1. תביעת נזקי גוף בתאונת עבודה מיום 20.11.00. התובע יליד 28.6.70, כבן 30 אפוא לעת התאונה, ובן 42 (וחודשים) כיום. הנתבעת 1 (להלן " הנתבעת") היתה מעבידתו של התובע במועדים הרבלנטיים, ומי שביצעה עבודות התקנה כקבלן של נתבעת 2, חברת כבלים. התובע טכנאי תקשורת בעיסוקו, וככזה עבד אצל הנתבעת. כפי שיבואר, בעקבות התאונה נותרה נכות אורטופדית וגם נכות נפשית, שיסודה בטראומה. על פי קביעות מומחי ביהמ"ש מדובר בנכות משוקללת בת 14.5%.
יש הפרזה רבה מצד התובע בתיאור וכימות הנזקים שהוסבו לו; כאשר חישובי בא כוחו הוליכו אותו בסיכומיו לשורה תחתונה כספית של לא פחות מ 1,894,000 ש"ח .
2. לעת התאונה ביצע התובע עבודות תיקון בכבלי תקשורת שבטמרה , ונדרש לטפס לשם כך על עמוד עץ אליו חוברו כבלי התקשורת. במהלך הטיפוס , בעודו בגובה מס' מטרים השתחררו רצועת הבטן שקשרה אותו לעמוד ואחד הדורגלים - שניהם ציוד שסיפקה לו הנתבעת. הוא נפל ומצא עצמו תלוי במהופך מגובה של כמה מטרים , על רצועת הדורגל השני , שלא השתחרר, שחבקה את קרסול שמאל. המומחה האורטופדי מטעמו, גרס שנפגע הקרסול השמאלי, שכן הקרסול ספג בלימה פתאומית של כל משקל הגוף יחד עם תנועת פיתול כאשר רצועת הדורגל התהדקה אליו בכוח הנדרש לעצור את משקל הגוף; ואף עמוד השדרה המתני ספג חבטה (בלימה של משקל הגוף בתנועה סיבובית). כמו כן הגיש התובע חוו"ד נוספת בה נטען לנכות נפשית שהוסבה בשל התאונה.
התובע שנותר תלוי במהופך על העמוד, חולץ לדבריו על ידי תושבים מהכפר, שהורידו אותו מן העמוד.
הנתבעת, הכופרת בחבותה, טוענת שהתובע לא עשה שימוש נאות בציוד הבטיחות שהועמד לרשותו.
3. א. אקדים ואציין כי לאחר שנשמעו הראיות מצאתי כי הוכחה אחריותה של הנתבעת 1, ולא הומחשה ההצדקה להטיל אשם תורם על התובע, שלא נסתרה גרסתו שלא הודרך כיאות לביצוע הטיפוס וכי הציוד שהועמד לרשותו - כשל. אתייחס בהמשך לאחריות הנתבעת 1.
ב. מאידך אציין כבר כעת כי לא הומחשה כזית אחריותה של הנתבעת 2. לאורך הדרך וגם בסיכומיו, לא התייחס התובע אל הנתבעת 2 במובחן, אלא בצוותא חדא עם הנתבעת 1, משל היתה אף הנתבעת 2 מעבידתו של התובע, ולא כך פני הדברים. גם החובות החקוקות שלהפרתן נטען בסיכומים, ישימות אך ביחס לנתבעת 1, ככל שיש להן תחולה ביחסים שמול התובע. כמובן שיש פעמים בהן מזמין עבודה נושא באחריות נזיקית כלפי עובד של קבלן שנפגע, בין כמעוול בצוותא עם הקבלן ובין במובחן; אולם אין להניח שהדברים נתונים ומובנים מאליהם, אלא יש להוכיחם, והדבר לא נעשה. אין מדובר באתר של עבודות בניה, והנתבעת 2 אינה "מבצע בניה" או קבלן ראשי שאמור למנות מנהל עבודה. אין היא בבחינת "מפעל" שחייב למנות ממונה בטיחות במה שנוגע לעובדי הנתבעת 1. מדובר בחברת כבלים, והנתבעת 1 הנה מי שספקה לה שירותי התקנה ותיקונים באופן שוטף. לא היה לנתבעת 2 יד ורגל בהנחיות שניתנו או לא ניתנו לתובע, להדרכות שעבר או לא עבר ביחס לטיפוס ועבודה בגובה, להסמכה שעבר, להנחיות שקיבל או לציוד שהועמד לרשותו. אף לא היו אמורות להיות לה, וכל אלו היו ב"חצרה" ובאחריותה של הנתבעת 1 - המעבידה. הנתבעת 2 אף לא פיקחה ולא היתה אמורה לפקח על עבודת התיקון הספציפית לשמה טיפס התובע על העמוד עת שנפגע; הנתבעת 1, כהרגלה וכמי שזו התמחותה, ביצעה עבור הנתבעת 2 עבודות התקנה ותיקון - לרבות התיקון הספציפי שביצע התובע ובמהלכו נפגע. אמנם כפי שהומחש בעדויות התובע ואף בעדות איציק מלכה מטעם הנתבעת, הטכנאים של נתבעת 1 היו ניגשים למשרדי הנתבעת 2 ומקבלים שם במישרין את סידור העבודה היומי; אולם אין בכך שוני ממצב בו מעבירה הנתבעת 2 לנתבעת 1 את מטלות התיקונים וההתקנות היומיות באזורים שונים, והנתבעת 1 מצוותת המטלות לעובדיה. הנתבעת 1 לא היתה בחזקת חברת כ"א המספקת עובדים ל"מעבידה בפועל" שהיא למעשה בעלת הפיקוח והשליטה על העובדים, אלא מעבידה לכל דבר וענין. אין חולק כי הנתבעת 1 ולא הנתבעת 2 היא שהכשירה הטכנאים שלה לביצוע עבודות התיקון השונות, לרבות הדרכה כיצד לטפס על עמודים באמצעות ציוד טיפוס שסיפקה להם (בכפרים הערביים שבצפון, מוקמו לרוב קופסאות התקשורת והכבלים על אותם עמודים).
אלא שבמקרה זה טוען התובע כי היתה זו לו הפעם הראשונה בה טיפס על עמוד, וכי אף לא עבר הדרכה לדבר, וממילא היה כשל בציוד הטיפוס שסופק לו על ידי הנתבעת 1. הנתבעת 1 כמעבידה , היא שהיתה אמורה להעמיד לביצוע העבודות טכנאים שהוכשרו כהלכה לביצוען, גם בפן ההדרכה והפן הבטיחותי, וגם מבחינת הציוד שתספק להם. התובע לא הוכיח שקמה לנתבעת 2 חובת אחריות מושגית כלפיו, ולא כי הפרה בהתרשלות חובת הזהירות הקונקרטית.
לפיכך יש לדחות התביעה נגדה. עם זאת שתי הנתבעות יוצגו על ידי אותו ב"כ (ככל הנראה מטעם אותה מבטחת), ולאור הייצוג המשותף לא יהא צו להוצאות במישור היחסים מול נתבעת 2.
4. נכויות רפואיות:
א. התיק החל דרכו בביהמ"ש המחוזי (ת.א. (חי') 753/04). מטעם התובע הוגשה חוו"ד בתחום האורטופדי של ד"ר אייל מלמד, שקבע 10% נכות צמיתה בגין הגבלת התנועה בקרסול שמאל, ובנוסף נכויות בשיעור 10% ו 5% על הגבלת התנועה בעמוד השדרה הצווארי והגבי. כמו כן הוגשה מטעם התובע חו"ד מומחה פסיכיאטר, ד"ר אבי פלד, שקבע נכות בשיעור של 50%.
ב. הנתבעת מטעמה הגישה חוו"ד אורטופדית של ד"ר דוד אנג'ל , שקבע כי לא נותרה נכות. כמו כן הגישה חוו"ד של הפסיכיאטר פרופ' שלמה נוי, אשר קבע כי אף הוא בתחומו, כי לא נותרה נכות נפשית בעקבות התאונה, אלא נכות בת 10% שאינה קשורה לה וקדמה לה.
ג. המוסד לביטוח לאומי, ענף נפגעי עבודה, קבע אף הוא כי לא נותרה נכות צמיתה הקשורה לתאונה. עם זאת התובע הוכר בהמשך כנכה בענף נכות כללית במל"ל, וזוכה שם מאז לקצבה חודשית; אין חולק כי יש לנכות את החלק היחסי מן התגמולים המהוונים של ענף נכות כללית , אותו יש לשייך לתאונה. אתייחס בהמשך לעניין זה.
ד. לנוכח הפערים בין מומחי הצדדים, ובהסכמת הצדדים, מינה ביהמ"ש המחוזי מומחים רפואיים מטעמו, בהחלטה מיום 10.2.08.
המומחה הפסיכיאטרי מטעם ביהמ"ש, ד"ר פרחאת כמאל , קבע כי התובע סובל מנכות נפשית בת 20% אולם רק מחציתה משויכת לתאונה, היינו 10%, והמחצית האחרת יסודה במצב רפואי ואירועים שבעברו.
המומחה האורטופדי מטעם ביהמ"ש , פרופ' וולפין, קבע כי נותרה בעקבות התאונה נכות מותאמת בת 5%, בשל הגבלת תנועה קלה בעמוד השדרה המתני. הגבלת תנועה קלה בע"ש מתני אמורה לזכות בנכות בת 10%; אולם גם כאן יוחסה רק מחצית לתאונה, שכן התובע סבל מעקמת ודיסקופתיה כבר עובר לתאונה. לכן גרס פרופ' וולפין שלא ניתן לשלול החמרה בעקבות התאונה, וזיכה מטעמי הגינות במחצית הנכות הקבועה בפריט 37(7)(א) לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי, שעניינן בקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. בשונה ממומחה התובע, גרס מומחה ביהמ"ש שהמסמכים הרפואיים שבסמוך לתאונה כלל אינם מצביעים על חבלת קרסול שמאל.
וכי מדובר על שינויים ניווניים בשני הקרסוליים, שאכן מגבילים מעט התנועה בקרסול שמאל, אך אינם קשורים לתאונה. הנכות המשוקללת הקשורה לתאונה על פי קביעות מומחי ביהמ"ש, עומדת אפוא על 14.5%. בנסיבות אלה, ובהסכמת הצדדים, הועברה התביעה לבית משפט זה. ד"ר פרחאת כמאל נחקר על חוות דעתו (לבקשת הנתבעת, שתחילה ביקשה לחקור גם את פרופ' וולפין, ולאחר מכן ויתרה על חקירתו).
5. ניכויי ענף נכות כללית:
א. אקדים הדיון בענין זה למרות שקונספטואלית שייך הוא לשלב הדיון בנזק. התובע זוכה כאמור לקצבת נכות כללית, על פי נכויות צמיתות שהוכרו בשעורים שונים בשל קשיי הסתגלות, עודף משקל, והגבלת תנועה בעמוד שדרה מתני (על פי הודעת הנתבעת מיום 9.11.10, ותיק הנכות הכללית שהומצא בתעודת עובד ציבור, נקבעה לו נכות רפואית משוקללת יציבה בת 44% ואי כושר תעסוקתי בן 60%, והוא מקבל קצבת נכות כללית החל מ 1.4.06). אין חולק כי יש לנכות את החלק יחסי בתגמולי הנכות הכללית המהוונים , הנובע מן התאונה (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו). השאלה כיצד יש לחלץ אותו חלק יחסי, ובענין זה ניתנו בפסיקה תשובות שונות, עד שהועמדה הלכה על מכונה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל (ניתן ב 27.3.11). נבחרה שם דרך השקלול המתמטי: הנכות הכוללת המשוקללת של הניזוק כיום פחות הנכות המשוקללת שלו לפני התאונה, חלקי הנכות המשוקללת כיום. אלא שלשם חילוץ רכיבי "המונה והמכנה" שיתנו אותו חלק יחסי הנובע מן התאונה, יש להיזקק לפי ההלכה לקביעות מומחי ביהמ"ש ולא לקביעות ענף נכות הכללית (בשונה מהילוכה של הנתבעת בסיכומיה). כך - אם מחשבים "על פי הספר" (עיין בסיכום שבסע' 7 עד 10 לפסה"ד שברע"א 1459/10 הנ"ל).