א.לפנינו ערעור על פסק דינה מיום 13.3.16 של כב' השופטת ר' באום מבית משפט השלום בחיפה בתיק ת"א 36516-05-14. בפסק הדין חויב משיב 1 לשלם למערער סך 246,000 ₪. בנוסף חייב בית משפט קמא את המערער בתשלום החזר הוצאות המשפט למשיב 3, המשיב הפורמלי, בסך 15,000 ₪, וכן הורה על הסרת העיקולים שהוטלו על משיבה 2 ועל המשיב הפורמלי, אך הותיר על כנו את העיקול שהוטל על נכסיו של משיב 1.
רקע
ב.משיב 1, מר יהושוע איתן, הוא הבעלים של משיבה 2, חברת נחל שרך תיירות ונופש בע"מ (להלן: "החברה" וכן "משיב 1", "משיבה 2" או שניהם יחדיו כ"משיבים" או "משיבים 1-2").
בשנת 1998 הוסכם בעל פה בין המערער לבין משיב 1, כי המערער ישקיע בחברה סך של 75,000 $ ובתמורה התחייב משיב 1 למכור לו 25% ממניותיו בחברה. בשנת 1999 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 23123/99; ת"א 19822/99) בה טען להפרות של ההסכם שבעל פה. ההליך לא הגיע למיצוי והצדדים חתמו על הסכם פשרה (נספח 2 למוצג 4 בתיק המוצגים מטעם המערער, להלן: "ההסכם"), אשר קיבל ביום 23.10.03 תוקף של פסק דין (נספח 3, שם) המורה כי תמורת תשלום סך של 75,000 $, מתוכם כבר העביר המערער למשיב 1 סך של 62,000 $, יועברו 25% ממניות משיבה 2 למערער. ההסכם אינו קובע מועד לתשלום היתרה בסך 13,000 $. סעיף 3 להסכם מורה כי היתרה תשולם על ידי המערער במשך הזמן לפי יכולתו הכלכלית וכן נאמר, כי התשלום יועבר במטרה לסיים את הפרויקט בהקדם.
עוד הוסכם, כי משיב 1 יחתום על שטר העברת מניות שיופקד אצל עו"ד אליהו גיגי (להלן: "המשיב הפורמלי") והלה ידאג להעברת המניות בתוך 7 ימים מהיום בו יעביר המערער את מלוא יתרת הסכום למשיב 1.
בהסכם סעיפים המקנים למערער אופציה לרכישת מניות נוספות וכן זכות לסירוב ראשון לגבי כל מכירה של מניות על ידי המשיבים.
ג.ביום 6.3.11 נחתם הסכם בין משיבים 1-2 ובין חברת טלנכסים בע"מ (להלן "טלכנסים") ובעקבות כך הועברו, כך נטען, 25% ממניות משיבה 2 לטלנכסים.
ביום 20.5.14 הגיש המערער את תביעתו נגד המשיבים בבית משפט קמא. בתביעתו טען, כי מכירת המניות לטלנכסים מהווה הפרה של הוראות ההסכם אשר הקנו לו זכות לסירוב ראשון וכן אופציה לרכוש מניות נוספות ממניות החברה.
ההליך בבית משפט קמא
ד.בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני בית משפט קמא ביום 18.6.15 הסכימו המערער והמשיבים לוותר על חקירת העדים ובית משפט קמא ייתן פסק דין מנומק על יסוד החומר בתיק. המשיב הפורמלי נתן את הסכמתו לכך בכפוף להגשת תצהיר משלים מטעמו.
ה.בתחילת פסק דינו נדרש בית משפט קמא לטענה המקדמית בדבר התיישנות שהעלו המשיבים. המשיבים טענו, כי תביעת המערער התיישנה, וכי חלוף הזמן מאז הסכם הפשרה משנת 2003 מחיל על תובענת המערער את הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
בית משפט קמא דחה טענה זו של המשיבים וקבע, כי משום שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, הרי שבהתאם לסעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הוראות ההתיישנות יחולו לגבי ההסכם רק בחלוף תקופה שאורכה 25 שנים. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי בעוד שאין להחיל את הוראות ההתיישנות לגבי תביעת המערער, יש לתת בקביעת הסכום שייפסק משקל לחלוף הזמן הרב מאז שניתן פסק הדין בשנת 2003 ועד שהוגשה תביעת המערער בשנת 2014.
ו.לאחר מכן נדרש בית משפט קמא לטענת המערער כי יתרת הסכום המגיעה, 13,000 $ הועברה לידי המשיבים בשנים שלאחר הסכם הפשרה. בית משפט קמא דחה טענה זו של המערער, וקבע, כי טענה זו לא הוכחה ואין לה כל תמיכה בראיות שהציג המערער. המערער, כך קבע בית משפט קמא, לא הציג אסמכתאות להעברת התשלומים ולכן לא ניתן לקבל את אמירתו כי שילם למשיבים "מעת לעת".
עוד ציין בית משפט קמא, כי הסתירה בין טענות המערער בתצהירו, כי העביר את הכספים בין השנים 2003 ל-2006, לבין מכתב בא-כוחו כי הכספים הועברו בין השנים 2003 ל-2010, מלמדת על חוסר האמינות של טענות אלה. בית משפט קמא קבע, כי מדובר בפער משמעותי בעובדות – הבדל של ארבע שנים – ולא בעניין של מה בכך.
ז.לאחר שהגיע בית משפט קמא למסקנה ששני הצדדים אינם מעוניינים לקיים את ההסכם כיום, הורה בית משפט קמא על ביטול ההסכם. כן קבע, כי לאחר ביטולו, חייב כל אחד מן הצדדים להשיב את מה שקיבל לידו על פי ההסכם.
ח.בית משפט קמא ציין, כי משיב 1 חתום על הסכם בו הוא מאשר שקיבל לידיו 62,000 $ ועליו להשיבם. בהקשר זה נדרש בית משפט קמא לטענת המשיבים 1-2 כי סכום בגובה 35,957 ₪, שהועבר ביום 16.9.03 למשיב הפורמלי, נספר כחלק מסך 62,000 $ ששילם המערער, וכן תשלום נוסף בסך 1,000 $, הועבר מידי המשיב הפורמלי לידי משיבים 1-2. בית משפט קמא דחה טענה זו וקיבל את הנטען בתצהיר המשלים של המשיב הפורמלי, דהיינו, שהוא העביר את הסכום למשיב 1 במזומן.
כמו כן, ציין בית משפט קמא כי מרבית סכום זה נכלל בתוך סך 62,000 $ שלגביו הודה משיב 1 בחתימתו כי שולם לו. באותה תקופה ייצג המשיב הפורמלי את משיבים 1-2 ועל כן סכומים שהועברו אליו כאילו הועברו למשיבים 1-2.
ט.סיכומו של דבר, בית משפט קמא מצא, כי המערער העביר למשיבים סך 63,000 $, והורה על הסעדים כדלקמן:
משיב 1, והוא בלבד, יחויב בתשלום סך 246,000 ₪ (שהם השווי השקלי במעוגל של 63,000 $ לפי שער הדולר ביום מתן פסק הדין);
משיב 1, והוא בלבד, יחויב בהחזר הוצאות המשפט של המערער בסך 15,000 ₪;
התביעה כנגד משיבה 2 ונגד המשיב הפורמלי נדחית;
המשיב הפורמלי רשאי להשמיד את שטר העברת המניות החל מיום 1.6.16;
המערער יחויב בהחזר הוצאותיה המשפטיות של משיבה 2 בסך 15,000 ₪ וסכום זה יקוזז מהסכום שנפסק לזכותו של המערער;
המערער יחויב בהחזר הוצאותיו המשפטיות של המשיב הפורמלי בסך 15,000 ₪;
יבוטל העיקול שהוטל על ידי המערער על נכסי משיבה 2 ונכסי המשיב הפורמלי ואילו העיקול שהוטל על נכסי משיב 1 יישאר על כנו.
טענות המערער
י.המערער חוזר על טענתו העיקרית בתביעתו בפני בית משפט קמא. המערער טוען כי משיבים 1-2 הפרו את ההסכם, בכך שהם הפרו את הוראת סעיף 9 להסכם הנותן בידי המערער את הזכות לסירוב ראשון בכל הצעה לרכישת מניות על ידי משיבים 1-2. משמכרו אלו מניות לטלנכסים הפרו הם את חובתם החוזים כלפי המערער.
המערער טוען, כי מכירת המניות לטלנכסים הפרה גם את סעיף 8 להסכם הנותן בידיו את האופציה לרכוש 24% נוספים מהון מנות החברה תמורת סך 75,000 $.
המערער גם העלה בכתבי טענותיו טענות לגבי זכאותו לפיצויים בגין הפרת ההסכם, במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 12.7.16 חזר בו המערער מטענותיו לגבי הפיצויים להם זכאי בשל ההפרה הנטענת.
יא.המערער טוען, ששגה בימ"ש קמא בכך שמחד גיסא קבע שהמערער זכאי לסעד השבה בגובה הסכום של 63,000 $ ששולם למשיבים, אך מאידך גיסא, שלל מהמערער את הפרשי ההצמדה והריבית, כך שלמעשה, בהתחשב בירידת שער הדולר, ובחלוף הזמן, הסכום המחויב בהשבה הוא נמוך מן הסכום ששילם המשיב בערכים ריאליים ונומינליים כאחד. המערער מדגיש, כי בית משפט קמא יצר מצב אבסורדי בו המערער מקבל לידו סכום הנמוך מסכום הקרן. המערער טוען, שהיה על בית משפט קמא לעשות את חישוב ההשבה לפי סך של 63,000 $ נכון לשער היציג ביום 17.12.98, ועל כך להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק הדין.
המערער טוען, כי סכום הפרשי ההצמדה והריבית הוא 392,911 ₪. עוד טוען המערער כי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו לחשב את הסכום החייב בהשבה על-פי שער החליפין של מטבע הדולר ביום מתן פסק הדין. המערער טוען, כי בית משפט קמא חרג מסמכותו בקביעתו זו בפסק הדין מאחר שהמשיבים לא ביקשו כלל בכתבי טענותיהם לשלול את הפרשי הריבית וההצמדה.
יב.המערער מוסיף וטוען כי אין בשיהוי הנטען כדי להצדיק את הטעות של בית משפט קמא בכך שקבע את הסכום החייב בהשבה מבלי לשערכו. נציין, כי טענה זו עומדת בסתירה לטענת המערער כי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו שלא לשערך את הסכום החייב בהשבה – כך או כך, המערער טוען כי בית משפט קמא לא נימק כיצד התגבשה עילת השיהוי.
בנוסף, המערער טוען, כי טענת השיהוי כלל לא הועלתה בכתבי טענותיהם של המשיבים. עוד טוען המערער, כי אין מקום לקבוע שהשתהה בהגשת תביעתו שכן ההפרות היסודיות התגלו למערער רק בשנת 2012, כאשר נודע לו על העברת המניות לטלנכסים.
המערער טוען, כי שלילה של שערוך כספי השבה היא עניין השמור למקרים חריגים וכי אין לסטות מכלל ההשבה והחובה לשערך את סכום ההשבה אלא בנסיבות מיוחדות. המערער מפנה בהקשר זה לע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף, פ"ד מז (1) 540 ולספרם של המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן דיני חוזים, עמ' 1202.
יג.במישור הדיוני, טוען המערער שצד המבקש לסטות מכלל ההשבה צריך לטעון זאת באופן מפורש. המערער מפנה לע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ (13.6.10) בו נקבע, כך טוען המערער, כי יש מקום לסטות מכלל השערוך רק במקרים בהם ניהל הצד הזכאי להשבה את ההליכים בחוסר תום לב ובניסיון לבזבז זמן, ואילו במקרה זה המערער ניהל את ההליך בניקיון כפיים ואף חסר זמן שיפוטי רב על ידי כך, שהסכים להסדר דיוני בו ויתר על חקירות נגדיות על התצהירים שהוגשו.
יד.טענה נוספת שהעלה המערער היא, ששגה ביהמ"ש בכך שחייב רק את משיב 1 ולא הורה גם על חיובה של משיבה 2. המערער טוען, כי משיבה 2 הייתה צד להסכם הפשרה יחד עם משיב 1 ועל כן היה מקום להטיל גם עליה כל חיוב שהטיל בית משפט קמא על משיב 1. מוסיף המערער, שגם החלטה זו לא נומקה על ידי בית משפט קמא והפטר משיבה 2 מחיוב אף לא התבקש על ידי המשיבים.
עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בכך שהורה כי משיב 3 רשאי להשמיד את שטר העברת המניות בתאריך 1.6.16 מבלי שידוע האם סכום ההשבה ישולם עד תאריך זה.
המערער מבקש כי בית משפט זה יקבל את טענותיו, יורה על הסעדים שפורטו לעיל ויחייב את המשיבים בהחזר הוצאותיו.
טענות משיבים 1-2
טו.המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בית משפט קמא בפסק דינו וטוענים כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא היא תוצאה מאוזנת ההולמת את הנסיבות המיוחדות של המקרה המיוחד שהובא לפניו. המשיבים טוענים, כי בית משפט קמא נתן משקל הולם למכלול הנסיבות בתיק: השיהוי החמור של המערער; טענותיו הסותרות בדבר העברת מלוא התשלום בשנים 2003-2010; הנזקים שנגרמו למשיבים בגין אי השלמת התשלום של 75,000 $; הביטול המוסכם של ההסכם ובחינת סכומי ההשקעה שהעביר בפועל המערער.
טז.המשיבים טוענים, לחלופין, ניתן לראות בהכרעת בית משפט קמא רצון לשקף בגובה סכום ההשבה את שוויה של משיבה 2 על פי הסכם ההשקעה עם חברת טלנכסים בשנת 2011. המשיבים טוענים, כי במסגרת ההסכם עם טלנכסים, נקבע, כי שווי החברה הוא 1,500,000 ₪. אם יחושב הסכום לו זכאי המערער על פי חלקו היחסי במניות החברה , הרי שהיה מתקבל סכום נמוך בהרבה מהסכום אותו דורש המערער. כלומר, כך טוענים המשיבים, ההשבה מעמידה את המערער במצב טוב מזה שבו היה נתון אילו קוים ההסכם.
יז.המשיבים טוענים, כי החלטתו של בית משפט קמא שלא לשערך את סכום ההשבה היא החלטה מודעת שנימוקה הוא השיהוי בתביעת המערער והם מפנים לפסקה 6.4 בפסק הדין בה נכתב:
"מאז ניתן פסק הדין ועד שהוגשה התביעה דנן חלפו כאחת עשרה שנים וחצי בלבד. פסק הדין, וההסכמות שהוא כולל ומגלם בתוכו, טרם התיישנו.
יחד עם זאת, לחלוף הזמן הרב מאז שניתן פסק דין ועד שהוגשה תובענה זו בהחלט יהא ביטוי בהמשך לעניין הסכום הנתבע".
המשיבים טוענים, בתגובה לטענת המערער, שהם כן העלו בסיכומיהם את הטענה שאין לשערך את הסכום החייב בהשבה ואף הגדירו את התנהלות המערער ובקשתו להוסיף על דמי ההשבה, ריבית והצמדה, ניסיון להפוך את השקעתו ל"קופת חסכון". המשיבים טוענים, כי כיוונו בדברים אלו לפסק דינה הידוע של כב' השופטת י' שטופמן בע"א (מחוזי ת"א) 2836/03 עיריית תל אביב נ' מור (24.1.06) בו מתוארת סיטואציה של נושה שלא נוקט כל פעולה עד שחובו תופח מבלי הכר.
יח.עוד טוענים המשיבים, כי על פי הוראות סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 הסמכות לפסוק ריבית היא סמכות שבשיקול דעתו של בית המשפט. המשיבים מפנים לספר הנ"ל של המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן בעמ' 1155 בו נכתב, כי בית המשפט עשוי להתחשב בשיקולי אשם הצדדים בהערכת גובה הסכום החייב בהשבה כאשר עסקינן בהשבה שאיננה בעין. המשיבים מפנים לספרם של המלומדים ג' שלו וי' אדר דיני החוזים – התרופות, ס' 8.299, שבו נאמר, כי יש לשערך את סכומי ההשבה באופן שונה ביחס לצד המפר של החוזה ובאופן שונה ביחס לצד שקיימו. עוד מפנים המשיבים לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7211/96 Sicar S.P.A. (חברה זרה) נ' צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ, פ"ד נב (4) 259, בו נכתב כך:
"אף שחובת ההשבה אינה מבחינה כאמור בין מפר לנפגע, עשוי בית-המשפט, בנסיבות מסוימות, להתחשב באשם של הצדדים לעניין שערוך דמי ההשבה". (עמ' 266).
המשיבים טוענים, כי קיימים ביטויים מובהקים לאשמו של המערער – החל מהשיהוי הממושך בהגשת תביעתו ועד לצעדי האיום והסחיטה הלכאוריים בהם נקט כלפי משיב 1.
יט.המשיבים טוענים, כי המערער היה זה שהפר את ההסכם. המשיבים טוענים להפרות גם בנוגע לתקופת ההסכם הראשון. המשיבים טוענים, כי המערער הפר את החוזה בכך שלא העביר את הסכום של 13,000 $ לידם. המשיבים חוזרים על הטענה שנדחתה בבית משפט קמא כי הכסף שהועבר לידי המשיב הפורמלי לא הועבר לידם.
כ.לעניין טענת המערער כי יש לחייב את המשיבים 1-2 ביחד ולחוד בהשבה, התייחסו לכך המשיבים במהלך הדיון ביום 12.7.16 בו טענו כי "בימ"ש קמא קבע כי המערער לא היה זכאי לקבל את הכספים מן החברה על כן ההשבה נעשתה על ידי המשיב 1".
לסיכום, המשיבים מבקשים לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהחזר הוצאותיהם.
דיון והכרעה
כא.עיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, וקראנו את כתבי הטענות של הצדדים. שמענו את טיעוני באי כוחם בעל-פה בדיון שהתקיים בפנינו ביום 12.7.16, עיינו בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא ומסקנתנו היא שיש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהורות על שערוך הסכום החל מן המועד בו קיבל הסכם הפשרה אשר בין הצדדים תוקף של פסק דין, דהיינו, מיום 23.10.03.
כמו כן, אנו נעתרים לבקשת המערער לחייב את משיב 1 ביחד ולחוד עם משיבה 2. עוד מורים אנו כי שטר העברת המניות יושמד על ידי המשיב הפורמלי רק לאחר שיועבר מלוא סכום ההשבה לידי המערער.
שערוך
כב. הסוגיה בה התמקדו טענות הצדדים הייתה חובת השערוך. תמימי דעים אנו עם המערער כי יש לשערך סכום החייב בהשבה, וזאת על-מנת שעקרון ההשבה לא יהיה אך ורק בגדר מליצה, דהיינו, מתן תוקף לחובת השערוך כאשר עסקינן בסכומי כסף שהתקבלו לפני שנים ארוכות וערכם הריאלי נשחק תחת משא האינפלציה במרוצת השנים. נפנה לדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ, פס' 11 (13.6.10):
"השערוך בישראל הוחל כחלק מהדין הסובסטנטיבי של עשיית עושר ולא במשפט והוא נובע מעקרונות בסיסיים בכל תחומי המשפט האזרחי. עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין והשבה צודקת בענייננו מחייב, דרך כלל, כי לסכום הנומינלי תתווסף ריבית והצמדה, או דרך שערוך אחרת, אשר תגשר על פני פערי ירידת ערך הכסף ועל הצורך בפיצוי על השימוש בכסף".
לכלל זה יש אמנם חריגים והמחוקק הותיר בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, שיקול דעת לבית המשפט האם לפסוק ריבית והצמדה. לשונו של הסעיף:
"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". (הדגשה שלנו).
נפנה לדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעניין גולוב לעיל, פס' 14:
"במסגרת כללי היושר, מהם צמחו דיני עשיית עושר, מוסמך בית המשפט לשקול במקרים יוצאי דופן את התנהגות הצדדים, ולהורות על היקף ההשבה כנגזר מהתנהגות זו. קביעת היקף השערוך, בהיותו חלק מההשבה, נתון אף הוא לשיקול דעת בית המשפט במסגרת חובתו להביא לתוצאה צודקת בין הצדדים".
כג.אולם, אנו סבורים, כי במקרה זה החריגים אותם מציין בית משפט קמא אינם מתקיימים ואין מקום לחרוג מכלל השערוך. עמדתנו היא כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע, כי המערער השתהה בתביעתו. סעיף 9 להסכם משנת 2003 מקנה למערער זכות לסירוב ראשון בכל מכירה של מניות הצד האחר, ולכן עד למועד מכירת המניות בשנת 2011 לטלנכסים, לא הייתה הפרה של ההסכם מצד המשיבים. כלומר, מרוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם בשנת 2011 כאשר מכר משיב 1 את מניות החברה לטלנכסים.
ערים אנו לקביעתו של בית משפט קמא כי המערער לא השלים את העברת הכספים במלואם בגין רכישת המניות, אולם אנו סבורים, כי לקביעה זו נפקות רק לעניין גובה הסכום החייב בהשבה, ואין בה כדי לפגוע בתוקפו של ההסכם, שהרי סעיף 3 להסכם קובע, כי יתרת התשלום בסך 13,000 $ "תשולם ע"י ביטון (המערער) במשך הזמן עפ"י יכולתו הכלכלית הכל במטרה לסיים את השלמת הפרויקט בהקדם".
אנו סבורים, כי לשונו של סעיף זה, והאופן בו פירשו אותו הצדדים בהתנהגותם, מובילים למסקנה כי המשיבים הסתפקו, למעשה, ומשיקוליהם, בכספים שהעביר אליהם המערער עד לאותו מועד, ופירשו את הסעיף באופן כזה המאפשר למערער לשלם את הסכום לפי יכולתו. מכל מקום, אין ממצא ראייתי לפיו דרשו המשיבים מן המערער במהלך השנים שלאחר הסכם 2003 לבצע את השלמת הסכום של 13,000 $ (כזכור, קבע בית משפט קמא שהמערער כן ביצע תשלום של 1,000 $ מתוך היתרה הנ"ל).
כד.לא נעלם מעינינו כי ההסכמה אשר בין הצדדים היא בגדר הסכם השקעה שמטרתו להניב פירות למשקיע, במקרה זה המערער, ככל שהפרויקט יצליח, ואילו אם הפרויקט ייכשל, יפסיד המשקיע את כספו.
אין המדובר בהסכם הלוואה בו מחויב הלווה להשיב למלווה את סכום הכסף שלווה ללא קשר למידת הצלחת הפרויקט. ההסכם הוא, כאמור, הסכם לרכישת מניות שערכן עולה ויורד בהתאם לתנאי השוק ושווי החברה. אולם, אנו סבורים כי מכירת המניות לטלנכסים, בניגוד להוראות ההסכם אשר בין הצדדים מהווה הפרה של ההסכם המאפשרת את ביטולו, ומחייבת עקב כך השבה של הסכומים שהתקבלו. אילו היה מוכח כי התקשרות המערער עם המשיבים העניקה למערער רווחים, היה ניתן לקזזם מסכום ההשבה. אולם, רווחים שכאלו לא הוכחו וגם לא נטענו, ולכן יש להשיב למערער את הסכום ששילם כשהסכום משוערך.
כה.אנו קובעים כי המועד לפיו ישוערך סך 63,000 $ הוא המועד בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים, ביום 23.10.03. אנו סבורים כי טענות הצדדים לגבי היקף התשלומים עד לאותו מועד לא התבררו ולא לובנו במידה מספקת. לאור ההסכמה הדיונית בין הצדדים לוותר על חקירות העדים, אין לנו אלא להורות כי המועד אשר לגביו הוסכם כי אכן הועברו ה-63,000 $ יהיה המועד הקובע לעניין חישוב השערוך (23.10.03). נציין, למניעת ספק, כי, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא כי המערער העביר בנוסף לסכום של 62,000 $, סך של 1,000 $ נוספים ביום 16.9.03 ולכן עומד סכום ההשבה על 63,000 $.
כו.הסכום שיש להשיב למערער (63,000 $) יחושב לפי השער היציג של הדולר ארה"ב לעומת השקל נכון ליום 23.10.03 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד לתשלום בפועל (עיינו למשל: ע"א 3496/13 פלדום פיינגולד נ' עו"ד ארנון גיצלטר (מיום 12.11.15), בפסקה 38).
בקשות המערער לחיוב משיבה 2 ומתן הוראה למשיב הפורמלי
כז.אנו מקבלים את טענת המערער כי היה מקום לחייב את משיבה 2 ביחד ולחוד עם משיב 1. בית משפט קמא אינו מנמק בפסק דינו מדוע פטר את המשיבה 2 מאחריות. למקרא טיעוני הצדדים אנו סבורים, כי לא היה מקום לפטור את משיבה 2 מחובת ההשבה. כפי שמציין המערער, משיבה 2 היתה צד להסכם יחד עם משיב 1 ואין בהסכם הוראות נפרדות לגביה. סכום הכסף ששילם המערער ניתן למשיבים 1-2 יחדיו.
כח.גם אלמלא היתה משיבה 2 צד להסכם, עדיין היה טעם לחייבה. זאת, משום שמשיב 1 היה במועד חתימת ההסכם מנהלה של משיבה 2 וברור כי מעשיו היו למען האינטרס של החברה ולצורך מקורות המימון שלה.
סעיף 47 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע, כי "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה".
נפנה לדברי כב' השופט א' ברק בע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ, פס' 11 לפסק דינו (13.12.06):
"תורת האורגנים יוצרת זהות בין פעולות וכוונות האורגן ובין פעולות וכוונות החברה. היא חלה בתחומי המשפט השונים ומהווה בסיס להטלת אחריות אישית על החברה בחוזים (ראו: ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713); בנזיקין (ראו: ע"א 536/65 יעקב כץ נ' חברת קציף בע"מ, פ"ד כ(3) 533; ע"א 725/78 קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד לה(4) 253); בפלילים (ראו: ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 105; ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)(ניתן ביום 2.6.2005)) ועוד (ראו: א' ברק, "חוק השליחות ותורת האורגנים", עיוני משפט ב' 302, 315 (תשל"ב); א' פלמן, ה' בר מור, דיני חברות בישראל – להלכה ולמעשה (כרך א', 1994) 526, 532)." (הדגשה שלנו).
על כן, אנו מורים, כי החיוב יוטל על המשיבים 1-2 ביחד ולחוד.
כט.כמו כן אנו מקבלים את טענתו הנוספת של המערער ומורים, כי המשיב הפורמלי ישמיד את שטר העברת המניות רק לאחר שתשלום סכום ההשבה יבוצע במלואו לידי המערער.
סיכום
ל.התוצאה מכל האמור לעיל היא כי אנו מקבלים חלקית את הערעור ומורים כי סכום הכסף שעל המשיבים 1-2, ביחד ולחוד, לשלם למערער יעמוד על 63,000 $ לפי השער היציג של הדולר ארה"ב לעומת השקל ביום 23.10.03 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.10.03 עד לתשלום המלא בפועל, וסכום זה יבוא במקום הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא.
המשיב הפורמלי ישמיד את שטר העברת המניות רק לאחר שהתשלום יתקבל בפועל במלואו לידי המערער.
הוצאות המשפט שנפסקו על ידי בית משפט קמא לזכות משיבה 2 – מבוטלות וממילא מבוטלת ההוראה המאפשרת לקזז הוצאות אלו מן הסכום הפסוק המגיע למערער.
אנו מחייבים את המשיבים 1-2, ביחד ולחוד, לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20,000₪ (כולל מע"מ).
תשלום כל הסכומים שעל המשיבים 1-2 לבצע על פי פסק דיננו יתבצע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דינו, על ידי תשלום לבא כוח המערער, עבור המערער. כל סכום שבפיגור ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
הפיקדון שהפקיד המערער בבית משפט זה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי בא כוח המערער עבור המערער.
המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ו, 31 יולי 2016, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
י. גריל, שופט בכיר
[אב"ד]
|
|
ב. טאובר, שופטת
|
|
א. וינשטיין, שופטת
|