אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ה"פ 17688-11-10 ד' ואח' נ' בנק אגוד רמת גן 13062

ה"פ 17688-11-10 ד' ואח' נ' בנק אגוד רמת גן 13062

תאריך פרסום : 06/12/2016 | גרסת הדפסה

ה"פ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
17688-11-10
30/11/2016
בפני סגנית הנשיא:
נועה גרוסמן

- נגד -
מבקשים / תובעים:
1. ו.ד.
2. ר.ג. – יורש המנוח י.ד. ז"ל
3. מ.ג. - יורש המנוח י.ד. ז"ל

עו"ד אהרון נבון
נתבע / נתבע :
בנק אגוד רמת גן 13062
עו"ד שריר - הראל
פסק דין
 

 

כללי:

 

ראשיתו של ההליך בתובענה בדרך של המרצת פתיחה, אשר הגישו הגב' ו.ד. התובעת 1 (שתיקרא להלן: "ו'"), ובעלה המנוח מר י.ד. ז"ל כתובע 2 (שייקרא להלן: "המנוח").

אחרי נפתולים רבים ובהם פטירתו המצערת של המנוח, קיבל התיק לבוש חדש. כתב תביעה מתוקן הוגש לתיק בית המשפט ביום 21.9.15 והגשתו ככזה אושרה בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת צ'רניאק) מיום 3.1.16 במסגרת רע"א 14960-12-15.

כתב התביעה הוכתר בכותרת "כתב תביעה מתוקן למתן פס"ד הצהרתי". על פי תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984.

הצורך בהגשת כתב תביעה מתוקן נולד מאחר והתובע המקורי הלך לעולמו, ויורשיו נכנסו בנעליו. היה צורך להמתין לאישור בית המשפט לענייני משפחה, לצורך מתן צו ירושה בעניינו של המנוח. הצו ניתן ביום 21.04.15 לפי הודעת ב"כ התובעים לתיק ביהמ"ש מיום 08.07.15. הסתבר כי האלמנה ו' ירשה מחצית מהירושה ואילו הבנים מ' ו-ר' ירשו כל אחד רבע.

 

התביעה:

 

בכתב התביעה המתוקן עתרו התובעים למתן צו הצהרתי כדלקמן:

 

1. ביטול המשכון שנרשם לטובת הנתבע במנהל מקרקעי ישראל על הזכויות של ו' והמנוח בדירת המגורים ברח ******* הידועה גם כגוש 6504 חלקה 157 תת חלקה 2 (להלן: הדירה).

 

2. ביטול ייפויי כוח נוטריוני מתאריך 02.04.06 שניתן ע"י ו' והמנוח לבאי כוח הנתבע לביצוע פעולות שונות בדירה.

 

3. מחיקת המשכון מספרי מנהל מקרקעי ישראל או כל חברה משכנת אחרת.

 

4. סגירת תיק ההוצל"פ למימוש המשכון.

 

הרקע המפורט בכתב התביעה הוא כי המנוח, שעסק בתחום היהלומים, ניהל את חשבונו אצל הבנק הנתבע במשך 30 שנה.

ו' לא נטלה חלק בעסקיו ותפקדה כרעייה ואם.

החשבון העיקרי בו פעל המנוח אצל הנתבע היה חשבון שמספרו 01-6500-796800/07.

במהלך שנת 2005 נקלע המנוח לקשיים.

כדי לצמצם את ייתרת החובה בחשבונו העמיד המנוח, לטענת התובעים, בטוחות שונות לטובת הבנק.

לגרסת התובעים בכתב התביעה, העמיד המנוח בטוחות כספיות של האחיין מר א.ד. לטענתם בסעיף 13 לכתב התביעה, סכום הבטחונות במזומן בחשבונו של האחיין עמד באותה עת על סכום השווה ל – 375,000 דולר ארה"ב. באותה עת, היה המנוח חייב לבנק סך של 650,000 דולר ארה"ב, כערכם בשקלים.

לטענת התובעים, המנוח ביקש לשחרר את הבטחונות של האחיין וכנגד זה הציע משכון של דירת המגורים השייכת לו ולרעייתו ו', התובעת מספר 1.

לטענת התובעים, משכון הדירה היה אמור להחליף חלק מהבטוחות הכספיות של האחיין א'.

השעבוד על הכספים של האחיין בחשבון, היו אמורים לטענת התובעים להיות משוחררים לאחר משכון.

המשכון אכן נרשם ביום 17.10.06 ולאחר מכן העמיד הבנק הנתבע למנוח הלוואה על סך 200,000 דולר ארה"ב כערכם בשקלים, לכיסוי החובה בחשבון וכן מסגרת אשראי על סך 65,000$.

בפועל, החל המנוח להחזיר את ההלוואה ולטענתו סבר שסכום הביטחון שהעמיד לו האחיין א' משוחרר וחופשי. אחרת, כך נטען, הוא לא היה מסכים לשעבד ולמשכן את דירת המגורים שלו ושל ו'.

חרף זאת, ביום 24.09.08 מימש הבנק הנתבע את יתרת הביטחון במזומן בסכום של 214,000$ מכספי האחיין.

התובעים טוענים כי היתה זו התנהלות פסולה מצד הנתבע, שכן אם המנוח היה יודע בעת ביצוע המשכון לטובת הנתבע, כי לא יעמוד בהתחייבויות לשחרר בטוחות במזומן מכספי האחיין הוא לא היה מבצע את המשכון.

כפועל יוצא, טוענים התובעים, טענה שנשמעה גם מפי המנוח בכתב התביעה המקורי מיום 09.11.10, כי לאור מימוש הכספים של האחיין יש מקום לראות את הדירה כחופשיה ממשכון.

לחילופין, טוענים התובעים כי נסיבות ההחתמה על שטר המשכון מעולם לא הוסברו לתובעים כדבעי וכן בעניין זה פעל הבנק בניגוד לחובותיו כבנקאי.

ו', התובעת 1 מעולם לא היתה בבנק, היא הוחתמה על טפסי המשכון מחוץ לכתליו, ולא קיבלה הסבר נאות על החתימה ומשמעותה.

גם מטעם זה סבורים התובעים, כי ראוי להורות על בטלות המשכון.

לגבי תובעים מ' ו-ר' שהתווספו עם פטירת המנוח, כיורשיו וכתובעים 2,3, מועלית טענת בכתב התביעה המתוקן טענה לדיירות מוגנת המונעת פינויים מדירת המגורים.

 

לב ההליך הוא הטענה לבטלות המשכון.

בקצירת האומר, טוענים התובעים כי יש לבטל את המשכון משני הנימוקים הבאים:

1. המשכון היה אמור להחליף בטוחה כספית שהעמיד האחיין א'. מאחר והבנק לא עמד בהתחייבות וחילט את כספי האחיין עבור חובות המנוח, יש לראות את המשכון כבטל ומבוטל.

2. ו' והמנוח לא קיבלו הסבר נאות על משמעות המשכון וזאת בניגוד לחובתו של הבנק כמוסד בנקאי, משכך דין המשכון להתבטל.

בנוסף :

3. הבנים ר' ו-מ' הינם דיירים מוגנים בדירה הממושכנת.

 

 

 

ההגנה:

 

כתב ההגנה הרלוונטי לעניינו הינו המסמך שהוגש ביום 01.02.16, כתב הגנה מתוקן.

הבנק הנתבע טען כי זוהי תביעת סרק שהוגשה במקור על ידי המנוח ו-ו', תוך התכחשות בוטה להתחייבויות החתומות כלפי הנתבע.

לשיטתו, ההתחייבויות מחייבות את התובעת 1 ו', כמי שהיתה צו פוזיטיבי להתחייבויות ואת היורשים, מ' ו-ר', התובעים 2,3 כמי שבאים בנעלי המנוח.

הנתבע טוען, כי תביעת התובעים כולה לוקה בשיהוי ניכר. במהלך השנים יצרו התובעים מצגים לפיהם אין להם כל טענות כלפי הנתבע ובהתאם הנתבע הסתמך על המצגים ושינה מצבו לרעה.

המשכון על הדירה נוצר ביום 02.04.06 וזהו משכון בדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום. במשך 4 וחצי שנים עד ליום הגשת המרצת הפתיחה המקורית, 09.11.10 לא פצו התובעים פיהם ולא העלו כל טענה כלפי הבנק.

הפיקדונות של האחיין א' קוזזו על ידי הבנק בתאריכים 15.12.06 ו – 24.09.08 ובכל זאת לא הלינו המנוח ורעייתו מיד לאחר הקיזוז הראשון ביום 15.12.06 ולא דרשו את שחרור המשכון על הדירה. עצם השיהוי הינו בלתי סביר ודי בו כדי ליצור מצג שהמנוח ורעייתו לא ראו במשכון הדירה משום תחליף לביטחונות הכספיים שהציע האחיין, אלא תוספת. הטענה בדבר החלפת הביטחונות נולדה רק לאחר שהנתבע נקט בהליכי הוצל"פ למימוש המשכון על הדירה.

עוד טוען הנתבע כי ההתנהלות הזאת של התובעת גרמה לו נזק ראייתי משמעותי, ועל התובעים לשאת בתוצאות.

אשר לו' התובעת 1, טוען הנתבע כי לא נפל דופי בהחתמתה על שטר המשכון. לא זו אף זו ו' היתה ערבה לחיובו של המנוח כלפי הבנק הנתבע. עוד ביום 15.02.93 חתמה ו' על כתב ערבות מתמדת והתחייבות לשיפוי ללא הגבה בסכום ולכן אין שחר לטענה כי אין לו' כל זיקה לחשבונות אלה.

התובעים היו מיוצגים על ידי עו"ד בזמן ביצוע המשכון וליווי זה מעיד, לטענת הבנק, על מודעות מלאה של ו' והמנוח לתהליך. הבנק גורס כי המנוח ניהל חשבונות שנקלעו לקשיים. נוצרו חריגות אשראי ועל כן דרש הבנק בטוחות כדי לכסות את החוב בחשבון ולאפשר המשך פעילות עסקית שוטפת של המנוח. זהו הרקע ליצירת שטר המשכון מיום 02.04.06. בנוסף למשכון זה סוכם לטענת הנתבע בפגישה שהתקיימה בבנק עם המנוח ביום 28.09.06, שיחולטו הכספים של האחיין א' ואף תועמד למנוח הלוואה של 200,000 דולר ארה"ב לצורך המשך תפעול החשבון.

אכן ביום 17.10.06 הועמדו למנוח בחשבון המט"ח שתי הלוואות בסך כולל של 400,000$, האחת הלוואת גישור עד לפירעון המט"ח של האחיין א', דבר שנעשה ביום 15.012.06 והלוואה נוספת של 200,000$ אשר המנוח לא עמד בפירעונו. הנתבע מפרט בסעיפים 51 עד 66 לכתב ההגנה המתוקן את כל המגעים שקוימו עם המנוח, לרבות שיחות פגישות והתראות, עד שהעניינים הגיעו למבוי סתום.ביום 17.08.10 לאחר שהמנוח לא הסדיר את חובו כלפי הנתבע, פתח הנתבע תיק הוצל"פ למימוש המשכון (סעיף 67 לכתב ההגנה המתוקן). הנתבע גורס כי התובע ו-ו' ידעו היטב שהמשכון אינו תחליף לבטוחות של האחיין א', אלא הוא תוספת להם. אשר לו' התובעת 1, לטענת הבנק היא ידעה והיה עליה לדעת על משמעות המשכון, בהיותה ערבה עוד משנת 1993 לכל חיובי המנוח בחשבון זה ולאחר שקיבלה הסבר מלא על משמעות המשכון. לא רק מפי נציגי הבנק, לרבות עו"ד שימשוביץ, אלא גם מפי עו"ד אברהם מיכאלי שייצג אותה ואת בעלה וליווה אותם בתהליך.

אשר לתובעים 2 ו-3, הבנים שנכנסו בנעלי אביהם כיורשים, טוען הנתבע כי אין ממש בטענתם לדיירות מוגנת בהיותם צאצאי המנוח ורעייתו אשר משכנו את הדירה כדין, לטובת הנתבע לצורך כיסוי החוב. הטענות שמעלים התובעים 2,3 הן טענות חדשות שאינן נובעות מהעברת הזכויות ליורשיו של המנוח ואין להם מקום נוכח העובדה שכתב התביעה המקורי לא כלל טענה לדיירות מוגנת.

 

בקצירת האומר, טענות הנתבע כנגד התביעה הן:

 

1. שיהוי קיצוני ויצירת מצג והסתמכות של הבנק על קיום המשכון.

2. עובדתית, המשכון אינו תחליף לבטוחה הכספית של האחיין א' אלא תוספת לו, ולפיכך לא ניתן לראותו כנוטל בעקבות מימוש כספי האחיין. הראייה שטענה כזו גם לא הועלתה בזמן אמת לאחר המימוש הראשון.

3. אשר לתובעת 1, היא חתמה על שטר המשכון כדין לאחר שקיבלה הסברים מלאים גם מנציגי הבנק וגם מעוה"ד שייצג אותה בתהליך.

4. אשר לתובעים 2,3 הם מנועים מלטעון לדיירות מוגנת. ראשית, משום שהטענה לא הופיעה בכתב הטענות המקורי. התובעים 2 ו-3 נכנסו להליך רק כיורשי המנוח, וטענת הדיירות המוגנת אינה נובעת מן הירושה. שנית, לטענה זו אין מקום נוכח המשכון התקף.

 

 

 

השאלות המצריכות הכרעה :

המסכת העובדתית שפרשו הצדדים לפני מעוררת את הצורך להכריע בשאלות הבאות:

1. עובדתית, האם המשכון היה תחליף לשעבוד כספי האחיין א' ומכיוון ששעבוד כספי האחיין א' לא בוטל והכספים אף מומשו ע"י הבנק יש לראות את המשכון כבטל עקב הפרת התחייבות הבנק.

2. בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם התנהלות המנוח ורעייתו שלא מחו על ביטוח המשכון בזמן אמת לאחר חילוט כספי האחיין א' ביום 15.12.06 מהווה שיהוי המכשיל טענה זו?

3. האם משמעות המשכון על הדירה הוסברה כדבעי למנוח?

4. האם משמעות המשכון על הדירה הוסברה כדבעי לו', התובעת 1?

5. האם התובעים 2 ו- 3 רשאים להעלות טענת דיירות מוגנת המכשילה מימוש המשכון כלפיהם? יש לבחון גם מהבחינה הפרוצדורלית, שכן הטענה לא הוזכרה בכתב התביעה המתוקן וגם מהבינה המהותית, האם יש זכות להעלאת טענת דיירות מוגנת נוכח המשכון ע"י ההורים, שהם הבעלים הרשומים?

 

אבחן את השאלות אחת לאחת.

 

המשכון כתחליף לשעבוד כספי. האומנם ?

יש לבחון את טענת התובעים, כי המשכון על הדירה נעשה על מנת לספק בטוחה הולמת לחשבון במקום הכספים ששועבדו בשעתו ע"י האחיין א'. כפועל יוצא, להכריע בעמדתם כי מאחר והכספים ששועבדו ע"י האחיין א' לא שוחררו ע"י הבנק ואף חולטו, זוהי התנהגות בחוסר תום לב מבחינת הבנק המביאה לפקיעת המשכון.

מנגד, יש לבחון את עמדת הבנק, כי יצירת המשכון לא היתה אמורה לשמש תחליף לשעבוד הכספי אלא כתוספת לו להבטחת החוב הגבוה שהיה בחשבון באותה עת.

גרסתם של התובעים בעניין כספי המשכון הובאה מלכתחילה מפיו של המנוח, אך ברי כי תצהירו לא שימש כראיה, הגם שהוגש לתיק בית המשפט ביום 15.3.16. את העדויות בעניין זה הביאו התובעים מפי האחיין א' עצמו.

 

התצהיר המקורי נערך ונחתם ע"י המנוח ביום 9.11.10 והוגש כתצהיר תמיכה בהמרצת הפתיחה. כאשר הגיע מועד ההוכחות המנוח לא היה עמנו על מנת להיחקר עליו וככזה, אין לשעות אליו. כאשר אין אפשרות לחקור את הנפטר בבית המשפט על הדברים שנאמרו בתצהירו, עסקינן למעשה בעדות שמועה שאינה קבילה כראיה.

 

בתיק ע"א. 601/68 ביידר נ' לוי פד"י כ"ג 1 עמ' 594, נאמר בעמ' 597:

"אין עדות שמועה קבילה כראיה משום שאינה ניתנת לחקירה נגדית. לכלל אי קבילותה של עדות שמועה כראיה ישנם חריגים מספר כפי שהתפתחו במשפט האנגלי. אחד החריגים לכלל האמור הוא כי הודעות מסוימות של נפטר כאשר קיימת מידה גבוהה של הסתברות בדבר נכונות העובדות הנכללות בהן, תהיינה קבילות לשמש כראיה, הפסיקה האנגלית קבעה כללים לאותן הודעות. אכן, בתי המשפט היו ערים לכך שאי אפשר לחקור את הנפטר בבית המשפט על הדברים שנאמרו או נרשמו על ידו אך מאידך ישנם מצבים בהם מבקש אדם להוכיח קיומה או נכונותה של עובדה אשר היתה בידיעתו הישירה של המנוח ואי מתן רשות להוכחתה ע"י הודעתו של זה, כשיש מקום לסברה שהיא נכונה תמנע ממנו כל אפשרות אחרת להוכחתה".

 

החריגים לכלל הפוסל עדות שמועה בין השאר מונעים את הסיטואציה בה הודעת הנפטר נוגדת את עניינה. ראו ע"א 6/51 קירשנבאום נ' קרוינק פד"י ח' עמ' 562, שם בעמ' 565.

 

החריגים לכלל לפיו הודעתו של אדם נפטר אינה כשירה לשמש כראיה הם אפוא כדלקמן:

1.דברי הנפטר בעת שנאמרו נגדו את האינטרס של המנוח.

 

2.בשעת מתן התצהיר ידע המנוח כי הדברים מנוגדים לאינטרס שלו.

 

3.למנוח היתה ידיעה אישית על העובדות הכלולות בהצהרה.

 

4.נסיבות ההצהרה אינן מקימות חשש לאמיתות תוכנה.

 

ראו בספרו של המלומד קדמי "על הראיות הדין בראי הפסיקה" מהדורת 2003, שם בעמ' 501-502.

 

בענייננו, אני מוצאת כי תצהירו של המנוח אינו כשיר לשמש כראיה הואיל ולא התקיימו ארבעת החריגים המנויים לעיל.

אומנם למנוח היתה ידיעה אישית על העובדות (חריג 3 לעיל) אולם, ההצהרה אינה נוגדת את אינטרס המנוח. להיפך. לכן החריגים 1 ו -2 אינם מתקיימים בענייננו.

גם חריג 4 אינו מתקיים, שכן אמיתות הגרסה מוטלת בספק ועל התובעים חובת הוכחה. כאשר מנגד קיימת עמדה שונה של הנתבע.

לכן, גרסתם של התובעים בעניין זה הובאה למעשה מפיו של האחיין א'.

 

א' ערך את תצהירו ביום 3.8.15.

 

א' טען, כי המנוח יהלומן במקצועו, ירד מנכסיו ונקלע לקשיים. במועד הרלוונטי היה המנוח חייב לנתבע סכום של 792,786$ כאשר הבטחונות שהועמדו לרשות האשראי דנן היו כספים משועבדים של א' במט"ח בסך 375,000$, כך שהיה קיים פער בין הבטחונות לבין החוב בבנק בסכום של 425,000$. ראו סעיפים 3-4 לתצהירו של א'.

 

א' גרס, כי המנוח החל באותו שלב לממש נכסים ולהזרים כספים לחשבונו על מנת לצמצם את יתרת החובה. לרבות מכירת משרדו בבורסת היהלומים ומימוש חבילות יהלומים ותוכניות חיסכון, ראו סעיף 5 לתצהירו.

לאחר ביצוע הנ"ל ירדה יתרת החובה בחשבון המנוח שאינה מגובה בפקדונות לפער של 275,000$ לעומת פער קודם של 425,000$.

 

לטענת א' בסעיף 8 לתצהירו:

"לאחר מספר שיחות שניהל המנוח עם ליאור בר-לב וגב' גלית בורנשטיין ופקידים נוספים הוא הגיע עימם להסכמה לפיה ימציא בטחון חלופי כנגד שחרור חלק מהבטחונות שהעמדתי לו. המנוח הציע לבר-לב ולבורנשטיין הצעה לפיה ימשכן את דירת המגורים שלו כבטוחה חלופית, הם הסכימו והציעו לו את דרך הפעולה הבאה יירשם משכון על דירת המגורים, דירת המגורים תחליף חלק מהבטחונות והבטוחות הכספיות שלי, הסכום שישוחרר ע"י הבנק מהבטוחה הכספית יהיה סכום שווי הדירה כפי שתוערך ע"י שמאי מוסמך מטעם הבנק למימוש מהיר בניכוי 10% נוספים. בלית ברירה ונוכח רצוני לשחרר לפחות חלק מהבטחונות במזומן הסכים להצעתם".

 

ובסעיף 9 לתצהירו ממשיך א' וטוען:

"... ההסכמה עם הבנק היתה כאמור כי כנגד העמדת המשכון על דירת המגורים ללא הגבלה בסכום ישוחרר כאמור חלק מכספי".

א' ממשיך ומפרט את המנגנון שנקבע בין הבנק לבין המנוח לשחרור הפיקדונות. הוא מלין על כך שהבנק העריך את שווי הדירה כבטוחה בקיזוז 37% משוויה האמיתי ובכך הקטינה את שווי הבטוחה. לטענתו הבנק מימש את הבטחונות בכחש ובעורמה.

בסעיף 12 לתצהירו מתייחס א' למימוש שנעשה ביום 24.9.08 ולא למימוש הקודם מחודש דצמבר 2006.

א' טוען בסעיף 14לתצהירו:

"הבנק הטעה את המנוח ואותי. המנוח לא היה מסכים למשכן את דירתו אם היה יודע בעת משכון הדירה לטובת הבנק כי הבנק לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפיו לשחרר בטוחות במזומן על פי המנגנון שקבע בסכום של 200,000$ ולא היה מסכים למשכן את דירת מגוריו היחידה. הסכמתו למשכון הדירה הוצאה ממנו בהטעיה במצג שווא ובהבטחה ובהתחייבויות שהופרו".

 

בסעיף 15 לתצהירו מסביר א' כי המנוח הפסיק לעבוד עם החשבון בשנת 2006 ועסקיו התמוטטו. לדבריו, לא היתה למנוח כל סיבה להתנדב למשכן את דירת המגורים היחידה שלו ושל רעייתו עבור חוב קיים בחשבון לא פעיל. הסיבה היחידה למשכון הדירה היה כדי לשחרר את הכספים שלו.

א' נחקר על גרסה זו בישיבת יום 16.3.16. לטענתו, המנוח חזר באוזניו על התייחסות לאירועי שנת 2006 גם במהלך שנת 2014. עמ' 52 לפרוטוקול ש' 6-8.

עם זאת, אישר א' כי הוא אישית לא נכח בזמן חתימת המשכון ולא היה שותף לסיכום שהיה כביכול עם הבנק להחלפת הבטוחות.

עוד אישר, כי לא נכח באף אחת מהפגישות שהתקיימו בין המנוח לבין נציגי הבנק בכל הנוגע להחלפת הבטוחות הנטענת ומשכון הדירה. עמ' 52 לפרוטוקול ש' 22-24.

בהמשך תיאר כי המנוח חשש, כי הבטוחות הכספיות שא' העמיד לזכות חשבונותיו ימומשו וייגרם נזק והבטיח לא' שכספו יוחזר. עמ' 53 לפרוטוקול ש' 2-6.

על רקע זה גם פרץ סכסוך בין אביו של א' לבין המנוח בשנים 2009-2010. עמ' 53 ש' 10-11.

הסכסוך פרץ בשנת 2009 לטענתו לאחר שהבנק מימש את הבטוחות בסוף שנת 2008. שם בהמשך בש' 14-15.

בהמשך אישר, כי הבנק מימש בטוחות במועד מוקדם יותר בחודש דצמבר 2006. שם ש' 16-22.

עוד אישר כי לא קיבל לידיו אישור בנקאי כי הבטוחות ישוחררו ולמעשה כל ידיעתו נובעת מדברים שהמנוח אמר לו. עמ' 55 ש' 1-5.

 

א' הסביר בעדותו כי מבחינתו הכסף היה משוחרר, הראיה שהבנק לא מימש את כל הבטחונות בבת אחת. עם זאת, העיד לאחר מכן, שלא ידע כי המנוח לקח שתי הלוואות, אחת ארוכת טווח והשניה קצרת טווח ואפשר כי בשל כך לא מומשו כל הבטחונות לאלתר. עמ' 55 ש' 12-18.

 

כאשר נשאל א' מדוע לא פנה לבנק בספטמבר 2008 לאחר שהבנק מימש את יתרת הפיקדון, לשיטתו בניגוד להבטחה שניתנה בעת משכון הדירה, השיב :

"אני לא גר פה. אני גר בחו"ל. דודי ז"ל היה אמור לסדר את כל העניינים מול הבנק".

עמ' 55 ש' 28.

 

מעדות זו עולה, כי הגם שא' דבק בגרסתו שהמשכון היה אמור להחליף את הבטוחה הכספית שלו ומשמומשו הכספים בניגוד למובטח, פגה התשתית המוסרית וההסכמית לעריכת המשכון - הרי גרסה זו לא עמדה במבחן המציאות.

גם א' וגם ההיגיון הבריא, לא הצליחו לספק הסבר ראוי לכך, שכספו של א' ששימש כבטוחה לא שוחרר מהתחייבות זו מיד עם עריכת המשכון. אם אכן המשכון היה אמור להיות תחליף לבטוחה, הדבר היה אמור למצוא ביטוי בהסכמים הכתובים או בכתב שחרור בטחונות שהיה ניתן לא' מיד עם עריכת המשכון.

זאת ועוד, א' עצמו לא שמע מפי פקידי הבנק התחייבות כאמור וכפי שעלה מעדותו, הוא אפילו לא דרש מהם התחייבות כזו. א' הוא איש עסקים ולמרות ההסברים שנתן כי הוא מתגורר בחו"ל ועל כן הנגישות שלו לבנק היתה נמוכה יותר, אין בכך כדי להוות טענה משכנעת. א' היה אמור לדרוש מהבנק או מדודו המנוח, כתב שחרור בטחונות כדין.

על פי עדותו של א' עצמו הן בתצהיר והן בישיבת ההוכחות לפני, א' היה מודע לזה שהמשכון נערך ונחתם ביום 2.4.06. למרות ידיעה זו א' לא ביקש כתב שחרור של הפיקדון מהשיעבוד שנוצר לטובת המנוח.

בקשה זו היתה אמורה להיעשות מיד בסמוך לחתימה על המשכון והיא לא נעשתה.

לחילופין, לאחר ששוחררו פיקדונות של א' לכיסוי חובות המנוח בחשבון ביום 15.12.16, היה א' אמור לבקש אז שחרור יתרת הכספים המופקדים. גם באותו שלב לא נשמע קולו של א' ואין עדויות כי נעשתה פניה מצדו או אפילו מצד המנוח לבנק.

אם אכן כספי השיעבוד של א' היו אמורים להיות משוחררים באותו שלב, שכן הדירה מושכנה כבר קודם לכן ביום 2.4.16, מדוע לא הרים א' קולו כאשר חולטו הכספים ע"י הבנק ?

לחילופי חילופין, גם בשנת 2008 כאשר חולט יתרת הפיקדון הכספי של א' לטובת חשבונו של המנוח, עדיין לא השמיע א' קול מחאה כלפי הבנק. גם נתון זה מעיד על כך שהגרסה בדבר החלפת הפיקדון הכספי במשכון הדירה, אינה מגובה בראיות ואינה מתיישבת עם הנסיבות.

יתר על כן, התובעים השכילו לצרף ראיות רבות לתצהיריהם, אך בין הראיות לא מצאתי כל מכתב תלונה או תרעומת של המנוח עצמו על חילוט הפיקדון של א' למרות משכון הדירה.

נקל לומר, כי המנוח ניהל את עסקיו עם הבנק בעל פה ולא בכתב. אולם, ראינו כי כאשר היה צורך בהתחייבויות פורמאליות כגון יצירת משכון, עריכת הלוואה וכדומה, ניתן לכך ביטוי בכתב. הדעת נותנת כי סטייה כה חמורה מהסכמה נטענת בין הצדדים, היתה מוצאת ביטוי בכתב. גם מצד המנוח ולא רק מצד א'.

כל זאת יוצר ספק גדול בדבר אמיתות הגרסה, כי המשכון היווה חלופה לפיקדון הכספי.

 

עולה מן האמור לעיל, כי התובעים לא השכילו לבסס את טענתם העובדתית בדבר היות המשכון תחליף לשיעבוד כספי האחיין. התנהלות המנוח שלא מחה על ביטול המשכון בזמן אמת היא לא רק שיהוי המכשיל את הטענה, אלא גם רכיב בקעקועה.

המוציא מחברו עליו הראיה. על התובעים לבסס את הגרסה העובדתית שהציגו בדבר היות המשכון תחליף לשעבוד הכספי. התובעים לא הצליחו לעשות כן ודין טענתם זו להידחות.

 

מעבר לכך, שהתובעים עצמם לא הוכיחו את טענותיהם, הבנק הנתבע הציג מטעמו גרסה מוצקה.

 

מטעם הבנק הוגשו תצהירי עדות ראשית של כמה גורמים:

מר ליאור בר לב מנהל סניף רמת גן של הבנק הנתבע, ומנהל בפועל את מערך היהלומים החל מחודש ספטמבר 2007.

עו"ד עמוס פרג'ון סגן מנהלת אשראים מיוחדים של הבנק.

מר אריאל קופר עובד הבנק מזה כ- 35 שנה כאשר בין השנים 1997 עד 2007 שימש כמנהל מחלקת יהלומים בסניף רמת-גן של הבנק.

גב' טובה דקל עובדת הבנק מזה 21 שנה, כאשר בתקופה הרלוונטית לארועים נשוא התביעה שימשה כפקידת מערך הבטחונות ולאחר מכן כרפרנטית בסניף רמת-גן של הבנק.

גב' גלית ברונשטיין עובדת סניף בורסת היהלומים של הבנק מאז שנת 2002 ועד שנת 2009 ובארועים הרלוונטיים לתביעה, שימשה כמנהלת צוות הלקוחות עליהם נמנה המנוח.

 

מר אסף יודוביץ מנהל מגזר יהלומים בסניף הבורסה של הבנק, מסר תצהיר בשלב צו המניעה אך לא בשלב ההוכחות.

 

מבין עדי הבנק לסוגיה הנדונה בפרק זה והיא הסוגיה האם המשכון על הדירה שימש כתחליף לבטוחות הכספיות שהעמיד א' האחיין, רלוונטיים העדים גב' ברונשטיין, גב' דקל, מר קופר ובמידה מסוימת גם מר בר לב.

העדים ברונשטיין, דקל וקופר העידו על ההתנהלות מול המנוח והאחיין במועד יצירת המשכון.

מר קופר העיד כי חשבונות המנוח בבנק, התנהלו באופן בעייתי כבר בשנים 2004-2005. לפיכך התנהלו בינו לבין נציגי הבנק שיחות שמטרתן להסדיר את אופן התנהלות החשבונות והחובות שנוצרו כלפי הבנק. ראו סעיף 16 לתצהירו.

החוב המשיך לתפוח במסגרת האשראי והבטחונות לא כוסו. למרות שהוזרמו בטחונות שונים כולל כספים של האחיין, עדיין ביום 6.2.06 יתרת החובה בחשבון עמדה על סך של 741,570.92$ ארה"ב כערכם בשקלים. ראו סעיף 17 לתצהירו.

לאור זאת, כך טוען מר קופר בסעיף 18 לתצהיר, נוצר המשכון ביום 2.4.06.

המשכון היה אמור לשמש בסיס לשתי הלוואות שהועמדו לטובת המנוח על סך 400,000$ ארה"ב, כמפורט בסעיף 21 לתצהירו.

המנוח לא עמד בתנאי ההלוואה וחדל לעמוד בתשלומים בחודש אוגוסט 2008.

מר קופר בסעיפים 23-26 לתצהירו הכחיש מכל וכל את גרסת התביעה לפיה יצירת שיעבוד הדירה ביום 2.4.06 נעשתה כתחליף חלק מהפקדונות שהועמדו לטובת הבנק ע"י האחיין.

הדירה לא שועבדה כבטוחה חלופית אלא כבטוחה נוספת ועל מנת שהבנק לא ינקוט הליכים משפטיים כנגד המנוח לאור פערי הבטחונות.

מר קופר נחקר על גרסה זו בישיבת יום 18.4.16 וגרסתו לא נסתרה.

ראו עדותו בעמ' 108 לפרוטוקול בין הש' 21-27.

 

העד קופר הדגיש:

"הוא (המנוח נ.ג.) עמל וחיפש את הדרך והבטיח ואמר שהוא מכיר בחוב והוא יוריד אותו" עמ' 109 לפרוטוקול ש' 3.

 

העד קופר אישר כי יש תרשומות שיחה מסודרות באשר להליכי שיעבוד הנדל"ן בהם פתח הלקוח והוא שיקף את השיחות שהתקיימו ביניהם ותרשומות בכתב. עמ' 109 לפרוטוקול ש' 23-28.

 

גם גב' דקל העידה ברוח זו בתצהירה כאשר פירטה בסעיף 10 שם את הבטוחות שהעמיד המנוח בשעתו להסדר החובות בחשבון. היא מונה שם בסעיפים ג'-ה' את כתבי הקיזוז עליהם חתם האחיין א' לטובת החשבון בתאריכים 19.5.97 עד לסכום של 160,000$, 26.3.98 עד לסכום של 180,000$ ו- 14.5.00 עד לסכום של 60,000$.

בסעיף ו' היא מתייחסת לשטר המשכון נשוא ההליך הנוכחי, מיום 2.4.06 כאשר מובהר כי שטר המשכון היה חלק ממערכת הבטחונות ולא נועד להחליף בטחונות קודמים.

כן ראו בהמשך סעיפים 17 עד 20 לתצהירה.

שם היא דוחה מכל וכל את הטענה בכתב התביעה, לפיה יצירת שיעבוד הנכס ע"י התובעים ביום 2.4.06 נעשתה כתחליף. היא מגדירה זאת כטענה: "חסרת שחר ודמיונית ממש". שם בסעיף 19 לתצהירה.

 

גם גב' דקל נחקרה על תצהירה בישיבת יום 10.4.16.

 

גב' דקל אישרה כי היא שימשה כרפרנטית בטחונות במחלקת היהלומים של סניף הבנק הרלוונטי, ראו בפרוטוקול עמ' 83.

היא הסבירה, בנושא חשבונותיו של האחיין א', כי אכן אושר לו לבצע פעילות בחשבונו הפרטי אך לא בכספים שהיו משעובדים לטובת חשבונות המנוח בבנק. עמ' 88 ש' 22-29.

 

גם בעדותה של גב' ברונשטיין נשמרה גרסה זו. היא הסבירה את האמור בסעיפים 23-25 לתצהירה, כי הדירה מושכנה ע"י המנוח משום שבאותו שלב היה צורך לכסות את פערי הבטחונות בבנק. דהיינו, הדירה מושכנה בנוסף לבטחונות הכספיים שהעמיד האחיין א' ולא במקומם. כן ראו עמ' 78 לפרוטוקול ש' 20-24.

 

יצוין, כי העדויות מטעם הבנק גובו לא רק במסמכים חתומים כדין אלא גם בתרשומות שיחות שנערכו במועדים הרלוונטיים בין פקידי הבנק לבין המנוח ומהם עולה בבירור, כי פער הבטחונות היה מטריד וכי הבנק פעל מול המנוח על מנת לצמצם את הפער טרם נקיטת הליכים משפטיים. לא רק תכתובות פנימיות אלא גם שורה של מכתבים שנשלחו ע"י הבנק ופרקליטיו למנוח, מעידים על כך שהדירה הממושכנת שימשה חלק ממערך הבטחונות ולא היוותה בטחון בלעדי או מרכזי. הבנק התריע לא אחת לפני המנוח על כוונתו לממש בטחונות כספיים, גם לאחר שלב המשכון של הדירה. על כך לא באה כל מחאה מתועדת מצד המנוח.

 

מסקנתי מכל ההתנהלות שנפרשה לפני, הן מגרסת הבנק והן מגרסת התובעים עצמם, היא כי יש לדחות את עמדת התובעים כביכול הדירה מושכנה במקום הבטחונות שהעמיד האחיין א' לחשבון. משכון הדירה ביום 2.4.06 לא הביא לבטלות כספי הקיזוז והשיעבוד עליהם חתם א' בתאריכים 19.5.97, 26.3.98 ו- 14.5.00.

חזקה על שני הצדדים, המנוח מצד אחד והבנק מצד שני, כי אילו אלה היו פני הדברים והמשכון היה מהווה תחליף לבטחונות הכספיים, היה המנוח דואג להשיג מאת הבנק כתב ביטול של הבטחונות הכספיים.

העובדה שהאחיין א' ביצע פעילות חשבונאית מחשבונו הפרטי אצל הנתבע, עדיין אינה גורעת מתוקפם של הבטחונות הכספיים שהעמיד. העדה גב' דקל ציינה, כי הפעילות של האחיין בחשבונותיו הפרטיים, לא כללה שימוש בבטוחות שהיו משועבדות לטובת הבנק ובהן לא יכול היה לגעת.

האחיין א' עצמו בעדותו לפני בישיבת יום 16.3.16 אישר כאמור, כי לא נכח בסיכום הנטען בדבר החלפת הבטוחות ולא נכח באף אחת מהשיחות עם הבנק אותן תיאר בסעיף 8 לתצהירו.

שם בעמ' 52 בין השורות 17-24.

א' גם לא ידע להסביר מדוע הסכסוך המשפחתי הגדול אליו הוא מתייחס בעדותו עמ' 53, פרץ בשנת 2009-2010 כאשר הבטחונות הכספיים שלו מומשו ע"י הבנק בשתי פעימות בשנים 2006 ו- 2008.

זאת ועוד, לא שמעתי מפי האחיין הסבר מדוע לא דרש ביטול של כתבי הקיזוז אם אכן השיעבוד של הדירה נועד לשמש תחליף ולא בטוחה נוספת.

נוסף לעדויות קיימת אינדיקציה אובייקטיבית לכך ששיעבוד הדירה שימש בטוחה נוספת ולא תחליף. האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא החיובים בחשבון.

חשבונות המנוח אצל הבנק הנתבע היו מורכבים מחשבון שיקלי, חשבון יהלומים וחשבון מט"ח.

במועד בו מושכנה הדירה 2.4.06 יתרת החובה באשכול החשבונות עמדה על סך של 741,570.92$ נכון ליום 6.2.06. הדירה שמושכנה ע"י המנוח ורעייתו העניקה להם הלוואות גישור בסך 400,000$, כך שעדיין נותרה יתרת חוב של 341,570.92$ כאשר סכום זה היה מובטח בבטחונות הכספיים של האחיין א', כפי שפורט לעיל.

 

הדירה הממושכנת הוערכה ע"י הבנק הנתבע לצורכי מימוש בסכום אשראים כמפורט בחוות דעת השמאי מטעם הבנק, למימוש מהיר בסכום של 222,875$ ארה"ב.

הבנק ראה במשכון הדירה חלופה לביטחון מזומן בשווי של 200,000$.

בהתייחס לשאלה האם הבנק העריך את הדירה בסכום פחות משוויה האמיתי, אציין, כי כאשר מדובר במימוש נכס ממושכן, ההערכה הריאלית של שווי הנכס אכן אמורה להיות פחותה משמעותית משווי הנכס בשוק החופשי, בשים לב לקשיים המתעוררים במימוש נכס ממושכן.

ראו חוות דעתו של השמאי מנחם מלוכנא שצורפה לכתב התביעה המקורי כנספח ונערכה ביום 13.8.06.

 

הווה אומר, טענת התביעה כי משכון הדירה היה אמור לשמש תחליף לבטחונות הכספיים של האחיין א', ומשלא שוחררו בטחונות אלה גם משכון הדירה בטל ומבוטל, היא טענה שאין לה תימוכין כלל וכלל. אין לה תימוכין בהתנהלות המתועדת של המנוח מול הבנק במועדים הרלוונטיים ליצירת המשכון ואחריו. אין לה תימוכין בהתנהלות המתועדת של האחיין א' מול הבנק ולא הסבר ראוי בעדותו מדוע לא דרש ביטול כתבי הקיזוז או לא מחה כלפי הבנק על מימוש הכספים במועדים הרלוונטיים בשנים 2006-2008, הסבריו כי סמך על דודו המנוח אינם מניחים את הדעת ואינם מרימים את נטל הראיה הכבד הנחוץ בכגון דא.

 

מנגד, עדי הבנק העידו בצורה קוהרנטית ובהירה בנקודה זו. סדרה של עדים חזרה על הטענה כי משכון הדירה נעשה על מנת לסגור את הפער בבטוחות ולא על מנת להחליף בטוחות קיימות.

העדויות היו בהירות ולא קועקעו בחקירה נגדית. ה"ה קופר, בר לב, ברונשטיין ודקל כולם אישרו את הגירסה המוצאת ביטוי גם במסמכים חתומים, לפיהם משכון הדירה נועד לכסות על פער הבטחונות.

לא זו אף זו, סכומי הבטחונות מול סכומי החובות של המנוח כלפי הבנק בעת הרלוונטית להעמדת המשכון, אף הן מאשרים את הגירסה כי המשכון לא היה תחליף.

נשמטה אפוא גרסת התביעה במישור זה.

 

אני קובעת, כי המשכון לא היה תחליף לכספי השעבוד האחיין א'. טענת התביעה במישור זה נדחית.

 

שיהוי:

התנהלות המנוח ורעייתו אשר לא מחו על מימוש כספי הבטוחות של האחיין א', היוו בסיס לטענתו החלופית של הבנק כי זהו שיהוי שגרם היזק ראייתי.

אין צורך להידרש לטענה זו, הואיל וקבעתי לעיל כי טענת התביעה במישור זה נדחית.

עם זאת ולמען הסדר הטוב, אציין, כי לכאורה לא קיים כאן היזק ראייתי משום שכל טענות הבנק במישור זה של העמדת הבטוחות ממוסמכות כדבעי.

הבנק צרף לתצהירים מטעמו את כתבי הבטוחות, דפי החשבון במועדים הרלוונטיים ותרשומות פנימיות של עובדי הבנק המתעדות שיחות עם המנוח.

היזק ראייתי במישור הבנקאי אין כאן אפוא. אם כבר, ההתנהלות של המנוח ורעייתו וכן של האחיין שלא מחו בזמן אמת כלפי מימוש הבטחונות תוך השארת המשכון על כנו, מהווה תמיכה ראייתית בגרסת הבנק. חזקה כי אלו המנוח היה ממשכן את דירת המגורים המשפחתית שלו ושל רעייתו לצורך החלפת בטוחות, ובטוחות אלה היו ממומשות, הייתה התרעמות מתועדת מצד המנוח ואף דרישה לביטול המשכון. בכל המסמכים שהציג הבנק לא מצאנו דרישה כאמור. מנגד, גם מטעם המנוח לא מצאנו דרישה כאמור. גם התביעה לא השכילה להציג דרישה כתובה כזו.

ראינו במהלך התיק, כי המנוח ידע להיעזר בייעוץ משפטי במידת הצורך.

חזקה כי אילו היתה חריגה כה בוטה מתנאי הסכם בין הצדדים כפי שטוען המנוח, היתה חריגה זו מוצאת ביטוי בכתובים.

השיהוי שהשתהה המנוח בהעלאת הטענה, אינו ראייתי אלא יורד לשורש העניין ושולל את גרסת התובעים בעניין הבטוחות.

 

המשכון מבחינת המנוח:

 

בכתב התביעה המתוקן שהוגש אחר פטירת המנוח הועלתה טענה כי לא נמסרו הסברים נאותים במעמד יצירת המשכון ובכך נפל פגם מהותי היורד לשורש השעבוד וגורם לבטלותו.

ראו סעיפים 23 לכתב התביעה המתוקן.

 

שם נטען כדלקמן:

"התובעים יטענו כי מעולם לא הוסברו להוריהם, להם (כך במקור – נ.ג.) הסיכונים הנובעים מחתימתם על שטרי המשכון וכי בעניין זה פעל הבנק בניגוד לחובותיו כבנקאי לעניין הסבר סיכונים וגילוי נאות תוך הפרת חובת הנאמנות כלפי המנוח והתובעת מספר 1".

 

בפרק זה נבחן להלן את הטענה ככל שהיא מתייחסת להסברים שנמסרו למנוח.

 

 

 

הגרסה שמצאה ביטויה בסעיף 26 לכתב התביעה היא כדלקמן:

 

"המנוח והתובעת מספר 1 על פי הוראות הבנק חתמו בתאריך 2.4.06 על יפוי כוח נוטריוני לטובת עורכי הדין של הבנק במשרדו של עו"ד (נוטריון) שמשוביץ באור-יהודה במקום מגוריהם מבלי שקבלו הסבר כלשהו מה המשמעות המשפטית של מתן יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לעורכי הדין של הבנק לבצע פעולות בדירת מגוריהם. המנוח הגיע לעורך דין שמשוביץ אותו הינו מכיר באקראי דרך ספר הטלפונים. עורך דין שמשוביץ ביצע את הפעולה הטכנית של ההחתמה על יפוי הכוח הנוטריוני ותו לא".

 

בכתב התביעה המקורי מיום 9.11.10 הועלתה טענה דומה בסעיף 17.

 

אשר למידת ההבנה של המנוח אודות משמעות המשכון עליו חתם – כאמור קולו של המנוח לא נשמע בשלב העדויות הואיל ולצערנו הלך לבית עולמו. יחד עם זאת, בתצהיר שהגיש המנוח בשעתו עליו חתם ביום 9.11.10 מועד הגשת כתב התביעה המקורי, הוא ציין בסעיף 15: "אני הקרבתי את דירת מגוריי בטחון הדיור של בני משפחתי בכדי לשחרר לאחייני כספים...". לכאורה עולה מכאן, כי המנוח ידע היטב בעת יצירת המשכון כי הוא מקריב את דירת מגוריו ואת בטחון הדיור של משפחתו, כלומר מודע למשמעות החתימה על שטר המשכנתא.

 

גרסתו של האחיין א' בסעיף 9 לתצהירו היתה, כי דירת המגורים מושכנה כחלופת בטחון לשחרור הכספים שלו. מכאן, כי גם לפי גרסת האחיין א', דירת המגורים הועמדה כבטחון לבנק על כל המשמעות הנודעת מכך.

 

עו"ד אברהם מיכאלי ששימש במועד הרלוונטי ליצירת המשכון כפרקליטו של המנוח הגיש תצהיר ממנו עלה, כי המנוח פנה אליו בסוף שנת 2005 כדי שיעזור לו לבצע רישום משכנתא על דירת המגורים לטובת הבנק וכי עו"ד מיכאלי פעל עבורו על בסיס חברי. ראו סעיפים 3-5 לתצהיר התומך בבקשה.

 

עו"ד שמשוביץ העיד לפני בישיבת יום 15.3.16. בהקשר של המנוח אישר עו"ד שמשוביץ, כי גם המנוח וגם רעייתו מרצונם החופשי חתמו על יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לטובת הבנק. ראו שם עמ' 28 לפרוטוקול ש' 13-16.

לגרסתו, הסביר לשניהם כי הם חותמים על מסמך שיאפשר שיעבוד הנכס ומכירתו בלי חתימתם, והתרשם כי הבינו את ההסבר. עמ' 29 לפרוטוקול ש 1-6.

עו"ד מיכאלי אף הוא העיד לפני בישיבת יום 16.3.16. עו"ד מיכאלי ציין כי לא שימש כעורך דינו של המנוח אלא סייע לו טכנית בבירור זכויות לצורך קבלת המשכנתא.

עוד הוסיף כי אומנם הפניות שלו לבנק נעשו בשם המנוח ורעייתו, אך בפועל הקשר היה בינו לבין המנוח בלבד והרעיה מעולם לא היתה אצלו. עמ' 47 לפרוטוקול ש' 1-15.

 

רעייתו של המנוח העידה בישיבת יום 15.3.16. לדבריה: "העורך דין שהיה עכשיו הסביר לבעלי כדי למשכן את הבית, החזיר כסף של יצחק". עמ' 34 ש' 16.

 

גם הבן ר', שהתווסף כתובע מספר 2 לאחר פטירת האב, העיד בשם התובעים.

הוא ציין, כי עקב מצבו הבריאותי של אביו הוא החל להתלוות אליו לפגישות בבנק החל משנת 2010. עמ' 42 לפרוטוקול ש' 22-25.

בהגינותו אישר, כי לא היה עד לכל מכתב של הבנק ולא קיבל את כל הזימונים לפגישות. עמ' 42 לפרוטוקול ש' 27-28.

עוד אישר כי ידע שיש חוב משמעותי לבנק והבנק דורש פירעון אך לכל זאת נחשף בדיעבד רק כאשר החל להגיע לפגישות בבנק עם אביו. עמ' 43 לפרוטוקול ש' 1-8.

משכך מסתבר, כי עדותו של מר ר' התובע 2, אינה יכולה לשפוך אור על הנסיבות ששררו בעת לקיחת המשכנתא בשנת 2006. ר' לא היה אז צד להליכים מול הבנק. על הכל למד בדיעבד. ראו גם עמ' 43 לפרוטוקול ש' 19-20.

עוד הוסיף כי לא שאל את אביו, אך אביו הוא זה שידע מהו גובה החוב לבנק וטיפל בכל התכתובות בבית. עמ' 44 לפרוטוקול ש' 13-16.

גם אחיו התובע 3 לא ידע דבר אלא שנפתח ההליך. הוא מציין לגבי אביו המנוח:

"הוא קיבל את זה כסטירת לחי... למיטב ידיעתי הוא לא ידע את זה קודם".

עמ' 44 לפרוטוקול ש' 19-21.

התובעים 2 ו- 3 לא היו אפוא בסוד העניין במועדים הרלוונטיים לתביעה.

 

מול הגרסה שעלתה מפי התובעים באשר לשאלה מה הבין המנוח בעת שחתם על שטר המשכנתא, אשר ציינה בלשון רפה מאוד ובחוסר פירוט מספיק לדידי, העדר הבנה מצדו, קמה גרסת הבנק באופן מוצק ביותר. לפיה, הבנק מסר למנוח בסדרה של פגישות עם גורמים שונים מטעם הבנק, את המשמעויות המלאות של החתימה על שטר המשכנתא.

גם אם המנוח לא חתם על שטר המשכנתא לפני פקידי הבנק אלא לפני גורמים חיצוניים כגון עוה"ד שמשוביץ ומיכאלי, בפועל ברי לי מתוך העדויות כי המנוח הבין היטב את משמעות החתימה.

 

עדויות הבנקאיים בסוגיה זו ברורה וחד משמעית. מר ליאור בר-לב החל לעבוד בסניף החל משנת 2005 לפי עדותו לפני בישיבת יום 10.4.16.

דפי החשבון הועברו לעיונו והוא הסביר את היקף הפיגורים של המנוח בסילוק החובות כלפי הבנק. המנוח צרף מסמכים לתצהירו, תרשומות שיחות שנערכו עם הלקוח הספציפי, כלומר עם המנוח עובר ליצירת הבטחונות ולרבות בטחון המשכנתא נשוא ההליך.

לגרסתו בספטמבר 2007 היה ברור לכל הנוכחים בפגישה כולל המנוח, שהדירה הממושכנת מהווה בטחון ובטוחה עבור האובליגו. עמ' 63 לפרוטוקול ש' 20-22.

עם זאת מסמכי המשכון לא נחתמו לפני העד הספציפי הזה. לגרסתו של העד בר-לב, הצוות שטיפל במנוח באופן ישיר היו הפקידות ברונשטיין ודקל.

גב' גלית ברונשטיין העידה אף היא לפני ביום 10.4.16. גב' ברונשטיין העידה, כי גב' דקל היתה ותיקה ממנה ושימשה כרפרנטית של מחלקת הבטחונות. כלומר היתה בכירה ממנה באותה סיטואציה.

 

היא העידה:

"נכון שהלקוח נקלע ב- 2006 לחוסר מאסיבי של בטחונות זה החל עוד קודם לכן. זה לא איום שנגיש נגדו תביעה אם לא יסדר את החוב ביקשנו ממנו לסגור את פערי הבטחונות והחריגות". עמ' 75 לפרוטוקול ש' 1-3.

 

ובהמשך תיארה את המו"מ מול הלקוח לסגירת פערי הבטחונות כולל הפקדת יהלומים בחשבון:

"רצינו לתת לו את הזמן שלו לממש את הנכסים ולהחזיר את החוב. הוא בא והציע בשלב מסוים שהוא ימשכן את הנכס כדי שיהיה לפרוס את החוב לתקופה ארוכה יותר". עמ' 75 לפרוטוקול ש' 17-19.

 

כנ"ל הגב' טובה דקל העידה ביום 10.4.16. היא ציינה כי היא עובדת בבנק בתחום אשראים ובטחונות כבר 25 שנה. עמ' 83 לפרוטוקול ש' 23.

היא ציינה כי הלקוח חתם על המסמכים מחוץ לכותלי הבנק לבקשתו. עמ' 84 לפרוטוקול ש' 15-19.

מעדותה עלה כי המנוח היה עימה ביחסי עבודה אינטנסיביים והיא האמינה לדבריו כי חתם על מסמכי המשכון כדין. עמ' 86 לפרוטוקול ש' 1-2.

עוד הוסיפה:

 

"אני הסברתי למנוח מה מהות המשכון והטפסים שהוא לוקח. בנוסף המנוח אמר שהוא לוקח אותה גם ככה לעו"ד לחתום (הכוונה לו' – נ.ג.) הוא הצטייר לפנינו כאדם מאוד אמין". עמ' 87 לפרוטוקול ש' 6-8.

 

גם עדותו של מר קופר בישיבת יום 18.4.16 הציגה מצב דומה. מר קופר היה האחראי על ההשקעות בסניף בתקופה הרלוונטית ליצירת המשכון. הוא העיד כי המנוח קיבל הסברים בדבר המשכון כפי שדווח לו ע"י גב' טובה דקל וכי עקב ניסיון העבודה הטוב מולו בעבר קיבל זכות לחתום על המסמכים עם אשתו מחוץ לכותלי הבנק. עמ' 107 לפרוטוקול ש' 4-13.

 

מדברי העד קופר, ההצעה למשכון הדירה באה מהמנוח עצמו. עמ' 108 לפרוטוקול ש' 25-27.

עוד הצביע על התרשומת הפנימית שערך ביום 27.11.05 לפיה הלקוח פתח בהליכים של שעבוד הדירה. עמ' 109 לפרוטוקול ש' 21-28.

 

עדויות הבנקאיים והמסמכים שהגישו בנוגע לבטחונות בחשבון, דפי החשבון ןתרשומות הפגישות מביאים למסקנה כי המנוח ניהל את החשבון תוך מודעות מלאה לנעשה בו. הוא הבין כי מצב האובליגו בכי רע וכי עליו לספק פתרון לבעיית פערי הבטחונות ועל רקע זה יזם או למצער הסכים, למשכון דירת המגורים שלו ושל רעייתו.

מול העדויות הרפות של התובעים בעניין ידיעת המנוח, עומדת עדות מוצקה של הבנק ופקידיו. לפי הבנק המנוח הבין היטב את הנעשה בחשבון ומתוך מודעות מלאה לאקט המשכון ותוצאותיו, הסכים ליצור שיעבוד על הדירה כדי לסגור את פערי הבטחונות.

 

גם הפסיקה הכירה בכך שגמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה נבחנת על פי אמות המידה של האדם הסביר. התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריו, תוכן החוזה ומכלול נסיבות העניין, הם הנתונים שעל פיהם יבדוק האדם הסביר את קיומה או העדרה של גמירות הדעת.

 

ראו בספרם של המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן "חוזים" הוצאת אבירם כרך' א' תשנ"א, שם בעמ' 157.

וכן שם בעמ' 448:

 

" חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מניסיון החיים ומאורחות המסחר. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות משמעותיות. דוגמא אפשרית לראייה שתמלא את מקומה של החתימה היא קיום בפועל (מלא או חלקי) של החוזה מצידו של מי שלא חתם. הוא הדין אם אותו צד ניאות לקבל ביצוע מלא או חלקי של החוזה מן הצד האחר..."

 

משכך, חתימתו של המנוח על שטרי המשכון לרבות מסמך יפוי הכוח הבלתי חוזר כפי שעולה בקנה אחד עם התנהלותו המתועדת מול הבנק ופקידיו, מעידים כי המנוח ידע היטב מה משמעותה של החתימה על שטר המשכון והבין כי הוא ממשכן את הדירה לצורך יצירת בטחונות נוספים לחשבונו.

 

לסיכום פרק זה, אני קובעת, כי דין הטענה לפיה המנוח לא הבין את משמעות החתימה על שטר המשכנתא ולא יצר את השעבוד מתוך הבנה - להידחות בזה.

 

המשכון מבחינת ו' התובעת 1:

 

הנכס אשר מושכן הינו כאמור דירת המגורים המשותפת למנוח ולרעייתו התובעת 1.

לא רק המנוח אלא גם רעייתו ו' יצרו את מסמכי השעבוד. להלן אבחן בפרק זה האם ו' הבינה את משמעות המסמכים עליהם היא חותמת והאם היתה מודעת לשעבוד, משמעותו ותוצאותיו.

בהקשר זה אבחן את עדויות התביעה. ו', הבנים התובעים 2 ו- 3 וגורמי המקצוע.

ו' העידה לפני בישיבת יום 15.3.16.

ו' חזרה על גרסתה כי פעלה בנושא משכון הבית לפי הוראות בעלה ומתוך שיקולי כבוד המשפחה.

ראו עמ' 34 ש' 39 : "אני רציתי שיהיה כבוד בשבילי גם מת איש כבוד".

ובהמשך עמ' 35 ש' 5 : "אני רציתי את הכבוד של בעלי".

 

 

בהמשך כאשר נשאלה על מצבו הכלכלי של בעלה במועד הרלוונטי ליצירת המשכון, אמרה בעמ' 35 בין הש' 25-29 וכן עמ' 36 ש' 1:

 

"ת:בחיים שלי לא נכנסתי לחשבונות שלו, הייתי אשתו 33 שנה, בחיים לא ידעתי כמה הוא מרוויח, אפילו לא אמר לי שיש לו בעיות בכספים. הוא לא אמר לי את זה.

ש:לא שאלת אותו ?

ת:היה לי מביא בכבוד כסף הביתה, אני אישה של בית.

בחיים לא נכנסתי בביזנס שלו".

 

ובהמשך עמ' 36 ש' 15-21:

 

"ש:ידעת שהכסף של האחיין בסכנה.

ת:בגלל זה חתמתי, כדי להציל את הכבוד של בעלי. אני לא הייתי מאבדת את חלקי, מול כולם אני מדברת את האמת שלי.

ש:לפני שחתמת על המשכנתא לא בדקת כמה כסף הוא היה חייב.

ת:לא בדקתי.

ש:את יודעת שלפני שהוא חתם הוא היה חייב לבנק 792,000$.

ת:לא ידעתי. הוא אף פעם לא הכניס אותי לביזנס שלו".

 

כחוט השני לאורך עדותה של ו' עולה הגרסה שלא נסתרה בחקירה נגדית, לפיה ו' היתה כהגדרתה "אישה של בית", לא היתה מעורבת כלל בענייניו של בעלה וחתמה על המסמכים לבקשתו מבלי להבין את משמעותם.

בהמשך החקירה הסבירה, כי מעולם לא קיבלה מכתבים מהבנק, לא פתחה את המכתבים מהבנק ומי שקרא אותם היה רק בעלה ולאחר מכן הילדים. עמ' 37 לפרוטוקול ש' 13 עד עמ' 38 ש' 1.

היא מתארת את מעמד החתימה על המסמכים הנחוצים לצורך המשכון אצל עו"ד שמשוביץ, עמ' 38 ש' 10-12:

 

"ש:הבנת שאת הולכת לעו"ד שמשוביץ כדי למשכן את הבית:

ת:לא הבנתי... כדי שהוא יחזיר לו את הכסף".

 

ובהמשך בעמ' 38 ש' 16-19:

ש:הבנת כדי לשחרר את צריכה לחתום על מסמכים של הבית שלך ?

ת:על הבית כן.

ש:את אומרת שלא הסבירו לך כלום ?

ת:לא הסבירו כלום".

 

היא הסבירה כי לא שאלה דבר, לא הבינה דבר: "סמכתי על בעלי הוא הבין מה שהוא עושה". עמ' 39 ש' 17.

בהמשך העידה כי חתמה על כל המסמכים שהוגשו לה מבלי שקראה אותם לפני כן, שכן סמכה בכל על בעלה. עמד 39 ש' 21-24.

 

לגרסתה, היא אינה יודעת לקרוא כלל וכלל. עמ' 39 ש' 15.

 

כך העידה ו' בעמ' 39 לפרוטוקול הדיון, שורות 21-28:

 

"ש: תאשרי כי כל המסמכים שחתמת עליהם לא קראת אותם לפני כן?

ת: מאשרת חתמתי כל מה שבעלי הסביר לי.

ש: ובהכל סמכת על בעלך?

ת: כן.

ש: מי שאמר לך בעצם שהדירה מחליפה את הכסף שא' שם, זה בעלך?

ת: כן. אז מי היה אומר לי?

ש: את עצמך לא סיכמת עם הבנק?

ת: אני לא סיכמתי עם הבנק. אני יודעת רק מה שבעלי אמר".

 

ראו גם את סעיפים 2-3 לתצהיר העדות הראשית מטעמה של ו':

"2. לפני שחתמתי על ניירות המשכון לא קיבלתי כל הסבר מפקיד הבנק על מה אני אמורה לחתום ומה משמעות חתימתי.

3. אני לפני חתימתי לא הייתי בבנק ולא היה לי כל ידע על מצב חשבונותיו של בעלי ועל כך שהחשבונות במעמד חתימתי על ניירות המשכון נמצאים ביתרות חובה של מאות אלפי דולר".

 

 

 

גרסה זו של ו' לפיה לא סיימה בית ספר, לא ידעה דבר והיתה עקרת בית כל השנים עמ' 41 ש' 28-29 לפרוטוקול לא נסתרה בחקירה נגדית.

עדותה של ו' הייתה עדות מהימנה ללא שהוטל בה כל דופי.

 

מהעדות עלה, כי זוהי אישה שלא הבינה את הסיטואציה, לא קיבלה הסבר נאות ופעלה כדי לרצות את בעלה המנוח מבלי שהיה לה מושג אמיתי על משמעות חתימתה.

היא שבה והסבירה כי חתמה על המסמכים משום שבעלה הוא "איש כבוד" וכפי שהבינה פעל כדי לרצות את האחיין א'.

זה אינו הסבר מלא ונאות הנחוץ למשכון דירת מגורים.

אני רואה לחובתו של הבנק את העובדה שו' לא חתמה לפני פקיד הבנק בסניף הבנק ולאחר שקיבלה הסבר מלא מן הגורמים הבנקאיים.

ו' חתמה לפני גורמים חיצוניים, עורכי הדין אליהם הובאה ע"י בעלה המנוח.

 

העיד לפני עו"ד שמשוביץ בישיבת יום 15.3.16.

הוא גרס כי המנוח ו' התייצבו לפניו לחתום על יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר אותו הביאו יחד עימם. עמ' 26 לפרוטוקול ש' 14.

לטענתו, אימת את חתימתם לאחר שחתמו לפניו מרצונם החופשי, שם ש' 15-16.

עוד הסביר, כי מסר להם על משמעות החתימה והסביר להם את כל המשמעויות לאחר שהקריא להם את המסמכים סעיף סעיף. עמ' 28 ש' 20-22.

הוא ציין כי לא הסביר על תנאי המשכנתא משום ששטר המשכנתא לא נחתם לפניו. עמ' 29 ש' 12-13.

העד נשאל על התנאים המיוחדים של שטר המשכנתא לעומת ייפוי הכוח אך לא ידע לומר בוודאות מדוע מופיעות חתימות כאלה ואחרות לאורך המסמכים.

הוא הסביר: "לא יכול לומר כעת 10 שנים לאחור" עמ' 33 לפרוטוקול ש' 2.

בעדותו הבהיר עו"ד שמשוביץ שו' והמנוח חתמו לפניו על ייפוי הכח לטובת הבנק, כאשר לעניין תנאי המשכנתא הבהיר עו"ד שמשוביץ כי ו' לא חתמה לפניו על תנאי המשכנתא.

עו"ד שמשוביץ אף הבהיר, כי לא נחתם לפניו כל שטר משכנתא.

"ש: מציגה לך יפוי כח מקורי שאומת על ידך ביום 2.4.06.

ת: נכון.

ש: המנוח ורעייתו חתמו עליו לפניך אחרי שאימתת את ת.ז. ?

ת: כן.

ש: הם חתמו מרצונם החופשי?

ת: כן".

ראו עמ' 29 לפרוטוקול הדיון, ש' 17-22.

 

ובהמשך העיד:

"ש: האם נדרשת במסגרת החתימות לחתום גם על שטר משכנתא?

ת: לא".

ראו עמ' 30 לפרוטוקול הדיון, ש' 10-11.

 

ביחס לתנאי המשכנתא העיד עו"ד שמשוביץ כאמור, כי ו' לא חתמה עליהם לפניו.

"ש: מציג לפניך את המסמך המקורי. בתנאים המיוחדים יש עותק שהבנק המציא לי ויש עותק מקורי. מה ההבדל?

ת: על יפוי הכח המקורי שהוצג לי בחקירה יש שתי חתימות ועל התנאים המיוחדים יש חתימה אחת של יוסף ולא בכל העמודים, אין בעמ' 2 ו- 4.

החתימה של האישה לא מופיעה בכלל בתנאים המיוחדים. החתימה של המנוח מופיעה בעמודים 5,3,1".

ראו עמ' 30 לפרוטוקול הדיון, ש' 19-20, ועמ' 31 ש' 17-20.

 

בהמשך העיד עו"ד שמשוביץ:

"ש: אם התובעת לא חתומה על העמודים פה אז מי אחראי לך? הרי היא חתמה לפניך.

ת: אני מאמת את יפוי הכוח בלבד. זה צורף יחד עם זה, אני לא יודע מי צירף את זה ולמה. היא לא חתמה לפני על התנאים המיוחדים חד משמעית".

ראו עמ' 31 לפרוטוקול הדיון, ש' 28 ובהמשך בעמ' 32, ש' 1-2.

 

עו"ד שמשוביץ, העיד כי ו' היתה במשרדו פעם אחת בלבד לפני 10 שנים ביום 2.4.06.

לדבריו, הוא הסביר את משמעות החתימה, אך העדות לא התייחסה למקרה הספציפי אלא לנוהל העבודה הרגיל של עו"ד שמשוביץ והאופן בו החתים על מסמכים.

מעדות זו לא ניכר כי ו' קיבלה הסבר מלא. לא היתה גם התייחסות לכך שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב.

 

אני מאמינה לעו"ד שמשוביץ כי נהג למסור הסברים על מהות החתימה, אך יחד עם זאת אני מאמינה שו' למרות שאולי שמעה את ההסבר, לא דקא פורתא ולא הבינה בפועל את המשמעות. ו' הלכה בעקבות בעלה, הנהנה במקומות המתאימים וחתמה במקומות המתאימים מבלי שהיתה לה הבנה על התוצאות של החתימה.

 

 

פרט לעו"ד שמשוביץ נחקר גם עו"ד אברהם מיכאלי, שאימת את חתימתה של ו' על שטר המשכנתא.

עו"ד מיכאלי העיד כי הכיר את המנוח בנסיבות חברתיות ולא שימש כעורך דינו למעט במקרה הספציפי הזה. עמ' 47 ש' 1-6:

 

"ש: אתה הכרת את המנוח?

ת: הוא התפלל בבית הכנסת שלי, לא שימשתי כעורך דינו למעט המקרה הספציפי הזה שהוא פנה אלי בנושא טכני לבירור זכויות.

ש: אמרת שליווית אותו באופן טכני לצורך בירור המשכנתא?

ת: ליוויתי אותו בנושא טכני היכן ביתו רשום, יש שם שכונה חדשה שבנינו בעיר, אני אחד מראשי הציבור שהובילו את ההקמה. הוא שאל אותי מי הקבלן שבנה את זה, כי הוא נעלם והוא רצה לדעת איך הוא מוצא את הרישום. עזרתי לו כחבר".

 

בנוגע לו' אמר העד :

"אף פעם רעייתו לא היתה אצלי. אני לא מכיר אותה כמעט. את הבנים אני מכיר מבית הכנסת". עמ' 47 ש' 8-9.

הוא אישר כי אומנם ביצע פניות שונות בשם בני הזוג ד' יוסף ו-ו', אך בפועל לא היה שום דבר בינו לבין ו' והקשר היה רק עם המנוח.

יתכן ופנה בשם שניהם, כך אמר משום שהיתה במשרדו לצורך החתימה על ייפוי הכוח, אך מעבר לכך לא היה מאומה. עמד 47 ש' 14-15.

 

אין בידי לקבל את טענות הנתבע, כי עו"ד מיכאלי ליווה את המנוח ו-ו' בכל הליכי המשכון, הן לאור הפסיקה לעניין חובתו המוגברת של הבנק להסביר למקבל השירות אודות הסיכונים הנובעים מחתימה על שטר המשכון והן לאור עדותו של עו"ד מיכאלי, אשר לא נסתרה לפיה ליווה את המנוח אך ורק בגין עניין טכני של אישור זכויות של קבלן או מנהל.

למרות שבכל התכתובות כפי שהוצגו כולל המסמכים נ/2-נ/5 מופיעה התייחסות של שניהם כמרשיו, אני מאמינה לעדותו של עו"ד מיכאלי כי בפועל כל הקשר היה עם המנוח בלבד, והליווי היה טכני גרידא.

לא היה זה ליווי שהכיל הסברים מעמיקים על מהות המשכון וודאי לא הסברים שניתנו לו'.

 

פקידי הבנק שהעידו לפני בישיבות יום 17.4.16 ו- 18.4.16 תיארו כולם את מערכת היחסים העיסקית והאישית מול המנוח.

איש מהם לא נחשף לו', לא פגש בה לפני ובמועד יצירת המשכנתא.

ו' לא קיבלה הסבר נאות מפקידי הבנק והחתימה על מסמכי המשכון לא היתה לפניהם.

 

במישור זה, התנהלות הבנק שהניח את רכיב החתימה על מסמך כה חשוב כמשכון דירה בידי ו' והמנוח, באמצעות עורכי דין חיצוניים, לוקה בחסר.

 

היה על הבנק לדאוג לכך שו' תגיע לסניף ותיפגש עם נציג מטעמו לצורך החתימה על משכון הנכס. מדובר במשכון דירת מגורים היחידה של בני הזוג. היה מקום שהבנק יוודא ע"י גורם מקצועי מטעמו באופן ברור ונעלה מכל ספק, כי ו' מבינה את משמעות חתימתה. נושא חשוב כזה אין להניח ביד עורכי דין חיצוניים, אליהם הובאה ו' ע"י בעלה המנוח.

 

אשוב ואדגיש כי מדובר בעקרת בית שאינה יודעת קרוא וכתוב.

כל מוצאותיה ומובאיה היו תלויים בבעלה המנוח והיא פעלה לפי בקשותיו בלי לחקור ולשאול. מצב עניינים זה היה נוח מן הסתם לנתבע, שהיה זקוק לביטחון לכיסוי יתרת החוב בחשבון. אך עם כל הרצון להוסיף בטחונות נוספים לחשבון, לא היה מקום שהבנק יזניח את חובתו לברר היטב כי ו' מודעת למשמעות חתימתה.

 

אני נותנת אמון מלא בגרסתה של ו' שלא קועקעה בחקירה נגדית, כי משמעות החתימה לא היתה נהירה לה כלל וכלל. היא לא קיבלה הסבר נאות וממצה, לא הבינה כי היא עתידה להפסיד את דירת המגורים המשפחתית והבנק לא מילא את חובתו להסביר באופן נכון וממצה את מהות המשכון.

 

הנתבע לא טען כי נציגיו הסבירו למנוחה את משמעות המסמך עליו היא חותמת והנפקות המשפטית והכלכלית הנובעת ממנו; משעסקינן באדם שהוא אנאלפבית ואינו מעורב במישרין בניהול החשבון הנערב, חובת הגילוי וההסבר המקיף הינה דרישה מהותית שאין להתפשר עליה, ולא הסבר כוללני הנעשה מצוות אנשים מלומדה.

 

גם כתב הערבות הכללי לחשבון, שהוצג ע"י הבנק, ועליו חתמה ו' בשנת 1993, אינו שקול כנגד חבותו של הנתבע הבנקאי לוודא מידת הבנתה והסכמתה של ו' ליצירת המשכון על דירת המגורים היחידה שלה. אין במסמך זה כדי לסתור את כל מערכת העידויות שנפרשה לפני, לרבות עידויות הבנק, כי ו' כלל לא היתה מעורבת בניהול החשבון, באשראים שניתנו ובבטחונות שהועמדו בו.

 

חובת הגילוי והזהירות של הנתבע, כבנק, כלפי ו' הינה שוות ערך לאלו החלות עליו כלפי לקוחו סעיף 17א לחוק הבנקאות (שרות ללקוח) תשמ"א-1981.

 

אשר למילוי חובת הגילוי, בספרות המשפטית כי במובנה הרחב היא כוללת:

 

"לא רק גילוי טכני של עובדות ונתונים אלא גם ובעיקר חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העיסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו" (מאמרה של ד"ר רות פלאטו-שנער במאמרה "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובי של אחר", שנכתב בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 621/97 פרי עץ חיים בע"מ נ' בנק הפועלים ([פורסם בנבו], 7.3.06), לפיהם:

"תאוריית האמון הפכה לערך מרכזי בדיני הבנקאות שלנו. אם בעבר הוכרה חובת האמון רק כלפי לקוחות הבנק, כיום ניכרת מגמה ברורה של הרחבת החובה והחלתה גם כלפי זכאים נוספים, לרבות כלפי אלו הממשכנים נכס להבטחת חובות של אחר... עיקרון האמון מוליד חובת גילוי במובן הרחב. חובת הגילוי במובן הרחב כוללת לא רק גילוי טכני של עובדות ונתונים, אלא גם, ובעיקר, חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו... לאור זאת, מקובלת עליי קביעתו העקרונית של בית המשפט בדבר הטלת חובת גילוי במובן הרחב על הבנק כלפי הממשכן." (הפרקליט נ"ט (2) 385). צוטט גם ב-ע"א 8564/06 סעיד חסן סולטאני נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו).

 

כביטוי לכובד משקלה של חובת הגילוי ואינטרס שיש לנתבע כנושה, בקבלת משכון ו/או בטחונות אחרים להבטחת החוב, גרס בית המשפט בעניין סולטאני לעיל כי:

 

"החתמתם של ממשכנים מוטב שתיעשה בסניפי הבנק ובפני נציגי הבנק...כאשר נציגי הבנק הם שיהיו אחראים לגילוי כל הפרטים הרלבנטיים למשתכנים" (שם, בפיסקה 18).

 

בענייננו, במסגרת עדותה של גב' טובה דקל, העדה מטעם הנתבע ומי שמסרה בפועל את מסמכי המשכון למנוח, הודתה זו, כי ו' כלל לא הייתה בבנק, כי המנוח היה לקוח שלה ועוד הוסיפה כי מסמכי שטר המשכון לא נחתמו בבנק.

ש: את היחידה שהיה לה קשר עם המנוח בעניין מתן שטרי משכנתא, שטרי המשכון והמסמכים בקשר?

ת: נכון.

ש: האם פגשת אי פעם את ו', רעייתו של המנוח ?

ת: לא.

שם בעמ'  83 לפרוטוקול, ש' 17-21.

 

ובהמשך העידה :

ש: היכן נחתם שטר המשכון?

ת: לבקשת הלקוח הוא אמר שהוא הולך לעו"ד מיכאלי שהוא מייצג אותו והוא יחתום לפניו.

שם בעמ' 85 לפרוטוקול, ש' 15-17.

 

בנוסף, אף בעדותו של עו"ד עמוס פרג'ון מטעם הנתבע ומי שבמועדים הרלוונטיים שימש כסגן מנהל מחלקת אשראים מיוחדים, אושר כי אכן שטר המשכון לא נחתם בבנק:

 

"ש: מתוקף תפקידך, אתה מכיר הנחיות שעל מסמכים מהותיים לדוגמא שטר משכון, תנאי משכון, תנאי משכנתא אמורים לחתום לפני פקיד בנק?

ת: ישנם מסמכים שטוב יהיה אם יחתמו לפני פקיד בנק, וישנם כאלה שאין צורך. לגבי שטר המשכון הוא לא נחתם לפני פקיד הבנק, כנראה לא היה צורך.

ש: האם שטר משכון ותנאי משכון שזה המסמך המשפטי על פיו אתם פועלים, אמור להיחתם לפני פקיד בנק?

ת: במועד חתימת שטר המשכון בשנת 2006 לפני עשר שנים, כנראה שהמחלקה המשפטית שהוציאה את אותו מסמך לא סברה שחובה שהמסמך ייחתם לפני פקיד בנק".

ראו עמ' 97 לפרוטוקול, ש' 17-25 ועמ' 98 לפרוטוקול, ש' 5-7.

ראו בנוסף, את עדותה של גב' גלית ברונשטיין מטעם הנתבע, שבמועדים הרלוונטיים לתביעה שימשה אצל הנתבע כמנהלת צוות לקוחות, אשר בעצמה ומעיון במסמכים המשכון לא ידעה להגיד אם מסמכים אלו נחתמו לפני נציג הבנק אם לאו.

"ש: מציג נספח 10.6, שטר משכון. את יכולה להגיד לפי זה לפני מי הוא נחתם?

ת: לא.

ש: למה?

ת: אני לא מוצאת עליו סימן מזהה".

ראו עמ' 80 לפרוטוקול שורה 29 , ועמ' 81 לפרוטוקול ש' 1-3.

 

הנה אם כן מעיון בעדותה של פקידת הבנק גב' דקל אשר טיפלה בחשבונות המנוח, ובעדויותיהם של שאר העדים מטעם הנתבע עצמו, עולה כי אין מחלוקת בעניין זה שחתימת ו' והמנוח על שטרי המשכון לא בוצעה בבנק ואף לא מול מי מנציגי הבנק. העדה גב' דקל הודתה ברוב הגינותה כי היא מעולם אף לא פגשה בו'.

יחד עם זאת, טוענת העדה גב' דקל וכפי שעולה מתצהיר העדות הראשית, כי הבנק לא הפר את חובתו כלפי המנוח וו', מהטעמים שהמנוח הוא זה אשר הציע לשעבד את הנכס כלפי הבנק וכי הם היו מיוצגים על ידי עו"ד אברהם מיכאלי, שהתנהל מול נציגי הבנק בכל הקשור ליצירת המשכון. ראו סע' 34-35 לתצהיר העדות הראשית של גב' דקל.

 

מכאן, פקידי הבנק שעדותם לגבי מידת ידיעתו של המנוח את הנסיבות, היתה כה קוהרנטית, לא יכלו לומר דבר וחצי דבר על ו', ועל השאלה מה הוסבר לה ומה ידעה, אם בכלל.

 

הבנק חב בחובת גילוי מוגברת כלפי ו' מכוח חובת הנאמנות. כבר נפסק כי על בנק ליתן שירות בנאמנות ובזהירות ראויה, בדרך מקובלת ובתום לב. הבנק מחויב לגלות למקבל השירות כל פרט בעל חשיבות לגבי השירות ולגבי הסיכונים הכרוכים בו (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 597-595; עניין מיסטר מאני, עמ' 947).

 

הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק אל מול הלקוח. הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב – עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה.

בענייננו, הרי שבכל הקשור לו' עולה כי אין מחלוקת שו' לא חתמה בפני מי מנציגי הבנק על שטר המשכון ולא ניתן לה ע"י פקידי הבנק כל הסבר אודות הסיכונים וההשלכות הנובעים מחתימה על שטר משכון שכזה ובמיוחד כאשר המדובר במשכון דירת המגורים היחידה של המשפחה.

גם אם המנוח עצמו היה מודע למשמעויות ולסיכונים הכרוכים ביצירת המשכון, אין באמור בכדי לפטור את הנתבע מחובתו לגלות וליתן על כך הסבר מלא לו'.

אין מחלוקת שאיש מפקידי הבנק לא פגש בה עובר ליצירת המשכון על ידה, ואיש מהם לא נתן לה כל הסבר אודות חתימתה על שטר המשכון. אף מסמכי המשכון עצמם לא נחתמו אל מול נציגי הבנק.

ב-ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין (פורסם בנבו),נקבע על ידי כבוד השופטת נאור, תוך ציטוט מ- ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו) שם נדונו נסיבות דומות באשר לאופן חתימתה של ו':

 

"בעניין שמחוני (לעיל), המערערת חתמה מול הבנק על מסמך ויתור מסוים, שבמסגרתו ויתרה על זכויותיה בנכס מקרקעין שהיה בית המגורים של המשפחה, תוך הצהרה כי היא לא תעלה כל טענה בדבר זכויות בנכס. בעניין שמחוני, המערערת חתמה על המסמך, לטענתה, מבלי לקרוא אותו ונשמעה לדבריו של בן זוגה, לפיהם חתימתה נחוצה להם לצורך קבלת מימון לפרויקט בנייה מסוים; עוד אציין כי עורך הדין אשר אישר את חתימת המערערת, עשה כן אף שזו לא חתמה בפניו והוא לא ראה אותה בעיניו. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא שבעת החתימה על אותו מסמך ויתור, לא הוסבר למערערת דבר על ידי הבנק. חברי השופט רובינשטיין קבע כי תום ליבו של הבנק נשלל "משזה החתים את המערערת על מסמך הויתור, שהרי חשש כי עלולה היא להעלות טענה לשיתוף בנכס, וזאת מבלי להסביר לה דבר, ובאופן שלא עומד בסטנדרטים שלו עצמו" (ההדגשה במקור – מ.נ.; פסקה כ"ג לפסק דינו). לאחר שעמד בהרחבה על חובותיו של הבנק כלפי ערב, ובכלל זה ממשכן, קבע חברי השופט רובינשטיין:

"על נציג של הבנק היה לפגוש במערערת, להסביר לה על מה היא חותמת, מה משמעות הדבר ומה היקף החובות. המערערת לא פגשה בנציג הבנק, ולא הוסברו לה משמעות חתימתה והשלכותיה. קשה להלום התנהגות זו של הבנק, ותמהני עליה" (פסקה ל"א לפסק דינו).".

 

הנה אם כן, גם בענייננו הנסיבות דומות, ו' מעולם לא פגשה בנציג של הבנק, ולא ניתן לה כל הסבר אודות חתימתה על שטר המשכון מאף נציג מטעם הבנק.

אומנם, ו', מודה כי חתמה על שטר המשכון לבקשת בעלה המנוח. היא בטחה בו ולא שאלה שאלות בעניין. אך ו' לא קיבלה את ההסברים הנחוצים. הבנק לא עמד בחובת הגילוי המלאה כלפיה, ובמיוחד כאשר אנו עוסקים במשכון דירת מגורים יחידה של התובעים המהווה קורת גג. הדבר מכשיל את חתימתה על שטר המשכון.

 

אשר על כן, אני מקבלת את עמדתה של ו' ומוצאת כי בהעדר הסבר, דין חתימתה על שטר המשכון להתבטל.

 

בטלות המשכון כולו:

דירת המגורים מושכנה ע"י שניים. המנוח מצד אחד ו' מצד שני.

אני סבורה, כי המנוח הבין את משמעות חתימתו על שטר משכון. המנוח היה איש עסקים שעמד בקשר רצוף עם הבנק ופקידיו, כפי שעלה מן העדויות שפורטו לעיל.

ו' לעומת זאת לא הבינה דבר וחתמה לפי דרישתו של המנוח, כפי שהוסבר לעיל.

מכאן, לפנינו שתי חתימות על שטר משכון אחד.

האחת, נעשתה מתוך מודעות והסכמה למשמעות המשכון. זוהי חתימת המנוח.

השניה, נעשתה מתוך חוסר הבנה מוחלט של משמעות המשכון. זוהי חתימתה של ו'.

מה יהא דינו של שטר המשכון בנסיבות אלה ?

אני מוצאת, כי מאחר ושתי חתימות היו נחוצות לצורך יצירת המשכון על הדירה, אין להכיר בחתימה חלקית ואין לומר כי חציו של המנוח כן שועבד לטובת הבנק. העיסקה כולה נהגתה ונוצרה כחטיבה אחת. שתי חתימות היו אמורות ליצור אותה. כיוון שנפל דופי בחתימה אחת של ו', משליך הדבר ומקרין גם על חתימתו של המנוח. לא רק המשכון שיצרה ו' פסול, אלא הפסלות הזו נמשכת ומכתימה גם את חתימתו של המנוח.

עיסקת המשכון כולה לא קמה, משום הדופי החמור שנפל בחתימתה של ו'.

כפועל יוצא בטל המשכון כולו.

 

אני קובעת אפוא, כי הפגם שנפל בחתימתה של ו' פוסל את העסקה כולה ומביא לבטלות עסקת המשכון.

 

מעמדם של התובעים 2 ו- 3:

 

הבנים, התובעים 2 ו- 3 נכנסים בנעלי המנוח כיורשיו כאשר כל אחד מהם ירש שישית מהדירה. כלומר כל אחד ירש שליש מעיזבון המנוח.

התובעים 2 ו- 3 העלו בכתב ההגנה טענת דיירות מוגנת בדירה. יוער, כי התובעים 2 ו- 3 לא חזרו והתייחסו לטענה בכתב הסיכומים מטעמם ולכאורה ניתן לראות בכך משום שזניחתה של הטענה.

 

יחד עם זאת ומתוך זהירות, מצאתי מקום לבחון הטענה להכריע בה לגופה.

כאמור, המנוח ורעייתו חתמו על חוזה חכירה של דירת המגורים, אל מול מינהל מקרקעי ישראל בחודש דצמבר 2005, לתקופה של 49 שנים.

התובעים 2-3 מעולם לא היו הבעלים או החוכרים של דירת המגורים וזכויותיהם מסתכמות בכך שהינם יורשי אביהם המנוח וכפופים להתחייבויותיו. התובעים 2-3 צורפו בתור תובעים לתביעה זו, לאחר שאביהם נפטר ומשכך נכנסו בנעליו ואין הם יכולים להעלות טענה שאינה עומדת לאביהם המנוח.

יתרה מכך, המנוח בחתימתו על שטר המשכון ויתר על ההגנה המוענקת לו ככל שזו מוענקת לו מכוח סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972, זאת בהתאם לסעיף 21 לשטר המשכון שם נקבע "הממשכנים מסכימים בזה לכך שלא יהיו מוגנים לפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר או לפי סעיפים 38 ו-/או 39 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 או לפי כל הוראת דין שתבוא במקום או בנוסף להם".

 

סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע :

"(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש.

(ב) נפטר בעל או חוכר-לדורות של נכס כאמור בסעיף קטן (א) לפני שהיה לדייר בו כאמור באותו סעיף, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים בסמוך לפטירת הבעל או החוכר, לפי הענין, והיו מתגוררים יחד בתקופה זו; ובאין בן-זוג יהיו ילדיו לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, הכל בתנאי שהיו מתגוררים אתו יחד בנכס ששה חדשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים.

(ג) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו –

(1)על הוצאה לפועל של משכנתה שנרשמה לפני תשט"ו;

(2)אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה.

(ד) החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו-לדורות החדש, לפי הענין.

(ה) מי שהיה לדייר לפי סעיף זה יחזיק בנכס כדרך שהחזיק בו ערב היותו לדייר; נתגלעו חילוקי דעות, רשאי בית הדין לקבוע את דרך ההחזקה כאמור; שאר תנאי השכירות ייקבעו בהסכם בין הדייר לבין בעלו החדש של הנכס, ובאין הסכם - על ידי בית הדין".

 

על פי ההלכה הפסוקה המחייבת, הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר עומדת רק למי שיש לו "זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות", להבדיל מזכויות חוזיות. ובענייננו, התובעים 2 ו- 3 לא הביאו כל אסמכתא כי זכויותיהם רשומות בלשכת רישם המקרקעין.

 

כך נקבע בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור פ"ד נ(5) 111, 118 (1997) (להלן: "עניין פרמינגר") הביעה כב' השופטת שטרסברג-כהן את עמדתה ביחס לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, בציינה כי:

 

"סבורתני כי כיום אין להגנה זו מקום והצדקה ודומה שתקלה יצאה מלפני המחוקק כשהותיר הגנה זו בעינה בחוקקו את סעיף 86א' לפקודה ואת סעיף 38 לחוק ההוצל"פ. עם זאת, אני בדעה כי אכן ראוי לדאוג לחייב לקורת גג כאשר ביתו נמכר לפירעון חובותיו, תוך קביעת סייגים להגנה זו. נראה כי זו הייתה תכליתם של סעיפים אלה, אלא שתכלית זו הוחטאה על-ידי סעיפים 38(ד) לחוק ההוצל"פ ו-86א(ג) לפקודה, השוללים תחולת הסעיף על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם"

 

 

 

ובהמשך הוסיפה:

 

"ברוח הפרשנות המצמצמת וכעניין של מדיניות, נראה לי כי יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. הרישום הוא קונסטיטוטיבי. אם תמצא לומר שיש לפרש "בעלות" ו"חכירה לדורות" שבסעיף 33(א), ככוללים זכויות בלתי רשומות במקרקעין, נמצאנו מרחיבים את הוראות סעיף 33(א) לחוק, מרוקנים מתוכן את סעיף 86א לפקודה ומצמצמים את תחולתו עד שאין לו כמעט על מה לחול עוד.

15.ערה אני לכך כי אם סעיף 33 לחוק מתפרש על דרך הצמצום, כחל רק על בעלות או חכירה לדורות רשומים אצל רשם המקרקעין, יצאו מכלל הגנת הדייר כל אלה שזכויותיהם אינן רשומות וכאלה רבים הם. על-פי פרשנות זו נגרע חלקם של אלה לעומת חלקם של אלה הרשומים כבעלים או כחוכרים לדורות של דירות מגוריהם. ואף-על-פי-כן גורסת אני כי יש לפרש את סעיף 33 לחוק בצורה מצומצמת, שכן רק כך תושג התכלית הראויה של סעיף 86א לפקודה וההיגיון הכלכלי חברתי משפטי שמאחוריו, ויושג האיזון הראוי בין האינטרסים המתחרים. אין הצדקה להקנות הגנה רחבה וגורפת כמו זו שבסעיף 33 החלה על כל נכס מקרקעין שבבעלותו ובהחזקתו של החייב, על חשבון נושהו. אין הצדקה להשאיר בידיו דירת פאר שלא ניתן לממש מתוכה את החוב. הגנה גורפת כזו פוגעת באינטרס קנייני לגיטימי של הנושים ומפרה איזון ראוי בין שני האינטרסים".

 

בענייננו, כאשר זכויות התובעים 2 ו- 3 אינן זכויות רשומות, לא כזכות חכירה ולא כזכות בעלות, לא היתה נשמעת מפיהן טענת התגוננות על פי חוק הדייר ולא בכדי זנחו טענה זו בסיכומיהם.

ברם, למעמדם של תובעים 2 ו- 3 התייחסתי מתוך זהירות ובתוך שימת לב לכך שהם יורשי המנוח ומכוח זה מעמדם בהליך הנוכחי. התובעים 2 ו- 3 לא היו מעורבים ביצירת המשכון כלל ועיקר, וממילא כאשר קבעתי כי המשכון פקע ובטל עקב הפגם החמור שנפל בחתימתה של ו' עליו, אין הם כבולים בו ואין הוא מקרין על הזכויות שירשו מאת המנוח.

 

 

 

 

 

סיכום:

 

מן המקובץ לעיל, אני קובעת כדלקמן:

 

  1. אני דוחה את טענת התביעה לפיה המשכון נוצר כתחליף למשכון כספי האחיין א', ודינו להתבטל כיוון שכספי האחיין מומשו.

  2. אני מקבלת את טענת התביעה כי ו' לא קיבלה הסבר נאות על שטר המשכון ומשמעותו וכפועל יוצא חתימתה על המשכון בטלה ומבוטלת.

  3. אני קובעת עוד, כי הגם שהמנוח הבין היטב את משמעות חתימתו שלו על שטר המשכון, הרי הפגם שנפל בחתימתה של ו' על שטר משכון זה, משליך ומקרין גם עליו. הפגם המהותי שנפל בחתימתה של ו' גורם לבטלות שטר המשכון כולו ולא רק לבטלות החלק המתייחס אליה.

     

    אשר על כן, מתקבלת התביעה ואני מורה כדלקמן על:

     

    1. ביטול המשכון שנרשם לטובת הנתבע במנהל מקרקעי ישראל על הזכויות של ו' והמנוח בדירת המגורים ברח שלהבת 33, אור יהודה הידועה גם כגוש 6504 חלקה 157 תת חלקה 2 (להלן: הדירה).

     

    2. ביטול ייפויי כוח נוטריוני מתאריך 02.04.06 שניתן ע"י ו' והמנוח לבאי כוח הנתבע לביצוע פעולות שונות בדירה.

     

    3. מחיקת המשכון מספרי מנהל מקרקעי ישראל או כל חברה משכנת אחרת.

     

    4. סגירת תיק ההוצל"פ למימוש המשכון.

     

     

    הבנק הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כדלקמן:

     

    שכר העדים שהגיעו להעיד כפי שנפסק בפרוטוקולים של ישיבות ההוכחות, אגרות משפט א' ו- ב' כערכן ביום תשלומן, שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

     

     

    במידת הצורך תוגש פסיקתא לחתימתי.

     

     

    ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

     

     

    Picture 1

    נועה גרוסמן, שופטת

    סגנית נשיא

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ