מונחת לפניי בקשת החייב לביטול הגבלות עיכוב היציאה מן הארץ, אשר ניתנו כנגדו במסגרת תיק ההוצאה לפועל דנן, אשר נפתח לשם ביצוע פסק דין כספי.
עובדות
בפתח הדברים יאמר, כי החייב הינו תושב חוץ המתגורר מזה שנים רבות באוסטריה, עוד משנת 2000.
התיק נפתח ביום 19.12.10 לביצוע פסק דין אשר ניתן כנגד החייב בהעדר הגנה ביום 18.10.10 (להלן: "פסק הדין"). בתיק מצויין כי בוצעה לחייב מסירה מלאה ביום 26.4.11.
זהו תיקו היחיד של החייב בהוצאה לפועל והחוב הרשום בו נכון להיום הנו 640,661 ₪. החוב בעת פתיחת התיק עמד על סך של 329,745 ₪.
ההליכים אשר ננקטו ע"י הזוכה בתיק היו דלילים כלהלן:
ביום 29.2.11 נתבקשו ונתנו 3 צווי מימוש עיקולי צד ג';
רק ביום 14.7.15 הוטלו על החייב הגבלות תיקון 29, ע"י הרשם קייס כארמה, ובכללן הגבלה מלצאת את הארץ ומלהחזיק דרכון.
לאחר מכן, ביום 10.8.15 ניתן לבקשת הזוכה צו למסירת מידע לרבות מסירת מידע על כניסות ויציאות החייב את הארץ.
ביום 10.10.16 הגיש החייב בקשה דחופה לביטול ההגבלות המונעות את יציאתו ארצה בטענה כי הנו תושב חוץ. היות ולחייב עמדה באותה עת מצבת נשייה לכאורה בסך כולל של 878,123 ₪ ל- 2 בנקים (הזוכה ובנק הפועלים), נשלחה הבקשה לתגובת הזוכה בתוך 24שעות. לאחר שנתקבלה עמדת הזוכה, נתנה על ידי ביום 13.10.16 החלטה להורות על ביטול ההגבלות בתנאים של העמדת 2 ערבים ותשלום בסך של 50,000 ₪ ע"ח החוב. כן, נקבע בהחלטתי כי לבקשת מי מהצדדים יקבע דיון בבקשה.
החייב ערער על החלטה זו, וביום 25.10.16 נתנה החלטה בערעור ולפיה יש למצות ההליך בפני הרשם, על דרך של קיום דיון בבקשה.
לבקשת החייב אשר הוגשה ביום 27.10.16, נתקיים היום דיון בבקשה לפניי.
במהלך הדיון נחקר החייב וחברו שנכח עמו (מר יוסי קורן), והצדדים סכמו טענותיהם בעל פה באמצעות באי כוחם.
כאן המקום לציין, כי ביום 27.10.16 הגיש החייב בקשה לביטול פסק הדין, וזאת בשל חובת הצדק, לאחר שלפי הטענה, לא בוצעה לחייב מסירה של כתב התביעה. הבקשה נשלחה לתגובת הזוכה בתוך 20 ימים, והיא עודנה תלויה ועומדת בבית המשפט השלום (תיק 45669-05-10 שלום ירושלים). הבקשה והחלטת בימ"ש על גביה הוגשו לפניי במהלך הדיון היום. יוער, כי לא נתבקש ע"י החייב בבימ"ש ביטול הליכי הוצאה לפועל או עיכובם עד להחלטה בבקשת הביטול.
טענות הצדדים
החייב מנמק בקשתו לביטול ההגבלות בטענה כי הוא תושב חוץ בעל אזרחות אוסטרית ומתגורר באוסטריה מאז שנת 2000. החייב טוען כי לא ידע על הגשת התביעה כנגדו נשוא תיק ההוצאה לפועל, ולא ידע על אודות פתיחת התיק נגדו, באשר הזוכה לא טרח לבצע מסירת אזהרה כדין לידיו. לטענת החייב, נודע לו על ההליכים לגביית החוב רק עתה ביום 10.10.16 עת ניסה לשוב לאוסטריה לאחר שביקר בארץ משך 4 ימים לצורך חתונת בנו של חברו. לטענת החייב, הוא עזב את הארץ יחד עם בני משפחתו בשנת 2000, ועל פי תדפיס הכניסות והיציאות שצרף (כנספח ד' לבקשה מיום 13.10.16) במועד הנטען לביצוע המסירה 26.4.11 הוא כלל לא שהה בארץ. החייב טוען כי הכתובת בה נטען כי בוצעה מסירה - רחוב ---------, הייתה דירה בה התגורר בשכירות לפני כ – 18 שנה. לפי הטענה, במועד שבה לכאורה בוצעה המסירה הוא לא התגורר בכתובת זו במשך 13 שנים. לגרסת החייב, כיוון שלא בוצעה לידיו מסירת אזהרה כדין לא קמה עילה להטיל עליו הגבלות ועל כן מן הדין לבטלן. עוד טוען החייב, כי בהיותו תושב חוץ לא ניתן לעכב יציאתו מן הארץ.
הזוכה מאידך סבור, כי בנסיבות העניין, בהן החייב לא פורע את חובו יש מקום לעכב יציאתו מן הארץ, וזאת חרף היותו תושב חוץ. לטענת הזוכה מדובר בחייב מתחמק סדרתי מלפרוע חובותיו לנושיו, וזאת גם כלפי הנושה הנוסף (בנק הפועלים). החייב אינו מתכחש לחובו, ולא הרים את נטל ההוכחה להוכיח כי אין תועלת בהותרתו בארץ לשם גביית החוב. לטענת הזוכה, באיזון הזכויות שבין חירות התנועה וזכות הקניין של הזוכה, גוברת זכותו של האחרון. הזוכה עתר לדחיית הבקשה, ולחילופין, הסכים לביטול ההגבלות אך דרש הפקדה בסך של לא פחות מ – 100,000 ₪ על חשבון החוב לצד ערבות צד ג' בעל כושר פרעון מוכח ביחס למלוא החוב הרשום בתיק.
דיון והכרעה
בקליפת אגוז אציין, כי המסגרת הנורמטיבית לאורה יש להכריע בסוגיה דנן, הינה איזון ראוי בין זכותו החוקתית של החייב לחופש תנועה והפגיעה האישית החמורה שתגרם לו מפאת היותו תושב חוץ, באם תישלל זכותו לצאת את הארץ. זאת, אל מול זכותו החוקתית של הזוכה להגנה על קניינו; כן, יש לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי בדבר אכיפה וגבייה של פסקי דין חלוטים ומניעת סיכולם.
בטרם אידרש לסוגיית האיזון החוקתי הראוי במקרה דנן, מן הדין תחילה לבחון את טענתו המקדמית של החייב, ולפיה אין תוקף להגבלות אשר הוטלו עליו, מאחר ולא בוצעה לידיו מסירת האזהרה כדין.
ודוק: בתיק שלפניי לא הוטל כנגד החייב צו עיכוב יציאה מן הארץ, אלא הוטלו עליו הגבלות תיקון 29 לחוק, ואלו הן אשר מנעו ממנו לצאת את הארץ.
לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי ברישומי התיק ובכתבי הטענות, נחה דעתי כי מן הדין לקבל את בקשת החייב בסוגיית תוקף ההגבלות, ולהלן אפרט את טעמיי לכך:
סעיף 66ב'(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק") קובע כי הגבלות לפי סעיף 66א' לחוק לא יוטלו אלא בהתקיים אחד מן התנאים, אשר מפורטים בסעיף. ס"ק (1) קובע תנאי של התייצבות החייב בפני הרשם עובר להטלת הגבלות כלפיו, וס"ק (3) קובע כי על הרשם להשתכנע כי החייב הנו בעל יכולת אשר משתמט מתשלום חובותיו וכי חלפו פרקי הזמן המפורטים בסעיף, הכל ממועד המצאת מסירת האזהרה לידי החייב "במסירה מלאה".
"המצאה מלאה" הוגדרה בסעיף 1 לחוק על דרך של הפנייה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, לפרק ל"ב, סימנים, א', ב' ו – ג' שם.
עיון במסמכי האזהרה שבתיק, מעלה כי ההמצאה בתיק בוצעה שלא על דרך של המצאה מלאה, אלא לכאורה על דרך של הדבקה על דלת כתובתו הרשומה של החייב - רחוב ----------, וזאת ביום 26.4.11 לאחר שלכאורה בוצעו במקום 3 ביקורים. עיין אישור המסירה אשר סרוק לתיק. התברר לפניי כי החייב עזב את הארץ בשנת 2000, וכי מאז הוא דר עם בני משפחתו באוסטריה תוך שהוא מבקר מעת לעת בישראל. עיינו פלט כניסות ויציאות של החייב אשר צורף כנספח ד' לבקשה. החייב הצהיר כי הכתובת בה בוצעו ההדבקות איננה כתובתו אלא כתובת דירה שכורה ששכר שנים רבות לפני עזיבתו ארצה. החייב תמך גרסתו באישור מרשות הדואר בהקשר אחר לפיו חזרה מסירה שבוצעה בכתובת זו, בשנת 2011, עקב העתקת "המען למקום לא ידוע" (ראו: נספח ג' לתצהיר החייב בהודעה מיום 13.10.16).
הבנק מנגד, בחר שלא להגיש תצהיר וראיות לעניין ביצוע המסירה בשנת 2011, נמנע מלצרף תצהיר של המוסר ו/או של נציג מוסמך מטעם הבנק, ונציג שכזה אף לא התייצב לדיון שהתקיים היום. עניין זה זקפתי לחובת הבנק ראייתית. על המנעותו של צד מלהביא ראיה התומכת בגירסתו, נתן ביהמ"ש העליון דעתו בשורה ארוכה של פס"ד כדלהלן:
"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו הסבר סביר לכך, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה."
ע.א. 548/78 שרון ואח' נ. לוי פד"י ל"ה(1) 736, בעמ' 760.
על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון בין היתר בע.א. 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פד"י מד'(4)595 בעמ' 602. כמו גם בע.א. 27/91 קבלו נ' שמעון, עבודות מתכת בעמ' ואח' פד"י מ"ט(1)450 בעמ' 457:
"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה הראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה...כלל זה הינו יפה הן במשפטים פליליים והן במשפטים האזרחיים-ראה י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשנ"א) 917-922".
במקרה דנן, התברר לפניי מחקירות הצדדים ובאי כוחם, כי ההלוואה נשוא החוב בתיק זה, נתנה לחייב עוד בשנת 2011 וזאת בשלב שהיה ידוע לבנק שהחייב העתיק את מקום מגוריו יחד עם בני משפחתו לאוסטריה. הלכה למעשה, ההלוואה נשוא החוב בתיק, נחתמה ע"י החייב באוסטריה וחתימתו אושרה ע"י הקונסול שם! כלומר, לזוכה – הבנק הייתה קיימת ידיעה בפועל שהחייב אינו גר בישראל עוד, ומקור יצירת החוב שגבייתו מתנהלת לפניי, הנו בזמן שהחייב שוהה כבר בחו"ל עם כתובת ידועה בחו"ל! (כתובת החייב בביתו שבאוסטריה הוצהרה לפרוטוקול והיא ידועה). אף החזרי ההלוואה בראשיתה בוצעו ע"י החייב על דרך של העברות בנקאיות מחו"ל לחשבון בארץ. יתרה מכך, נטען ע"י החייב ולא נסתר שבמהלך שנת 2003 לערך מנהל הבנק (הזוכה) מר יוסי ישראלי ביקר את החייב בחו"ל (על בסיס חברי כך אני מניח) עם אשתו תמי ישראלי, בביתו באוסטריה. החייב חדל מלשלם את תשלומי ההלוואה לאחר שלפי הטענה נוכח שהם אינם מוקצים לסילוק החוב, אלא ליעד אחר. כן, העיד החייב שמנהל הבנק אשר החליף את מר יוסי ישראלי יצר עמו אף הוא קשר ישירות למקום מושבו בחו"ל. יודגש כי בסוגייה זו נתתי אמון בדברי החייב והם לא נסתרו, ע"י כל נציג אחר מטעם הבנק או מסמכיו.
כיוון שהוכח לפניי שהבנק ידע כי החייב הנו תושב חוץ בעת יצירת החיוב, ואת מקום כתובתו בחו"ל, היה מצופה מן הבנק, במצב שכזה, לבצע המצאה של האזהרה למקום מושבו של החייב בחו"ל, בהתאם לתקנות 500 – 501 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ולמצער, לדווח בעת פתיחת התיק על נסיבות יצירת החוב ועל מקום מושבו של החייב, ולבקש לכל הפחות תחליף המצאה לכתובת אחרת בארץ (בני משפחה, באי כוח וכו.. לפי תקנה 498 לתקסד"א). הזוכה נמנע מלעשות כן. הלכה למעשה, הבנק ביודעין ביצע המצאה בתיק לכתובת בלתי רלוונטית של החייב בידיעה מלאה כי הוא עושה כן, ובכך סלל לעצמו הדרך לנקוט כנגד החייב הליכים במעמד צד אחד וללא אפשרות שתהא עליהם ידיעה של החייב, תוך הפרת כללי הצדק הטבעי.
עניין זה אינו דבר של מה בכך, והוא חמור. מצופה מבנק שהנו נושה מוסדי ובעל סממנים ציבוריים לנהוג בהליכי גבייה אגב הפעלת חובת תום לב מוגברת.
כידוע, עקרון תום הלב הינו עקרון-על, החולש על כל תחומי המשפט האזרחי, ובכלל זאת גם על ניהול הליכי הוצאה-לפועל [ר' למשל רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ, דינים עליון פז 649; רעא 7766/09 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, עליון, פס"ד מיום 17/12/09, פורסם באתר מערכת משפטית נבו]. כפי שעולה מההוראה המקובצת שבסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חייב אדם לעשות שימוש בזכותו, בדרך מקובלת ובתום לב. במהלך ביצועו של פסק-דין, רשאי הרשם לבחון, באם עושה הזוכה שימוש בזכותו בדרך מקובלת ובתום לב [כן ר' בספרו של כב' השופט דוד בר אופיר, הוצאה-לפועל הליכים והלכות, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שביעית (להלן: "בר-אופיר"), פסקה 79 בעמ' 194 – 197].
חובת תום-הלב, הרובצת לפתחו של הזוכה, מחייבת, בין היתר, כי יעדכן את הרשם בדבר נסיבות יצירת החוב ומקום מושבו של החייב ויקבל בעניין זה הוראות מתאימות ביחס לדרך בה יומצאו אליו כתבי הטענות. במקרה שלפניי, המסקנה המתבקשת היא, שהבנק המציא את האזהרה לכתובת בלתי רלבנטית של החייב, בידעו כי הוא עושה כן וכי החייב הנו תושב חוץ, ובכך גרם הבנק להטעיית הרשם (כב' הרשם קייס כארמה) בעת החלטתו מיום 14.7.15 להטיל על החייב הגבלות.
מסקנתי הנה אפוא כי ההגבלות נשוא הבקשה הוטלו על החייב בשנת 2015 שלא כדין ובחוסר תום לב מצד הזוכה. ראשית ועיקר, מחמת העדר מסירה מלאה בתיק; והן מחמת העובדה שהחייב לא היה מודע כלל להליכים אשר ננקטו נגדו לאורך השנים בתיק זה, לכאורה, אף לא בשלב הגשת התביעה נשוא פסק הדין (ובעניין זה תלויה ועומדת בקשת החייב לבטל את פסק הדין); החייב לא הובא בפני הרשם תחילה לחקירה על יכולתו, וממילא, שלא מוצו כלפיו הליכי גבייה שהנם פוגעניים פחות לשם גביית החוב עובר להטלת הגבלות.
אשר על כן, הנני מורה על ביטול ההגבלות אשר הוטלו על החייב בתיק זה וכן על ביטול יתר ההליכים אשר ננקטו בתיק עד היום, ככל שעודם בתוקף.
משבוטלו ההגבלות, התקבלה למעשה בקשת החייב, ואין מקום להמשיך ולדון באיזון זכויות כלשהו שכן אין לפניי בנמצא צו תקף לעיכוב יציאת החייב מן הארץ. אין אף להדרש לסוגיית מרכז חייו של החייב. במאמר מוסגר יוער, כי היה מצופה מן הזוכה שהנו נושה מקצועי להבטיח את כספו נשוא החוב בעת יצירת ההתחייבות בידעו שהחייב הנו תושב חוץ במועד זה, על דרך של העמדת ערבויות של ממש לפרעון החוב, וכן היה מצופה ממנו לפעול לגביית חובו מן החייב שכתובתו הייתה ידועה לבנק, שנים רבות קודם למועד בו ננקטו ההליכים בשנת 2010 שכן, התברר לפניי שכבר בשנת 2003 – 2005 חדל החייב מלשלם את חובו.
משקבעתי לעיל, כי לא בוצעה מסירה מלאה לחייב כדין, מורה לעדכן מסירה מלאה בתיק ליום 10.10.16.
היות ותלויה ועומדת בקשת החייב לבטל את פסק הדין אשר הנה מתבררת, וכיוון שהחייב מיוצג והודה בעדותו לפניי כי קיים לו חוב כלפי הזוכה, אך כפר בגובהו ובתוקף ההליכים אשר ננקטו לשם גבייתו, ומשעה שמדובר בתיקו היחיד של החייב, אין לו חובות אחרים, ואין עוד חשש של היעלמות החייב או התחמקות מתשלום החוב, הריני מורה על השהיית ההליכים בתיק זה למשך 30 ימים מהיום, אשר במהלכם, יהא על החייב בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, לפעול לאלתר מול בימ"ש לעכב הליכי ביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל עד שתוכרע בקשת הביטול. ככל ולא יוצג לפניי צו שיפוטי מעכב בתום התקופה האמורה ישופעלו ההליכים בתיק, תוך שמירה על זכות החייב להגיש כל בקשה אותה מאפשר הדין, לרבות בקשות כנגד גובה החוב, הפרשים וכיו"ב.
בנסיבות העניין, בהן החייב חדל מיוזמתו מזה שנים מלשלם את חוב ההלוואה, ולא נקט בכל הליך לשם פרעון חובו הקיים במהלך השנים, אין צו להוצאות.
5129371
נתנה היום 1.11.16 בלשכתי.
המזכירות תמציא החלטתי זו אל הצדדים עוד היום בפקס.
______________________
אסף אבני, רשם
רשם ההוצאה לפועל