1.לפניי תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים.
2.התובעים הינם אחים והבעלים במשותף של בניין מגורים הבנוי על חלק ממגרש הידוע כיום כגוש 10861 חלקה 14, והנמצא ברחוב יוסף 2 פינת בלפור בעיר חיפה (להלן "הנכס" או "הבניין").
מדובר בבניין אשר נבנה בשנת 1935, ונרכש על ידי הורי התובעים בשנת 1979.
בשנת 2001, לאחר פטירת ההורים ובהתאם לצו ירושה, נרשמו זכויות הבעלות בנכס על שם התובעים.
הבניין אינו משמש למגורי התובעים, והוא מושכר על ידם לשוכרים שונים.
3.בין הבניין לבין הדרך היתה סלולה לאורך כל השנים מדרכה, ובניצב למדרכה היו מקומות המיועדים לחניית רכבים. לא ידוע מי סלל מדרכה זו, אם כי על פי תכניות חפ/423 וחפ/61 המחילות על הנכס גם תכניות המתאר 229 משנת 1934, הוטלה על הבעלים החובה לסלול מדרכה על חשבונם, ככל שבקומת הקרקע של הבניין מתנהלים עסקים (ראה סעיף 5 לתצהירה של גב' ליבמן נ/4).
4.בתחילת שנת 2000, החליטה העיריה לשנות את החניה הממוקמת בצמוד למדרכה, על ידי הפיכתה מחניה אופקית לאלכסונית, במטרה להגדיל את היצע החניות במקום, בין היתר גם עבור דיירי הבניין. בנוסף החניה הפכה לחניה המוסדרת בתשלום, ובסמוך לה הוצבו מדחנים על ידי העיריה. שינוי זה גרם לגריעת שטח של כחצי מטר משטח המדרכה שבבעלות התובעים (השטח שנגרע כאמור יכונה להלן "שטח הפלישה").
אין חולק כי סלילת המדרכה מחדש והסדרת החניות כאמור, נעשו בשטח שבבעלות התובעים מבלי שננקטו פעולות הפקעה כדין, ומבלי שהיו לעירייה זכויות חכירה רשומות ו/או זכויות קנייניות אחרות בשטח המדובר.
5.הליכים משפטיים קודמים
בשנת 2009 נקטה העירייה בהליכי גבייה מינהליים נגד תובע מס' 1 מר יהודה ארזון (להלן "התובע"), בגין חוב ארנונה על סך של 60,000 ₪ בעבור שנים 2008-1995, בנוגע לנכס המשמש למגוריו ברחוב ביאליק 5 בחיפה.
במסגרת הליכים אלה, הוטל צו עיקול על חשבון הבנק של התובע.
6.בעקבות ההליכים הנ"ל, הגיש התובע בעצמו וללא ייצוג משפטי, ביום 4.3.09 "תביעה למתן צו עשה קבוע" לבית משפט זה, בה עתר לביטול צו העיקול האמור (ת.א 18015-02-09). לאחר שהעירייה העלתה טענת העדר סמכות עניינית, הוסבה התביעה הנ"ל לעתירה מנהלית והועברה לדיון בפני בית משפט לעניינים מנהליים בחיפה.
7.ביום 27.4.09 הגיש התובע לבית משפט זה, באמצעות ב"כ דאז עו"ד אפרים ארנון, תביעה נוספת כנגד העירייה שבה עתר לסילוק ידה משטח הפלישה נשוא ענייננו, ולחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 326,000 ₪ (ת.א 8559-04-09).
8.ביום 30.6.09, במסגרת הדיון בעתירה המנהלית, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. מפאת חשיבות הסכם זה לענייננו, אצטט להלן את תוכנו כדלקמן:
"מבלי להודות בכל טענה של מי מהצדדים:
1. העתירה שבכותרת תידחה ללא צו להוצאות.
2. תביעת העותר במסגרת ת.א 8559-04-09 לסילוק יד העירייה ועשיית עושר ולא במשפט לגבי הנכס ברח' יוסף 2 תידחה ללא צו להוצאות והעתק מבהסכם זה יועבר אף לת.א 8559-04-09.
3. עיריית חיפה תזכה את התובע בגובה כלל חובות הארנונה של התובע כפי שרשומים בספרי עיריית חיפה נכון ליום 1/1/09.
4. עיריית חיפה תבטל את הליכי הגבייה המנהלית שננקטו נגד התובע.
5. העותר מתחייב לעמוד מעתה ואילך בתשלום חובותיו כלפי עיריית חיפה.
6. האמור בהסכם זה מביא לידי מיצוי וסיום כל המחלוקות שיש לצדדים זה כלפי זה עד למועד החתימה על הסכם זה ומלבד האמור בהסכם זה לא יהיו לצדדים ו/או חליפיהם ו/או מי שיכנס בנעליהם כל תביעות ו/או טענות בנוגע לחיובי הארנונה ו/או כל חיוב אחר כולל טענות נשוא תביעת המקרקעין לתקופה שעד למועד חתימת הסכם זה.
7. כב' ביהמ"ש מתבקש ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין" [ההדגשות אינן במקור].
בישיבה שהתקיימה ביום 30.6.09 בבית משפט לעניינים מנהליים, ביקש ב"כ העירייה עו"ד טל שחר-בלוך, להוסיף להסכם הפשרה הנ"ל סעיף הקובע כי "הסכם זה מקזז מתוך חובות ארנונה סכום בסך של 63888 ₪ ומלבד חובות אלו אין חובות נוספים על שם העותר בעירית חיפה וזאת עד ליום 31.12.08", וסעיף נוסף הקובע כי "כל סתירה בין הוראה זו לבין הוראת ההסכם, הוראה זו גוברת".
הסכם הפשרה על הסעיפים הנ"ל, קיבל תוקף של פסק דין כמצוין לעיל.
9.חרף ההסכמה על דחיית התביעה בת.א 8559-04-09 כפי שמפורט בהסכם הפשרה, הגיש ב"כ התובע עו"ד ארנון, ביום 1.7.09, בקשה למחיקת התביעה, וביום 5.7.09 ניתן פסק דין שהורה על מחיקת התביעה הנ"ל.
10.בשנת 2012 פנה התובע בשנית לעירייה בדרישה לסילוק ידה משטח הפלישה ולתשלום דמי שימוש ראויים. משפניותיו לא נענו, הגיש את התביעה דנן.
11.יצוין כי התביעה הוגשה תחילה בשם התובע בלבד, ובשלב מאוחר יותר תוקנה על ידי צירוף אחיו, תובע מס' 2. עוד יצוין כי עו"ד ארנון התפטר מייצוג התובע במהלך המשפט, והייצוג הועבר לעו"ד שאולי כהן, אשר אף הוא התפטר מהייצוג במהלך שמיעת הראיות.
12.במהלך המשפט, הופנו הצדדים להליך גישור, אולם הליך זה לא צלח, ומכאן הצורך במתן פסק דין.
13.טענות הצדדים
התובעים טוענים כי העיריה הגדילה מקומות חניה הממוקמים בסמוך לבניין, על ידי פלישה למקרקעין שבבעלותם ותפיסת חזקה בהם שלא כדין, במטרה להעשיר את קופתה הציבורית. פעולות אלה נעשו שלא על פי זכות שבדין, ללא הסכמה מפורשת ו/או מכללא מטעמם, ומהוות התעשרות שלא כדין על חשבונם.
העיריה לעומתם טענה כי דין התביעה נגדה להידחות מחמת מעשה בי דין. לחילופין טענה כי השינויים שנעשו על ידה כמתואר לעיל (הגדלת מקומות החניה), נעשו בתום לב, ונועדו לרווחת כלל התושבים בכלל, ודיירי הבניין בפרט. בנוסף טענה העיריה כי היא רשאית להעמיד את השטח לרשות הציבור בין מכוח התוכניות המייעדות שטח זה לדרך, ובין מכוח הוראות סעיף 154(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, וכי אי רישום הדרך על שמה עד היום נובע מהעובדה שהמקרקעין נשוא התביעה טרם עברו הליך הסדר. עוד הוסיפה העיריה והטעימה כי המצב הקיים בנכס דומה למצבם של בניינים רבים בעיר שבהם המרווח שבין הבניין לקו הרחוב שנקבע בתכנית בנייה מנדטורית, סלול כמדרכה, מבלי שהשטח הופקע או נרשם בחכירה על שם העיריה. עוד טענה העיריה כי השינוי המדובר לא הסב כל נזק לתובעים, גם בשל העובדה ששטח הפלישה שימש כמדרכה לאורך כל השנים, בידיעת בעלי הנכס.
14.העדויות
מטעם התובעים העידו התובעים בעצמם ועו"ד אפרים ארנון.
במהלך ישיבת יום 20.12.15, הודיע התובע כי הוא מוותר על המשך שמיעת עדותו של אחיו (תובע מס' 2), אשר הופסקה מחמת ניסיון הצדדים להגיע להסכמה, ועל עדותו של השמאי מטעמו מר לוי יצחק.
מטעם העירייה העידו עורכת הדין גב' שרה ברזילי המכהנת בתפקיד המשנה ליועץ המשפטי בעירייה, האדריכלית גב' ורדה ליבמן המשמשת כמנהלת מחלקת תכנון עיר, עו"ד טל שחר בלוך אשר ייצג את העיריה בעתירה המנהלית ובהסכם הפשרה האמור, ומר זהר בורנשטיין המשמש כסגן מנהל מחלקת תמחיר בעירייה.
15.דיון
מעשה בי דין, האמנם?
העיריה טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בי דין. את טענתה הנ"ל השתיתה העיריה על הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים כאמור.
לטענתה, כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים להסכם הפשרה, היתה ויתור מלא מוחלט וסופי על כל טענותיו של התובע בעניין השימוש שנעשה בשטח הפלישה, הן לתקופת העבר והן לתקופת העתיד, כנגד ויתור העיריה על חוב הארנונה של התובע עד ליום 31.12.08, בסך של 63,888 ₪. לשיטתה, זו הסיבה שבעטיה הוסכם על דחיית התביעה שהוגשה על ידי התובע במסגרת ת.א 8559-04-09, ושעניינה הסגת גבול ותשלום דמי שימוש ראויים, ללא צו להוצאות. במצב דברים זה, מנועים התובעים לטענת העיריה, מלהגיש את התביעה דנן מחמת השתק עילה.
התובעים חלקו על טענה זו וטענו כי מעולם לא ויתרו על זכותם הקניינית בשטח הפלישה לרבות זכות השימוש בו, וכי הסכם הפשרה נועד לסלק את טענותיהם ההדדיות של הצדדים עד למועד חתימת ההסכם, ומשכך לא מתקיים בעניינם השתק עילה, ואין הם מנועים מלהגיש את התביעה דנן שעילתה בעוולת הסגת גבול, המקימה להם עילת תביעה מתחדשת מדי יום ביומו, כל זמן שהעוולה נמשכת.
16.לאחר שעיינתי בהסכם הפשרה ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הדין עם התובעים.
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים") קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע מפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". נוסח זה נכנס לתוקף בשנת 2011 בעקבות תיקון מס' 2 לחוק, וזכה להתייחסות רחבה בפסיקתו של בית המשפט העליון. בע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.05.2015), התייחסה כב' השופטת ברון לתכלית החקיקתית של התיקון הנ"ל, ולדרך שלפיה פירשה ההלכה הפסוקה סעיף זה, באומרה הדברים הבאים:
".... ההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני (ראו: עניין מגדלי הירקות, בפסקה 12 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין; ע"א 12/2232 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י [פורסם בנבו] (11.5.2014), בפסקה 14 לחוות דעתה של השופטת א' חיות). גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (כפי שתוקן בתיקון מס' 2 לחוק, משנת 2011), הקובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם. כזהו המקרה שלפנינו"
בענייננו, הצדדים קבעו כי ההסכם מביא לידי סיום המחלוקות ביניהם עד למועד החתימה עליו. עוד הוסיפו וציינו כי לא יהיו להם או לחליפיהם כל טענות בנוגע לחיובי הארנונה ו/או כל חיוב אחר כולל טענות נשוא תביעת המקרקעין לתקופה שעד למועד החתימה על ההסכם (ראה הציטוט המופיע בסעיף 8 לעיל). לשון זו הינה לשון פשוטה המבטאת אומד דעה ברור שאינו יכול להשתמע לשתי פנים. לא זו אף זו, לשון זו הינה תוצר ידיהם של עורכי דין אשר שקדו על הכנת ההסכם ובררו את הביטויים שיש בהם כדי לבטא את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, דבר המחזק את מעמד הבכורה שיש לתת לביטויים הנ"ל, ולמשמעותם השגורה והברורה, בפרשנות ההסכם.
17.ניסיון העיריה לטעון כי חרף לשון זו, כוונת הצדדים היתה וויתור מוחלט וסופי מצד התובע על טענות בנוגע להסגת גבול, לרבות בגין התקופה שלאחר החתימה על ההסכם, דינו להיכשל לא רק מחמת העובדה שכוונה זו אינה משתמעת מלשון ההסכם כמצוין לעיל, אלא גם לאור העובדה שטענה זו מגלמת בתוכה ויתור על זכות קניינית, שאין מנהגם של בני אדם, קל וחומר רשות מקומית, לא לתת לו ביטוי מלא ומפורש בהסכם הנכרת עימם. עניין זה מתחדד לאור העובדה שהתובע נהג, על פי תצהירה של עו"ד גב' ברזילי, לפקוד את העיריה פעמים רבות, ואף להגיע ללשכת ראש העיר על מנת לשטוח את דרישותיו השונות, וככל שאכן התגבשה הסכמה על ויתור כאמור, הדעת נותנת שהעירייה היתה פועלת לעיגונה בצורה מפושרת בהסכם, ולוּ על מנת להבטיח "היפרדות" מוחלטת מהתובע וסילוק כל טענותיו.
18.אוסיף עוד כי הסכם הפשרה נוסח על ידי העיריה, וככל שקיימת מחלוקת פרשנית לגביו, יפורש הוא כנגד העיריה בהתאם ל"כלל הפרשנות כנגד המנסח", והוראת סעיף 25 (ב1) לחוק החוזים הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".
19.לסיכום, ככל שאומד דעתם של הצדדים משתמע מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. כך הורינו סעיף 25(א) לחוק החוזים, וזהו המקרה שבפנינו. הצדדים ויתרו על טענותיהם ההדדיות לתקופה שעד למועד החתימה על ההסכם. לשון זו הינה לשון ברורה ושגורה שאינה מותירה מקום לפרשנות, ומלמדת על אומד דעה ברור וחד משמעי. אף אם לשון זו סובלת פרשנות (ואין זה המקרה שבפנינו), הרי הפרשנות לה טוענת העיריה בדבר וויתור התובע על כל טענה עתידית בנוגע להסגת גבול בשטח הפלישה, לא מתיישבת עם לשון זו, אף מכח "כלל הפרשנות כנגד המנסח".
20.לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי הסכם הפשרה אינו מכיל ויתור על טענות עתידיות מצד התובע בעניין הסגת הגבול, ואינו מקים מחסום בפני התובעים מהגשת התביעה דנן.
21.כאן המקום להזכיר כי שטח הפלישה הינו בבעלות משותפת של התובע ואחיו, שהינו תובע מס'2. משמע, שאף אם היתה מתקבלת הטענה כי הסכם הפשרה שעליו חתם התובע כאמור, מקים מחסום דיוני מכח מעשה בי דין, הרי אין בכך כדי להדוף את התביעה המוגשת בשם תובע מס' 2, שלא היה צד להסכם הפשרה הנ"ל כאמור. למותר לציין כי ככל שהיה מדובר בוויתור מלא סופי ומוחלט על השימוש בשטח הפלישה כטענת העירייה, חזקה על העיריה שהיתה פועלת לקבלת הסכמתו של תובע מס' 2, הרשום כבעלים במשותף עם התובע בבניין נשוא התביעה, לוויתור הנ"ל. משלא פעלה כך, מחזק הדבר את טענתם של התובעים בעניין אי קיום הסכמה כאמור.
22. סילוק יד
התובעים עתרו לסילוק ידה של העיריה משטח הפלישה. לטענתם, תפיסת החזקה בשטח על ידי העירייה נעשה שלא כדין, ולכן קמה להם הזכות לתבוע את סילוק ידה מכח סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, ולהיפרע ממנה פיצויים מכח סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
23.למרות שהתובעים לא הציגו מדידה מדויקת המראה את שטח הפלישה, העיריה הודתה ב"נגיסת" שטח של כחצי מטר מהמדרכה לצורך הרחבת שטח החניה, ואף הודתה כי הדבר לא נעשה מכח הפקעה (ראה מכתבה מיום 5.5.2005, נספח י"ב לתצהיר התובע ת/8).
24.משלא הצביעה העיריה על כל זכות שבדין המקנה לה זכות לתפוס את שטח הפלישה ללא הסכמת התובעים, אז הינה בגדר מסיגת גבול, ואין נפקא מינה לטענותיה באשר לסיבות אשר מנעו ממנה את הסדרת זכויותיה בשטח שבמחלוקת עד היום. עסקינן ברשות ציבורית שחזקה עליה שתפעל על פי חוק, ובהעדר זכות שבדין המקנה לה זכות לתפוס חזקה בשטח הפלישה כאמור לעיל, עליה לסלק את ידה מהשטח הנ"ל.
25.דמי שימוש ראויים
התובעים עתרו לחייב את העיריה בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 326,000 ₪.
השמאי מטעם התובעים מר לוי יצחק, לא התייצב לשתי ישיבות ההוכחות שנקבעו בתיק, ובישיבה השנייה, ויתר התובע על העדתו על כל המשתמע מכך, חרף ההסבר שניתן לו אודות ויתור זה.
במצב דברים זה, ובאין חוות דעת מקצועית התומכת בטענות התובעים בעניין גובה דמי השימוש הראויים, דין סעד זה להידחות.
26.סוף דבר
המסקנה מכל האמור הינה כדלקמן:
א.התביעה לסילוק יד מתקבלת בזאת, והנני מורה לעיריה לסלק את ידה משטח הפלישה (חצי מטר לאורך המדרכה הגובלת בשטח החניה המדובר), ולהחזיר את המצב בשטח הנ"ל לקדמותו כפי שהיה עובר לשנת 2000, וזאת תוך 90 יום מהיום.
ב.התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים נדחית בזאת.
ג.לאור התוצאה הנ"ל, ולאור העובדה שהתובע הציף את תיק בית המשפט בבקשות והודעות רבות דבר שהכביד על ניהול התיק, ולא שעה להחלטות בית משפט בעניין, אינני עושה צו להוצאות לטובתו.
לפני סיום, ברצוני לחזור ולהמליץ לצדדים לנסות להגיע להסכמה, שיש בה כדי לייתר את מימוש פסק הדין מחד, ולהיטיב עם שני הצדדים מאידך.
ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ו, 03 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
