המשנה לנשיאה א' ריבלין:
הרקע העובדתי
1. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין אחריותו הנטענת לתאונת דרכים בה נהרג מר מיכאל ישראל ז"ל (להלן: המנוח). על פי העובדות שתוארו בכתב האישום, נהג המערער ביום 19.12.07 ברכב משא אחוד סגור ביציאה מכביש 2 לכיוון חדרה, ממזרח למערב, והתקרב לצומת תנועה (להלן: הצומת). באותה עת, נסע המנוח בכיוון הנגדי, כשהוא נוהג באוטובוס זעיר ציבורי (להלן: רכב המנוח). המנוח נכנס לצומת ופנה שמאלה, כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו ירוק. כשהגיע המערער לצומת, כך על פי כתב האישום, הוא המשיך בנסיעה רציפה, למרות שהאור ברמזור בכיוון נסיעתו היה אדום, נכנס לצומת, פגע עם חזית רכבו בדופן הימני של רכב המנוח, המשיך בנסיעה ופגע עם דופן שמאל של רכבו באחורי רכב המנוח. רכבו של המנוח נדחף, פגע בעמוד תאורה הנמצא על אי התנועה ונעצר. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו המיידי של המנוח, ולמערער נגרמו שני חתכים בראשו. בעת התאונה נהג המערער כשבדמו אלכוהול בריכוז של 100 mg% (מאה מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטרים של דם).
לאור האמור, נטען בכתב האישום כי המערער גרם במעשיו ובמחדליו המתוארים למותו של המנוח, לחבלות לעצמו ולנזקים לשני כלי הרכב, נהג בכביש ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו, לא ציית לאור אדום ברמזור, לא עצר בקו עצירה בצומת, לא האט בהתקרבו לצומת, לא הבחין ברכב המנוח שהגיע מולו ופנה שמאלה למרות שיכול וחייב היה להבחין בו, נהג בשכרות ותחת השפעת אלכוהול, נהג ברכב בקלות דעת ובנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה וכן נהג ברכב בחוסר זהירות, באי אכפתיות ובפזיזות. על כן הואשם המערער בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); אי ציות לתמרור, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה בצירוף תקנה 169א לתקנות התעבורה; ובגרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה על תקנה 21(ב)2 לתקנות התעבורה.
2. המערער מצידו כפר בכל עובדות כתב האישום, וטען כי הוא נכנס לצומת כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק, כי לא ראה את רכב המנוח נכנס לצומת וכי אינו יודע מאיזה רחוב הגיע המנוח. המערער הודה ששתה שתי כוסות יין עובר לעלייתו לרכבו, אך טען כי לא היה תחת השפעת אלכוהול. עוד טען הוא כי לא נתן הסכמתו ללקיחת דמו לשם בדיקת אלכוהול וכי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל) בחן את עדותו של העד היחיד לתאונה, מר דוד לזר (להלן: העד). העד נכנס לצומת באור ירוק, ולאחר שפנה ימינה, שמע את רעש התאונה וראה את התאונה במראה המרכזית שברכבו. בית המשפט קבע כי המאשימה (המשיבה) לא הוכיחה את המועד המדויק שבו שמע העד את רעש התאונה או את המקום בו היה רכבו בזמן זה, שכן העד, שנמצא אמין, "לא היה מסוגל לומר, לא כמה זמן עבר ולא היכן היה כאשר שמע את רעש התאונה".
בית המשפט קבע כי קיימת אפשרות שהמנוח נסע באור אדום, אך אם אמנם עשה כן - הרי שהמערער עצמו נסע גם הוא באור אדום.
4. בית המשפט הוסיף וניתח את שאר הראיות שהובאו בפניו: חוות דעת הבוחן מטעם המאשימה; חוות דעת המומחה, המהנדס מר גדי ויסמן, שהובאה מטעם המערער ותכנית הרמזורים הרלבנטית. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי הוא ער "להבדל בגרסאות הנאשם [המערער] במשטרה באשר לאופן נסיעתו, באשר למועד בו הבחין באור האדום ברמזור ובאשר למרחקים ולמהירות שציין. עם זאת, מדובר בסתירות שניתן להבינן לאור הסיטואציה, שהרי עובר לתאונה, הנאשם [המערער] לא ידע שתקרה תאונה ובוודאי לא שם ליבו לפרטים אלה, מה גם שממילא, קיים קושי רב להעריך מרחקים בנסיעה". לאור האמור, קבע בית המשפט כי "הפרש בין 10 מ' ל-20 מ' (או בין 15 מ' ל-25 מ'), בנסיעה או בהערכת מרחק מצומת, הינו הפרש קטן מכדי שאוכל לבסס ממצאים 'על חודה של שניה', שבין זיכוי לבין הרשעה".
בית המשפט מצא כי קיים בתיק מחדל חקירתי משמעותי שהתבטא באי עריכת שחזור של התאונה: "במצב הדברים המתואר לעיל" - כך נקבע - "בו אומר העד היחיד לתאונה, שהוא לא נכנס לצומת בעת שהאור ברמזור התחלף לירוק, אלא בשלב כלשהו לאחר מכן, והוא אינו יכול להעריך באיזה שלב, כאשר יש חשיבות רבה ביותר לשאלה כמה זמן נסע עד לשמיעת רעש התאונה וכאשר מדובר בהפרשי זמנים של שניות בודדות ואולי אפילו שנייה אחת בלבד, היה על המשטרה לערוך עם העד, סמוך ככל האפשר למועד התאונה, שחזור של האירוע. יש להניח, שבשחזור כזה יכול היה העד להדגים כיצד נסע ולהצביע על המקום אליו הגיע עם רכבו בעת ששמע את רעש התאונה, כך שניתן היה לקבל נתונים ברורים ומדויקים יותר".
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית שהביאה המאשימה (המשיבה) תלויה על בלימה, וכי "גם אם האפשרות שהנאשם [המערער] נכנס לצומת באור אדום נראית סבירה יותר (וכך הוא), אין די בכך להרשעה בפלילים, הדורשת רמת הוכחה של מעל לספק סביר". לאור האמור, זיכה בית המשפט את המערער מחמת הספק מן העבירה של אי ציות לתמרור.
6. בית המשפט דחה את טענות המערער נגד בדיקת הדם שנערכה לו וקבע כי הבדיקה מהווה ראיה קבילה בתיק. משתי חוות הדעת שנתן ד"ר גופר, עלה כי המערער שתה בקבוק ורבע של יין, וכי ריכוז הדם בדמו במועד התאונה היה, ככל הנראה, ברמה של %mg 100, לאמור: רמה שהיא פי שניים מהמותר בחוק. לאור האמור, הורשע המערער בעבירה של נהיגה בשכרות.
7. בית המשפט קבע כי היסוד העובדתי של עבירת ההריגה התקיים: אמנם, כך נקבע, לא הוכח מעל לספק סביר כי המערער נכנס לצומת באור אדום, אולם הוכח כי המערער נכנס לצומת כשהוא מאיץ את מהירות רכבו, נהג ללא כל תשומת לב לנעשה בדרך אשר לפניו ולאשר מתרחש בצומת ואף לא הבחין כלל ברכב המנוח, שהיה רכב גדול (אוטובוס זעיר), למרות שיכול היה וחייב היה להבחין בו, לאור שדה הראיה הרחב ולאור כך שרכב המנוח הגיע מהכביש מולו, נסע ממש מול עיניו ופנה שמאלה. נסיבות אלה, כך נקבע, מצביעות על רשלנות בדרגה גבוהה.
על אף האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא התקיים היסוד הנפשי של העבירה. בית המשפט ציין כי אמנם מעצם קיום ריכוז אלכוהול גבוה מהמותר בדמו של המערער, קמה חזקה לפיה מתקיימים רכיבי היסוד הנפשי הדרושים להרשעתו בעבירת ההריגה, ללא שיש צורך להוכיח את השפעת השכרות על נהיגתו. ואולם, כך נקבע, במקרה דנן "אין כל ראיה מה היתה מידת ההשפעה של האלכוהול על יכולתו של המערער לנהוג. אין כל ראיה לפיה נדף מפיו של המערער ריח אלכוהול, או שהוא נראה שיכור, או שהליכתו לא היתה יציבה או שהוא היה מטושטש וכד'". נקבע כי נתונים אלה מקימים ספק בדבר השפעת שכרותו של המערער על נהיגתו ודי בכך כדי שייאמר כי המערער הרים את הנטל המוטל עליו, לסתור את החזקה העולה מריכוז האלכוהול שנמצא בדמו. הפרמטר היחיד ממנו אפשר ללמוד על חוסר ערנותו של המערער הוא העובדה שהוא לא הבחין כלל ברכב המנוח. במרכיב זה בלבד אין כדי לסלק את הספק העולה בדבר השפעת שכרותו על נהיגתו. לאור האמור, זיכה בית המשפט את המערער מן העבירה של הריגה.
8. עם זאת, מצא בית המשפט כי יש להרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. בית המשפט ציין לעניין זה כי "במקרה דנן, לא הוכח, מעל לספק סביר, שהנאשם נכנס לצומת כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דולק אור אדום. כן לא הוכח שהיו בהתנהגותו סממנים כלשהם, המעידים על כך שרמת האלכוהול בדמו, המהווה שכרות על פי החוק, השפיעה על נהיגתו ולא ניתן ללמוד זאת רק מהעבודה שהוא לא הבחין ברכב המנוח (אשר, כאמור, קיימת אפשרות שנכנס לצומת באור אדום). ודוק: גם אם המנוח התרשל בנהיגתו (ואייני קובעת כי כך היה, אלא רק כי קיימת אפשרות שכך היה), אין בכך כדי לאיין את רשלנותו של הנאשם". על כן הורשע המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בנוסף, הורשע המערער בעבירה של גרימת נזק לרכוש או לאדם.
9. בית המשפט גזר על המערער מאסר של 33 חודשים, מהם 18 חודשים בפועל והיתרה על תנאי, שלא יעבור עבירות של גרם מוות ברשלנות ושל נהיגה בשכרות. בנוסף, פסל בית המשפט את המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי מכל סוג שהוא למשך 8 שנים החל מיום שחרורו מן המאסר, בניכוי התקופות בהן היה פסול מלנהוג בגין העבירות בתיק הנדון. לאור הנזק הכלכלי שנגרם למערער עקב התאונה ותקופת מאסר, נמנע בית המשפט מלהשית על המערער קנס.
הערעור
10. הערעור שלפנינו מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. המערער טוען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות שכן לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני אישום זה. לגופו של עניין סבור המערער כי הרשעתו אינה יכולה לעמוד בעינה. כך, יוצא המערער כנגד הקביעה לפיה רשלנותו מצאה את ביטויה בכך שהוא לא ראה כלל את רכב המנוח. הוא מדגיש כי דבריו, לפיהם הוא לא ראה את המנוח, נאמרו במענה לשאלה מאיזה כיוון הגיע המנוח, ולטענתו, הוא ראה את המנוח אך לא היה בידו למנוע את התאונה. המערער טוען כי משהוא זוכה מן העבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור - לא ניתן היה לקבוע עוד כי בהיכנסו לצומת באור ירוק הוא התרשל. גם העובדה שהאיץ את מהירות רכבו כשראה שהאור ברמזור מתחלף מאדום לירוק, כך לטענתו, אינה מעידה על רשלנות, שכן המהירות אליה הגיע בהיכנסו לצומת היתה סבירה ומתחת לגבול המהירות המותר על פי חוק. המערער טוען כי בנסיבות שתוארו, כל אדם סביר אחר במקומו לא יכול היה למנוע את התרחשות התאונה. לשיטתו, גם אם ההרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות נותרת בעינה, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו לבין התוצאה הטרגית שארעה. עוד טוען המערער כי בית המשפט התעלם מהאפשרות של רשלנות תורמת מצד המנוח. לאור האמור סבור המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות, וכי יש להפחית מן העונש שהוטל עליו בהתאם. עוד חוזר המערער ומפרט את הנסיבות שיש בהן כדי להקל על עונשו.
11. המשיבה מצידה סבורה כי יש לאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כל קביעותיו. נטען כי בנסיבות שהוכחו: שדה הראיה הפתוח; היותו של המנוח בלב הצומת כאשר המערער נכנס אליה; העובדה שהמערער האיץ את נסיעתו; העובדה שהמערער לא הבחין כלל במנוח; העובדה שהמערער נהג כשבדמו אלכוהול בכמות של פי שניים מן המותר - כל אלה מעלים כי המערער היה רשלן. המשיבה מדגישה כי חובתו של נהג זהיר לשים לב למתרחש בדרך, ולטעמה - העובדה שהמערער לא שם לב למתרחש בצומת הופכת אותו לרשלן. עוד טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, אשר משקף את מדיניות הענישה הראויה להרתעת הרבים.