א
בית המשפט המחוזי בתל אביב
|
2082-00
26/10/2005
|
בפני השופט:
אחיטוב - הרטמן הדסה
|
| - נגד - |
התובע:
אלון זיו
עו"ד י. זאגא
|
הנתבע:
1. חדד נועם
2. משרד הביטחון - מדינת ישראל
עו"ד א. סלומון
עו"ד גב' א. שלו
|
| פסק-דין |
א. פתח דבר
לפני תביעת נזיקין מיום 22.6.00 בגין פציעת התובע אלון זיו (להלן: "התובע"), אשר אירעה ביום 9.4.97.
מהות התביעה: נזקי גוף שנגרמו לתובע בשל ירי, שבוצע נגדו ע"י הנתבע 1, חדד נועם (להלן: "הנתבע"). הנתבע באותה עת שירת בצה"ל והחזיק נשק צה"לי מסוג 16-M. לפיכך הוגשה התביעה גם נגד נתבעת 2 מדינת ישראל- משרד הבטחון (להלן: "הנתבעת"). האמור לעיל יפורט בהמשך (להלן: "הארוע").
הנתבע, בצד כתב הגנתו, הגיש תביעה שכנגד בה הוא עותר לחייב את התובע בתביעה העיקרית לפצותו, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל תוצאותיו של מצב בו נאלץ לפתוח באש כדי להגן על עצמו ועל בני משפחתו.
הליכי קדם המשפט בתיק נמשכו כשנתיים וביום 12.11.03 הגיע התיק לטיפולי.
ב. עמדת התובע בכתב התביעה
התובע, יליד 1969, מציג עצמו כמי שעבד כקבלן שיפוצים בתקופה הישימה לעניננו.
בתאריך 9.4.97 בסביבות השעה 01:00, הלך התובע לתומו בלווית חברו - רן שוורץ, ברחוב אלחריזי בנתניה, כשלפתע נורו יריות מגג ביתו של הנתבע וכתוצאה מכך התובע נפגע בירכו השמאלית ובכתפו הימנית.
התביעה הוסיפה, כי מחקירת המשטרה עולה, שהנתבע ביצע את הירי משום חשדו, כי מבוצעת פריצה לביתו.
לטענת התביעה, הפגיעה עולה כדי תקיפה כהגדרתה בחוק והנתבעים חבים בפיצויו של התובע, באשר נגרמה לו נכות (משוקללת) בשיעור 67.1%, ונזקים נוספים.
במישור הראייתי, התביעה טענה, כי לאור תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ותחולת הכלל "דבר מסוכן", הנטל רובץ על הנתבעים להוכיח שלא הייתה התרשלות מצידם.
התביעה טענה כמו כן, כי הנתבעים הפרו חובות חקוקות המנויות בחוק שירות ביטחון ואף התרשלו, ומבלי לגרוע מן האמור היא טוענת, כי הנתבעת חבה באחריות שילוחית למעשי הנתבע.
הטיעונים בכתב הגנתו של הנתבע
ראשית, כופר הנתבע בטענה לפיה התובע עבד; עמדתו היא שהתובע לא עבד כלל והיו לו עיסוקים אחרים.
לגירסתו, התובע וחברו הסיגו גבול ביתו שלו ושל הוריו, פרצו את חלון המטבח ואף גנבו את תיקו של אביו, אשר נמצא זרוק בחצר.
הנתבע טען, כי ביצע את הירי מתוך הגנה עצמית מאחר שחש מאויים, ולאחר שירה באוויר וביקש מן התובע לעצור - בקשה שהתובע לא שעה לה - פגע בו.
בשל האמור טוען הנתבע, כי נסיבות המקרה הנן של "צורך" ושל "הגנה עצמית" וכי עומדות לו ההגנות המנויות בפקודת הנזיקין, בחוק העונשין ובמשפט העברי. (כמו כן הפנה הנתבע להצעת חוק הגנה מפני פורץ (תיקוני חקיקה) התש"ס-2000).
לשיטתו של הנתבע, התנהגותו של התובע (כפי שיפורט בהמשך) מצביעה הן על הסתכנות מרצונו החופשי והן על כך שהתובע " הכניס ראשו ביודעין ושלא כדין אל תוך המצב שגרם לפגיעתו ואין הנתבע חב כלפיו בכל חבות ו/או אחריות שהיא".
הנתבע מכחיש את נזקי התובע הנתבעים, לרבות מצבו הרפואי ולרבות הקשר הסיבתי בין הארוע, המוכחש, לטיפולים הנטענים ולפגיעה, כנטען על ידי התובע.
במישור הראייתי כפר הנתבע בכל טענות התובע לעניין העברת נטל הראיה.