עת"מ 1942-06-15 ב. נ' עירית תל-אביב-יפו

עתירה מנהלית בגדרה מבוקש כי בית המשפט יורה על ביטול דרישות תשלום חובות ארנונה לעיריית תל אביב בהן חויב העותר, וכן על ביטול הליכי הגבייה / עיקול שהושתו עליו בגינן.

הליכי הגביה עוכבו עד להחלטה בעתירה בהתאם לצו ביניים מיום 23.6.15 (כב' השופט ד"ר קובי ורדי, ס.נ).

 א. רקע עובדתי

העותר הינו תושב תורכיה לשעבר, נישא בשנת 1997 בפרגוואי לגב' ד.י. עם נישואיהם עברו להתגורר יחד ברח' **

לטענת העותר, השניים התגרשו במהלך שנת 2000 ועובר למועד זה לא התגוררו עוד יחדיו בנכס הנ"ל. העותר עבר לטענתו, להתגורר ברחוב *** תל אביב עד לשנת 2002.

בשנת 2002 נעצר העותר על ידי משטרת ישראל והוחזק מספר חודשים במעצר באבו כביר.

העותר טוען כי עם שחרורו הועבר למעצר בית למספר חודשים בבית חברים בגבעתיים.

באמצע שנת 2003 נעצר העותר ע"י משטרת ההגירה, לאחר שפגה אשרת השהייה שלו. העותר גורש מן הארץ בחודש נובמבר באותה השנה. בחודש יוני 2004 ניתן לעותר אישור לשוב ארצה על מנת שיוכל לשהות בארץ ליד ילדיו.

במהלך השנים הללו שכר העותר מספר דירות בתל אביב.

לטענת העירייה, העותר לא שילם את תשלומי הארנונה בגין הנכסים הבאים: דירה ברח' ** (ח-ן משלם: ***), דירה ברח' ל**

(ח-ן משלם:**), **(ח-ן משלם: */*),ו- *** (ח-ן משלם ****). העירייה הגישה לעותר דרישות תשלום בגין נכסים אלו, בסכום העומד נכון למועד הגשת העתירה, על סך של כ-105,000 ₪.

מכאן העתירה שבפניי.

למען השלמת התמונה יצויין, כי העותר הגיש במקביל השגה למנהל הארנונה בעיריית תל אביב, מכוח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976, בטענת "איני מחזיק" (השגה מיום 31.5.12, נספח 9 לעתירה).

ב. טענות הצדדים בתמצית

לטענת העותר, מדובר בדרישה רטרואקטיבית שגויה, אשר הושתה עליו רק בשנת 2015 בעוד החיוב נוגע לשנים 2005-2000 תוך חיוב בהפרשי הצמדה וריבית בניגוד לדין.

עוד טוען העותר כי העירייה פועלת לגביית חובות הארנונה למרות ההתיישנות, בשיהוי רב ובניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. לטענתו, לא ידוע לו על הליכים שהופעלו נגדו בגין החזקתו בנכסים המפורטים לעיל אשר יש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

העותר מוסיף, כי העירייה פועלת בחוסר תום לב במטרה להתעשר על חשבונו ואף לא ניתנה לו זכות הטיעון.

העירייה טוענת מנגד כי העתירה הוגשה בשיהוי. לטענתה, במהלך כל השנים ננקטו הליכי גבייה ומשנת 2013 ניהל העותר הליכים ופניות מול העירייה. על אף האמור, העתירה הוגשה רק בחודש יוני 2015, הרבה לאחר חלוף 45 ימים מהמועד שבו ידע העותר על חובותיו לעירייה ומכאן שהעתירה הוגשה בשיהוי.

עוד טוענת העירייה כי העותר פונה לבית המשפט בחוסר תום לב ומבלי לפרט את כל העובדות הצריכות לעניין.

העירייה מוסיפה כי העותר נרשם כמחזיק בנכסים הנטענים, על פי הודעות שהתקבלו בעירייה בכתב, בהתאם לקבוע בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"). שעה שלא הודיע העותר כדין ובכתב על חדילת החזקה – הוסיף הוא להיות רשום כמחזיק הנכסים וכפועל יוצא מכך – חב ארנונה בגינם.

ג. דיון 

טענות סף: שיהוי והיעדר ניקיון כפיים

כאמור לעיל, העירייה טוענת כי יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי בהגשתה.

על פי ההלכה הפסוקה, כדי לברר את טענת השיהוי יש לבחון האם העותר השתהה שיהוי סובייקטיבי, האם קיים שיהוי אובייקטיבי, ומהי עוצמת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק (ר': עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פד"י נ"ו(3)673).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי ראוי לסלק את העתירה על הסף מחמת שיהוי או העדר ניקיון כפיים. התנהלות העותר מול העירייה אינה מלמדת על כך שהוא ויתר על האפשרות לתקוף את דרישות הארנונה שנשלחו אליו. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי הוא השתהה באופן סובייקטיבי. אשר לשיהוי אובייקטיבי – העירייה לא פירטה בתגובתה מהו הנזק שנגרם לה כתוצאה מהאיחור שבהגשת העתירה, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד. בעע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' אריה הראל (פורסם בנבו, 24.2.15) נקבע כי אין בהשתהות בת מספר חודשים כדי לגרום לנזקים לעירייה (ר' פסקה 19 לפסה"ד). בעניינו, המכתב האחרון מטעם העירייה, אשר דחה את בקשת העותר, נשלח רק ביום 28.4.15 (נספח 8 לכתב התגובה) בעוד העתירה הוגשה ביום 1/6/15 כך שאין מדובר באיחור או שיהוי.

חיוב רטרואקטיבי בארנונה

כאשר נישום אינו משלם את הנדרש בשומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה: הדרך האחת היא הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך (ראו סעיף 317 לפקודת העיריות). הדרך השנייה הינה פנייה להליכי גבייה מנהליים.

לעניין גבייה מנהלית של חוב ארנונה, קיימים שני הסדרים מקבילים: ההסדר האחד הוא ההוראות הקבועות בפרק חמישה עשר לפקודת העיריות, החלות גם על מועצה מקומית מכוח סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. ההסדר השני הוא זה הקבוע בפקודת המסים (גביה), החל גם על גביית ארנונה כללית החל מיום 24.2.2000.

בענייננו, החליטה עיריית תל אביב לפעול כנגד העותר במסגרת הליכי גבייה מינהליים. אלא שקיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לתחילת מועד הליכי הגבייה: העותר טוען כי מדובר בדרישות רטרואקטיביות שגויות, אשר הוצאו לחובת העותר בשנת 2015 בגין 4 נכסים שבהם החזיק לכאורה בשנים 2005-2000, בעוד העירייה טוענת כי במהלך כל השנים ננקטו הליכי גבייה ומשנת 2013 ניהל העותר הליכים ופניות מול העירייה.

פסיקת בתי המשפט קובעת כי החיוב בארנונה הינו הליך "דו-שלבי":

"...בשלב הראשון, שלב "החקיקה", מחוקקת מועצת הרשות המקומית צו בדבר הטלת ארנונה. בשלב השני, שלב "השומה", מפיקה הרשות שומת ארנונה ספציפית לכל נישום על בסיס העקרונות והתעריפים שנקבעו בצו, ושולחת לנישום את השומה במתכונת של הודעת חיוב... בפסיקה הובהר כי אף על פי שהחבות בארנונה נוצרת בשלב הראשון, עם הטלת הארנונה בצו, עריכת השומה ושליחת הודעת החיוב לנישום היא שמוציאה את החבות במס מהכוח אל הפועל והופכת אותה לבת-ביצוע [עניין עיריית גבעת שמואל, בפסקה 46; עניין לוי, בפסקה 13]. שליחת הודעת החיוב לנישום היא חלק אינטגראלי וחיוני אפוא בתהליך גבייתה של הארנונה. מכאן, שכדי להשלים את תהליך הגבייה, על הרשות המקומית לשלוח לנישום – מדי שנה בשנה – הודעה בדבר חבותו ושיעורה..." (ר': עניין עיריית רמת גן נ' אריה הראל לעיל, פסקה 21 לפסה"ד והאסמכתאות המובאות שם)

במקרה שלפנינו צירפה העירייה תדפיסים עבור כל אחד מן הנכסים, אשר יש בהם כדי להוכיח כי "הודעות ותזכורות תשלומים" נשלחו לעותר מספר פעמים בשנה, בגין אותן השנים שבהם שכר את הנכסים. כלומר, השומות נערכו על ידי העירייה ונשלחו לעותר במועדים המתאימים לאלו הקבועים בחוק ובפסיקה.

זאת ועוד, מהמסמכים שצורפו לכתב התשובה מטעם העירייה עולה, כי העותר ידע על חובותיו לעירייה כבר בשנת 2013 (ר' נספח 2 לכתב התגובה, סעיף 9 לערר שהגיש העותר בגין נכס אחר) וכי אף פנה לעירייה במכתב אישי, באוגוסט 2014, כדי לנסות ולהסדיר את חובותיו (ר' נספח 3 לכתב התגובה). נמצא לפיכך, כי טענת העותר כי הדרישות הוצאו לראשונה רק בשנת 2015, אינה מדויקת, וזאת בלשון המעטה.

התיישנות ושיהוי

ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20.6.2010) (להלן: "הלכת נסייר"), נקבע כי הליך הגבייה המנהלי על ידי הרשות הינו "תביעה לקיים זכות" כמובנו בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, תש"יח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). מכאן, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן וזאת כטענת הגנה במסגרת הליך יזום בדמות עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

ההלכה קובעת, כי אם עברו 7 שנים בלא שהרשות המנהלית נקטה פעולת גבייה אופרטיבית שהובאה לידיעתו של החייב - מעבר למשלוח הודעות דרישה והתראה – הרי שהחוב התיישן והעירייה אינו רשאית עוד לגבותו (ר': עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (פורסם בנבו, 4.1.2011).

עוד נפסק, כי נקיטת הליכי גבייה אקטיביים על ידי הרשות המקומית מפסיקה את מרוץ ההתיישנות. ואולם, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות אין די במשלוח מכתב דרישה בדואר אלא על הרשות להצביע על מסירת הדרישה לידי החייב ועל צעדי אכיפה ממשיים שהפעילה לצורך גביית החוב נשוא הדרישה (ר': עת"מ (חי') 28875-05-14 שלמה כהן נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 8.3.15) פסקאות 12-11 לפסה"ד והאסמכתאות המובאות שם).

ביחס לתדפיסים המצורפים ע"י העירייה, בדמות פלט מחשב שכותרתו "הודעות ותזכורות תשלומים מעקב גביה", נקבע בעת"מ (ת"א) 40341-09-14 עזורה נחום נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 22.10.15) כי אין לראות באותן הודעות כפעולות גבייה אקטיביות, שיש בהן כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

לעניין השיהוי – בחודש פברואר 2012 פרסם היועץ המשפטי לממשלה את הנחיה מס' 7.1002 העוסקת בהפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גביה). ביחס להגדרת תקופת השיהוי ולשאלה מהו פרק הזמן שבסיומו ניתן לומר שהרשות מנועה מלנקוט הליכי גבייה, קבע היועמ"ש כדלקמן:

"... ככלל, תקופת ההתיישנות של תובענות אזרחיות היא 7 שנים, אלא שבהתחשב בטיבם ובאופיים של חובות מנהליים, אין זה סביר שרשות מינהלית תנקוט לראשונה הליכי גבייה ללא התראה וללא צידוק, לאחר שחלפו שנים רבות מן המועד שבו יכלה לראשונה לגבות את החוב. לפיכך, על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שהוא קצר מתקופת ההתיישנות האמורה. פרק זמן כאמור, מן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים.

עם זאת, המסגרת שבה אנו מצויים היא של דיני השיהוי, המאפשרים גמישות ובחינה פרטנית לפי נסיבות העניין. על כן, בנסיבות חריגות, ובהחלטה של היועץ המשפטי והגזבר או החשב של הרשות – ולעניין רשות המסים, גם בהחלטה של סמנכ"ל הגביה של הרשות – ניתן יהיה לפתוח בהליכי גבייה, גם לאחר שחלפו שלוש שנים מן היום שבו הפך החוב לסופי, ולמרות השתהותה של הרשות, ובלבד שלא יעברו שבע שנים ממועד זה (שאז יחולו דיני ההתיישנות)." (פסקה 5 להנחיה)

עוד נקבע בהנחיה זו, כי לעיתים יכול ויקומו עילות קונקרטיות אשר יש בהן כדי להשהות את הליכי הגבייה, ובהתקיימן – לא יחשבו הליכי הגבייה ככאלו שנעשו בשיהוי. אחת מעילות אלה הינה האפשרות שלא עלה בידי הרשות לאתר את החייב וזאת על אף שנקטה בפעולות סבירות כדי לאתרו (כגון: חיפוש כתובת החייב במרשמים המנוהלים לפי דין). בנסיבות אלו, קובע היועמ"ש, מוצדק יהיה לאפשר לרשות הליכי גבייה מיום שאיתרה את החייב, גם אם חלפו יותר מ-3 שנים מן היום שבו הפך החוב לסופי (ר' סעיף 7.1 להנחיית היועמ"ש).

אכן, יש לתת את הדעת כי הנחיה זו שניתנה בשנת 2012 אינה מחייבת לעניין מועד נקיטת הליכי הגבייה במקרה שבפנינו, אולם, "יש בה כדי להבהיר את הנורמה הכללית המצופה מהרשות למנהל תקין והגינות בצד דיני ההתיישנות." (ר': עת"מ (ת"א) 3568-05-12 שמעון איל נ' עיריית תל-אביב (פורסם בנבו, 28.4.13) פסקה 19 לפסה"ד).

נבחן איפוא את העובדות הספציפיות הנוגעות לכל אחד מהנכסים לצורך קביעת תחולת ההתיישנות על כל אחת מדרישות התשלום.

הנכס ברח' **תל אביב (ח-ן משלם:****):

העותר חויב בארנונה כללית בגין הנכס שברחוב ** בגין התקופה שמחודש 08/2000 ועד לחודש 07/2001. העותר חויב בארנונה בגין נכס זה יחד עם גרושתו, הגב' ב.ע..

העירייה הגישה מטעמה כרך אסמכתאות הכולל עותקים של דרישות לפני נקיטת הליכים, אזהרות בטרם ביצוע פעולות, עיקולים וכיוצ"ב, בין השנים 2013-2002.

לטענת העותר, במועדים הרלוונטיים לחיוב הארנונה בגין הנכס שברח' **** היו הוא והגב' ב.ע. בהליכי גירושין, הוא התגורר בנפרד ברחוב *** העותר מוסיף, כי ככל הידוע לו, הגב' ב.ע. חויבה בלעדית בארנונה בגין נכס זה, אולם בשל העדר אפשרות גביה בגין חובותיה החליטה העירייה להשית עליו את חיובי הארנונה. העותר טוען עוד, כי העירייה לא צירפה הסכם שכירות ו/או כל אישור אחר המעיד על חזקתו בנכס.

העותר מוסיף וטוען כי אותם "תדפיסים" שצורפו ע"י העירייה אינם מהווים פעולת גבייה אקטיבית אשר יש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות.

העותר המציא תצהיר של הגב' ב.ע. בו נטען, כי היא החזיקה באופן בלעדי בדירה שברח' **במועדים הרלבנטיים לחוב הארנונה וכי העותר לא התגורר עמה בדירה ומעולם היא לא ביקשה לרשום אותו כמחזיק. ב.ע. מוסיפה, כי בשל קשייה הכלכליים לא שילמה את מלוא חיובי הארנונה שנשלחו אליה בגין דירה זו, כי נכנסה להליך של פשיטת רגל ובשנת 2006 קיבלה הפטר חלוט מחובותיה. עוד מציינת ב.ע. בתצהירה, כי עד לקבלת ההפטר העותר לא חויב בארנונה בגין הדירה הזו.

עיון באסמכתאות שצורפו על ידי העירייה מלמד, כי אין ברשות העירייה כל אסמכתא לכך שהעותר החזיק בנכס בתקופות הרלוונטיות לעתירה. ב"כ העירייה ציינה בדיון שנערך ביום 14.10.15 כי: "לגבי **העותר רשום כמחזיק יחד עם רעייתו. הרישום בוצע על פי הסכם שכירות שהיה בעירייה. הסכם השכירות לא אותר. אני אברר בעירייה ויכול להיות שנודיע שאנו מוותרים על החוב הזה כלפיו ונפנה את החוב לגרושתו." דא עקא, לא נמסר כל עדכון בעניין זה מצד המשיבה: משמע לא קיימת בידי העירייה אסמכתא להחזקתו של העותר בנכס.

זאת ועוד, כל הדרישות שהוצאו על ידי העירייה החל משנת 2002 ועד לשנת 2006 מוענו לגב' ב.ע. בלבד, לכתובות שבהן היא התגוררה. רק החל משנת 2006 מוענו הדרישות גם לעותר, אלא שאף אלו נשלחו לכתובות של הגב' ב.ע., על אף שבאותו מועד כבר היו בידי העירייה כתובות נוספות ועדכניות יותר של העותר.

לפיכך, לא הוכח כי העותר החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית לחוב הארנונה. אשר לפעולות הגביה האקטיביות כגון עיקול, אלו בוצעו בשנת 2013 בחלוף תקופת ההתיישנות ומשכך – הן בטלות.

על אף שכבר נקבע לעיל כי חלה התיישנות בגין דרישת החוב הנוגעת לנכס שברח' **, מצאתי לנכון להתייחס לטענה נוספת של העותר ואשר גם על פיה, סבורני כי אין לחייבו בדרישת תשלום זו.

העותר מעלה טענה נוספת: "איני מחזיק".

קיים דיון ארוך בפסיקה בנוגע בשאלות האם ניתן לטעון טענת "איני מחזיק" בפני בית המשפט או שמא מדובר בסמכות ייחודית שהוקנתה למנהל הארנונה ולוועדת הערר (ר' לעניין זה פסק דינה המקיף של כב' הש' ד"ר דפנה אבניאלי, עת"מ 7610-12-13 חיים עזריה נ' עיריית תל אביב –מנהל הארנונה (פורסם בנבו, 23.11.14)).

יוער כי העותר בענייננו ציין כי הגיש במקביל השגה למנהל הארנונה בטעת "איני מחזיק" (סעיף 28 לעתירה).

בין אם חלה על הרשות המקומית החובה התמידית לברר את זהותו של המחזיק האמיתי בנכס, ובין אם מדובר בחובה החלה רק בנסיבות חריגות, סבורני כי במקרה שבפניי התקיימו אותן "נסיבות חריגות" שיש בהן כדי לחייב את העירייה לבצע בדיקה לעניין זהות המחזיק. העותר טוען כי מעולם לא מסר לידי העירייה הודעה בדבר החזקתו בנכס זה. לפיכך, בהתאם לסעיף 326 לפקודת העיריות, על בעל הנכס או על המחזיק האחר חלה החובה לשלם את הארנונה. הדבר נכון ביתר שאת שעה שצוין באולמו של בית המשפט כי העירייה תערוך בירור בעניין – אולם בפועל, בירור כזה לא נעשה. נדמה כי יש בכך התרשלות מצד המשיבה וזאת בניגוד לחובת ההגינות המוטלת עליה כרשות מינהלית.

לא מצאתי על כן, כי יש לחייב את העותר בתשלום ארנונה בגין נכס זה.

הנכס ברח'*** (ח-ן משלם: **):

העותר חוייב בארנונה כללית בגין הנכס שברחוב *** לתקופה שמחודש 01/2002 ועד לחודש 01/2005.

העירייה צירפה תדפיסים המעידים על משלוח התראות לתשלום חוב הארנונה בגין הנכס שברח' ***החל משנת 2002 ועד לשנת 2007. עוד צירפה העירייה פלט מחשב המעיד על משלוח צו דרישת תשלום וביצוע עיקולים בשנת 2014.

לטענת העותר, הוא התגורר בנכס עד לסוף שנת 2002, עת נעצר ע"י משטרת ישראל והוחזק במעצר באבו כביר. לאחר מכן הועבר למעצר בית בגבעתיים. בחודש 8/2003 נעצר על ידי משטרת ההגירה ובחודש 11/2003 גורש מהארץ משום שפג תוקף אשרת השהייה שלו. משכך, העותר לא יכול היה להחזיק בנכס בתקופה בה חויב בארנונה.

עיון בתדפיסים שצורפו על ידי העירייה מלמד כי העירייה שלחה הודעות ותזכורת תשלום החל מיום 28.2.02. מהמסמכים שצורפו ע"י העירייה עולה כי צו דרישת תשלום מיום 20.4.14 הינו הפעולה האקטיבית הראשונה שנעשתה ע"י העירייה בנוגע לחוב נטען זה. גם חישוב תקופת ההתיישנות החל מיום 1.05, שהינו המועד המאוחר ביותר בו חויב העותר בתשלום ארנונה – משמע - דרישת חוב זה התיישנה זה מכבר. תקופת ההתיישנות לא "נעצרה" עת העירייה לא פעלה באופן אקטיבי לגביית חובה, כנדרש בפסיקה.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש לחייב את העותר בתשלום ארנונה בגין נכס זה.

הנכס ברחוב ****

העותר חויב בארנונה כללית בגין הנכס שברחוב **** בגין התקופה שמחודש 7/2002 ועד לחודש 07/2003.

העירייה צירפה בקובץ האסמכתאות מטעמה חוזה שכירות חתום ע"י העותר; הודעה על שינוי מחזיק לשמו של העותר, מיום 2.9.02; והודעת שינוי מחזיק לשמו של הבעלים מיום 21.2.04.

עוד צירפה העירייה תדפיסים המעידים על משלוח הודעות תשלום החל מיום 5.11.02 ועד ליום 8.7.08. כמו כן, עולה מהאסמכתאות כי ביום 16.7.08 בוצעה לראשונה פעולת גבייה אקטיבית – מסירת הודעת דרישה לפני נקיטת הליכים. פעולות גבייה אקטיביות נוספות (צווי דרישה, עיקולים וכיוצ"ב) בוצעו בשנים 2014-2012.

העותר טוען כי מעולם לא שכר נכס זה, לא החזיק בו ולא הייתה לו שום זיקה לנכס, הסכם השכירות שצורף ע"י העירייה מזויף וחתימתו מזויפת.

מוסיף העותר, כי ההודעה היחידה משנת 2004 נשלחה לכתובת הנכס – בעוד הוא מעולם לא החזיק בו. העותר מציין כי במסמך הבודד משנת 2008 שצורף ע"י העירייה מצוין כי "הנמען לא ידוע במען שצוין לעיל" ולפיכך אין כל ספק כי העותר לא ידע או לא קיבל הודעה על חיובו בארנונה.

עיון באסמכתאות העירייה מעלה, כי דרישת התשלום בעבור נכס זה לא התיישנה מאחר ופעולת הגבייה האקטיבית הראשונה נעשתה כאמור בשנת 2008 (מסירת הודעת דרישה לפני נקיטת הליכים לפי סע' 4 לפקודת המיסים (גביה)). לעניין המצאה כדין של הדרישה קובע סעיף 307 לפקודת העיריות כי: "אם אין למצוא את החייב, או שהוא מסרב לקבל את ההודעה שהומצאה לו, יראו את ההודעה כאילו הומצאה כהלכה, אם הוצגה במשרדי העיריה והעתק ממנה הודבק על פני חלק בולט של הנכס שעליו משתלמת הארנונה, או אם נמסרה, או הועברה על ידי הדואר, לפי מענו הידוע לאחרונה". משמעות הדברים היא כי בענייננו בוצעה המצאה כדין, על אף שהעותר טוען כי לא קיבל זאת לידיו. לפיכך, אין מקום לטענת ההתיישנות.

זאת ועוד, אין מקום לטענת זיוף הנטענת בעלמא, שעה שהחובה לערוך את הבירור בעניין זה חלה על העותר ולא על העירייה:

"ההלכה הפסוקה קבעה כי ככלל העירייה איננה חייבת בחובת בדיקה וחקירה, וכי היא רשאית להסתמך על "רישום והודעות מתושביה בדבר שינויי מצב", וזאת כדי לא להכביד על העירייה יתר על המידה. באופן דומה אני סבורה כי העירייה רשאית להסתמך על הודעות מתושביה גם בנסיבות כמו נסיבות המקרה דנן. במילים אחרות, גם כאשר העירייה מקבלת הודעה על כך כי החזקה בנכס הועברה, וכי אדם אחר הפך מכוח הסכם שכירות למחזיק בו, היא רשאית להסתמך עליה. זאת, אלא אם כן קיימת "הצטברות של נסיבות שיש בה כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות", קרי – נסיבות המעוררות על פני הדברים חשד ברור כי להודעה אין בסיס.

במקרה דנן, בעת שנמסרה ההודעה לעירייה ביחס לחילופי מחזיקים, אינני סבורה כי היה עליה להטיל ספק במהימנותה. העירייה לא היתה חייבת להשוות את החתימות על גבי ההסכמים, לבחון מי חתום עליהם בפועל, והאם החתימות הן אותנטיות או מזויפות." (ר': עת"מ (ת"א) 33098-10-13 פינון מזרחי נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 13.11.14) פסקאות 30-29 לפסה"ד).

אין בידי לקבל את טענת הזיוף שאינה מבוססת כלל ומבלי שיובהר אינטרס כלשהו לצד ג' לזייף את חתימת העותר בנוגע לנכס זה.

לאור האמור, נמצא כי העותר חב במלוא דרישת הארנונה בגין הנכס שברחוב ****

הנכס ברח' ****

בגין הנכס שברחוב ****' חויב העותר בארנונה עבור התקופה שמחודש 03/2003 ועד לחודש 02/2004.

העירייה צירפה בקובץ האסמכתאות מטעמה עותק מהסכם השכירות, תדפיס הודעות ותזכורות תשלומים החל מיום 7.8.03 ועד ליום 8.7.08, ואישורי הודעות דרישה לפני נקיטת הליכים החל מיום 24.9.07 המעידים על פעולות גבייה אקטיביות כנגד העותר.

העותר אינו מכחיש כי שכר את הנכס, אולם טוען כי הסכם השכירות בוטל עם מעצרו ע"י משטרת ההגירה, טרם גירושו מן הארץ בחודש נובמבר 2003 (ר' נספח 5 לעתירה). לפיכך, העותר החזיק בנכס לכל היותר עד לחודש 6/2003.

העותר מוסיף כי קיימת חפיפה בחיוב שהושת עליו בגין הנכס שברחוב **** לבין הנכס שברחוב ****

הגב' ב.ע., מציינת בתצהירה אשר צורף לתגובת העותר לאסמכתאות העירייה, כי טיפלה עבורו בפינוי הנכס וסיום השכירות עקב גירושו מן הארץ בחודש נובמבר 2003. לטענתה, היא הביאה קונה שירכוש את הציוד שהיה במקום, הודיעה לבעל הנכס כי העותר גורש מן הארץ, סיכמה אתו על הפסקת דמי השכירות וביטול חוזה השכירות – והוא ביטל, באותו מעמד, את שטר החוב שניתן לטובתו ואישר בפניה כי העותר אינו מחזיק עוד בנכס. לטענת גב' ב' ב.ע. הסכימה להצעת בעל הנכס כי הוא זה שיודיע לעירייה על סיום החזקה של העותר בנכס.

העותר מוסיף וטוען, כי לחילופין, ולכל היותר, ניתן לחייבו בארנונה בגין הנכס עבור התקופה שמחודש 11/2003 ועד לחודש 02/2004.

סעיפים 326-325 לפקודת העיריות קובעים:

"325.חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה

326.נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה."

מן האמור עולה, כי החובה להודיע לעירייה על חדילת חזקה בנכס חלה על מי שהחזיק בו . על ההודעה להיות בכתב. כל עוד לא ניתנה הודעה – המחזיק הקודם יוסיף להיות חייב בארנונה.

יחד עם זאת, בבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (פורסם בנבו, 17.4.08) הוסכם ע"י שופטי הרוב, כי תיתכנה נסיבות חריגות אשר בהתקיימן יהיה מקום לראות את המחזיק היוצא כמי שמילא חובתו על פי הסעיפים לעיל וזאת על אף שלא מסר הודעה בכתב כנדרש על שינוי זהות המחזיק בנכס (ור' גם: עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 5.5.10)).

ובענייננו – העותר לא הודיע לעירייה על חדילת החזקה בנכס היות וגורש מן הארץ. סבורני כי נוכח נסיבות קשות אלו, עת נאלץ העותר לעזוב את הארץ ואת ילדיו, ספק אם היה ביכולתו ובידיעתו, להודיע לעירייה על חדילת החזקה בנכס. אמנם לא היה בידי העירייה לדעת בזמן אמת כי העותר אכן גורש מן הארץ, יחד עם זאת, התעקשות המשיבה לחייב את העותר בארנונה בתקופה לאחר גירושו מהארץ, על אף פנייתו ובקשתו למחיקת החוב בגין תקופה זו (ואף בהתחשב בנסיבות הלא פשוטות של העותר), אינה עומדת בקנה אחד עם עקרונות של תום לב והגינות.

נמצא על כן, כי העותר חב בתשלום ארנונה בגין הנכס שברחוב **** החל מחודש 3/2003 ועד 10/2003 שהינה התקופה שקדמה לגירושו מן הארץ. לא מצאתי כאמור כי יש לחייב את העותר בתשלום ארנונה בגין התקופה שלאחר גרשו מן הארץ.

ד. סוף דבר

העתירה מתקבלת בחלקה.

העותר יישא בתשלום ארנונה בגין הנכס שברחוב ****בגין התקופה שבין 7/2002-7/2003.

כמו כן, העותר יישא בתשלום חלקי של הארנונה בגין הנכס שברחוב***בגין התקופה שבין 3/2003-10/2003.

הפרשי הצמדה וריבית יחולו על החיובים בהתאם לדין.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשע"ו, 22 יוני 2016, בהעדר הצדדים.