10 חודשי מאסר בגין תקיפה לשם גניבה של פלאפון מעוברת אורח

            כללי

1.         הנאשם הורשע בעבירה של תקיפה לשם גניבה, בהתאם לסעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין). על פי עובדות כתב האישום ביום 15.3.12 בשעת צהריים ברחוב מאזה בתל אביב, תקף הנאשם את גב' ב. (להלן - המתלוננת) באופן שהכה אותה בצלעותיה במרפק וחטף ממנה את הטלפון הנייד שהיה ברשותה. כתוצאה מהתקיפה נגרם למתלוננת סימן אדום בחזה.

            טיעוני הצדדים

2.         התובעת, עו"ד קרן מאור, ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ועונש מאסר מותנה. התובעת התייחסה לחומרת העבירה המשלבת היבט "אלים" עם היבט "רכושי", כאשר לדבריה - מדובר בעבירה הנושקת לעבירת השוד, ומכאן הצורך בהשתת ענישה מחמירה.

3.         הסניגור, עו"ד עלאא מסארווה, התייחס בטיעוניו למספר נתונים אשר אמורים להוביל, לשיטתו, להשתת ענישה מתונה: קשייו הנפשיים של הנאשם, כפי שאלה עלו במסגרת שיחותיו עמו וחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בהליך המעצר; העובדה כי מדובר באדם צעיר, נעדר תמיכה משפחתית כלשהי; הודאת הנאשם במיוחס לו כבר בחקירתו במשטרה; העובדה כי מרכז האירוע הוא בהיבט "הרכושי" ולא בהיבט "האלים".

4.         שני הצדדים הגישו פסיקה אשר לשיטתם, תומכת בעמדותיהם העונשיות.

            דיון והכרעה

5.         יש לראות חומרה לא מבוטלת בעבירה אותה ביצע הנאשם. מדובר בעבירה בעלת היבט רכושי, שהייתה כרוכה ביצירת מגע אלים עם המתלוננת שהלכה לתומה ברחוב ומצאה עצמה מותקפת על ידי הנאשם. יש בשילוב בין שני היבטיה של העבירה, כמו גם בעובדה כי נעשתה בצהרי היום בטבורה של עיר, כדי להצדיק השתת ענישה משמעותית.

6.         דומה כי בעת האחרונה הפכה גניבת הטלפונים הניידים לתופעה נפוצה, ונראה כי יש מי אשר זיהו "נתח שוק" זה כמניב רווחים מיידים. אמנם, המציאות מלמדת כי במקרים רבים מבוצעות עבירות אלה מטעמים של צרכים קיומיים ויש להביא זאת בחשבון, אך חובתו של בית המשפט אינה כזו המתמצה אך ורק בהבנת מניעיו ההישרדותיים של העבריין, אלא, ולטעמי בעיקר - על בית המשפט לראות לנגד עיניו אף את קורבן העבירה, וליתן ביטוי בענישה לצורך בהגנה על הציבור ורכושו, בוודאי כאשר אותן גניבות כרוכות בשימוש בכוח.

7.         אל מול האמור לעיל, אין חולק כי יש לזקוף לזכות הנאשם מספר נתונים:

הראשון - מדובר בנאשם אשר הודה כבר בחקירתו במשטרה, ובהמשך - בישיבה הראשונה שהתקיימה בהליך. כתב האישום לא תוקן כ"תנאי" להודאה, הצדדים לא הגיעו להסדר עונשי כלשהו, כך שניתן לומר כי מדובר בהודאה בצורתה המזוקקת ביותר, וברור כי יש לראות בה כנתון משמעותי לקולא.

השני - הנאשם צעיר (בן 26) ואין לחובתו הרשעות קודמות. אמנם, יש לזכור כי מדובר בנתין זר השוהה בארץ מכוח אמנת הפליטים אשר אין רישום משטרתי אודות לעברו מארץ מוצאו, אך אינני סבור כי יש בכך כדי לצמצם באופן משמעותי את משקלו של נתון זה, אשר מצדיק התחשבות בענישה.

השלישי - מדובר במעצר ראשון ובמאסר ראשון אותו ירצה הנאשם, והפסיקה נוהגת להעניק משקל משמעותי אף לנתון זה.

            טרם אאזן בין שתי קבוצות השיקולים, אתייחס לשני נתונים נוספים שעלו בטיעוני הצדדים.

8.         טיעון הסניגור בדבר מצבו הנפשי של הנאשם - טיעון זה הועלה על ידי הסניגור ככזה המצדיק התחשבות בענישה. במקרה דנן, ועל כך אין חולק, הנאשם נמצא כשיר לעמוד לדין, ומטיעוני הצדדים עולה כי גם אותם קשיים נפשיים מהם סובל אובחנו ככאלה שהם תולדה של שימוש בחומרים אסורים. בנסיבות אלה, משקלו של הטיעון בדבר מצבו הנפשי של הנאשם אינו משמעותי בעיני.

9.         טיעון התובעת בדבר היותה של העבירה נושקת לעבירת השוד - אכן, עיון בלשון נוסח סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, מלמד על קיומם של יסודות כמעט חופפים לעבירת השוד הקבועה בסעיף 402(א).

עבירת תקיפה לשם גניבה כוללת יסוד של אלימות, אשר השימוש בה נעשה במטרה לגנוב רכוש.

עבירת השוד כוללת 4 יסודות מצטברים: הראשון - גניבה; השני - נקיטת אלימות; השלישי - נקיטת האלימות צריך שתעשה בשעת הגניבה או בתכוף לפניה או לאחריה; הרביעי - האלימות צריך שתינקט במטרה להשיג את הדבר הנגנב או כדי לעכבו בידי הגנב או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה.

בתי המשפט התייחסו לאורך השנים לקו הגבול המטושטש בין שתי עבירות אלה.