פסק דין
פסק דין
זוהי תביעת התובעת (להלן גם – סוניה) לתשלום הפרשי שכר מינימום, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי פיצויי פיטורים, תשלום ופיצוי בגין עבודה בחגים, גמול עבודה בימי המנוחה השבועית ופיצוי בעד אי מתן מנוחה שבועית כדין. כן נתבעו פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. מטעם התביעה נשמעו בפנינו עדויות התובעת וחברותיה, גב' מנבט מריה (להלן – מריה) וגב' ג'וליאן רוזלינה (להלן – רוזלינה); מטעם ההגנה נשמעו בפנינו עדויות הנתבעת (להלן גם – שושנה) ובתה גב' דורית רמות (להלן – דורית). כל המצהירות הגישו את עדותן הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית.
עובדות המקרה:
התובעת, עובדת זרה מהפיליפינים, הועסקה כעובדת סיעודית של בעלה המנוח של הנתבעת, מר חיים בורנשטיין ז"ל (להלן – המנוח), אשר נדרש לעזרה מרובה לאור אירוע מוחי בו לקה, החל משנת 2000 (המועד במחלוקת) ועד ליום פטירתו בתאריך 22.3.05 (להלן – התקופה הראשונה). לאחר פטירת המנוח, הוכרה הנתבעת על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית לגמלת סיעוד, בנוסף לזכאותה להשתתפות בשעות סיעוד מן הקרן לניצולי השואה.
הנתבעת, ניצולת שואה כבת 80, סובלת מחוויה פוסט-טראומטית לנוכח המאורעות הקשים שעברו עליה. היא היתה נשואה למנוח במשך 50 שנה ולאחר מותו היתה זקוקה בעיקר לחֵברה ולאוזן קשבת, על מנת שתוכל תחלוק את הרגשות הקשים שפוקדים אותה נוכח הזיכרונות. לפיכך ונוכח רצון שני הצדדים להליך זה, המשיכה התובעת לעבוד בבית הנתבעת ברצף עד למועד התפטרותה בתאריך 28.2.2010, בנסיבות שיפורטו בהמשך (להלן – התקופה השנייה).
מספר חודשים לאחר פטירת המנוח, שילמה הנתבעת לתובעת במהלך שנת 2005 3,500$ בשני תשלומים, כפיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה (ת/1, סע' 75).
התובעת התגוררה בכל התקופה בבית הנתבעת, וקיבלה לשימושה הפרטי חדר שינה, שם הועמדו לרשותה טלוויזיה בכבלים, מיטה, טלפון ומיזוג אויר.
אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרה של התובעת היה צריך לעמוד על שכר מינימום. אף אין מחלוקת כי בפועל שולם לה שכר חודשי אשר עמד תחילה על 600$ לחודש, בהמשך עלה ל- 650$ לחודש ולבסוף הועמד על סך 2,600 ₪. לבסוף אין מחלוקת כי לאורך כל תקופת ההעסקה, הנתבעת שילמה לתובעת 100 ₪ בכל שבת כ"דמי כיס" (עמ' 14, ש' 7-8). הצדדים חלוקים באשר לתשלומים נוספים שלטענת הנתבעת שולמו לתובעת, אך היא אינה מודה בקבלתם.
בין התאריכים 22.12.09 עד 1.2.10 אושפזה התובעת בבית החולים בני-ציון בחיפה. בתחילת תקופת האשפוז נותרה הנתבעת ללא כל עזרה ורק ביום 12.1.10 הציבה חברת דנאל בע"מ (להלן – דנאל) בבית הנתבעת עובדת מחליפה, בהיקף משרה של 18 שעות שבועיות בלבד, ללא לינה (נת/2, סע' 8). התובעת השתחררה מבית החולים ביום 1.2.10 אולם מצבה הבריאותי לא אפשר לה להמשיך בעבודתה. חרף זאת, היא המשיכה להתגורר בבית הנתבעת מבלי לעבוד, עד ליום 24.3.10, או אז התברר לנתבעת שהתובעת הגישה כבר ביום 28.2.10, ל"דנאל" הודעה על התפטרותה מהעבודה (נת/2, נספח 1), בה רשמה כי יום עבודתה האחרון הינו ה-28.2.10. במועד עזיבתה שילמה "דנאל" לתובעת את חלקה בפיצויי הפיטורים בסך 15,083 ₪ (ת/1, סע' 67). התובעת אישרה שהוזמנה על ידי דורית לשוב למחרת היום, 25.3.10, כדי לערוך עימה גמר חשבון ולשלם לה את יתרת זכויותיה, אך היא בחרה שלא לעשות כן (עמ' 20, ש' 9-10).
ביום 26.3.10 קיבלה הנתבעת מכתב דרישה מטעם התובעת וביום 13.4.10 הוגש כתב התביעה. עם הגשת כתב הגנתה, שילמה הנתבעת לתובעת סך נוסף של 3,539.81 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים (נספח ז' לכתב ההגנה).
טענות התובעת
התובעת עמדה לטענתה לרשות הנתבעת 24 שעות ביממה, כאשר חלק ניכר מעבודתה מצא את ביטויו בהיותה זמינה לשיחות הנתבעת, המהווה עבודה לכל דבר ועניין. התובעת נאלצה לעבוד בימי מנוחתה השבועית בשעות שלא שולם לה עבורן, אף לא ניתנו לה שעות מנוחה חלופיות כאמור בסעיף 17(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה). בין היתר מסתמכת התובעת על דו"ח הערכת התלות (ת/4) שנערך לתובעת בשנת 2005 על ידי המוסד לביטוח לאומי, כמעיד על הצורך של הנתבעת בעבודת התובעת אף במהלך המנוחה השבועית. בגין עילה זו היא תובעת 355,212 ₪.
הנתבעת לא מסרה בידי התובעת חוזה בכתב, ושילמה לה לאורך תקופת העסקתה סכומים הפחותים משכר המינימום. על כן זכאית התובעת לטענתה להפרשי שכר מינימום בסך 38,498 ₪. כן עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה בסך 4,774 ₪, פדיון חופשה בגין 14 ימים בסך 2,156 ₪ ויתרת פיצויי פיטורים בסך 3,677 ₪.
מהתובעת נשללה הזכות לצאת לחופשות החג של העדה הנוצרית, עליה היא נמנית, למעט למספר שעות מועט בחג המולד ובסילבסטר. משעבדה התובעת בימי חגה ולא קיבלה את הגמול לו היתה זכאית בגין עבודתה זו, בשיעור 150% משכר של 8 שעות עבודה ליום, ואף לא קיבלה יום חופש חלופי, היא תובעת ברכיב זה סך של 15,400 ₪.
התובעת מבקשת מבית הדין שלא ייתן אמון בטענות הנתבעת ובתה ביחס לסכומים המצוינים ב"מחברת השכר" שנערכה על ידי דורית וצורפה כנספח ב' לכתב ההגנה (להלן – מחברת השכר), וזאת בין היתר, משהרישום לא נערך בידי מי ששילמה בפועל את השכר, לא נערך בזמן אמת והמחברת המקורית אף לא הוצגה בפני בית-הדין. מכל מקום נטל הוכחת התשלומים מוטל על כתפי הנתבעת והיא לא הרימה אותו.
טענות הנתבעת
עד שנפטר בעלה לא היה לנתבעת צורך במטפלת סיעודית. גם לאחר מותו עיקר הצורך שלה הינו חברתי ולא סיעודי. לפיכך, אין מדובר בטיפול סיעודי המחייב השגחה מתמדת. בהתאם גם שעות העבודה של התובעת היו מועטות.
הנתבעת בצעה בעבר ואף כיום את פעולות היומיום בכוחות עצמה ואינה נזקקת לעזרה בהן. כל שנדרש מהתובעת היה לשטוף את כלי האוכל ולדאוג לניקיון הבית, עבודה שלא ארכה זמן רב, שכן הן התגוררו בבית לבדן. אין ללמוד על מצב הנתבעת מדו"ח הערכת התלות (ת/4) שנערך לה בסמוך למועד פטירת בעלה, עת היא היתה שרויה במצב קשה, וכל רצונה היה לאפשר את המשך העסקת התובעת בביתה ולכן הפריזה בהצגת מצבה. ראיה למצב הנתבעת ניתן למצוא בעובדה שהיא נשארה לישון לבדה בכל תקופת אשפוז התובעת, וכי מאז היא מקבלת סיוע בהיקף של 18 שעות שבועיות בלבד, ללא לינה.
הן במהלך אשפוזה והן לאחר שחרורה סעדה הנתבעת את התובעת, ואף נתנה לה ללון בביתה מבלי שתעבוד או תשתתף בהוצאות. התובעת מצדה נהגה בנתבעת בחוסר תום לב, עת הגישה את התפטרותה לדנאל כבר ביום 28.2.10 והמשיכה להתגורר בבית הנתבעת מבלי ליידע אותה על כך, עד למועד הגעת נציגת דנאל לבית הנתבעת ביום 24.3.10.
לתובעת היו שעות רבות במשך היום, בהן היתה פנויה לעיסוקיה, דבר שבין היתר אף אפשר לה להעניק בתשלום טיפולי פדיקור ומניקור ללקוחות הן בבית הנתבעת והן בבית הלקוחות עצמם (עמ' 11, ש' 29-31; עמ' 12, ש' 1-9).