר לפיצויי בסך -.6,000 ₪ לכיסוי הוצאותיו הרפואיות והוצאות הנסיעה לצורך מעקב וטיפולים רפואיים.
עיון בקבלות שצורפו לתצהירו מלמד על הוצאות רפואיות זעומות. התובע טען כי אלה הן חלק מהקבלות שנשמרו.
אכן, סביר כי התובע נזקק להוצאות רפואיות, ובעיקר להוצאות נסיעה והוצאות נלוות לצורך הטיפולים והמעקבים הרפואיים. הנני מעמיד את הפיצויי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנה, על סך -.2,500 ₪.
עזרת צד ג' בעבר:
35.עיקר ההוצאות הנטענות בגין עזרת צד ג' הן בגין העזרה המוגברת שהעניקה אמו של התובע לתובע, אותן הוא מעריך ב--.20,000 ₪, כגון : כביסה, הלבשה, קניות, הכנת אוכל וליווי לטיפולים רפואיים.
בהתחשב בכך שהתובע היה בעת האירוע בן 22 שהתגורר יחד עם אמו, סביר להניח שגם לפני התאונה הכינה עבורו אוכל, כביסה וכיו"ב. עדיין, יש להניח כי בעקבות התאונה נזקק התובע לעזרה מוגברת מצד אימו, שבעיקרה לצורך ליווי לטיפולים ומעקבים רפואיים.
לאור האמור, ובהתחשב במעקב הרפואי הממושך, הנני מעמיד את הפיצויי בגין ראש נזק זה על סך -.2,500 ₪.
כאב וסבל ועוגמת נפש:
36.התובע טען לפיצויים בסכום של -.150,000 ₪, הכוללים בחובם פיצויים בגין כאב וסבל, עוגמת נפש, ופיצויים עונשיים.
בצדק עותר התובע לפיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש. גם פיצויים עונשיים הוכרו בפסיקה מזה שנים רבות, והם נועדו בעיקר לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק.
הרי אין לתאר את עוגמת הנפש שנגרמה לתובע כתוצאה ממעשי תקיפה דמוי "התפוז המכני" (ע"ש סרט האלימות הידוע של הבמאי סטנלי קובריק משנת 1971).התובע הותקף ע"י הנתבעים בברוטליות, על לא עוול בכפו, וללא שקדמה לתקיפה שום התגרות מצדו, לאור יום, ולנגד עיני רבים ששהו אותה עת בתחנת האוטובוס, ללא כל מורא או חשש, הופל ארצה, חפציו נשברו, הושפל עד עפר והוכה בכל חלקו גופו, ובפרט בפניו, עד שדימם. המקרה שונה ורחוק מהיות קטטה אלימה בין שווים.
נוכח האמור, סבורני כי זהו מקרה הנופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים פסיקת פיצוי עונשי, בנוסף לפיצויי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש. בכך מביע בית המשפט את הסלידה שעלינו להביע מהתנהגות הנתבעים כלפי התובע.
לאור המקובץ, הננ מעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל, ועוגמת נפש, וכן את הפיצויי העונשי, על סך כולל של -.80,000 ש"ח.
37.לסיכום, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של -.109,180 ₪.
לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
כאמור, בחלוקה בין הנתבעים לבין עצמם יישא הנתבע מס' 1 בשני שלישים מהסכום הפסוק והנתבע מס' 2 יישא בשליש.
המזכירות תמציא לצדדים.
ניתן היום, כ' טבת תשע"ה, 11 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
