המהות הכלכלית של מסך ההתאגדות בכלל, הרמת מסך בחברות קטנות בפרט והאם יש מקום, בנסיבות ענייננו, להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע, באופן אישי, בחובות ארנונה שצברו שלוש חברות שבבעלותו. אלו, בתמצית, השאלות שלפניי.
הנתבע, אייזק שפירא, היה במועדים הרלבנטיים לתובענה שלפני מנהל רשום ובעל מניות עיקרי בשלוש חברות אשר ניהלו חניונים בעיר תל-אביב. בין השנים 1991-1996 צברו החברות חובות ארנונה שלא שולמו. העירייה פנתה לבית משפט השלום בהליך של סדר דין מקוצר ולאחר שהחברות לא ביקשו רשות להתגונן, פסק בית המשפט לטובת העירייה וקבע כי החברות חייבות בתשלום דמי הארנונה. המועד לערעור על פסקי דין אלה חלף, אך פסקי הדין לא בוצעו בשל חדלות פירעון של שלוש החברות. על כן, פנתה העירייה לבית משפט זה וביקשה להרים את מסך ההתאגדות של שלוש החברות ולחייב את הנתבע ואת אשתו בחובותיהן. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט צ' ברון) פסק, כי הנתבע " ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו ", וכי הנתבע בחר להפעיל את החניונים באמצעות חברות, " כדי להתחמק מנושים במקרה של כישלון עסקי ". על כן, ולאור העובדה שהחברות הן חברות פרטיות, שהנתבע היה המנהל הרשום ובעל המניות העיקרי שלהן, פסק בית המשפט, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הארנונה שהוטלו על החברות. על פסק הדין הוגש ערעור ובית המשפט העליון קבע, כי למקרא פסק דינו של בית המשפט קמא לא ברור אם אכן הוכחה במקרה זה עילה המצדיקה הרמת מסך ועל כן הורה, כי הדיון יוחזר לבית משפט זה כדי שיכריע האם התקיימה עילה מוכרת להרמת מסך, ובמידת הצורך ישמע ראיות לעניין זה. בית המשפט העליון הורה, כי " אם תיוותר ההחלטה להרים את מסך ההתאגדות בעינה, יוסיף בית המשפט גם קביעה מנומקת באשר לתקפות גובה החוב.". כיוון שהשופטת ברון פרשה בינתיים מכס השיפוט, הועבר התיק לדיון לפניי.
1. רקע הדברים והליכים קודמים
הנתבע, אייזק שפירא, היה במועדים הרלבנטיים מנהל רשום ובעל מניות עיקרי בשלוש חברות, אשר ניהלו חניונים בתחום שיפוטה של עיריית תל-אביב (להלן: " העירייה"): ש.א. את ש.ש. שרותים (1991) בע"מ (להלן: " חברת ש.א."), י.סרג' בע"מ (להלן: " חברת סרג'") וגלדיס אחזקות ושירותים (1992) בע"מ (להלן: " חברת גלדיס"). הנתבע היה רשום כמנהל היחיד של שלוש החברות ומתוך 100 מניות שהקצתה כל חברה הוקצו 99 מניות בכל חברה לנתבע. אשתו של הנתבע, הגב' שמחה גלדיס שפירא, החזיקה במנייה הנותרת.
בין השנים 1991-1996, צברו שלוש החברות חובות ארנונה שלא שולמו. העירייה פנתה לבית משפט השלום בהליך של סדר דין מקוצר ולאחר שהחברות לא ביקשו רשות להתגונן, פסק בית המשפט לטובת העירייה וקבע כי החברות חייבות בתשלום דמי הארנונה. המועד לערעור על פסקי דין אלה חלף, אך פסקי הדין לא בוצעו בשל חדלות פירעון של שלוש החברות. על כן, פנתה העירייה לבית משפט זה וביקשה להרים את מסך ההתאגדות של שלוש החברות ולחייב את הנתבע ואת אשתו בחובותיהן, אשר לטענת העירייה הסתכמו בסך 2,138,364 ש"ח במועד הגשת התובענה.
בכתב התביעה שהוגש בגדרי ההליך שבכותרת, טענה העירייה כי על פי רישומיה, בין השנים 1991-1996 החזיקו החברות שבבעלות הנתבע בארבעה חניונים שונים, כדלקמן:
1. חברת ש.א החזיקה מיום 1.3.91 ועד ליום 30.11.93 בחניון בשטח 340 מ"ר ברחוב מונטיפיורי 1 (להלן: " חניון מס' 1"); מיום 1.3.91 ועד ליום 31.3.92 בחניון בשטח 693 מ"ר ברחוב קלישר 25 (להלן: " חניון מס' 2"); מיום 1.3.91 ועד ליום 30.4.93 בחניון בשטח 6,888 מ"ר ברחוב הכובשים 57 (להלן: " חניון מס' 3") ומיום 1.3.91 ועד ליום 30.4.93 בחניון בשטח 7,053 מ"ר ברחוב תרמ"ב 2 (להלן: " חניון מס' 4").
2. חברת י. סרג' החזיקה מיום 1.5.93 ועד ליום 31.8.94 בחניון מס' 3 ומיום 1.5.93 ועד ליום 31.8.94 בחניון מס' 4.
3. חברת גלדיס החזיקה מיום 1.9.94 ועד ליום 31.7.96 בחניון מס' 3 ומיום 1.9.94 ועד ליום 31.7.96 בחניון מס' 4.
בכתב ההגנה כפר הנתבע בגובה החוב וטען, כי חברת ש.א. מעולם לא החזיקה בחניון מס' 2. באשר לחניונים מס' 3 ו-4, הם "חניוני הכרמל", טען הנתבע, כי לאחר שחברת ש.א זכתה במכרז להפעלתם, נדרשה ש.א על ידי העירייה להקצות כ- 120 מקומות חניה ללא תשלום לבעלי דוכנים בשוק הכרמל, השווים בגודלם ל- 2,500 מ"ר. נטען, כי תכתיב נוסף שכפתה העירייה על חברת ש.א היה הקצאת 2,500 מ"ר מתוך חניון מס' 3 לשימוש קואופרטיב "דן" מדי יום ביומו עד השעה 11:00. הנתבע טען עוד, כי למרות שחניוני הכרמל היו למעשה מגרש חניה ציבורי אחד ששטחו עולה על 10,000 מ"ר, המופעל באמצעות זכיין של חברה עירונית הגובה תשלום לפי תעריף שאינו עולה על אגרת חניה מוסדרת, חייבה העירייה את חברת ש.א בגינו כאילו היו אלה שני חניונים פרטיים רגילים ונפרדים. עוד טען הנתבע, כי בניגוד לטענת העיריה, אין כל ממש בטענה שלפיה ניהול החניונים נעשה בדרך של הקמת חברות שונות, אחת אחרי השנייה, כדי להתחמק, כביכול, מתשלום חובות הארנונה. על פי הטענה, כל חברה הוקמה לצורך הגשת מועמדות לזכייה במכרז לחניון ולא מתוך מטרה אחרת. הנתבע טען, כי מאחר שכל העת ניסו להכשילו בזכיות במכרזים, היה חייב להקים חברות חדשות מעת לעת. עוד נטען, כי אין ממש בטענה כי הנתבע עשה שימוש בחברות שלא למטרות כלכליות לגיטימיות וכי החברות כלל לא שילמו ארנונה.
בפסק הדין מיום 21.4.06 קיבל בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת צ' ברון) את התביעה וקבע, כי הנתבע " ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו ", וכי בחר להפעיל את החניונים באמצעות חברות " כדי להתחמק מנושים במקרה של כשלון עסקי ". על-כן, ולאור העובדה שהחברות הן חברות פרטיות, שהנתבע היה המנהל הרשום ובעל המניות העיקרי שלהן, פסק בית המשפט כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הארנונה שהוטלו על החברות. אולם, נפסק, כי אשתו של הנתבע לא נטלה חלק פעיל בניהול החברות ולא הייתה מעורבת בעסקיהן, ולכן התביעה נגדה נדחתה.
הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין ובו טען, כי פסק הדין של בית המשפט שגוי משני טעמים. ראשית, מפני שלגישתו חובן של החברות לא הוכח. שנית, מפני שלשיטתו לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל את חובות החברות, אם ישנם כאלה, על כתפי בעל המניות שלהן. באשר להוכחת החוב, טען הנתבע, כי העדה מטעם העירייה, הגב' אדריאנה צירקוס, אשר שימשה כרכזת אכיפה באגף לגביית ארנונה בעירייה, הסתמכה על בדיקה במחשב וכי אין די בעדותה כדי להוכיח את גובה החובות, כדי להצביע על השטח שלגביו הוטלו וכדי ללמד כי החובות לא שולמו בעבר. הנתבע טען עוד, כי היה על בית המשפט להתייחס לגובה החוב המדויק ולהבהיר בפסק הדין מהם הסכומים שעל החברות לשלם ומהם הסכומים ששולמו על ידן בעבר. באשר להרמת המסך, טען הנתבע, כי בית המשפט מיהר להשתמש בכלי החריג של הרמת מסך כלפי בעל מניות ועשה זאת בקלות יתירה ובפסק דין קצר שאינו מנומק. לטענת הנתבע, בית המשפט החיל את חוק החברות, תשנ"ט-1999 בעניינו, אף שפסק הדין עוסק בחיובים שהתגבשו מספר שנים טרם חקיקתו. עוד טען הנתבע, כי לא הוכח שהתכוון להקים רצף של חברות ולהשתמט מתשלום ארנונה, או כי הישות המשפטית הנפרדת של החברות נועדה לחמוק מאימת הדין. חברת גלדיס, למשל, הוקמה כדי להפעיל חניונים במועצה האזורית גן רווה, ורק לאחר כשנתיים וחצי החלה לפעול גם בשטח העירייה, כשהיא מחליפה את חברת סרג'. לטענת הנתבע, הסיבה להקמת שלוש חברות הייתה כי לכל אורך שנות עבודתו הוכשל במכרזים על-ידי "גורמים אינטרסנטיים", וכדי להימנע מהתנכלות זו חייב היה להקים חברה חדשה כדי שיהיה לו סיכוי לזכות במכרז. הנתבע טען עוד, כי לא הוכח ערבוב נכסים או ערבוב זכויות בין החברות לבין עצמן או בינן לבין הנתבע. על פי הטענה, רק כאשר הסתיימה תקופת מכרז אחד היה ניגש באמצעות חברה חדשה למכרז חדש. הקמת החברות, כך טען הנתבע, נבעה מצורך עסקי לגיטימי, בעוד שבית המשפט ביסס את מסקנתו על הצהרה של הנתבע לפיה הוא קיבל את כל ההחלטות בחברות - עובדה המעידה לגישתו דווקא על אחריות כלפי החברות ולא על ניצול לרעה. לבסוף, טען הנתבע, כי בבעלותו חברה נוספת, היא חברת בריטניה ייעוץ והשקעות בע"מ, שהפעילה חניונים בין השנים 1997-2003 ושילמה את מיסי הארנונה כסדרם. על פי הטענה, אם הנתבע היה חפץ להימנע מתשלומי ארנונה היה עושה זאת גם בחברה זו, שחובות הארנונה שצברה ושילמה עולים על החובות נשוא התובענה, כך לטענת הנתבע.
העירייה טענה, מצדה, כי יש לדחות את טענות הנתבע על שני ראשיהן. באשר להוכחת החוב, טענה העירייה, כי חובות החברות הוכחו בפסקי דין חלוטים והם אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת. נטען, כי טענות הנתבע כנגד חובות אלו מהוות ניסיון לעקוף את המסלול הקבוע בחוק ואת המועדים שנקבעו בו לערעור על שומת הארנונה ועל פסק הדין החלוט. באשר להרמת המסך, טענה העירייה, כי הנתבע עשה שימוש בחברות לשם הפרת הוראות החוק המחייבות תשלום ארנונה. נטען, כי הנתבע ידע בעת הקמת החברות ובעת ההתמודדות במכרזים, כי הוא אינו מתכוון לשלם את חובות הארנונה. על פי הטענה, התנהגות הנתבע עולה כדי ניסיון לסכל את כוונת הדין, הונאת נושים והברחת נכסים אל בעלי המניות, ולכן מצדיקה הרמת מסך. העירייה טענה עוד, כי הבעלות בשלוש החברות הייתה זהה, עיסוקן היה זהה ומיקומן היה באותו מען - לכן לא הייתה הפרדה ממשית בין החברות השונות. נטען עוד, כי הנתבע לקח סיכון בלתי סביר באשר ליכולות החברות לפרוע את חובותיהן וכי ניהל את עסקי החברות תוך התחשבות בטובתו ולא בטובתן. הדפוס של הקמת החברות וסגירתן נעשה כדרך "לגלגל חובות", כך טענה העירייה, ובמטרה להתחמק מהחובות שהוטלו על החברות כדין.
ביום 23.3.11 קיבל בית המשפט העליון (מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת כב' השופט נ' הנדל וכב' השופט ע' פוגלמן) את הערעור, ביטל את פסק הדין והורה על החזרת הדיון לבית המשפט כדי שיכריע האם התקיימה עילה מוכרת להרמת מסך (ע"א 4403/06). בית המשפט העליון פסק, כי מקריאת פסק דינו של בית המשפט קמא לא ברור אם אכן הוכחה במקרה זה עילה המצדיקה הרמת מסך, ובלשונו:
"בית המשפט קמא פסק כי המערער הקים את שלוש החברות כדי שבמקרה של כישלון עסקי - נושיו לא יפנו אליו ישירות. אולם אמירה זו כשלעצמה משקפת את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, העומד בבסיס הקמת החברה; הגבלת האחריות היא אחד הטעמים הלגיטימיים לניהול העסק כחברה, מלכתחילה. על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה - אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה....
ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות. נדמה שבענייננו ניתן להוסיף ולומר כי אין זה ברור מאליו שהקמת מספר חברות יצרה חובות גבוהים יותר או פגעה בעירייה. לפיכך אף אין מובנת מאליה טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה דווקא להונות את רשויותיה ולהתחמק מתשלום ארנונה. אכן, רשויות מקומיות נתקלות לעיתים קרובות בקשיים כאשר באות הן לגבות את חיובי הארנונה. קושי אחד הוא בגבייה מחברות, בעיקר חברות פרטיות, שמפסיקות את פעולתן ואינן משלמות את חובות הארנונה שהוטלו עליהן. בשל קושי זה חוקק בשנת 2004 סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הקובע מנגנון להטלת חובות ארנונה על בעלי מניות החברה. מנגנון זה, שאף הוא כולל גבולות משל עצמו, עשוי אולי לפתור את הקושי שניצב בפני העיריות בבואן לגבות ארנונה, אלא שתיקון החוק אינו חל בענייננו...
המשיבה מעלה היום טענות עובדתיות רבות המצדיקות, לשיטתה, את הרמת המסך. כך למשל טוענת המשיבה כי המערער לא שמר על הפרדה בין נכסיו הפרטיים לבין נכסי החברה, וכי רכש לילדיו דירות מכספי החברה. המערער מעלה גם הוא טענות שבירורן צריך להיעשות בערכאה הדיונית, וטוען, למשל, כי הקים את החברות מתוך מטרת עסקית לגיטימית ולא כדי להתחמק מתשלום חובות. טענות עובדתיות אלה, שניתן להניח כי ההכרעה בהן עשויה להשפיע על תוצאת פסק הדין, לא הוכרעו על ידי בית המשפט קמא ואין בידינו להכריע בהן בערכאה זו. אשר-על-כן, סבורים אנו כי יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שידון בטענות אלה ויכריע בהן. (ההדגשות שלי - מ' א' ג')."
בכל הנוגע לשאלת הוכחת החוב שהוטל על החברות, קבע בית המשפט העליון, כי טענותיו של הנתבע מופנות כלפי הכרעתו של בית המשפט קמא בנוגע למהימנות הראיות ולמשקל שיש לתת להן וכידוע, בית המשפט שלערעור יתערב בקביעות אלה רק בנסיבות חריגות ומיוחדות. עם זאת, קבע בית המשפט העליון, כי במקרה זה נראה כי יש קושי בכך שבית המשפט לא קבע כל ממצא עובדתי מפורש בנוגע לגובה החוב המוטל על החברות וכי אף אם בחר בית המשפט לקבל את כל טענות העירייה בנוגע לגובה חובות הארנונה הנטענים - אין הדבר מפורט או מנומק בפסק הדין. בית המשפט ציין, כי נראה שכוונת בית המשפט הייתה כי הסכומים יקבעו לפי פסקי הדין שניתנו בהליכי סדר הדין המקוצר, וכי חיובים אלה יוטלו במלואם על הנתבע, ואולם אם אכן כך הדבר - ראוי כי תעשה גם בעניין זה קביעה ברורה.
לאור כל האמור, הורה בית המשפט העליון, כך: