פסק דין
1.בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ניב ריבה), מיום 7.12.08, אשר חייב את המערער לשלם למשיב סכום של 260,902 ₪, כשהוא משוערך מיום הגשת התביעה, כך גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (ת.א. 18809/06).
תמצית העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא:
2.עילת התביעה של המשיב (להלן: הבנק) רשלנות של המערער (להלן: המינהל) בהתעלמו מעיקול זמני שהוטל על זכויותיו של חייב כלפי הבנק, בהוציאו אישור כי זכויותיו נקיות מכל זכות צד שלישי.
למעשה, העובדות בעיקרן לא היו שנויות במחלוקת, ועל כן גם הסכימו הצדדים לוותר על חקירת המצהירים והגישו טיעוניהם בפני בית משפט קמא.
בהתאם לאשר ציין בית משפט קמא, הבנק הגיש בשנת 2002 תביעה כספית, לרבות כנגד קורן שמשון (להלן: החייב). בסמוך להגשת התביעה ניתן צו עיקול זמני על זכויותיו של החייב בנכס הידוע "כגוש 7815 חלקה 26 (לשעבר 520) מגרש 119" (להלן: הנכס), הרשומות במינהל. הצו נמסר למינהל וכשביום 12.2.03 הוחתמה ההודעה למחזיק בחותמת המינהל.
ביום 23.7.03 ניתן פסק דין כנגד החייב וביום 4.9.03 פתח הבנק תיק הוצל"פ.
אולם, ביום 23.2.05 מכרו החייב ואשתו את הנכס וכפי שציין בית משפט קמא "קודם לעריכת חוזה המכר קיבלו הרוכשים... מהמנהל אישור זכויות המאשר כי הנכס 'נקי מכל חוב או שעבוד'".
אומנם, הבנק הטיל עיקול על זכויות החייב במקרקעין גם במסגרת תיק ההוצל"פ, עיקול שנרשם ביום 27.11.05, אולם בסופו של יום לאחר שהרוכשים פנו לבית המשפט בהליך בו גם הצדדים דנן היו צד לו, הוסכם כי העיקול יוסר, וזאת מבלי לפגוע בטענות הצדדים דנן האחד כלפי משנהו. עם זאת יש להוסיף, כי במסגרת ההליך האמור, הצהיר המינהל כי אכן העיקול מיום 12.2.03 לא נרשם בתיק המינהל, אשר מספרו צוין בהודעה.
משכך, הגיש הבנק את התביעה הכספית כנגד המינהל, וזאת בהתאם לתחשיב התמורה שהייתה מתקבלת ונותרת בגין חלקו של החייב בנכס, ממימוש זכויות החייב.
3.בית המשפט קבע כי קיימת חובת רישום של עיקול במינהל, ובהתאם לאשר נפסק בע"א 4/84 שטאל נ' עמידר, החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ, פ"ד מג(1), 265 (להלן: עניין שטאל), אשר לפיו הרישום אינו מותנה בהיות הזכויות רשומות בלשכת רשם המקרקעין ותוך הפניה לפסיקה נוספת.
בית המשפט קבע כי מתיק המינהל עולה כי החייב ואשתו רכשו את הזכויות עוד בשנת 2001, וכי המינהל עצמו אישר עוד בשנת 2002 את העברת הזכויות, וכי הגם ששטר העברת הזכויות נחתם והוחזר למינהל רק בשנת 2005, העדר החזרת אישור העברת הזכויות, לא ביטל את זכויותיהם החוזיות של החייב ואשתו ולא הצדיק התעלמות מהן.
יתר על כן, בית המשפט לא מצא להבדיל בין מקרה ובו זכויות החוכר רשומות לבין מי שהזכויות בהליכי רישום, הואיל ובכל מקרה מדובר על זכויות חוזיות ולא קנייניות ובדומה לאפשרות לרשום הערת אזהרה בלשכת רשם המקרקעין, יש לאפשר רישום עיקול בהתאם לחוזה שהועבר למינהל.
בית המשפט דחה את הטענה כי המינהל לא נוהג כן בפרקטיקה, לרבות לאור המדיניות המשפטית הראויה, ולמעשה לא היה כל מקום לסירובו של המינהל לרשום הנדרש.
טענת המינהל, לפיה עקב פרצלציה לא ניתן היה הנכס לזיהוי, נדחתה, הואיל ומדובר בהרחבת חזית וכשהטענה לא נטענה בכתב ההגנה. עם זאת הוסיף בית המשפט, כי גם בטענה לגופה אין ממש, הואיל וחרף הנטען, הרי נרשם העיקול שהוטל באמצעות ההוצל"פ בשנת 2005, וכשפרטי הזיהוי זהים לפרטים שכלל הצו משנת 2003.
נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי המינהל התרשל.
בהתייחס לגובה הנזק, קיבל בית המשפט את תחשיב הבנק, אשר לא נסתר. כך גם, דחה בית המשפט את הטענות לאשם תורם או מחדל של הבנק, ובמיוחד לאור הקביעה כי הבנק לא נדרש להליכי אישור העיקול.
טענות הצדדים בערעור:
4.המינהל טוען כי כל שנעשה בשנת 2002, הינו תחילת התהליך של העברת הזכויות ממוכרי הזכויות לחייב, וכי העברת הזכויות הושלמה רק בשנת 2005, שאזי הפך החייב להיות הבעלים הרשומים של הנכס ברישומי המינהל.
לטענת המינהל, הבנק התרשל התרשלות רבתי בביצוע פעולות גבייה שיכלו להביא לכך שהתובענה לא הייתה באה לעולם, וזאת מאחר ורק מקץ שנתיים מעת פתיחת תיק ההוצל"פ, נקט הבנק בהליכים.