פסק-דין בתיק עע 451/05

השופט יגאל פליטמן

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציגי הציבור גב' פלד ומר הייטנר; עב 1890/99), בו חויבו המערערות ביחד ולחוד לשלם למשיב "פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובניגוד להסכם הקיבוצי בסך של 50,000 ש"ח תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסך הנ"ל ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל".

2.         המשיב שנפטר במהלך ההתדיינות בבית הדין האזורי (להלן גם המנוח), ואלמנתו נכנסה לנעליו כחליפתו, עבד כנהג משאית אצל המערערת מחודש 5/74 ועד ליום בו פוטר ב-12/3/96. לגבי אופן הפיטורים נכתב בפסק הדין, כי במהלך יום העבודה נתבקש המשיב על ידי סדרן העבודה לבצע נסיעה, וסירב. בעקבות סירובו הוא פוטר מעבודתו על אתר על ידי מנהל המערערות בנימוק של הפרת משמעת חמורה, (סעיפים 2 ו-3 לעובדות המקרה כפי שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי).

3.         על שני אדנים השתית בית הדין האזורי את פסיקתו לפיצויים כאמור; האחת  - פיטורים לאלתר וללא שימוע בניגוד לסעיף 43 להסכם הקיבוצי הכללי בענף התובלה החל על המערערות (להלן - ההסכם הקיבוצי). על פי סעיף זה, בכל מקרה של עבירת משמעת שיש עימה  השעיה, תדון בכך ההנהלה עם ועד העובדים תוך 48 שעות. ובהעדר הסכמה בין ההנהלה לועד בדבר האמצעים  המשמעתיים, יועבר הדיון לוועדה פריטטית. לא הגיעה הועדה  להחלטה מוסכמת תוך 10 ימים מהיום שזומנה, יוכרעו חלוקי הדעות בהתאם להליך ישוב חילוקי הדעות המובא בהסכם הקיבוצי.

            השני - הצידוק שהיה למשיב על פי תקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן - תקנות התעבורה) שלא לבצע את אותה נסיעה שבעקבותיה פוטר; שכן הוא היה עובר עבירה פלילית של נסיעה מעבר למכסת השעות המותרת לנהיגה במשאית, אלמלא סירב לבצע את הנסיעה שבגלל הסירוב לבצעה פוטר.

4.         המערערות ערערו על חיובן בתשלום פיצוי כאמור ותמצית טיעונן באלה:

א.        בעקבות פניית הועד הסכים מנהל המערערות מר בן הרוש מספר ימים לאחר הפיטורים להחזיר את המשיב לעבודה, אלא שהמשיב היה זה שסירב לשוב אליה. לכן, אין לפסוק לו פיצוי על נזק, שהוא יכול היה למונעו, בגין פיטורים בחוסר תום לב.

ב.         לא היה מקום לקבוע על סמך תצהיר המנוח, כי " אילו היה מבצע את הנסיעה בעקבותיה פוטר, היה עובר על הוראות תנאי התעבורה ומבצע עבירה פלילית".

ג.         בטיעון בפנינו הוסיפו המערערות וטענו, כי הליך פיטורי המשיב לא נגדו את סעיף 43 להסכם הקיבוצי, יען כי אותו סעיף עניינו אמצעי משמעת כנגד עובד מושעה.

5.         עיקר טיעוני בא כח המשיב היה:

א.        אין להתערב במימצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידי בית הדין קמא.

ב.         המשיב פוטר תוך כדי הפרת סעיפים 42 ו-43 להסכם הקיבוצי הכללי בענף התובלה.

ג.         בכתב ההגנה לא טענו המערערות כי הפיטורים בוטלו הלכה למעשה וכי נשלחו למנוח שליחים על מנת להחזירו לעבודה.

ד.         למנוח לא ניתנה זכות השימוע כמתחייב מכללי הצדק הטבעי.

ה.        לאור ויתקו של המנוח בעבודה, סכום הפיצוי שנפסק בגין הפרת ההסכם הקיבוצי ואי מתן זכות שימוע, הינו "פיצוי זעיר וצנוע".

6.         אשר  לדעתנו,  וקודם  כל  בנוגע  לצידוק  סירובו  של  המנוח  לצאת לעבוד לאור תקנות התעבורה:

א.        פרט לתצהיר המנוח, עליו הוא לא נחקר מחמת פטירתו, ועדויות כלליות של עובדים אחרים על שעות עבודתם -  לא הייתה בפני בית הדין קמא כל ראייה ממשית לקבוע, כי אילו היה המנוח מבצע את הנסיעה הנוספת הוא היה עובר עבירה פלילית בניגוד לתקנה 168 לתקנות התעבורה, לעניין שעות עבודתו של  נהג.

ב.         ההתכתבות בין כל הצדדים הנוגעים בדבר לאחר פיטורי המנוח, מצביעה בעליל על כך, שסירובו לצאת לנסיעה לא היה קשור כלל וכלל לשעות עבודה יתרות שנדרש לעבוד בניגוד לתקנות התעבורה.

ראשית -במכתב פיטורי המנוח מיום 12.3.96 נאמר, כי " התנהגותך ויחסך לעבודה שבאו לידי ביטוי בסירוביך החוזרים להפעיל כלי רכב שהורו לך לנהוג בהם, גרמו לנו נזקים חמורים ולכן הינך מפוטר מהעבודה בחברתנו".