א.בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י- 1950 (להלן: "החוק"), אשר ליד בית משפט השלום בחיפה (בראשות השופט הבכיר י. וגנר) מיום 13.8.14 לפיו, נדחה ברוב דעות הערר שהגישה המערערת על החלטתו של המשיב, מיום 1.8.04, לדחות את תביעתה (שהוגשה ביום 28.1.04) להכרה בזכויותיה לפי החוק הנ"ל.
ב.המנוח, ד' ב' א' ז"ל, להלן: "המנוח"), יליד 1949, נפטר בתאריך 30.12.03.
במהלך שירותו הצבאי בקבע, בשנת 1975, נפגע המנוח מכדור בכף רגל ימין ובעטיה של פגיעה זו נאלץ לעבור בשנת 1992 קטיעה מתחת לברך, ובשנת 1996 נאלץ הוא לעבור קטיעה נוספת בשליש העליון של עצם הירך, מימין. נכותו של המנוח הועמדה על 82% נכות.
ג.השאלה שעלתה לדיון בפני הועדה הייתה האם קיים קשר סיבתי בין נסיבות פטירתו של המנוח (שנמצא מת בשעת בוקר במיטתו) לבין נכותו המוכרת.
המערערת מצידה הסתמכה על חוות דעת רפואיות שניתנו על ידי ד"ר גבע, ואילו המשיב מצדו הסתמך על חוות דעת של פרופ' עמיחי רובין (מומחה למחלות פנימיות וריאה) וד"ר ישראל תמרי (קרדיולוג) אשר סברו כי אין קשר בין נסיבות פטירת המנוח לבין נכותו הקיימת של המנוח.
ד.נוכח המחלוקות הקוטביות שבין רופאי הצדדים, מינתה הועדה ביום 27.1.13, את מנהל מרכז הלב בבית החולים שיבא, פרופ' מיכאל אלדר, כמומחה רפואי מטעם הועדה. השאלה שהוצגה בפני המומחה הרפואי הייתה האם קיים קשר סיבתי בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו.
ה.המומחה הגיש את חוות דעתו ביום 3.6.13, ובהמשך נשאל שאלות הבהרה מטעם הצדדים, ונחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו.
ו.עמדתו של המומחה פרופ' אלדר הייתה כי:
"למנוח היו מספר גורמי סיכון לטרשת שלא ניתן ליחסם ישירות לקטיעה אלו כוללים יתר לחץ דם, עישון כבד, רמה גבוהה מאוד של שומני הדם והשמנת יתר. בנוסף הייתה מחלת ראות חסימתית קשה משנית לעישון הכבד, שהוסיפה אף היא עומס על הלב. ההשפעה של גורמי הסיכון האלו על התפתחות אפשרית של מחלת לב טרשתית ועל קיצור תוחלת החיים היא מכרעת ואני מעריך אותה בכ-60%. מכאן שניתן לייחס לקטיעה תרומה של כ- 40% למותו...".
ז.בתשובתו לשאלות ההבהרה ששיגר אליו ב"כ המשיב, חזר פרופ' אלדר במכתבו מיום 29.7.13, על מסקנתו בדבר קיום קשר סיבתי בין הנכות המוכרת של המנוח עקב הקטיעה לבין המוות והוסיף וציין כי: "... המוות במקרה שלפנינו אירע מעל 10 שנים מהקטיעה ולפיכך, בהחלט בתחום הזמן שלגביו הוכח קשר בין הקטיעה לבין התמותה ממחלת לב".
ח.הועדה הגיעה, ברוב דעות, למסקנה כי חוות דעתו של פרופ' אלדר קובעת שקיים קשר, בהסתברות ממשית, בין הנכות המוכרת למות המנוח, ואולם חוות דעתו אינה קובעת זאת בדרגה הגבוהה מ-50%, ולכן אין בה כדי להביא את המערערת לסף ההוכחה הנדרש.
ט.מוסיפה הועדה, כי מאחר והנתונים העובדתיים מצביעים על כך שיש סיכוי גבוה יותר שגורמי הסיכון הנוספים (אותם העריך המומחה ב–60%) הם אלה שגרמו למות המנוח, הרי למעשה לא הוכיחה המערערת ברמת ההוכחה הנדרשת, העולה על 50%, שקיים קשר בין נסיבות פטירת המנוח לבין הנכות הקיימת שנגרמה לו בעת שירותו בקבע, בשנת 1975. לפיכך, דחתה הועדה את ערעורה של המערערת.
י.דעת המיעוט (של חבר הועדה ד"ר דני בק) הייתה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע, כי קיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לנכות המוכרת.
לפי עמדתו של ד"ר בק:
"אין בידי להטיל ספק בחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי הועדה. אולם אין צורך להיות רופא מומחה וגם הגיונו של ההדיוט יקבל בהבנה שאדם שמוגבל בתנועה ובשלבים מתקדמים נמצא בכיסא גלגלים עם איכות חיים ירודה מאוד, ישמין, יעשן ויפתח סוכרת – כל אלה גורמי סיכון שפרופ' אלדר לא מייחס לכאורה, לקטיעה.
להבנתי, אין שום קשר ישיר בין התרומה של 40% הנזכרים בחוות דעת המומחה לבין המושג המשפטי: להשתכנע מעל 50% מי מהצדדים צודק.
לטעמי, תרומה של 40% היא תרומה גבוהה מאוד ולכן סביר ביותר שאלמלא תוספת זו שקשורה לנכות המוכרת – קטיעה מעל הברך, המנוח היה ממשיך בחייו עוד מספר שנים מבחינה סטטיסטית".
לפיכך, סבר ד"ר בק, בדעת מיעוט, שהכף נוטה לטובת המערערת.
י"א.בפנינו מונח ערעורה של המערערת המלינה על פסק דינה של הועדה וסבורה, שיש לאמץ את דעת המיעוט. לטעמה של המערערת לנוכח האמור בחוות דעתו של המומחה הרפואי, יש לקבוע שהיא עמדה בהוכחת הקשר הסיבתי בין הנכות המוכרת לפטירת המנוח, וכי עלה בידה להרים את נטל הראייה הנדרש.
י"ב.המשיב מאמץ את פסק דינה של הועדה (דעת הרוב) ואף סבור, כפי שגם טען בפני הועדה, שמדעיקרא לא היה מקום שהועדה תמנה מומחה רפואי מטעמה הואיל ולטענתו, המערערת כלל לא טענה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה ממחלת לב.
י"ג.שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים כמו גם תיקי מוצגים ובישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 9.12.14 אף שמענו את תמצית טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים בעל-פה.
י"ד.לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של הצדדים בכתב ובעל-פה, ולאחר שעיינו במסמכים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל.
ט"ו.יש לדחות את טענת המשיב לפיה לא היה מקום לכך שהוועדה תמנה מומחה רפואי מטעמה בתחום הקרדיולוגי. יש גם לדחות את טענת המשיב לפיה הרופא מטעם המערערת ד"ר גבע לא קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין סיבת פטירתו.
בחוות דעתו המשלימה מיום 9.5.10 מבהיר ד"ר גבע שגורמי הסיכון שצויינו על ידי ד"ר תמרי "גם כן קשורים לנכותו ונובעים ממנה... השמנה היא פועל יוצא לא רק של 'אכילת יתר', אלא גם, בה במידה, תוצאת חוסר ניידות בה לקה המנוח משך מחלתו ובפרט משך 12 שנות שבתו בכסא גלגלים. רמת השומנים הגבוהה ובפרט רמת הטריגליצרידים הגבוהה מאוד, רמת HDL נמוכה, העליה בלחץ דמו ונטיה לסכרת, הם כולם פועל יוצא של תסמונת מטבולית תלויית השמנה, שנגרמה ולכל הפחות הוחמרה משמעותית מנכותו".
ט"ז.בהמשך, בסוף חוות הדעת כותב ד"ר גבע: "אך וודאי שנכותו המוכרת היא היא שגרמה למצבו הרפואי החמור טרם מותו ותהיה אשר תהיה סיבת המוות הישירה, ברור שנכותו האורטופדית הקשה, חוסר ניידותו משך שנים רבות, סבלו מתסמונת כאב כרונית, מדלקת ומזיהומים כרוניים ועשרות הניתוחים שעבר – הם כולם רלוונטיים וקשורים קשר סיבתי למותו".
י"ז.משכך, רשאית היתה הוועדה, ולטעמנו אף חייבת היתה, נוכח המחלוקת הקוטבית שבין רופאי הצדדים, למנות מומחה רפואי מטעמה, כפי שאכן עשתה.
י"ח.ואולם, המסקנה אליה אנו מגיעים מתוך עיון בחוות דעתו של פרופ' אלדר, תשובותיו לשאלות ההבהרה וחקירתו הנגדית, הינה שקיים גם קיים קשר סיבתי בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו.
י"ט.נכון הדבר, שבחוות דעתו העריך פרופ' אלדר שניתן לייחס לקטיעה תרומה של כ-40% למותו של המנוח ואילו את 60% האחרים ייחס פרופ' אלדר לגורמי סיכון להתהוות טרשת
שלא ניתן לדעתו, לייחסם ישירות לקטיעה, ובכלל זה: יתר לחץ דם, עישון כבד, רמה גבוהה מאוד של שומני הדם, השמנת יתר, ומחלת ריאה חסימתית קשה, משנית לעישון הכבד.
מן האמור לעיל הסיקה הוועדה, שלא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש ממנה הואיל ולשיטת הוועדה פרופ' אלדר ראה קשר סיבתי של 40% בלבד בין הקטיעה לבין מותו של המנוח, ואולם לא כך צריך היה להבין את אשר נאמר על ידי פרופ' אלדר.
כ.על מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנכות המוכרת לבין מותו של המנוח די היה בכך שפרופ' אלדר קבע בחוות דעתו קיומו של קשר סיבתי בין הקטיעה לבין מותו של המנוח, גם אם הוא העריך את מידת הקשר בשיעור של 40%, שהוא לכל הדעות שיעור משמעותי ביותר.
נבהיר, כי משעה שפרופ' אלדר קבע, כי קיים קשר ברור בין הקטיעה לבין מותו של המנוח, הרי בכך הורם הנטל המוטל על המערערת להוכיח קיומו של קשר סיבתי.
הקביעה כי הקטיעה תרמה לפטירה תרומה בשיעור של 40%, אינה שוללת את הקשר הסיבתי אלא עניינה במידת התרומה (הוודאית כאמור לעיל) לפטירה.
לפיכך, אנו סבורים כי המערערת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הקטיעה לבין הפטירה.
כ"א.להבהרת העניין נוסיף: אילו היה המנוח בעודו בחייו מגיש תביעה למשיב בגין נכות מוסבת, דהיינו, נכות שהיא פועל יוצא מן הנכות המוכרת, בטענה שנגרמה לו פגימה לבבית כתוצאה מנכותו המוכרת, והיתה מוגשת חוות דעת רפואית שלפיה קיים קשר בשיעור של 40% בין הפגימה שהוכרה לבין הנכות המוסבת, היה המנוח זוכה בחייו, להכרה בנכות המוסבת בשיעור של 40% ממנה.
כ"ב.משנפטר המנוח, ויש עתה לקבוע את זכותה של המערערת לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, אין מקום לדון בעניין של החמרה.
משעלה בידי המערערת, נוכח חוות דעתו של פרופ' אלדר, להוכיח שקיים קשר סיבתי בין הקטיעה לבין מות המנוח, המסקנה היא שעלה בידה להרים את הנטל הנדרש.
בנסיבות שכאלה אין מקום לדון בשיעורה של ההחמרה, ודי בקיומו של הקשר הסיבתי, כעולה מחוות דעתו של פרופ' אלדר, על מנת לקבוע כי המערערת זכאית להכרה על פי חוק זה.
כ"ג.למעלה מן הצורך נוסיף עוד, כי פרופ' אלדר ציין שורה של גורמי סיכון להתהוות טרשת, אך גורמי סיכון אלה, אותם מנה פרופ' אלדר בחוות דעתו, קשורים אף הם, ובוודאי בחלקם לפחות, לנכותו המוכרת של המנוח.
כך לדוגמא, נוכח קשיי הניידות המובהקים של המנוח ברי שמיעוט התנועתיות יש בו כדי להביא להשמנת יתר. כפי שכותב ד"ר בק בדעת המיעוט, גם מי שאיננו בקיא ברפואה יקבל בהבנה שאדם מוגבל בתנועה ש"נמצא בכסא גלגלים, עם איכות חיים ירודה מאוד ישמין, יעשן ויפתח סכרת... ". מצבו זה של המנוח נמשך על פני שנים רבות (הקטיעה מתחת לברך – 1992, הקטיעה מעל הברך – 1996, מועד הפטירה 30.12.2003).
בנסיבות אלה אותם פירטנו לעיל, יש להביא בחשבון גם גורמי סיכון אלה, שמנה פרופ' אלדר בחוות דעתו, ולמצער, את מקצתם, כנובעים אף הם מן הקטיעה אשר הוכרה כנובעת מן השירות ובגינה נקבעו למנוח 82% נכות.
כ"ד.על יסוד כל האמור לעיל אנו מקבלים את ערעורה של המערערת, מבטלים את פסק דינה של הוועדה וקובעים כי המערערת זכאית להכרה בהתאם לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה וזאת עקב פטירתו של המנוח (ביום 30.12.03), כשמסקנתנו היא שהוכח קשר סיבתי בין פטירתו לבין הפגימה המוכרת.
כ"ה.אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערת שכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 12,000 ₪. סכום זה ישולם על ידי המשיב לידי ב"כ המערערת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק.
המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי-כוחם של שני הצדדים.
ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
י' גריל, שופט בכיר
[אב"ד]
|
|
י' וילנר, שופטת
|
|
ת' שרון-נתנאל, שופטת
|