עניין לנו בתביעה כספית שטרית על סך 234,148 (קרן), אשר החלה בהליך מימוש שטר בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, בתיק מס' 02-11259-14-5 (להלן – תיק ההוצל"פ).
-
התובעת הינה חברה שהעמידה הלוואות כספיות לנתבעים או מי מטעמם.
-
הנתבעת 1 (להלן –הנתבעת) הינה חברה בשליטתו ובניהולו של הנתבע 2 בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. חברת י.נ. אנרגיה ירוקה בע"מ הינה חברה נוספת בשליטתו ובניהולו של הנתבע 2 (להלן – החברה הנוספת או הלווה).
-
ביום 19.2.13 נכרת הסכם הלוואה (להלן – ההסכם) בין התובעת לבין הלווה.
במסגרת ההסכם העמידה התובעת ללווה הלוואה בסך של 180,516 ₪ . הלווה התחייבה להחזיר סך של 210,000 ₪ בשלושה תשלומים חודשיים של 70,000 ₪ כל אחד אשר מועדי פרעונם בחודשים מאי, יוני ויולי 2013 (להלן – ההלוואה). התשלומים בוצעו בשיקים של הנתבעת לפי תנאי סעיף 2.3 להסכם.
הנתבע מס' 2 (להלן –גרינברג) והנתבעת חתמו כערבים על פי ההסכם. פרטי הנתבעת התווספו בכתב יד להסכם ואושרו בחותמת וחתימה.
כבטוחה לקיום ההסכם העמידו הנתבעים 1-2 מספר בטחונות לטובת התובעת כמפורט בסעיף 3 להסכם.
שעבוד מניות הלווה שבבעלות גרינברג;
שעבוד על זכויות הנתבעת לתקבולים מחברת החשמל בפרויקט 15/2012 של עיריית כפר קאסם;
נחתמה ערבות אוול של גרינברג על שלושת השיקים של הנתבעת;
נחתם שטר חוב ללא סכום נקוב וללא תאריך פרעון מטעם הלווה וגרינברג.
-
במקביל לכריתת ההסכם, נערך מסמך נוסף בכתב יד בו הוסכם כי סכום ההלוואה יועבר לחשבון הבנק של הנתבעת (נספח א/2 לתצהיר התובעת). התובעת טוענת כי הדבר נעשה לבקשת הלווה והערבים.
-
ביום 10.2.14 ולאחר שההלוואה לא נפרעה בהתאם לתנאי ההסכם, הגישה התובעת את שלושת ההמחאות לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 02-11259-14-5 אשר נפתח בגין קרן חוב על סך 234,148 ₪ (נספח ז לתצהיר התובעת).
-
התובעת טוענת כי עם העברת כספי ההלוואה לחשבון הנתבעת, הרי היא הלווה דה פקטו ולכן החובה לפרוע את ההלוואה ולקיים את תנאי ההסכם מושתת לפתחה. לעמדתה, הלווה הרשומה בהסכם משמשת אך ורק כסות פורמאלית לעסקה אשר גרינברג ערב לה. לפיכך, יש לחייב את הנתבעים לפרוע את סכום ההלוואה משעה שהשטרות שהופקדו לשם כך חוללו בחוסר פרעון.
-
הנתבעים טוענים כי בין הצדדים נערכו שלושה הסכמי הלוואה נוספים בתאריכים 29.3.12, 2.12.12 ו- 2.1.13. לעמדתם, מדובר ב'מיחזור' סכום ההלוואה המקורי לאחר שהלווה לא עמדה בהחזר ההלוואות. בכל ההסכמים פעלו הצדדים בשיטה דומה לפיה ההסכם נערך מול הלווה אך הכספים הועברו לחשבון הנתבעת והיא שמסרה את ההמחאות לפרעון ההלוואות.
הנתבעים טוענים כי משעה שהלווה לא עמדה בחובתה להחזיר את ההלוואות, פעלה התובעת לגבות חובותיה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל (תיק מס' 02-43661-13-2; להלן – תיק ההוצל"פ הנוסף) ובקשת פירוק (פר"ק 39199-10-12; להלן – תיק הפירוק). במסגרת ההליכים הללו נכללו גם השיקים הנדונים בהליך זה. הליך הפירוק הסתיים בהסכם פשרה מיום 9.12.13 (להלן – הסכם הפשרה) במסגרתו קיבלה התובעת סך של 324,000 ₪. מאחר שהשטרות הנדונים כאן נכללו במסגרת אותם הליכים והסכם הפשרה, הרי שהתובעת כבר קיבלה תמורתם והיא אינה רשאית לנסות לגבותם שוב.
-
התובעת משיבה לכך וטוענת כי כל טענות הנתבעים בסיכומיהם מהוות הרחבת חזית אסורה ודי בכך לדחותן. מבלי לגרוע מכך, הרי ההסכם והשטרות שביסוד הליך זה אינם קשורים ליתר הסכמי ההלוואה שבין התובעת לבין הלווה, מכיוון שבהסכמים האחרים השיקים שניתנו להחזרי ההלוואה נמשכו על ידי הלווה ולא על ידי הנתבעת. גם הסכם הפשרה אינו רלוונטי להליך זה, הן משום שהנתבעת לא היתה צד להסכם הפשרה ולא לקחה חלק בתיק ההוצל"פ הנוסף והן משום שהסכם הפשרה הותיר לתובעת פתח להמשיך נקיטת הליכים לגביית החובות שנותרו כלפיה מאת הנתבעים והסכם הפשרה נתן לגרינברג פטור מערבותו כלפי הלווה, רק כדי אותם חובות שנכללו בו.
-
יוער כי במסגרת סיכומי הטענות והתשובה לסיכומי הנתבעים האריכה והפליגה התובעת בטיעוניה. קראתי בעיון את כל הטענות והפרוט דלעיל משקף תמצית של עיקר הטענות המהותיות לענייננו.
מסכת הראיות
-
מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהלהּ, מר רוברט קאופמן (להלן – קאופמן).
-
מטעם הנתבעים, הוגש תצהירו של גרינברג, אשר צורף להתנגדות לביצוע השטרות. לנתבעים ניתנו מספר הזדמנויות והארכות מועד לצורך הגשת כתב הגנה מתוקן (ראו החלטות מיום 8.3.15, 19.4.15, 4.5.15 ו-25.5.15) ותצהיר עדות ראשית (ראו החלטות מיום 8.3.15 ו-27.7.15), אולם הם בחרו שלא לעשות כן.
-
במסגרת הדיון מיום 7.9.15 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יוגשו סיכומים בכתב ופסק הדין יינתן על יסוד החומר הקיים.
דיון והכרעה
הרחבת חזית
-
סיכום טענות התובעת למעשה חובק את הטענות המפורטות בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר וחוזר על עמדתה לפיה דין התביעה להתקבל במלואה.
-
במסגרת סיכום טענות הנתבעים, הובא פירוט ראשון של מערכת ההסכמים הקודמת שבין התובעת לבין הלווה, כאשר בכולם הכספים הועברו לתובעת וההחזר ניתן באמצעות שיקים של הנתבעת. טענות עובדתיות אלו נטענו לראשונה בסיכום טענות הנתבעים, כאשר אליו מצורפים הסכמי ההלוואה הקודמים, מסמכים אשר נלוו אליהם והשיקים שהוציאה הנתבעת בגינם.
-
במענה לסיכומי הנתבעים, ביקשה התובעת להגיש סיכומי תשובה ואף צירפה אותם בפועל לבקשתה. התובעת מתנגדת נחרצות להרחבת חזית אסורה במסגרת סיכומי הנתבעים ומבקשת להוציא מהתיק את כל המסמכים שצורפו לראשונה לסיכומים אלה.
-
ברור כי העלאת טענה עובדתית שלא נזכרה בכתב ההגנה מהווה הרחבת חזית אסורה (ראו רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' שמחה משטה (פורסם בנבו, 3.2.13), בס' 7).
כמו כן, בהתאם לסעיף 3 להחלטה מיום 8.3.15, היה על הנתבעים להגיש את כל ראיותיהם במסגרת תצהיר. על אף ההזדמנויות הרבות שניתנו להם, הנתבעים בחרו שלא להגיש כתב הגנה מתוקן או תצהיר עדות ראשית מטעמם. משכך, אין לאפשר להם להעלות בשלב סיכום הטענות טענות עובדתיות חדשות או להגיש מסמכים שלא הוגשו בשלב מוקדם יותר. אשר על כן, יש להתעלם מטענות עובדתיות שלא בא זכרן במסגרת תצהירו של גרינברג אשר הוגש בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר.
המערכת ההסכמית בין הצדדים
-
אמנם, ביסודה של תביעה זו עומדות שלוש המחאות אשר לעמדת התובעת נמסרו לפרעון ההלוואה בהתאם לתנאי ההסכם, אך חוללו בחוסר פרעון. לדידה של התובעת אלו הפרטים הרלבנטיים היחידים הנחוצים להכרעה במחלוקת. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג, אין בידי לקבל עמדה זו.
-
על מנת לפרוס את התמונה העובדתית בשלמותה, יש לציין כי התובעת העמידה לנתבעים הלוואות נוספות על פי הסכמים קודמים שיפורטו בקצרה להלן.
הסכם מיום 29.3.12 נחתם מול הלווה וגרינברג כערב. סכום ההלוואה הינו 400,257 ₪. ההחזר הכולל הועמד על 495,000 ₪. הפרעון יבוצע בהמחאות של הנתבעת על סך 82,500 ₪ כל אחת. הבטוחות שהועמדו לתובעת הינם משכון מניותיו של גרינברג בלווה, שטר חוב חתום על ידי הלווה וגרינברג ללא הגבלת סכום ומועד וערבות אישית של גרינברג על ההמחאות שנמסרו לפרעון (נספח ב/1 לתצהיר גרינברג, להלן - ההסכם הראשון).
הסכם מיום 2.12.12 נחתם מול הלווה וגרינברג. סכום ההלוואה הינו 331,204 ₪. ההחזר הכולל הועמד על 400,000 ₪. הפרעון יבוצע בהמחאות של הנתבעת על סך 80,000 ₪ כל אחת. הבטוחות שהועמדו לתובעת זהות להסכם הראשון (נספח ב/2 לתצהיר גרינברג , להלן - ההסכם השני).
הסכם מיום 3.1.13 נחתם מול הלווה וגרינברג והנתבעת כערבים. סכום ההלוואה הינו 200,000 ₪. ההחזר הכולל הועמד על 207,020 ₪. הפרעון יבוצע בהמחאה אחת של הנתבעת עד ליום 6.1.13. הבטוחות שהועמדו זהות להסכמים הקודמים ובתוספת שעבוד זכויות הנתבעת בפרויקט 15/2012 בו זכתה בכפר קאסם (נספח ב/3 לתצהיר גרינברג, להלן - ההסכם השלישי).
ההסכם האחרון בזמן הוא ההסכם ביסוד התביעה שבפנינו.
-
התובעת נחרצת בעמדתה לפיה אין כל רלבנטיות להסכמים קודמים באשר ההמחאות נשוא הליך זה מתייחסות אך ורק להסכם מיום 19.2.13, המחאות אלה לא נפרעו ומשעה שאין חולק כי כספי ההלוואה הועברו לנתבעת, עליה לשאת בתשלום ההמחאות.
-
הנתבעים סבורים כי יש להתייחס למכלול ההסכמים דלעיל כמקשה אחת, שכן הפרתם הובילה לנקיטת הליכי גביה נגד הלווה והערב ואף להגשת בקשת הפירוק נגד הלווה. השטרות ביסוד תביעה זו מהווים חלק מההסכמים שהופרו ואשר בגינם הוגשה בקשת הפירוק. לכן, לאחר שגובש הסכם פשרה, דין התביעה המבוססת על שטרות אלה להידחות.
בחינת זכותה הנטענת של התובעת לגביית השיקים נשוא התביעה מהנתבעים
-
אין מחלוקת כי הלווה לא עמדה בפרעון התשלומים בהתאם להסכמים השונים ולכן הגישה התובעת בקשה לפירוק במסגרת תיק הפירוק.
לבקשה למינוי מפרק זמני צורף תצהירו של מר קאופמן מיום 16.10.13 (נספח ג 2 לתצהיר גרינברג). עיון בסעיפים 6-11 לתצהיר חושף את הטעמים ביסוד הבקשה. לגישת התובעת שם, בין הצדדים קיימת מערכת הסכמים, המתייחסת להסכם הראשון, השני והשלישי, אותה הפרה הלווה וכתוצאה מכך יתרת חובה לתובעת עמדה על סך 666,870.46 ₪.
בגין יתרת חוב זו פתחה התובעת תיק הוצל"פ לביצוע שטר חוב , שחולל על ידי הלווה וגרינברג.
-
קאופמן מתייחס בתצהיר לבטוחות שניתנו לתובעת במסגרת מערכת הסכמים זו ומפרט בסעיף 11 לתצהירו את השטרות שחוללו על ידי הלווה והערב על פי מערכת ההסכמים והמרכיבים את יתרת החוב נשוא הליכי הביצוע של השטר דלעיל. במסגרת פירוט זה נמצאים שלושת השטרות ביסוד תביעה זו.
-
משמעות הדברים הינה כי בניגוד לטענת התובעת בפניי, הרי בקשת הפירוק והתצהיר שצורף לה חושפים כי התובעת התייחסה לחובות הלווה כמכלול המבוסס על מערכת ההסכמים כולה ונקטה הליכי גבייה בתיק הפירוק לגביית החוב המלא, תוך פירוט מלוא ההמחאות שנמסרו לפירעונו, לרבות ההמחאות ביסוד המחלוקת כאן.
לאור כך, ככל שייקבע כי החוב נפרע באמצעות הסכם הפשרה שגובש, אזי יהא צורך לבחון האם עומדת לתובעת עילה כלשהי כלפי הנתבעים.
-
הסכם הפשרה שצורך נספח ד לתצהיר קאופמן כאן נערך בין הלווה לבין מר דרור אלירז, בנק לאומי והתובעת. על פי ההסכם, הלווה מכרה את זכויותיה בשתי מערכות פוטו-וולטאיות במושב לכיש למר אלירז תמורת 1.6 מיליון ₪ בתוספת מע"מ כדין. תמורת המכירה הועברה ישירות לנושיה לפי חלוקה של 1,250,000 לבנק לאומי וסך של 350,000 ₪ לתובעת (בניכוי סכום של 23,930.79 ₪ אשר עוקלו קודם לכן ברשות אלירז והופקדו ישירות לתיק ההוצל"פ הרלבנטי).
-
סעיף 8 להסכם הפשרה קובע כי "ביצועם המלא של כל התשלומים כמפורט בסעיפים 5 ו – 6 לעיל בהסכם זה במלואם ובמועדיהם – ייחשב כפרעון מלא של חובות של המוכרת כלפי מרפ, ובכפוף לכך לא יהיו למרפ טענות ודרישות כלפי המוכרת וכלפי מר עידו גרינברג *** מתוקף מעמדו כערב לחובות המוכרת כלפי מרפ...."
-
סעיף 11 להסכם הפשרה קובע כי "אין באמור בהסכם זה בכדי לגרוע מזכות הבנק ומזכות מרפ לנקוט נגד המוכרת כל הליך אחר ו/או נוסף ו/או חילופי, במידה ואיזה מהוראות הסכם זה יופרו ...ואין בהסכם זה בכדי לפגוע ו/או לגרוע מכל זכות העומדת לבנק או למרפ על פי כל דין ו/או הסכם".
-
אין מחלוקת כי הסכומים שנקבעו בהסכם הפשרה שולמו כנדרש לתובעת והיא מילאה אחר חובתה לסגור את תיק ההוצל"פ ולאשר את הסכם הפשרה כפסק דין בתיק הפירוק באופן שהביא לסגירתו.
-
כחודשיים לאחר ביצוע הסכם הפשרה, נקטה התובעת בהליך זה כנגד הנתבעת בטענה כי חלה עליה חובה לשלם את ההמחאות בהיותה הלווה דה פקטו על פי ההסכם.
-
התובעת סבורה כי אין רלבנטיות להסכם הפשרה בנסיבות וזאת בשל מספר טעמים.
הראשון, משום שהנתבעת איננה צד להסכם הפשרה וממילא אינו חל לגביה. עילת התביעה כאן הינה שטרית.
השני, משום שהחוב ביסוד הליך זה אינו נכלל בהסכם הפשרה.
השלישי, משום שסעיף 11 להסכם הפשרה מקנה לתובעת זכות לפעול נגד הנתבעים כאן.
-
לאחר שבחנתי את טענות התובעת אני סבורה כי דין טענותיה במלואן להידחות.
הטעם הראשון נעוץ בעובדה שהתובעת נקטה בהליך הפירוק, בין היתר, על יסוד החוב נשוא ההמחאות בהליך זה. משעה שהסכם הפשרה קוים, למעשה פקעה זכותה של התובעת לדרוש את פרעון השטרות הללו מאת הלווה, היא החייבת העיקרית. מקל וחומר לא עומדת לה זכות כזו כלפי מי מהערבים. מאחר והתובעת הדגישה כי מדובר בתביעה שטרית (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.1.15), אזי יש להפנות לסימן ז' לפקודת השטרות (נוסח חדש) במובן זה של פקיעת השטרות הנדונים. בין אם עסקינן בפרעון ובין אם עסקינן בוויתור התובעת על זכותה לפעול בגינם, התוצאה זהה, לא ניתן עוד לבסס זכות תביעה מכוח שטרות אלה. טענת הנתבעים כאן מהווה משום טענת 'פרעתי' ולאור הנתונים דלעיל, יש לקבוע כי עמדו בנטל ההוכחה המושת לפתחם בעניין זה.
הטעם השני נעוץ בכך שדין טענות התובעת ביחס למעמדה של הנתבעת כחייבת עיקרית ולווה להידחות. הסכם ההלוואה שביסוד ההמחאות נוקט לשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים ביחס למעמד הנתבעת כערבה ולפי הכלל הפועל נגד המנסח, די בכך להוות טעם לדחיית הטענה. בנוסף, יש לזכור כי התובעת הגישה את בקשת הפירוק נגד הנתבעת בהתבסס על אותן המחאות ועל יסוד הטענה כי החברה הנוספת היא הלווה. מדובר בטענות עובדתיות סותרות ולכן לא ניתן לקבל כעת את הטענה לשינוי המעמד המשפטי שמבקשת התובעת לייחס לנתבעת בדיעבד. נוכח העובדה שהשטרות פקעו, ספק רב איזו תועלת עשויה היתה לצמוח אף אילו היתה מתקבלת עמדה זו. לאור האמור, מעמדה של הנתבעת הינו של ערבה ומשכך, כאשר פקעה זכות התובעת לדרוש פרעון השטרות הללו עם ביצועו של הסכם הפשרה, לא ניתן להפנות כל דרישה נוספת בנושא אל הנתבעים כאן.
הטעם השלישי נעוץ בניסוחו של ההסכם. התובעת סבורה כי נוסח סעיף 11 להסכם מלמד כי נותרה ברשותה הזכות לפעול למימוש זכותה לגביית השטרות מהנתבעים כעת. אין בידי לקבל עמדה זו בשל שני נימוקים.
האחד, מחמת הכלל לפיו ניסוח קלוקל פועל לחובת המנסח. נוסח סעיף 11 להסכם אינו בהיר, ניתן לפרשנות ואינו מצביע כלל על אומד דעת נחרץ של הצדדים להסכם כפי טענת התובעת. חיזוק לכך ניתן למצוא בנוסחו סעיף 8 להסכם. בסיפא לסעיף זה נקבע כי "אין בהסכם זה כדי לגרוע מאחריותה של המוכרת לפירעון מלוא יתרת חובות המוכרת כלפי הבנק (שיוותרו על כנם) ו/או מזכותו של הבנק לפעול לגביית יתרת החוב האמורה מאת המוכרת ומאת הערב לחובותיה". נוסח הסעיף מראה כי ניתן היה לנסח בצורה חדה וברורה את זכות התובעת להמשיך לפעול לגביית החוב, כטענתה, ואין בנוסח הערטילאי אליו הינה מפנה בסעיף 11 כדי לבסס טענה זו. הבנק עמד על ניסוח הדברים ברחל בתך הקטנה ואמנם, דומה כי זכויותיו במישור זה עוגנו בצורה שאינה ניתנת לפרשנות אחרת.
השני, מחמת העובדה שאף אילו נלך לשיטתה של התובעת ונקבע כי שמרה על זכותה לממש זכויותיה כדין, אזי נוכח הנימוקים דלעיל, משעה שפקעו השטרות המדוברים, ממילא לא נותרה עוד כל זכות בדין לממשם לאחר שהסכם הפשרה בוצע.
-
סוף דבר, לא קמה לתובעת זכות בדין ואף לא על פי הסכם לעתור לחיוב הנתבעים בתשלום ההמחאות נשוא המחלוקת בשים לב למכלול השיקולים דלעיל.
לפיכך, התביעה נדחית.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 25,000 ₪ נוכח העובדה שהסכמת הצדדים חסכה זמן והוצאות לכולם.
התובעת תדאג לביטול כל ההליכים נשוא תיק הוצל"פ 02-11259-14-5 ולסגירתו.
התובעת תבצע האמור לעיל עד ליום 30.11.16. לאחר מועד זה, יישא הסכום שנפסק הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ז, 25 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
