התובענה על קצה המזלג:
בני זוג עורכים הסכם גירושין עקרוני כולל במסגרת דיון משפטי בתביעותיהם ומסדירים בגדרו גם התחייבות להתגרש בהסכמה וויתור על הכתובה. לאחר אישור ההסכם בבית המשפט, מסרב האיש לסדר הגט בבית הדין הרבני ללא הסכם מפורט בעניין מכירת זכויותיו בדירה לאשתו וכאשר הוא מסכים לעשות כן, האשה עומדת על פסיקת כתובתה וכך לא מסודר הגט. בנסיבות אלו, עותר האיש לפסיקת דמי שימוש.
א. השאלות הצריכה הכרעה:
1. האם יש לחייב בת זוג לשלם לבן זוגה דמי שימוש, בעקבות שימושה הבלעדי בדירת הצדדים ועיכובה מלפרק השיתוף בו באמצעות רכישת זכויותיו על פי אותו הסכם גירושין?
2. האם התובע סיכל את ביצוע הסכם הגירושין, בכך שלא הסכים בבית הדין הרבני להתגרש ללא הסכם מפורט כבר בדיון הראשון שנקבע בבית הדין הרבני האיזורי והאם מדובר בסיכול המשמיט זכותו לתבוע ולא כל שכן לקבל דמי שימוש?
3. ככל שאכן יש מקום לפסוק דמי שימוש ראויים לטובת התובע כפי עתירתו, מה יהיה המועד ממנו ואילך יש לפסוק אותם?
ב. רקע בקצרה:
4. הצדדים להליך הם מר א.ק. (להלן: "האיש") והגב' ר.א. (להלן: "האשה") הינם בני זוג יהודים, אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 22/02/2009. מנישואי הצדדים נולד להם ביום 11/08/11 בנם היחיד ושמו *** והוא כיום בן 3 שנים וארבעה חודשים ומצוי במשמורת משותפת של שני הצדדים בהתאם להכרעות שיפוטיות שניתנו בתיקים קשורים.
5. יחסי הצדדים עלו על שירטון וכל צד הגיש מטעמו תביעות שונות שהתבררו בפני מותב זה ; האיש הגיש תביעה לפירוק שיתוף בתמ"ש 18708-06-12 ואילו האשה הגישה תביעה לשמירת זכויות בתמ"ש 22859-06-12.
6. למן תחילת ההליכים, גילו הצדדים עוינות, חוסר אמון הדדי והטיחו האשמות קשות אחד במשנהו. למרבה הצער, "בגלגול" הראשון של הצדדים חוסר האמון והיעדר התקשרות "חצו" את הקווים וגם באי כוחם הקודמים של הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות או הסכמות שתסייענה לשולחיהם.
7. ביום 04/09/2012 ובמסגרת ההליכים הקודמים דלעיל, נתן בית המשפט צו לפירוק השיתוף בדירה המשותפת, ולאחר שנעשו מספר ניסיונות למכור הדירה לצדדי ג' אשר לא צלחו, עתרה האשה לרכוש את חלקו של האיש בדירה. מאז, ניתנו מספר החלטות שיפוטיות ויש לפרטן בטרם דיון בטענות הצדדים.
8. בדיון אשר התקיים ביום 25.02.13 סייע בית המשפט לצדדים לגבש הסכם גירושין אשר מפאת חשיבותו להכרעה אצטט החלקים הרלבנטיים לענייננו:
"ב"כ הצדדים: לאחר הפסקה בדיון ושקלנו הצעות שונות, הן של ב"כ הצדדים והן של בית המשפט, הגענו להסכמה כוללת לסיום הסכסוך וכל המחלוקות שבין הצדדים כדלהלן:
הצדדים יתגרשו זו מזה בהסכמה בבית הדין הרבני האיזורי בחיפה במועד הראשון שיקבע.
בכפוף לסידור הגט ומתן תוקף של פסק דין להסכם המפורט שיגישו הצדדים, מוותרת התובעת על כתובתה ותוספת כתובתה.
...התובעת תרכוש את חלקו של הנתבע בדירת המגורים המשותפת הנמצאת ב*** לפי שווי של 1,300,000 ₪ (כאשר מובהר כי משווי זה תנוכה יתרת הלוואות משכנתא לסילוק, לפי ערכן במועד חתימת ההסכם). עוד מוסכם בהקשר זה כי מחלקו של הנתבע בדירה יקוזז הסכום שקבע האקטואר בחוות דעתו מיום 15.11.12 בחלופה הראשונה, כפי שתוקנה על ידו בחוות דעתו מיום 31.12.12.
במידה ולא יסודר הגט תוך 60 יום מהיום, יערכו הצדדים הסכם מתאים שיאפשר לתובעת ליטול הלוואת משכנתא לשם רכישת חלקו של הנתבע בדירה. מתחייבים לחתום על כל מסמך לשם כך לרבות כזה המשעבד את זכויותיו של הנתבע בדירה.
הוצאות הכרוכות ברישום הזכויות בדירה על שם התובעת לפי ההסכם, יחולו עליה.
במידה ויוטל מס או היטל כלשהו בשל הוראת חיקוק שתכיל היטל או מס שכזה באופן רטרואקטיבי בניגוד למצב משפטי היום ולפיו העברת זכויות בין בני זוג אגב גירושים פטורה מתשלום מס, כי אז החבות תהיה בהתאם לאותה הוראת חיקוק.
כל צד ישאר עם זכויותיו, חובותיו, רכושו או נכסיו מכל מין וסוג שהוא, לרבות מוניטין ופוטנציאל השתכרות.
הצדדים הסדירו בהסכמה כעת את חלוקת תכולת הדירה, באופן כזה שהיא נותרת במלואה בבעלות התובעת, ואילו חפציו האישיים של הנתבע לפי רשימה שהועברה אליו במהלך הדיון, יועברו אליו תוך 7 ימים.
הצדדים מבקשים שבית המשפט יתן תוקף של פסק דין להסכמות והם יגישו הסכם כולל ומפורט לאישור בית המשפט, תוך 7 ימים מהיום ויבקשו כי הוא יאושר ללא צורך בהתייצבות נוספת לדיון." (ההדגשות שלי א.ז.)
9. ההסכם נשא 8 סעיפים בלבד והיה צריך הרחבה ופירוט שלא ניתן היה לבצעם תוך כדי ההליך השיפוטי, מה גם שההסכם אושר בשעת אחר צהריים מאוחרת והכל כמצוין בפסק הדין.
10. ההסכמות נחתמו על ידי הצדדים באולם בית המשפט והן קיבלו תוקף של פסק דין.
11. מפאת האמור לעיל והואיל והצדדים היו מיוצגים והיה נדרש פירוט נוסף, נרשם בפסק הדין:
"בשעה שהצדדים מיוצגים וההסכמות מושתתות על המלצת בית המשפט, וזאת לאחר שהדיון בעניינם של הצדדים מתקיים מאז שעות הבוקר והשעה כעת 16:40, ובשעה שב"כ הצדדים והצדדים קיבלו לעיונם עותק מודפס של ההסכמות ורק לאחר תיקונים, שינויים והערות של ב"כ הצדדים, נחתמו ההסכמות על ידי שולחיהם, אני קובע כי ההסכמות הובנו על ידי הצדדים וכי נעשות מרצון טוב וחופשי.
לאור כל זאת, בשעה שמדובר בנסיבות מיוחדות בהן נערך הדיון משעות הבוקר עד שעת הערב, אינני רואה צורך לערוך בירור נוסף לפי תקנה 258כו' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ולפיכך ולאור ההסכמות האמורות לעיל, הרי שבכפוף להגשת הסכם חתום על ידי הצדדים המפרט והנסמך על ההסכמות, כאשר הוא מאומת בתצהיריהם ובהודעתם של הצדדים שקיבלו הסברים מבאי כוחם, ניתן יהיה לתת לו תוקף של פסק דין ללא צורך בהתייצבות נוספת של הצדדים ובאי כוחם.
ב"כ הצדדים מתבקשים להגיש לתמ"ש 22960-06-12 הסכם גירושין כולל תוך 14 ימים מהיום המבוסס על ההסכמות המפורטות לעיל."
12. דא עקא, הסכם מפורט כאמור לא נחתם ו/או הוגש מעולם על ידי ב"כ הצדדים הקודמים של הצדדים שלמעשה לא מילאו אחר החלטה שיפוטית מפורשת ובכך פגעו בראש ובראשונה בשולחיהם שנותרו עם הסכם שאינו שלם ומפורט דיו.
13. לא זו בלבד אלא שהצדדים המשיכו להמטיר בקשות שונות על בית המשפט, לאחר ההסכם, בנושאים שונים ובדיוק לצורך כך היו אמורים לערוך ההסכם המפורט דלעיל.
14. כך ביום 20/3/13 הוגשה בקשה מטעם האיש, לפיה הצדדים לא חתמו על הסכם כולל ומפורט וכי האשה מפרה אותו. ביום 2/4/13 הגישה האשה בקשה מטעמה בענין המטלטלין ומסמכים ובית המשפט שציפה להסכם משלים שיקבל תוקף של פסק דין משלים או החלטה לא נעתר לכך והודיע, כי צד המבקש להגיש בקשה יעשה כן בהליך המתאים.
15. ביום 22/4/13 עתר שוב האיש להשלים חקירות שנעשו ולקבוע כי האשה הפרה את ההסכם וליתן הוראות נוספות לרבות לענין אופן פירוק השיתוף בבית. האשה הגיבה וטענה כי האיש הפר את ההסכם וכי יש לחייבו בסנקציות.
16. בית המשפט הודיע ביום 22/4/13, כי אם לא יוגש הסכם מפורט תוך 10 ימים תינתן התייחסות שיפוטית מתאימה לבקשה.
17. ביום 20/5/13 התייחס בית המשפט לבקשה נוספת שהגיש האיש למתן הוראות והודיע, כי על מנת שניתן יהיה להתייחס לבקשותיו של האיש, עליו להודיע אם הוא מעוניין בקיום ההסכמות או שמא עותר לביטולן (הכוונה להסכם שאושר על ידי בית המשפט ביום 25/2/13).
18. ביום 27/5/13 הודיע האיש, כי אינו מעוניין בביטול ההסכם, אלא בקיומו, ברם הוא שומר על זכותו להגיש תביעה בגין הפרות מצד האשה. לאור הודעה זו וכאשר עלה מהודעות ותגובות קודמות של האשה כי אף היא לא עתרה לביטול ההסכם, קבעתי כי צד המעוניין לאכוף את ההסכם או לקבל החלטה שיפוטית מתאימה, יתכבד ויגיש תביעה מתאימה.
19. ביום 9/6/13 ביקש ב"כ דאז של האשה כי בית המשפט יבהיר, שההסכם שאושר בבית המשפט הוא הסכם גירושין.
20. ביום 20/6/13 ניתנה החלטת בית המשפט והחלק הרלבנטי למחלוקת דנן היה כדלהלן:
"לבית המשפט ברור כי ההסכמות שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין מהוות פסק דין ביחס להסכמות כוללות בענייני גירושין, ממון, משמורת ומזונות (כאשר האישור הוא כמובן לעניינים שבסמכות בית המשפט). עניינים הצריכים השלמה, אכיפה או בירור שיפוטי נוסף ניתן לברר באמצעות תביעות ו/או הליכים נפרדים" (ההדגשה שלי א.ז.)
21. למותר לציין, כי אף לא אחד מהצדדים עתר עד הלום "להשלמת הסכם" או לאכיפתו. לא זו בלבד, אלא שהצדדים שניהם אינם מעוניינים ביטול ההסכם ושניהם ממלאים חלקים נרחבים שבו, אלא שחלקים ממנו (הנוגעים לכתובה, גירושין, רכישת זכויות בדירה) טרם בוצעו וכעת אמור בית המשפט לבחון תביעתו של האיש לקבל דמי שימוש ראויים בגין אי ביצוע ההסכם, התקופה שחלפה והנזקים שנגרמים לו שעה שנמנע ממנו להשתמש בדירה ו/או לקבל מחצית שוויה.
22. דיון הוכחות התקיים ביום 17.09.14. בדיון זה נחקרו הן האישה והן האיש ולא ניתן היה להביא הצדדים להסכמות ועל כן הוריתי על הגשת סיכומים. אלה הוגשו וכעת יש להכריע.
ג. טענות האיש:
23. לדברי האיש, בהסכם אשר גיבשו הצדדים בבית המשפט ביום 25.02.13 הוסכם, כי האישה תרכוש את חלקו של האיש לפיו שווי של 1,300,000 ₪, אלא שמאז מנסה לדבריו האישה בכל דרך לסכל את ההסכם ולהימנע מקיומו, בו בזמן שהיא נהנית ממגורי חינם מזה חודשים רבים בבית הצדדים כאשר הוא זה אשר נושא במלוא עלות המשכנתא.
24. ההפרה הבוטה ביותר לדבריו היא זו אשר נוגעת לבית המגורים; האישה חרף התחייבותה אינה עושה לטענתו דבר על מנת לקדם את רכישת חלקו בדירה ואינה משיבה לתחינותיו לקבל מידע באשר להתקדמות הליכי גיוס המשכנתא על ידה.
25. הוסיף וטען התובע, כי בית המשפט קבע לוח זמנים לגיוס הלוואת המשכנתא שנקבע על 60 יום וזאת במנותק מהליך הגירושין, אלא שכאמור האישה טרם נקטה בצעדים לשם קידום הליך רכישת חלקו של התובע.
26. האשה לדבריו עשתה כל שביכולתה לסכל את מכירת הדירה גם לצדדי ג' ואף נמנעת לרכוש הדירה בעצמה וכך יוצא שהיא נהנית מדירה ללא תשלום משכנתא ואילו הוא מחוץ לדירה וללא אפשרות ליהנות מקניינו.
27. לצד הטענות לעיל הוסיף האיש טענות משפטיות בסוגיית חיוב בני זוג בתשלום דמי שימוש ראויים בתקופת פרידה.
28. האיש העריך את שווי השכירות החודשית בסך 4,000 ₪ ועתר, כי אלו ייפסקו למפרע מיום חתימת הסכם הגירושין בבית המשפט (25/2/13) ועד למועד פירוק השיתוף בפועל.
ד. טענות האישה:
29. מנגד טענה האישה, כי האיש אינו זכאי לדמי שימוש כלל; לדבריה העיכוב ביישום ההסכם נוצר בעטיו של התובע בלבד, אשר הפר חלקים עיקריים בהסכם וביניהם: אי קיום הסדרי ראיה כסדרם, אי מתן גט במועד הראשון שנקבע לדיון, אי שיתוף פעולה בהעברת הערותיו לטיוטת הסכם מפורט שהוצע ובכך "תרם" לעיכובו של פירוק השיתוף.
30. כן לטענתה הנתבע יצא בהסכמה מהדירה המשותפת ובהתאם לפסק דין שניתן במסגרת ה"ט 23116-06-12 כך שהשימוש בדירה נמנע ממנו בהסכמתו.
31. לדברי האשה, הסך של 1,000₪ אותם מעביר האיש ישירות עבור תשלום הלוואת המשכנתא מופחתים ממילא מדמי המזונות והרי מדובר בחלק מחיוב האיש במדורו של הקטין בעוד שכך לדבריה גם משלם האיש עבור חלקו ההוני בדירה.
32. האשה אישרה, כי התחייבה לרכוש את חלקו של הנתבע בדירה על פי ההסכם, אלא שלדבריה, האיש הוא זה אשר ניסה לטרפד את ביצוע ההסכם באופן שלא הופיע לדיון בבית הדין הרבני לצורך מתן גט ועל כן לדבריה, היא לא מוותרת על כתובתה.
33. לדברי האשה הואיל ולא ניתן גט פיטורין אין באפשרותה לקבל הלוואת משכנתא לצורך רכישת חלקו של התובע.
34. האישה הוסיפה, כי האיש הוא זה אשר הערים קשיים בניסיונות למכור הדירה לצד ג וחיבל בתהליך עד כי המתווכים סירבו להתנהל מולו.
35. כן טענה האשה, כי כל מטרתו של האיש להימנע ממתן גט ובכך למנוע ממנה לקדם את הלוואת המשכנתא.
36. בנסיבות עתרה כאמור האישה לדחות את התביעה ולא לחייבה בדמי שימוש כלשהם.
ה. דמי שימוש במקרה של מניעת פירוק שיתוף/אי ביצוע הסכם גירושין – דיון נורמטיבי:
37. לאחר עיון בטענות הצדדים, שמיעת העדויות והתרשמות בית המשפט ממכלול הנסיבות, מגיע בית המשפט לכלל דעה, כי שני הצדדים הפרו (כל אחד בזמן אחר) את התחייבותם שבהסכם הגירושין. חלק מההפרות הן הדדיות (אי הגשת הסכם מפורט לאישור בית המשפט) וחלקן ייחודיות לכל אחד מהצדדים (האיש סירב לסדר גט תקופה ארוכה ללא הסכם מפורט והאשה חזרה בה מויתורה על כתובתה, כאשר האיש כבר הסכים לסדר את הגט). אלא שלא מדובר בתביעה לפיצוי בגין הפרת ההסכם, מדובר בתביעה לפסיקת דמי שימוש בגין אותה הפרה. ככזו, מוצא אותה בית המשפט כתביעה מוצדקת שיש להיענות לה בחיוב. אבאר כעת צעד צעד בהגיעי למסקנה זו.
38. הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים (לרבות בן/בת זוג) בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בלעדי בדירת מגורים נעוץ בשלושה מקורות משפטיים עיקריים:
1. חיוב מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969.
2 חיוב מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
3. חיוב מכוח סעיפים 39, 61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (חובת תם הלב בביצוע חיוב)
39. סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע את חובתו של שותף, המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש, עפ"י חלקיהם במקרקעין.
40. חובה זו מסויגת בסעיף 31 (א) (1) לחוק המקרקעין הקובע :
"(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים :
(1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר; "
41. בית המשפט העליון, סייג את החובה המוטלת עפ"י סעיף 33 לחוק וקבע, כי חובה זו קיימת, רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלבדי, באופן שמנע מייתר השותפים להשתמש אף הם במקרקעין. זאת ועוד, על פי הפסיקה נטל השכנוע בהקשר זה הוא לפתחו של בן הזוג הטוען כי נמנע ממנו השימוש (ע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן, פורסם במאגרים, 1993).
42. במקרה שבפניי אין ספק, כי האשה עושה ותעשה שימוש בלעדי בדירה, והרי היא אינה מוכנה שהאיש ישוב לגור עמה (וכך גם אין זה רצונו של האיש). הצדדים ערכו הסכם גירושין, הסדירו המשמורת והמזונות ויתר ענייני הרכוש המשותף. ברור שדרכם המשותפת הגיעה לסיומה וברור שמרגע בו נכרת הסכם הגירושין בבית המשפט התקיימה מניעה אובייקטיבית שלא אפשרה לאיש לעשות שימוש בדירה.
43. לפיכך, מתייתר דיון שנערך בדרך כלל בהליכים מסוג בכל הנוגע לשאלת נטל ההוכחה בדבר המניעה לעשות שימוש בדירה.
44. עם זאת פטור בלא כלום לא ניתן וחשוב להזכיר בהקשר זה המגמה הפסיקתית ולפיה די יהא בהוכחת קיומו של סכסוך בין בני הזוג, אשר אינו מאפשר חיים תחת קורת גג אחת, כדי להכיר בזכותו של בן זוג לקבל פיצוי הולם עבור המשך השימוש בדירה, לאחר עזיבתו (תמ"ש (ת"א) 73931/98 קיסרי נ' קיסרי, פורסם במאגרים)).
45. בנוסף חשוב לציין, כי כאשר אחד מבני הזוג מאריך, מטעמיו שלו, את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט, בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק שיתוף, הדבר עלול להקים חיוב בדמי שימוש (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 2006)). בקביעה זו, פסיקת דמי השימוש התבססה על עיקרון תום הלב החל על כל הפעלת זכות במקרקעין (ראו ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' זיידה, פ"ד לז(4) 737).
46. הפסיקה לעיל התייחסה לנסיבות שקדמו לתיקון 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (הוספת סעיף 5א' רבתי המאפשר עריכת הסדר איזון משאבים קודם פקיעת נישואין בשל גירושין או פטירה). עם זאת, העיקרון המובלע בפסיקה זו יפה גם לנסיבות בהן, אשה מגיעה להסכם עם בן זוג ובו ויתור על הכתובה ומאוחר יותר, אינה מאפשרת הגט ופירוק השיתוף בשל עמידתה על כתובתה.
47. לא בכדי קבע כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 9881/05 לעיל, כי :
"מטבע הדברים, על בית המשפט לדקדק מאוד בהערכתן של הנסיבות, כדי שייעשה צדק והאיזונים יישמרו. הקפדה זו חשובה במיוחד כשבתיקי משפחה עסקינן, שבהם חלק מן הקשיים נובע מרגשות קשים בין הצדדים" (ההדגשה שלי א.ז. ואינה במקור).
48. כפי שקשרה הפסיקה בין סירובו של איש לסדר גט (בבית הדין הרבני) ובכך למנוע פירוק שיתוף (בבית המשפט), ניתן לפתח המשפט ולקשור חזרה של אשה מויתורה על כתובתה (בבית הדין הרבני) לזכותו של האיש לקבל דמי שימוש בגין העיכוב הנגרם מהתנהלות דיונית זו של אשתו.
49. דברים אלה מצטרפים לפסיקה העניפה שבה נקבע, כי לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב בקביעת דמי שימוש ראויים בתביעות בין בני זוג (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, (לא פורסם, 2006) ; תמ"ש (חי') 5577-03-09 ס. ס. נ' ס. מ., (2011) ; תמ"ש (חי') 24490-06 ט' ב' נ' א' ב' (2011)).
ו. התוקף החוזי של התחייבויות של צדדים בהסכם גירושין שבסמכות שיפוט ייחודית של בית הדין הרבני:
50. לאחר שנדרשנו לקשירת הקשר בין סוגיית דמי השימוש לבין התנהלות דיונים בתם לב וכיבוד התחייבות חוזית של אשה לוותר על כתובתה עולה שאלה משפטית ועובדתית נוספת הקשורה בדמי השימוש והיא שאלת פרשנות הסכם הגירושין, או שאלת סיכולו. שכן בהקשר זה טענת האשה הינה שמשום שהאיש לא הסכים לסידור הגט, ללא תנאים, במועד הדיון הראשון (והשני), שוב לא הייתה מחוייבת למחול על כתובתה ורשאית הייתה לעמוד על תביעתה זו בבית הדין הרבני. אם לאחר מספר דיונים וכשמונה חודשים מיום הסכם הגירושין (ושישה חודשים מההחלטה) מסרב האיש להתגרש, הרי אין להלין עליה שלא משלמת היא את הכספים המגיעים לו בגין חלקו בדירה, הואיל וללא תעודת גירושין, לא תוכל לקבל הלוואת המשכנתא הנדרשת לשם כך.
51. דיון בשאלה זו מצריך התייחסות מקדמית להתחייבותם החוזית של הצדדים לסדר את הגט ו/או לוותר על הכתובה. התחייבויות חוזיות אלו נעשו בבית המשפט במסגרת הסכם גירושין כולל שנערך לפרוטוקול. אלא שכידוע, המדובר בעניינים הנתונים לסמכות ייחודית של בית הדין הרבני מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953.
52. יטען הטוען (במקרה זה האשה לא העלתה זאת, אך הדברים משתמעים מטענותיה), כי פסיקת הכתובה כלל אינה נתונה לסמכות בית משפט זה ומבחינה משפטית יכולה בהחלט האשה להעלות טענות ותביעות לתשלום הכתובה בבית הדין הרבני ורק בבית הדין הרבני. לטענה זו נשיב, כי יש להפריד בין התוקף ההלכתי של ההסכמה לסדר גט או לוותר על כתובה, לבין המקום והמעמד החוזי של ההתחייבויות הללו בין בני זוג במשפט האזרחי הפרטי.
53. הסכם גירושין הוא קודם כל הסכם שחלות עליו דיני החוזים. נכון שעסקינן בחוזה מיוחד (ובו חיובים אישיים, חיובים תלויים, חיובים ביחס לצדדי ג' כגון ילדים וכיו"ב), אך עדיין מדובר בחוזה. וחוזה יש לקיים.
54. זאת ועוד, על פי רוב ובשל מורכבותו, אין הסכם הגירושין ניתן להפרדה לחלקים, כך שבמקרה של הפרת אחד מחלקיו קמה הזכות לבטל את החלק שהופר (ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4) 635 (1985)). רוצה לומר, כי אין לבודד את סוגיית הויתור על הכתובה או ההסכמה לסדר את הגט מסוגיית פירוק השיתוף (למשל). די בנימוק זה כדי להצדיק את התביעה (לפחות בחלקה מהמועד בו הסכים האיש לסדר את הגט ללא תנאי).
55. אישור הסכם הגירושין לרבות אישור המחילה של האשה על הכתובה בבית המשפט, דומה לאישור הסכם גירושין הכולל הסכמה של הצדדים להתגרש בבית הדין הרבני. כידוע ביצוע התחייבות לסדר גט נתונה לרצונם הטוב של הצדדים ולא ניתנת להסדר בסעד של אכיפה ולכל היותר ניתן לעתור לביטול ההסכם או לסעד של פיצויים (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673 ; ע"א 131/89 דרזון נ' דרזון, פ"ד מג(4) 610 וראה ספרו של הרב, עו"ד אבישי גריידי, הסכם ממון וגירושין – אישור וביטול בעמ' 286 ואילך וכן ראה פסק דיני לעניין זכאות לפיצוי חוזי במקרה של תכסיסנות גט בתמ"ש (נצ') 7450-09-13 מ.א. נ א.א. (27/01/2014, פורסם במאגרים)).
56. הנה כי כן, גם להתחייבויות (הלכתיות וממוניות) שנתונות לסמכות שיפוט ייחודית של בית הדין הרבני ואשר נכללות בהסכם שנערך בבית המשפט לענייני משפחה ישנו תוקף חוזי. חוזה וחיובים מכוחו יש לקיים בתם לב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973).
57. מכל אלה ברור, שחלה על הצדדים חובת קיום הסכם גירושין בתם לב, אף אם חלק מההסכמות והתניות של ההסכם נערכו ו/או אושרו בבית המשפט לענייני משפחה. העובדה שבית המשפט אישר החלקים שבסמכותו אינה מאיינת מעמדן של ההסכמות האחרות ואף כב' בית הדין הרבני חיווה דעה זהה זה בהחלטתו מיום 10/12/13.
58. ניתן היה להקשות ולשאול, מדוע יש לכלול בהסכם גירושין שמאושר בבית המשפט, עניין שכלל אינו נתון לסמכותו העניינית כגון סידור גט או ויתור על כתובה. התשובה לכך מורכבת ממספר חלקים:
58.1. ראשית, כאשר תביעת כתובה על הפרק במסגרת סכסוך גירושין בין בני זוג וכאשר בהסכם מסכימים הצדדים כי הוא מביא לסילוק הדדי של התביעות, אך ברור כי גם תביעה שמתנהלת בערכאה אחרת תסולק והסכסוך אכן יסתיים. במקרה שלפניי, תביעת הכתובה או דרישת הכתובה הייתה "ברקע" המו"מ לקראת החתימה ואישור ההסכם. רוצה לומר, כי מדובר היה בעניין שעמד על הפרק כבר במסגרת ההתדיינות הקודמת שבין הצדדים.
58.2. שנית, בהסכם גירושין יש לדאוג לסילוק כל התביעות הכספיות ההדדיות האפשריות בין הצדדים, גם אם אין תביעה תלויה ועומדת לכתובה, אך יש חשש כי תוגש תביעה שכזו.
58.3. שלישית וכהמשך ישיר לאמור לעיל, הפסיקה קובעת, כי ויתור על כתובה חייב להיות מצוין במפורש בהסכם הגירושין ולא כך שניתן יהיה להסיקו מכללא (תמ"ש (ת"א) 2560/99 עמר נ' עמר, 15/7/2001, פורסם במאגרים ; תמ"ש (ת"א) 20433/03 ש.ע. מ. נ' ר. ר. 21/01/2008, פורסם במאגרים)).
58.4. רביעית, בנסיבות מקרה דנן, ברור כי ללא ויתור ומחילה של האשה על הכתובה לא היה מסכים האיש ליתר ההסדרים שנקבעו בהסכם.
58.5. חמישית, אף בית הדין הרבני מודע לכך שבני זוג עורכים הסכם כולל ומאשרים אותו בבית המשפט והם לוקחים בחשבון את ויתורה של האשה על הכתובה כחלק מההתחייבויות וההסכמות ההדדיות (במישור החוזי).
59. הנה כי-כן, חובה היה על הצדדים להתייחס לסוגיית הכתובה בהסכם הגירושין. אמנם אין תוקף הלכתי לאישור השיפוטי של בית המשפט בדבר התחייבותם של הצדדים לסדר גט או לוותר על כתובה, אך גם בית הדין הדתי הפועל על פי ההלכה, מודע להיבט החוזי של ההסכמות ונוהג בזהירות שמא אי מתן התייחסות כלל להסכמה הלכתית מסוימת (ויתור על כתובה או לסדר גט) לא יביא לבטלות הסכם ממון כולל ולהחרפת הסכסוך המשפחתי. התנהלות זו של בית הדין הרבני ראויה לציון מיוחד באשר היא מאפשרת קידום משמעותי של אמון הציבור בבתי המשפט ובבתי הדין מצד אחד, ומעודדת יישוב סכסוכים משפחתיים באמצעות הסכמות.
ז. מן הכלל אל הפרט:
60. במקרה הנדון נערך הסכם אשר שם קץ לכאורה לכל המחלוקות בין בני הזוג הן בעניין הילד, הן בעניין המזונות, הן בסוגיית איזון המשאבים והן בסוגיית הדירה המשותפת, הגירושין והכתובה.
61. עיקר טענת האשה, בהקשר לביצוע הסכם זה ואשר על בסיסה היא תולה את כל הגנתה הינה, כי התובע לא הופיע לדיון הראשון ולא מסר הגט בהזדמנות הראשונה ועל כן היא נסוגה מהסכמתה לוויתור על כתובתה וכפי שהטיבה לתאר זאת הנתבעת בדיון:
" ש. מה שכתוב בכפוף לגט והסכם מפורט. את אמרת בעדות שלך, בכפוף לשני התנאים האלה מוותרת על הכתובה. הסכם לא הגעתם והגשתם בקשה להסכם כולל, ביוני קובעים שזה פסק דין ומי שרוצה יגיש תביעה, ואת לא ויתרת על הכתובה. למה ב-12/13 לא ויתרת על הכתובה?
ת. כי עבר מספיק זמן, הוויתור שלי בחודש פברואר היה אם נסיים את ההליך מהר. כאשר אמרנו שבדיון הראשון נתגרש זה מזו. המשפט הראשון היה להגיע לדיון הראשון ולהתגרש. ובכפוף להסכם ולגט הוא היה בדיון הראשון ולא נתן גט. כשאני הסכמתי ויתור כתובה בדיון הראשון, אם היה מסכים להתנהל לפי ההסכמות שבית המשפט כתב בחודש פברואר שהוא בדיון הראשון יתן גט, לא היינו כאן. הייתי מוותרת על הכתובה ולא מגיעים לכאן היום."(ראה עמוד 13 שורות 29-32 וכן עמוד 14 שורות 1-6 לפרוטוקול).
62. ובהמשך מסרה הנתבעת:
"כשהיינו בדיון הראשון השופט אמר שאני אקבל גט, אמרתי שאין בעיה כולל ויתור כתובה. אז אם היינו שם בדיון הראשון, איפה יש פה בעיה לא היינו מגיעים לפה. הוא היה מקבל כסף ולי היה גט."(ההדגשה שלי א.ז )(ראה עמוד 15 שורות 13-15 לפרוטוקול).
- עולה איפוא באופן חד משמעי מדברי האשה ומעדותה, כי אך ורק בשל העובדה שהאיש לא מסר בהזדמנות הראשונה את הגט, היא בחרה שלא לקיים את התחייבותה לקבל גט בשלב מאוחר יותר וחמור מכך שלא לשלם לאיש את המגיע לו בגין הדירה המשותפת.
64. יש להזכיר בהקשר זה, כי לפחות מאז דצמבר 2013 (דיון שני בבית הדין הרבני) ועד הלום, האיש הסכים להתגרש (גם ללא הסכם מפורט) ובלבד שהאשה תסכים לוותר על הכתובה כפי התחייבותה והיא בחרה להתבצר בעמדתה ולעמוד על פסיקת הכתובה.
65. באף מקום בהסכם הגירושין שנערך לא נאמר, כי באם לא יסודר הגט במועד הראשון (או השני), הרי שזכאית תהיה האשה לחזור בה מויתורה על הכתובה. כפי שהויתור על הכתובה צריך להיות מפורש ולא מכללא, כך גם הזכות של האשה לחזור בה מויתור זה. מקום שהדבר לא נרשם מעולם בהסכם (ולטעמי גם לא הובן כך על ידי שני הצדדים ובאי כוחם), הרי בפנינו התנהגות חסרת תם לב של האשה בעמידתה על זכות שאולי מגיעה לה על פי הדין (ההלכתי-דתי), אך היא ויתרה עליה בהסכם הגירושין (האזרחי).
66. ועוד יש להוסיף, כי גם מבחינה חוזית אין לראות באי הסכמתו של האיש בדיון הראשון לסדר הגט משום הפרה יסודית של ההסכם והרי ידועה ההבחנה בין הפרה יסודית בגינה ניתן לבטל הסכם לבין הפרה שאינה יסודית וניתנת לריפוי (סעיפים 6-7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; ג' שלו, דיני חוזים, בעמ' 545-546). אין ספק, כי האיש אמנם הפר ההסכם והיה מחוייב לסדר הגט בדיון הראשון, גם ללא הסכם גירושין מפורט וזאת בוודאי לאור החלטת בית המשפט מיום 20/6/13. אלא שניתן היה לתקן על נקלה את המחדל של האיש בכך ששני הצדדים היו מתגרשים מיד במועד מאוחר יותר. מה שמנע זאת, היתה עמידה של האשה על פסיקת כתובתה דבר שהביא את בית הדין להימנע מלקדם סידור הגט.
67. חוסר תם הלב של האשה לעניין דמי השימוש נלמד גם "מישיבתה על הגדר" : מחד גיסא, טוענת להפרה של הסכם הגירושין בכך שהאיש לא התייצב לסידור הגט במועד הראשון שנקבע וכפועל יוצא מסרבת לוותר על כתובתה, אך מאידך גיסא, לא עותרת לביטול הסכם הגירושין או חלק ממנו ואף מצהירה לפרוטוקול שהיא מעוניינת בקיומו (והרי ביטולו אינו כדאי מבחינה כלכלית עבורה). כך היו דבריה:
"ש. השאלה היא האם את רוצה לקחת את הסיכון שהכל ייפתח, כי אומר לך בית הדין בהחלטה שלו שתדעי לך שהכתובה זה חלק מהתנאים בהסכם, זה תנאי משולב בהסכם, אם את רוצה את הכתובה, יכול להיות שהכל ייפתח. זה אומר בית הדין בהחלטה מיום 11/12/13, האם את מעוניינת לפתוח הכל מחדש.
ת. לא." (ראה עמוד 15 שורות 27-31 לפרוטוקול).
68. זה המקום להפנות ולהסב תשומת הלב להתנהלותם הבעייתית של שני הצדדים בבית הדין הרבני. על פי פרוטוקול, בדיון אשר התקיים ביום 10/6/13 הודיע האיש, כי הוא מסכים להתגרש:
"הבעל: אני מסכים להתגרש
ב"כ הבעל: הבעל מסכים להתגרש בתנאי שהיא תוותר על הכתובה, לעניין ההסכם קיבלנו את הבקשה רק היום ואנו ניתן תגובה"
69. בהחלטה אשר ניתנה על ידי כבוד דייני בית הדין הרבני ביום 10/6/13 נכתב:
"לפנינו תביעת גירושין של האישה.
אף הבעל רוצה להתגרש.
ב"כ האישה מצהיר: היו הליכים רכושיים בבית המשפט שהסתיימו בהסכמה שקבלה תוקף של פס"ד שם האישה ויתרה על כתובתה בכפוף להסכם שיוגש, אך לא הוגש עדיין הסכם. אם הבעל יראה ההסכמות בבית המשפט כהסכם סופי, האשה תוותר על כתובתה, זהו תנאי בהסכמות שאושרו.
ב"כ הבעל מגיבה: הבעל מסכים לגירושין בכפוף לוויתור כתובה, אך הבעל רוצה לערוך הסכם סופי"
ובהחלטה מיום 11/12/13 נכתב על ידי בית הדין הרבני:
"....ובכן הבעל כיום לא מיוצג, ובית הדין לא יותיר כתובה בסך גבוה לפתחו של הבעל לאחר הגט. לאור ההסכם שכבר אושר בבית השפט הכולל ויתור על כתובה מצד האשה, בית הדין סבור כי אם האשה פותחת את ההסכם שאושר בבית המשפט ביחס לכתובה, ייתכן וכל ההסכם ההוא ניתן לפתיחה ועיון מחדש בערכאה המתאימה"
ובהחלטה נוספת מיום 19/3/14 פסק בית הדין הרבני:
"...ובכן, בנסיבות דנן, שבית המשפט אמור לקיים דיון בשאלת ההסכם בחודש הקרוב, בית הדין אינו רואה צורך לדון בכתובה, כאשר ייתכן ותביעה זו לא תימשך בגין החלטת בית המשפט לכאן או לכאן. החלטה זו נסמכת אף על עמדת בית הדין העקרונית בסוגייה זו שהוצגה אף במסגרת ההחלטה הקודמת וכפי המצוטט לעיל. הצדדים ימציאו את החלטת בית המשפט לכשתתקבל"
70. הנה כי כן, פחות מארבעה חודשים לאחר גיבוש ההסכם האיש מסר (סוף סוף) הסכמתו למתן גט אך התנה זאת באישור או קבלת הסכם מפורט שיגובש על פי הסכם הגירושין (וזאת בניגוד להחלטה מיום 20/6/13). כך שגם התנהלותו של האיש לא הייתה הגונה ונקייה מביקורת (בלשון המעטה) ועסקינן בהפרה מתמשכת מצדו לסדר הגט (ללא תנאים (זולת ויתור על הכתובה)) משך חודשים ארוכים שכשלעצמה יכולה הייתה להצדיק חיובו בפיצוי. רק בדיון מיום 11/12/13 הסכים האיש להתגרש ללא תנאים בבית הדין הרבני והאשה החלה להעלות הדרישה לכתובה. לפיכך רק ממועד זה יש לראות באשה כמי שהפרה הסכם הגירושין ומחויבת בדמי שימוש.
71. מנגד, הניסיון של האשה להסתמך בהליך הנוכחי שלפניי על כך שלא נערך הסכם מפורט ולכן סירובה לוותר על כתובה מוצדק, אף הוא חסר תם לב, שעה שב"כ הקודם של האשה ביקש מבית המשפט להבהיר, כי פסק הדין שאישר הסכם הגירושין עומד בעינו גם ללא אותו הסכם מפורט. אם לבקשת האשה הובהר, כי פסק הדין שערכו הצדדים מחייב את שניהם כפי שהוא גם ללא הסכם משלים ומפורט, כיצד יכולה האשה לטעון שהיא יכולה לחזור בה, מבחינה חוזית (ולא הלכתית) מהוויתור על הכתובה? זאת ועוד, בית הדין הרבני הבהיר לאשה, כי מבחינה חוזית, ההסכם הוא מקשה אחת ולפיכך אין היא יכולה לקיים רק החלקים שהיא מעוניינת בהם ואי ויתור על הכתובה עלול להביא לביטול ההסכם כולו.
72. אם לא די בכל האמור, הרי שבדיון אשר התקיים ביום 06.04.14 הודתה האישה כי בהמשך היא זו אשר לא הסכימה לגט:
"נכון שאני לא הסכמתי לגט..."(ראה עמוד 2 שורה 9 לפרוטוקול)
73. לא מן המותר להביא את דבריו של הנשיא ברק (כתוארו אז) על משמעותה של התנהלות בחוסר תום לב (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279):
"7. עקרון תום-הלב קובע את אופן התנהגותם של אנשים שמציאות החיים הפגישה ביניהם. הוא קובע כי התנהגות זו צריכה להיות ביושר ומתוך הגינות כנדרש על-פי תחושת הצדק של החברה בישראל. מעצם מהותו, עקרון תום-הלב מהווה אמת-מידה "פתוחה" המשקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית באשר להתנהגות ראויה בין בני-אדם. הקטגוריות של תום-לב לעולם אינן סגורות; לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים. תום-הלב מכניס לשיטתנו יסוד של גמישות המאפשר לשיטה להתאים את עצמה לצורכי החיים המשתנים. הוא מאפשר למשפט לגשר על הפער בין צרכיו של הפרט לצרכיו של הכלל; בין האינדיווידואליזם לקהילתיות. הוא צינור שדרכו שואב המשפט רעיונות חדשים. תום-הלב אינו מניח "מידת חסידות"... תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות.... עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם...
מידת ההגינות מושפעת ממכלול נרחב של שיקולים. בין אלה מצויים, ראשית, שיקולים הקשורים לאופי האינטרס העצמי...
סוג שני של שיקולים סובב סביב מהות היחס עם הזולת וסביב מידת ציפיותיו והסתמכותו...
...סוג שלישי של שיקולים נוגע למידת הפגיעה באינטרס העצמי. היקפה של ההגינות הנדרשת הוא פרי איזון בין שיקולים אלה ואחרים. על השופט לעמת השיקולים השונים אלה עם אלה. עליו לקבוע, ידו של מי על העליונה".
74. סיכומו של דבר, שני הצדדים נהגו לפרקים בחוסר תם לב בכל הנוגע לסוגיית סידור הגט בבית הדין הרבני וויתור על הכתובה: האיש, עד 11/12/13 ,לא הסכים להתגרש ללא הסכם מפורט בעוד שהאשה הסכימה לכך ואף הסכימה לוותר על הכתובה. ברם מיום 11/12/13 העלתה האשה טענתה לכתובה (כאשר האיש הסכים להתגרש ללא תנאי) ולא ניתן היה לסדר לפיכך הגט ממועד זה ואילך וזו נקודת הזמן שהתנהלות האשה לא הייתה סבירה והגונה.
75. שני הצדדים מעוניינים בקיום הסכם הגירושין ולא בביטולו. על כן ברור שבנסיבות שלפניי, כי רק החל מהמועד בו ניתן היה לסדר גט והאשה לא הסכימה לוותר על כתובה, יש עילה לחיוב בדמי שימוש.
בחינת יתר טענות הנתבעת:
76. טענתה של הנתבעת, לפיה האיש עזב בהסכמה את הדירה ועל כן הוא אינו זכאי לדמי שימוש יכולה הייתה להתקבל אילולא פרק הזמן הארוך אשר עבר ממועד ההסכמה ועד הלום. נציין בהקשר זה, כי חלפו למעלה משנתיים מאז הסכם הגירושין וכשנה מאז הדיון בבית הדין הרבני בו הסכים האיש לסדר גט ללא תנאי. משכך, אין זה סביר ובטח לא מידתי שהאישה תטרפד ההסכם כפי שקבעתי לעיל ובו זמנית תיהנה משימוש חינם בדירה המשותפת במשך קרוב לשנה וחצי. זאת ועוד, כאמור גם האשה הרי אינה נכונה שהאיש ישוב לגור עמה תחת אותה קורת גג והרי מהתדיינות בתיק הסדרי השהייה של הילד, נמצאנו למדים שהשניים לא מסוגלים לחלוק חלל משותף כלשהו ומגיעים היישר למחלוקות ומריבות כל אימת שהם יחדיו, עד כי נדרשנו לקבוע שאיסוף והשבת הקטין ייעשו מנקודת מפגש קבועה אם לא ממסגרות חינוך.
77. כמו כן טענתה של האשה לפיה האיש איננו מקיים הסדרי הראיה כסדרם ולכן ההסכם הופר על ידו, אין בה לטעמי כדי לגרום לביטולו של ההסכם ובוודאי כאשר גם האישה איננה חפצה בכך, העניין נבחן במסגרת תיק הקשור ושם ניתן פסק דין המדבר בעד עצמו. תסקיר הסעד שהוגש באותו תיק אינו מטיל האחריות לפתחו של צד אחד בלבד.
78. הנתבעת גם לא צירפה די ראיות התומכות בטענתה לפיה התובע הוא זה אשר טרפד ההסכם. היא לא העידה את בא כוחה לשעבר או ויתרה על חיסיון עורך דין לקוח כדי הציג התכתבויות התומכות בטענותיה.
79. הטענה, כי האשה זקוקה לתעודת גירושין כדי לשלם לאיש את חלקו בדירה ובכך לקיים ההסכם היא הנותנת, כי האשה מחבלת בהסכם. הרי קבלת הגט נתונה בידיה ובלבד שתסיר "איום הכתובה" מקום שהיא עושה כן ביודעין, כאשר מנגד ברור לה שלא יסודר הגט וכך לא תוכל לקיים ההסכם.
ח. סיכום ותוצאה:
80. חוזים והתחייבויות יש לקיים. הסכם הגירושין כלל התחייבות לויתור האשה על כתובתה וברור שויתור זה היה חלק מהטעמים והשיקולים לעריכת ההסכם ורכיביו הממוניים כפי שנערך. לא נרשם בהסכם, כי הוויתור הוא על תנאי או מוגבל בזמן. לוויתור, בהיותו תניה חוזית בהסכם הגירושין, יש תוקף חוזי מחייב ובעל השלכות גם אם לא אושר בבית הדין הרבני.
81. כפי שבית המשפט אינו מתיר "תכסיסנות גט" של בעלים המעכבים סידור גט בבית הדין הרבני חרף מתן הסכמה לכך בבית המשפט, כך לא יתיר "תכסיסנות כתובה" של נשים במטרה למצב עצמן בעמדה טובה יותר בסכסוך הרכושי הנוגע לאיזון המשאבים. תם הלב חל על שני הצדדים.
82. כפועל יוצא ולאחר ניתוח העדויות והנסיבות, מקבל בית המשפט את עתירת האיש לחיוב האישה בתשלום דמי שימוש ראויים, ברם זאת רק החל מיום 11/12/13 ועד ליום בו תעביר האישה לאיש את חלקו בדירה המשותפת.
83. לשם ביצוע פסק הדין אני ממנה את השמאי *** אשר יעריך את שווי דמי השכירות החודשיים מיום 11/12/13 ואילך ועלות שכר טרחתו תשולם על ידי הנתבעת לבדה כחלף מהוצאות המשפט ובלבד שהיא תעשה כן. אם לא תשלם האשה שכר טרחת המומחה, יישא בו האיש ותינתן החלטה משלימה של פסק הדין בעניין הוצאות משפט.
84. פסיקתא תינתן על יסוד חוות דעת המומחה שתוגש תוך 30 יום מהיום.
83. בית המשפט שב ומציע ולצדדים להתגרש בהסכמה לאלתר ולסיים הליך העברת זכויות האיש בדירה לידי האשה בכפוף לתשלום המגיע לו.
84. בית המשפט מבקש להודות על הכיבוד ההדדי בין הערכאות העולה מהחלטות בית הדין הרבני האזורי בחיפה בהליכים שבין בני הזוג, דבר שמסייע משמעותית בעשייה השיפוטית בענייני משפחה.
85. המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים ותעקוב.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן היום, ט"ו בכסלו התשע"ה, 07 בדצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
השופט אסף זגורי,
סגן הנשיא לענייני משפחה