ת.פ. 4019/04

מחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בכתב האישום נטען (תמצית העיקר): הנאשם ול.ל. (להלן-המתלוננת) היו בני זוג כ-4 חודשים. ביום 12.4.04 הנאשם אסף את המתלוננת ברכבו, והם נסעו ליכטה שבמרינה בהרצליה. בשעה 19:30 לערך, הנאשם ביקש להתנשק עם המתלוננת, ומשסרבה, הוא תפס בשערות ראשה, איים עליה כדי שתתמסר לו, ולמרות בכיה, הנאשם הכניס ידו מתחת לחולצתה וחזייתה ותפס את שדה בכוח רב. לאחר שהרפה עקב בכייה, הנאשם שוב עשה כן. כתוצאה מתקיפת הנאשם נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בזרועותיה ובשדיה. המתלוננת נמלטה מהיכטה. בשובה לביתה, וכתוצאה מהטראומה שעברה עקב תקיפת הנאשם, המתלוננת ניסתה לפגוע בעצמה בחיתוך פרקי ידיה. מיוחסות לנאשם בכתב האישום עבירות של מעשה מגונה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית (ההדגשות שלי-ג'נ'). יצויין: לאחר הארוע הנטען, המתלוננת נכנסה לבר "מדזו", וחבר בא לקחת אותה לביתה.

גירסת הנאשם (תמצית העיקר): הוא והמתלוננת דיברו, התנשקו, היא החלה לבכות ויצאה מהיכטה. הנטען באישום לא היה ולא נברא, שקר (ת/5; בעמ' 63, 64, 67 לפר'; נ/3).

לאחר ששמעתי וראיתי את העדים ואת הנאשם, קראתי את הפרוטוקול ואת המסמכים, צפיתי בקלטת העימות ת/9, בחנתי ושקלתי את הראיות, מסקנתי היא, שלמרות החשד הלא מבוטל העולה מהראיות שלפיו הנאשם כן ביצע את העבירות המיוחסות לו, הרי שלא הוכח מעבר לספק סביר מה ארע בפועל בארוע; תמיהות ותהיות שעולות מגירסת המתלוננת - כשלעצמה ו"מול" ראיות תביעה נוספות – ומראיות נוספות, אינן מאפשרות לקבוע שהעבירות המיוחסות לנאשם הוכחו מעבר לספק סביר. זאת, לא כל שכן כשעדות המתלוננת היא למעשה עדות יחידה ישירה לעצם מעשיו הנטענים של הנאשם. מסקנתי זו איננה גורעת מהמהימנות על פני הדברים של גירסתה הבסיסית של המתלוננת, ואולם הבדיקה הפרטנית של גירסתה, הראיות כשלעצמן ומידת התיישבותן זו עם זו, איננה מאפשרת להסיק מסקנה חד משמעית יחידה בדבר אשמת הנאשם. תמיהות שעולות למישמע גירסת הנאשם אין בהן די כדי לאיין מסקנה זו, מה גם, שגירסת הנאשם איננה בלתי אפשרית ולא ניתן לשללה מיניה וביה. על כן ומחמת הספק יזוכה הנאשם בדינו.

אלה נימוקיי המפורטים למסקנותיי דלעיל:

גירסת הנאשם – כפירה במיוחס לו:

בטרם אפרט את מסקנותיי בדבר זיכוי הנאשם מחמת הספק, אתייחס לגירסת הנאשם:

מחד, "נגד" מהימנות גירסתו:

1. תמוה מדוע תקום המתלוננת "פתאום", כלשון הנאשם בעדותו הראשונה במשטרה, תתחיל לבכות ותצא מהיכטה (ת/5, בעמ' 2, שו' 19; בעמ' 3, שו' 67).
2. הנאשם טען, הן בעדותו בביהמ"ש והן בעימות (בקלטת ת/9),שיש צורך ב-3-4 ידיים כדי לעשות למתלוננת את מה שטענה שעשה לה (בעמ' 63 לפר', שו' 23-26). ואולם, לפי גירסת המתלוננת, הארוע ארך מס' דקות, שלב רודף שלב, ואין הכרח שהכל יקרה בו זמנית.
3. גירסת המתלוננת, שלכאורה חוזקה בראיות תביעה: עת/3 - עת/5, ות/1 - ת/4.

ומאידך, "בעד" מהימנות גירסת הנאשם:

1. הנקודות הנטענות בסיכומי התביעה (בס' 8) לעיל ולהלן,"נגד" מהימנות גירסת הנאשם, אינן מהותיות ואינן יורדות לשורשה של גירסת הנאשם עד כדי שלילת היתכנות גירסתו.
2. המתלוננת העידה, שבמהלך תקיפת הנאשם אותה וגם לאחריה, הנאשם שאל אותה למה היא בוכה (בעמ' 3 לפר', שו' 23-24; בעמ' 10 לפר', שו' 2-3; בעמ' 13 לפר', שו' 9-10, 22-23; בעדות הנאשם – בעמ' 63 לפר'). ניתן לתהות האם סביר, שנאשם שתקף את המתלוננת כנטען, יברר עימה בשעת מעשה מדוע היא בוכה. אלא אם הוא לא התנהג כלפיה באופן הנטען. בפי המתלוננת לא היה הסבר מספק לתהייה זו (בע' 14 לפר', ש' 1-4). 3. אין זה בלתי סביר שהנאשם לא הלך/רץ אחרי המתלוננת אחרי שהיא קמה ועזבה את היכטה, יהא טיבו של הארוע אשר יהא (בעמ' 68 לפר', שו' 17-20).