ת"א 5517-09 ר' נ' ח'שאן מדיקל סנטר בע"מ ואח'

לפניי תביעה בעילה של רשלנות רפואית.

התובע יליד 22.6.89 נפצע במהלך עבודתו ביום 11.5.06. בתאונה נגרם לתובע שבר של עצם הסירה הכפית מימין.

בעקבות התאונה הגיע התובע למרפאת הנתבעת 1 ונבדק על ידי הנתבע 2, רופא כללי בהכשרתו. הנתבע 2 שלח את התובע לבצע צילום רנטגן, אולם לא אבחן את השבר בצילום. השבר אובחן לראשונה כחצי שנה לאחר אירוע התאונה, כשהתובע שב למרפאה ונבדק על ידי אורתופד, אשר הפנה אותו, לאחר הבדיקה, לחדר המיון.

בחדר המיון אובחן התובע כסובל משבר ישן לא מחובר של עצם הסירה. ביום 20.12.06 עבר התובע ניתוח לאיחוי השבר עם שתל עצם.

לטענת התובע, בשל רשלנות הנתבעים, אשר לא אבחנו את השבר בזמן, נותרה לו נכות צמיתה. לטענתו, לו היה השבר מאובחן במועד, סמוך לאחר התאונה, והיה מטופל כראוי, לא הייתה נותרת לו נכות צמיתה.

לטענת הנתבעים, הנתבע 2 התנהג כרופא משפחה סביר, לפי הסטנדרט המקובל ובהתאם לנוהג המקובל במרפאה כשמדובר בתאונת עבודה. הוא ערך לתובע בדיקה פיזית, הפנה אותו לצילום, לא גילה שבר (בטעות) ולא חשד בשבר. עוד לטענתם, הנתבע 2 ביקש מהתובע כי ימציא טופס ב.ל. 250 לצורך המשך טיפול, הסביר לו שאם היד תתנפח עליו להתייצב במרפאה, נתן לו מרשם לשיכוך כאבים וציפה כי התובע יחזור עם טופס ב.ל. 250 ואז הייתה ניתנת לנתבע 2 הזדמנות לבדיקה נוספת של התובע.

מטעם התובע העידו אחותו - מ.ר. והתובע עצמו.

התובע הגיש כראיה מטעמו חוות דעת של ד"ר ערן לין – מומחה בכירורגיית כף היד.

מטעם הנתבעים העידו מנהל המרכז והבעלים שלו ד"ר חשאן סאלם והנתבע 2 בעצמו.

הנתבעים הגישו כראיה מטעמם את חוות הדעת של ד"ר מאוריציו רוסו – מומחה לכירורגיה של היד וד"ר אמל חורי – מומחה בכירורגיה אורתופדית.

השאלות הטעונות הכרעה בתיק הן:

• האם התרשלו הנתבעים בטיפול שנתנו לתובע.

• מה הנזק שנגרם לתובע עקב הרשלנות.

• האם יש לייחס לתובע אשם תורם בשל השיהוי בפנייה לטיפול רפואי נוסף והזמן שחלף מאז ביקורו הראשון במרפאה ועד שחזר כעבור מספר חודשים.

   

  חוות דעת ד"ר ערן לין

בחוות דעת מיום 3.4.09 קבע ד"ר לין כי הטיפול שקיבל התובע על ידי הנתבע 2 במרפאת הנתבעת 1 ביום החבלה היה לקוי ועולה כדי רשלנות רפואית מהטעמים הבאים:

• הבדיקה נערכה על ידי רופא כללי אשר איננו מומחה בכירורגיה אורתופדית ו/או בכירורגיה של היד.

• אין רישומים של תלונותיו של התובע.

• אין פירוט נסיבות הפגיעה למעט הרישום של חבלה בעבודה ליד ימין.

• אין ממצאי בדיקה רפואית.

• אין תאור הממצאים ההדמייתיים בצילומי הרנטגן, כאשר ההתייחסות לממצאים בצילומי הרנטגן הינה של אין שבר.

• הנתבע 2 נכשל באי אבחון קו השבר בעצם הסירה הכפית בשורש כף יד ימין של התובע.

• צילומי הרנטגן אשר בוצעו לתובע על פי הפניית הנתבע 2 היו רק בשני מנחים (אחורי – קדמי וצידי) כאשר בחבלות בשורש כף יד נדרש גם ביצוע צילומי רנטגן אלכסוניים, בעיקר באם קיים חשש/חשד לשבר בעצם הסירה הכפית.

• כאשר קיים סיפור של חבלה לשורש כף יד, על הרופא המטפל לבדוק היטב את הנפגע ובעיקר להתייחס לאפשרות של פגיעה בעצם הסירה הכפית ולציין את ממצאי הבדיקה הקלינית ושתי נקודות אלו לא התקיימו במקרה של הטיפול על ידי הנתבע 2.

• במקרה של חשד לשבר טרי בעצם הסירה הכפית (כאשר במקרה הנדון אין מדובר בחשד לשבר אלא בשבר המודגם היטב בצילום הרנטגן מיום החבלה), גם אם לא מודגם כזה בצילומי הרנטגן, חייב הרופא המטפל לקבע את שורש כף היד לתקופה של שבועיים-שלושה מחשש לסיבוכים אשר עלולים להתפתח מטיפול לא נאות בשבר בעצם הסירה הכפית. הנתבע 2 לא פעל בהתאם לפרקטיקה רפואית זו.

• על אף שמדובר בפגיעה אשר הינה בתחום האורתופדי ו/או כירורגיה של היד, לא הפנה הנתבע 2 את התובע לבדיקת אורתופד ו/או כירורג כף יד.

לפי חוות הדעת, בעקבות אי אבחון השבר במועד ואי מתן הטיפול הנאות נגרם אי חיבור של השבר אשר הצריך התערבות ניתוחית והביא להגבלה בתנועות שורש כף היד העולה כדי נכות אורתופדית צמיתה.

חוות דעת ד"ר רוסו

בחוות דעת מיום 10.5.11 סקר ד"ר רוסו את תולדות המקרה, ציין כי הנתבע 2 לא אבחן שבר בצילום וביצע חבישה אלסטית. הוא ציין כי ברישום הרפואי אין פירוט של תלונת הנבדק על המיקום המדויק של הכאב וגם לא המלצה על איזשהו טיפול בהמשך והוסיף כי: "עם זאת אין לי ספק שהרופא נתן לנבדק הנחיה בעל-פה לחזור למרפאה לבדיקה נוספת או לפנות ישירות לאורתופד אם הכאב נמשך, מכיוון שזו הנחיה שגרתית הניתנת בכל בדיקה על-ידי רופא משפחה במקרה של טראומה".

לגבי קביעתו של ד"ר לין לפיה במקרה של חשד לשבר בעצם הסירה יש לבצע צילומי רנטגן מארבעה כיוונים ובוצעו צילומים רק משני כיוונים, השיב ד"ר רוסו כי הדבר נכון, אך יש בכך כדי להעיד שהתובע כנראה לא התלונן על כאב ממוקד בצד הרדיאלי של שורש היד, האופייני לשבר בעצם הסירה, ולכן הרופא לא העלה חשד לשבר כזה.

לגבי הטענה כי לאחר התאונה המשיך התובע לסבול מכאבים כתב ד"ר רוסו כי לאחר התאונה התובע המשיך לעבוד באותה עבודה עוד כחצי שנה, למרות שעבודתו חייבה להפעיל את הידיים במאמצים כל יום, ולא חזר לקבל טיפול רפואי, לפיכך, אם אכן סבל מכאבים ולמרות זאת לא הגיע כדי לקבל טיפול – מדובר בהזנחה מצידו, שגרמה לאי מתן טיפול בזמן ולהחמרה במצב השבר.

לטענתו של ד"ר לין לפיה הסיבה להיווצרות אי חיבור אצל התובע הייתה אי אבחון השבר ביום הפציעה הגיב ד"ר רוסו וכתב כי: "כפי שד"ר לין עצמו ציין, מהספרות המקצועית המבוססת על מחקרים רבים בתחום הזה וניסיון של שנים רבות, ידוע שגם כאשר נעשה אבחון נכון וניתן הטיפול המתאים (קיבוע בגבס) בזמן, בכל זאת נוצר סיבוך של אי-איחוי של השבר בכ- 30% מהמקרים של שבר במותן עצם הסירה, עקב האנומליה באספקת הדם בעצם הזו. לפי הספרות המקצועית (למשל ספרו של ד"ר דייויד גרין, ראה ברשימת הספרות המצורפת), ידוע שבאחוז גבוה מהמקרים של שברים במותן עצם הסירה האיחוי הוא איטי מאוד או מגיע לסיבוך של אי-איחוי, גם בהינתן הטיפול המתאים בזמן".

ד"ר רוסו כתב כי במקרים רבים לא ניתן לאבחן שבר בעצם הסירה בצילומי הרנטגן ביום הפגיעה, גם כשמבוצעים צילומים מארבעה כיוונים, ונדרשת המתנה של כשבועיים כדי לבסס אבחנה מדויקת על סמך צילומים נוספים אולם התובע לא חזר לבדיקה נוספת או טיפול במשך חודשים רבים לאחר הפגיעה ולא נתן הזדמנות לאבחנה מדויקת.

ד"ר רוסו כתב עוד כי: "ד"ר שחרור ממרפאת אל אמל אכן לא אבחן את השבר ביום הפגיעה, קבע שנגרמה טראומה בלבד ובהתאם לכך ביצע רק חבישה אלסטית. עם זאת, אי-אפשר להצדיק את החלטתו של הנבדק שלא לבוא למרפאה לקבל טיפול במשך תקופה כה ממושכת למרות המשך הכאבים, דבר שקרוב לוודאי היה מאפשר לגלות את השבר ולתת את הטיפול המתאים בזמן. לנוכח עובדה זו, אין לדעתי מקום להטיל על הגוף הרפואי שטיפל בנבדק – קופת החולים והרופא מטעמה – את האחריות להזנחה שהפגין הנבדק בכך שלא חזר לקבל טיפול במשך תקופה כה ממושכת."

לפי ד"ר רוסו, גם אילו היה התובע חוזר למרפאה ומקבל את הטיפול המתאים בזמן – עדיין אין ערובה מלאה לכך שלא היה מתפתח אצלו הסיבוך של אי-חיבור.

חוות דעת משלימה של ד"ר ערן לין

בחוות דעתו המשלימה של ד"ר ערן לין מיום 18.10.13 הוא ציין כי בכל הספרות הרפואית מודגש הצורך של המטפל להיות ערני לאפשרות של שבר בעצם הסירה הכפית, גם כאשר צילומי הרנטגן תקינים, ולטפל בחבלה בהתאם על ידי קיבוע בגבס כאילו נגרם שבר, וזאת עד אשר מוכח אחרת. לפי חוות הדעת המשלימה, בהיעדר רישומים רפואיים של תלונות וממצאי בדיקה רפואית לא ניתן לדעת במה חשד הנתבע 2 כאשר הפנה את התובע לביצוע צילומי רנטגן.

ד"ר לין אינו מסכים כי הייתה הזנחה מצידו של התובע בכך שלא חזר למעקב.

לעניין סיכויי ההחלמה כתב ד"ר לין כי:

"הנני מסכים עם ד"ר רוסו לקביעה שעד כ- 30% מהשברים במותניים [WAIST] של עצם הסירה הכפית "מסתיימים" באי-חיבור על אף טיפול נכון ובזמן.

מאידך, 70% משברים אלו מתאחים בטווח זמן של עד מחצית השנה מהחבלה.

במקרה שבנדון, עקב רשלנותו של ד"ר שחרור לא "ניתנה" לתובע האפשרות של איחוי השבר ומכאן גם הצורך בהתערבות הניתוחית אשר עבר."

חוות דעת משלימה של ד"ר רוסו

בתשובה לחוות דעתו של ד"ר לין כתב ד"ר רוסו בחוות דעת משלימה מיום 30.5.14 כי: "ההנחיה של ד"ר שחרור לנבדק לחזור למרפאה עם טופס 250 של הביטוח הלאומי היא מאד רלבנטית לעניין שלפנינו: העובדה שהנבדק לא הגיע עם הטופס הזה לשום רופא, היא הסיבה העיקרית לכך שלמערכת הרפואית לא ניתנה ההזדמנות לבצע המשך בירור המצב ומתן הטפול המתאים, וזאת אחת מהסיבות לכך שהמצב החמיר בהמשך והגיע למצב של אי-איחוי של השבר בעצם הסירה".

לפי ד"ר רוסו: "בספרות המקצועית הרלבנטית מצוין שבמקרה של קו שבר עדין (hair-line fracture) באזור האמצעי של עצם הסירה, כמו שהיה במקרה שלפנינו – הרופא שמבצע את הבדיקה הראשונית עלול שלא לאבחן את השבר, ושהדבר קורה לא-פעם, במיוחד אם הרופא אינו רופא מומחה לכירורגיה של היד. לכן, לדעתי, אין מקום לאין כל הצדקה להאשים את ד"ר שחרור ברשלנות רפואית כפי שטוען ד"ר לין, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא הורה לנבדק לחזור למסגרת הרפואית תוך הזמן שנדרש במקרים כאלה".

ד"ר רוסו הוסיף כי: "בירור ובדיקה נוספים, כולל בדיקות דימות נוספות, הם קריטיים במקרה כזה. אם הכאב הוא בצד הרדיאלי של שורש היד וממשיך עוד שבועיים ויותר אחרי החבלה – הדבר מעורר חשד שייתכן שקיים שבר בעצם הסירה. אז מבצעים קיבוע בגבס שכולל את האגודל ושורש היד, ומעבירים את המטופל לבדיקה קלינית אצל רופא מומחה לאורתופדיה או לכירורגיה של היד, ולהמשך בירור באמצעות צילומי רנטגן נוספים, בדיקת מיפוי עצמות ו/או בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT)"

ד"ר רוסו חזר וכתב כי ההליך של המשך בירור ובדיקה נוספים לא בוצע מאחר והנבדק לא חזר לקבל טיפול רפואי.

חקירה נגדית של ד"ר ערן לין

בחקירה הנגדית השיב ד"ר לין כי: "ד"ר שחרור מלכתחילה לא היה צריך לבדוק את התובע. רופא משפחה לא אמור להתעסק בטראומה, בחבלות" (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 8.7.14). כאשר הופנתה תשומת לבו של ד"ר לין לכך שד"ר שחרור היה הרופא היחיד במרפאה השיב: "הוא היה יכול להגיד אני לא מטפל בטראומות ולהפנות למי שכן, יש מוקדי חירום, חדר מיון, אורתופדים" (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

כאשר נשאל ד"ר לין בנוגע לקושי באבחון שבר בעצם הסירה הסביר ד"ר לין כי יש טענה שעד 30% מהשברים במותניים של עצם הסירה לא יודגמו בצילומי רנטגן ביום החבלה או בסמוך אליה (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 8.7.14) . הוא הסכים כי מדובר בשבר ללא תזוזה. לשאלה האם הדבר מקשה על האבחון השיב: "תלוי למי. לרופא משפחה תהיה בעיה באבחון. לאורתופד לא אמורה להיות בעיה, בין אם הוא מומחה לכף יד ובין אם לא" (עמוד 14 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

כאשר נשאל ד"ר לין בנוגע לכאבים כתוצאה משבר בעצם הסירה השיב כי הם לא בהכרח בלתי נסבלים (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 8.7.14). מחקירתו עולה כי ייתכן והיו תקופות בהן התובע לא סבל מכאבים (עמוד 17 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

לשאלה האם אבחון של השבר במועד היה מונע את הסיבוך שנוצר השיב ד"ר לין:

"ב- 70% כן. זה במקרה ואנו לוקחים את המקרה הקיצון של 30% של שברים במיקום שבו היה השבר של התובע לא מתחברים. לפחות 70% שהשבר היה מתאחה עם טיפול נכון" (עמוד 11 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

בחקירה החוזרת השיב ד"ר לין: "אם הוא היה מטופל בזמן, בהתחשב בגילו, והשבר היה מתחבר, אני מאמין שלא הייתה נותרת הגבלה בתנועה, ומכאן גם לא הייתה נותרת נכות" (עמוד 20 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

חקירה נגדית של ד"ר רוסו

ד"ר רוסו הסכים בחקירתו הנגדית כי בצילום מיום התאונה מודגם שבר בעצם הסירה הכפית הימנית של התובע (עמוד 22 לפרוטוקול מיום 8.7.14). הוא גם הסכים כי הטיפול הנכון במקרה של שבר ללא תזוזה בעצם הסירה הכפית הוא גבס ספייקה והטיפול במקרה של חשד לשבר הוא קיבוע בגבס עם הנחיות להמשך טיפול ומעקב על ידי אורתופד. לשאלה האם יש אפשרות להפנות למעקב בפני כירורג כף יד השיב כי הדבר מומלץ (עמוד 22 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

ד"ר רוסו השיב כי הנתבע 2 ציין כאבים בכף היד, ולא בשורש כף היד, שלח לצילומים שאינם הסטנדרטיים לשבר בעצם הסירה, ולכן ברור לו שהרופא לא חשד שנגרם שבר בעצם הסירה (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

לשאלת בית המשפט האם מקובל שרופא משפחה עושה בדיקה של כף היד ומאבחן שבר בכף היד או בשורש כף היד השיב ד"ר רוסו: "...הוא הרופא הראשון שבודק את הפציינט, ובחשד של שבר של שורש היד בצד החיצוני, שזה המיקום של עצם הסירה, הוא שולח אותו לתחנה שניה, שזה אורתופד או מומחה לכירורג כף יד" (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

לשאלה האם ד"ר שחרור אמור היה להפנות את התובע לאורתופד השיב ד"ר רוסו:

"אמרנו שזה במקרה של חשד, ולד"ר שחרור לא היה חשד לשבר, בגלל זה הוא עשה שתי זויות של צילום רנטגן, הוא לא ראה את השבר, איך שקורה הרבה פעמים אצל רופא כללי, אבל הוא צריך לראות אותו אחרי שבועיים או עשרה ימים. בבדיקה שניה, אם יש כאב באזור החיצוני של שורש כף היד, דבר שלפעמים לא קורה ביום הראשון של המקרה, ואז הוא שולח אותו מיד לתחנה שניה..." (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

ד"ר רוסו עמד על כך שכאשר ביקש הנתבע 2 מהתובע לחזור עם טופס ב.ל. 250 כוונתו הייתה גם לבדיקה נוספת (עמוד 27 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

ד"ר רוסו הסכים כי בספרות הרפואית מושם דגש על אבחון מוקדם של שבר בעצם הסירה כדי למנוע סיבוך של התפתחות אי חיבור של השבר (עמוד 28 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

לשאלה האם לאור זאת לא נכון היה להפנות את התובע מיד לאורתופד השיב ד"ר רוסו: "זאת אחת מהאפשרויות. האפשרות השנייה זה מה שקרה, הוא שלח אותו להביא את הטופס וחיכה שיביא את הטופס כדי להמשיך את הבדיקה והטיפול" (עמוד 29 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

עדות התובע

התובע הצהיר כי מיד לאחר התאונה הגיע לקופת חולים, טופל על ידי הנתבע 2 ונשלח לבצע צילום רנטגן (סעיף 10 לתצהיר). הנתבע 2 לא גילה את השבר בצילום (סעיף 11 לתצהיר) ועל סמך הודעת הנתבע 2 כי אין לו שבר, הוא חזר לעבוד יום למחרת (סעיף 13 לתצהיר).

לשאלה האם הנתבע 2 אמר לו שהוא בחופשת מחלה השיב התובע כי הנתבע 2 אמר לו שאין שבר, וכי אם הוא רוצה חופשת מחלה עליו להביא טופס ב.ל. 250 (התובע, עמוד 6 לפרוטוקול).

בחקירה הנגדית עמד התובע על כך שהנתבע לא אמר לו לבוא לביקורת אצל אורתופד (עמוד 8 לפרוטוקול).

לשאלה מדוע לא חזר אל הרופא להמשך טיפול השיב התובע כי הוא סמך עליו (עמוד 7 לפרוטוקול). הוא חשב שהוא סובל מנקע ולכן הכאבים ממשיכים (עמוד 8 לפרוטוקול). באותה תקופה הוא גר במקום במודיעין בדירה ששכר לעובדים בעל הסופרמרקט (עמוד 8 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט מה קרה בחודש נובמבר אשר הביא אותו לחזור לרופא השיב התובע כי מדובר היה בתקופת החורף, היה קר, הוא סבל מכאבים קשים ובאותו היום בו הוא פנה לרופא נפלה לו מהיד קופסא לא כבדה של תבלינים (עמוד 9 לפרוטוקול).

עדות הנתבע 2

הנתבע 2 סיים לימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה בשנת 1990 ומאז עוסק במקצוע הרפואה. הוא עבד, בין היתר, בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה (סעיף 2 לתצהיר).

הנתבע 2 הצהיר כי התובע הגיע למרפאה, התלונן על כאבים ביד ימין וטען שנפל במהלך עבודתו. הנתבע 2 הדגיש כי התובע לא סבל מכאבים עזים, אלא נכנס מחויך ונראה שמח בחלקו (סעיף 3 לתצהיר). הוא ערך בדיקה פיזית לידו של התובע והפנה אותו לצילום במרפאה (סעיף 4 לתצהיר).

הנתבע 2 הצהיר כי:

"לא גיליתי שבר ולא חשדתי שנגרם שבר כלשהוא לידו של מר ר'. מסרתי לו את צילום הרנטגן וביקשתיו להמציא טופס ביטוח לאומי 250 לצורך המשך טיפול, כי הרי גם אם לא נגרם שבר יש מקום לטפל באספקטים אחרים הנוגעים לידו, לדוגמא, טיפול במיתרי היד שמחייבים התערבות של המומחה לדבר, כמו כן הסברתי לו שאם ידו תתנפח חס וחלילה אזי עליו להתייצב מיידית בקליניקה או לראות רופא אחר" (סעיף 4 לתצהיר).

עוד הצהיר הנתבע 2:

"מאחר שהמדובר בתאונת עבודה ומאחר שהנני רופא משפחה ולא נמצא באותה עת אורתופד במרפאה ביקשתיו להתייצב בהקדם בפני אחד האורתופדים שעובדים בקליניקה. ידו נחבשה באמצעות Grip bandage, תחבושת זו מקבעת את היד כדי למנוע תזוזה של העצמות. נאמר למר ר' שהוא במצב של Sick leave , לא יכולתי למסור לו את תעודת המחלה בטרם ימציא טופס ב.ל 250" (סעיף 4 לתצהיר).

מאחר והוא לא חשד שקיים שבר, הוא לא הפנה את התובע לבית החולים לשם קיבוע ידו עם גבס (סעיף 4 לתצהיר).

לפי תצהירו של הנתבע, בתקופת האירוע הנוהג הקבוע במרפאה היה להפנות חולים במצבו של התובע לאורתופד להמשך טיפול. לפי תצהירו, מאחר שזהו הנוהג הוא לא ציין ברישומים שהתובע הופנה לאורתופד. עוד לפי תצהירו: "היה מובן לי מאליו שהתובע אכן ישוב עם טופס 250 וכמו כן יתייצב להמשך טיפול אצל האורתופד. ציפיתי שימציא טופס 250 ב.ל. ואז הייתה ניתנת לי הזדמנות נוספת לבדוק אותו שוב גם לפני התייצבותו בפני אורתופד" (סעיף 5 לתצהיר).

הנתבע 2 הצהיר עוד כי: "מאחר שהתובע לא שב להתייעצות הגעתי למסקנה שכאביו נעלמו ואכן הסברה שלי שלא נגרם שבר היא נכונה, יש לציין שהתובע המציא טופס 250 ב.ל. בחודש נובמבר 2006 בבואו להמשך טיפול אצל האורתופד" (סעיף 5 לתצהיר). הנתבע 2 מדגיש בתצהירו כי התובע לא עשה כמצוותו ולא שב להתייעץ עם אורתופד (סעיף 6 לתצהיר).

לתצהיר צירף הנתבע 2 תדפיס מחשב של התרשומת שערך באותו היום (נספח א' לתצהיר).

מתצהירו של הנתבע 2 עולה כי התובע התייצב במרפאה עם אמו בעניינים אחרים בין התאריכים 11.5.06 ועד 7.11.06 (סעיף 6 לתצהיר).

בחקירה הנגדית הודה הנתבע 2 כי אין לו תעודה רשמית המתירה לו לעבוד בישראל (עמוד 17 לפרוטוקול). הוא הסכים שהוא זקוק להסמכה ישראלית כדי לעבוד במרפאה (עמוד 17 לפרוטוקול). לא הייתה לו גם חותמת כרופא מוסמך (עמוד 17 לפרוטוקול). על האישורים הרפואיים חתם רופא אחר (עמוד 18 לפרוטוקול).

לשאלה מה הנוהג המקובל כאשר מגיע אדם שמתלונן על כאבים ביד השיב הנתבע 2: "בודקים אותו, שולחים אותו לצילומי רנטגן ומוודאים איפה הוא נפל ואיפה הוא נפגע, ממשיכים איתו את הטיפול דרך אורתופד, במידת הצורך אפילו בית חולים. לפחות שיהיה במעקב אצלנו" (עמוד 19 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט האם הוא חשב שהתובע צריך לפנות לאורתופד השיב הנתבע 2: "אני חשבתי שהוא צריך להמשיך אצלנו במרפאה בטיפול וילך למרפאת האורתופדיה במידת הצורך במקרה והיד שלו תתנפח" (עמוד 21 לפרוטוקול). לשאלה האם הוא סבר שהתובע אמור לחזור באותו זמן לאורתופד השיב: "לא. כי הכאב שהוא הגיע למרפאה, הכאב היה מאוד קל. הוא סירב להביא טופס 250 ולרשום את זה כתאונת עבודה" לפי עדותו: "היינו אומרים לו במידה והיד שלך מתנפחת, או שהכאב החמיר, אתה חוזר למרפאה בכדי שנוכל להפנות אותך או לביה"ח או לרופא האורתופד, או שהרופא הנמצא באותם הרגעים במרפאה ייתן אבחנה" (עמוד 21 לפרוטוקול). בהמשך הוא העיד כי הוא סבר שהתובע יחזור עם טופס ב.ל. 250 ויבוא לטיפול (שם).

הנתבע 2 העיד כי הוא בדק האם יש נפיחות, אם יש בעיות עם תנועות היד והאצבעות. הוא לא חשד שיש שבר, ולמרות זאת שלח את התובע לצילום (עמוד 22 לפרוטוקול). בהמשך העיד כי הוא הפנה את התובע לצילום בגלל שמדובר היה בתאונת עבודה (עמוד 26 לפרוטוקול). בדיעבד הוא מסכים שהוא טעה בפיענוח (עמוד 23 לפרוטוקול). לשאלה מדוע לא מילא בכרטיס הרפואי את ממצאי הבדיקה השיב כי הוא ציפה שהתובע יחזור עם טופס 250 ואז הוא ישלים את הרישום (עמוד 22 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט מדוע לא השאיר את הצילום במרפאה כדי להראות אותו יום למחרת לאורתופד השיב הנתבע 2 כי יוצא עותק אחד של הצילום ונותנים אותו לחולה (עמוד 23 לפרוטוקול).

לטענת הנתבע 2 אם התובע היה חוזר עם טופס ב.ל. 250 היו מעדכנים במחשב כי מדובר בתאונת עבודה וד"ר חשאן היה "מעדכן את המצב הנוכחי ברנטגן" (עמוד 25 לפרוטוקול).

הנתבע 2 העיד כי הוא מקורב למשפחתו של התובע. לשאלה מדוע לא התעניין בשלומו של התובע השיב כי הוא שאל את האם מה מצבו של התובע ואישרו לו שמצבו תקין והוא לא רוצה שהתאונה תחשב כתאונת עבודה (עמוד 22 לפרוטוקול).

בחקירה החוזרת, כאשר נשאל מדוע הרישום שלו היה קצר השיב הנתבע 2: "כי הוא היה חייב לחזור וכל הנושא יכנס למחשב של לאומית ויטפל בו הרופא האחר" (עמוד 29 לפרוטוקול). לשאלה מי הוא הרופא האחר השיב הנתבע 2 כי מדובר ברופא שיש לו אישור ממשרד הבריאות ויכול לחתום על מסמכים רשמיים (עמוד 29 לפרוטוקול).

עדותו של ד"ר חשאן

ד"ר חשאן הצהיר כי הוא הבעלים והמנהל של הקליניקה מרכז אלאמל הרפואי אשר במחנה הפליטים שועפט.

לפי תצהירו, בתקופת האירוע עבדו במרפאה שני אורתופדים, אשר עבדו בין שעה לשעתיים לפחות כל פעם והתייצבו ארבע פעמים בשבוע (סעיף 3 לתצהיר). עוד לפי תצהירו, באותה תקופה היה הנוהג הקבוע בקליניקה להפנות חולים במצבו של התובע לאחד האורתופדים שעבדו בקליניקה להמשך טיפול לאחר שנבדק וטופל על ידי רופא משפחה (סעיף 4 לתצהיר).

בחקירה הנגדית השיב ד"ר חשאן כי הנתבע 2 תושב שטחים ואין לו הסמכה כרופא בישראל (עמוד 30 לפרוטוקול).

דיון

ב"כ התובע מבקש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר לין ולקבוע כי הנתבעים התרשלו בטיפול בתובע.

לטענת ב"כ הנתבעים השאלה אשר על בית המשפט להכריע בה היא האם הנתבע 2, כרופא משפחה, צריך היה לאבחן את השבר בצילום הרנטגן מיום התאונה ולחשוד כי התובע סבל משבר והאם אי האבחון מהווה התרשלות או טעות.

לטענתו, אף אם טעה הנתבע 2 בפענוח צילום הרנטגן מיום התאונה, בכך שלא אבחן את השבר, אין מדובר ברשלנות שכן רופא עשוי לטעות ולא כל טעות היא רשלנות. עוד לטענתו, באם נחבר את העובדה כי מדובר בשבר הקשה לאבחון, לעובדה שהנתבע 2 לא חשד בקיום שבר ולא היה צריך לחשוד בשבר, המסקנה היא כי מדובר בטעות בפענוח הצילום, בנסיבות סבירות, אשר אינה מהווה רשלנות.

לטענת ב"כ הנתבעים הנתבע 2 לא חשד בקיומו של שבר וכרופא משפחה, לא היה עליו לחשוד בקיומו של שבר. לטענתו, הנתבע 2 התרשם כי הכאב של התובע היה קל, ומדובר בהתרשמות סבירה בהינתן שהתובע חזר לאחר המקרה לעבוד ועבד ללא מגבלה.

אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר לין לפיה הנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי אשר נתנו לתובע לאחר התאונה.

ההתרשלות באה לידי ביטוי בכך שהתובע טופל על ידי רופא כללי, אשר אינו מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר נכשל באבחון השבר אשר הודגם בצילום וכתוצאה מכך לא נתן לתובע את הטיפול הראוי לו.

השאלה איננה האם הנתבע 2, כרופא כללי, אמור היה לאבחן את השבר, שכן שאלה זו מניחה כי טיפול בפגיעות אורתופדיות על ידי רופא כללי הוא טיפול ראוי. השאלה היא האם טיפול בפגיעות אורתופדיות על ידי רופא כללי הוא טיפול סביר והאם סביר לתת לרופא כללי לפענח צילום רנטגן, ללא כל ביקורת על הפענוח שעשה.

בעניין זה כותבים המלומדים עדי אזר ואילנה נירנברג:

"לדעתנו, כאשר רופא מתחום מסוים או רופא כללי לא הפנה את החולה למומחה הרפואי המתאים, לפי נסיבות העניין, וטיפל או שהחליט להימנע ממתן טיפול בנוגע לבעיה רפואית, השייכת לתחום מומחיות פלוני, יכול שהתנהגות זו תעלה כדי מעשה רשלנות. התנהגותו של הרופא הכללי תיבחן על פי סטנדרט הרופא המומחה. אין נפקא מינה, אם רמת המומחיות הנדרשת מרופא כללי קטנה יותר מרמת המיומנות הנדרשת מרופא מומחה בתחום הרופא המעוול. תוצאה זו נובעת מהכלל, שלפיו בוחנים רמת טיפול לפי רמת הטיפול הטובה, הנהוגה בתחום שבו היה צריך להיות החולה מטופל בפועל" (עדי אזר ואילנה נירנברג רשלנות רפואית 163-162 (מהדורה שניה מורחבת ומעודכנת, 2000); ראו גם דיונם בעניין הפקדת טיפול בידי רופא זוטר בעמודים 372-369).

אין מחלוקת כי הצילום הדגים שבר וכי בשל כך שהפענוח נעשה על ידי הנתבע 2, ולא על ידי רופא מקצועי, לא אובחן השבר והתובע לא קיבל את הטיפול הראוי.

לפי ד"ר רוסו: "בכל מקום ובכל הספרות כתוב שלעיתים קרובות רופא משפחה ביום הראשון לא רואה שבר קווי כמו קו של שערה..." (עמוד 30 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

ב"כ הנתבעים מפנה בסיכומיו לספרות הרפואית ולכך שמדובר בשבר הקשה לאבחון. נתון זה תומך בכך שאין לאפשר לרופא כללי לטפל בפגיעות מעין אלה.

מהראיות עולה כי לא בכל יום ולא בכל שעה נמצא במרפאה אורתופד. במצב דברים זה, ניתן היה לצפות כי תיערך לכל הפחות ביקורת של אורתופד על פענוחי הצילומים של הרופאים הכלליים, גם אם זו תיעשה יום למחרת.

הנתבע התרשל גם באופן עריכת הרשומה הרפואית בעניינו של התובע.

בפרק התלונות נכתב: "WORK TRAUMA TO WRITE HAND" (כך במקור, ע.כ.)

בפרק שכותרתו Investegment נכתב: "X-RAY – NO FRACTURE" (כך במקור, ע.כ.)

בפרק הבדיקה הגופנית לא נכתב דבר.

בפרקImpression נכתב:

"GRIP BANDAGE SICK LEAVE-TO BRING WORK PAPER NO-250"

הנתבע לא רשם את תלונותיו של התובע, לא רשם את נסיבות הפגיעה למעט הרישום של חבלה בעבודה ליד ימין ולא רשם את ממצאי הבדיקה הרפואית. כפי שהעיד ד"ר לין, היה על הנתבע לכתוב את התלונות, ואם אין תלונות, לציין כי אין תלונות וכך גם ביחס לממצאי הבדיקה (עמוד 18 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

ד"ר רוסו העיד: "הוא לא כתב, אבל אני בטוח שרופא שכותב כאב בכף היד, הוא בדק את כף היד ובדק את שורש היד" (עמוד 24 לפרוטוקול).

כאשר התבקש להתייחס לרישום של הנתבע 2 השיב ד"ר רוסו: "זה לא הרישום המלא שאנחנו מומחים מבצעים או ממליצים" (עמוד 23 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

לשאלה מה הוא היה מצפה שירשם השיב ד"ר רוסו: "באיזה אזור של כף היד היו תלונות. אני מדגיש את המילה כף יד, מטרת ההדגשה היא שלא מדובר על כאב בשורש היד, ובמיוחד לא מדובר על כאב בשורש היד באזור החיצוני המתאים לשבר בעצם הסירה. אין רישום שכן היה כאב בשורש היד, או עוד יותר מדויק, שהכאב היה באזור שהוא אופייני לשבר בעצם הסירה" (עמוד 23 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

בחקירתו הנגדית עמד ד"ר רוסו על כך שהרשומה היא לא מלאה, אבל תקינה (עמוד 31 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

הנתבע 2 התרשל גם בכך שלא הזמין את התובע לבדיקה נוספת ולא הפנה אותו לאורתופד.

התובע העיד כי הנתבע 2 לא הזמין אותו לבדיקת ביקורת על ידי אורתופד (עמוד 8 לפרוטוקול). עדותו זו של התובע נתמכת בתשובות שנתן הנתבע בחקירתו הנגדית.

בתצהיר עדותו הראשית העיד הנתבע 2 כי ביקש מהתובע להתייצב בהקדם בפני אחד האורתופדים שעובדים במרפאה (סעיף 4 לתצהיר) אולם במהלך החקירה הנגדית, לשאלת בית המשפט האם הוא סבר שהתובע צריך לבוא לבדיקה על ידי אורתופד השיב הנתבע 2: "לא. כי הכאב שהוא הגיע למרפאה היה מאד קל" (עמוד 21 לפרוטוקול).

בתצהיר העדות הראשית הצהיר הנתבע 2 כי:

"יש לציין כי בתקופת האירוע (2006) הנוהג הקבוע בקליניקה היה להפנות חולים במצבו של התובע לאורתופדים להמשך טיפול. אורתופדים אלו עבדו בקליניקה 4 ימים בשבוע בין שעה לשעתיים לפחות כל פעם.

מאחר שזהו הנוהג שהיה קבוע בקליניקה, לא ציינתי ברישומים שהתובע הופנה לאורתופד, היה מובן מאליו שהתובע אכן ישוב עם טופס 250 וכמו כן יתייצב להמשך טיפול אצל האורתופד" (סעיף 5 לתצהיר).

אי הפניית התובע לאורתופד הייתה בניגוד לנוהג במרפאה.

הנתבעים ניסו לתלות את העובדה שהתובע לא קיבל המשך טיפול בכך שהוא לא פעל בהתאם להנחיית הנתבע 2 ולא חזר עם טופס ב.ל. 250.

הנתבע 2 העיד כי מאחר והתאונה הייתה תאונת עבודה, הוא ביקש מהתובע להביא טופס ב.ל 250. לפי תצהירו: "נאמר למר ר' שהוא במצב של Sick leave , לא יכולתי למסור לו את תעודת המחלה בטרם ימציא טופס ב.ל 250" (סעיף 4 לתצהיר).

עוד לפי תצהירו: "היה מובן לי מאליו שהתובע אכן ישוב עם טופס 250 וכמו כן יתייצב להמשך טיפול אצל האורתופד. ציפיתי שימציא טופס 250 ב.ל. ואז הייתה ניתנת לי הזדמנות נוספת לבדוק אותו שוב גם לפני התייצבותו בפני אורתופד" (סעיף 5 לתצהיר).

גם ד"ר חשאן העיד כי: "הוא (הנתבע 2, ע.כ.) בדק אותו ושם לו תחבושת אלסטית, הוא חשב באותה עת שהטיפול שלו צריך להמשיך, הוא לא סיים את הטיפול, הוא לא סיים את הטיפול וביקש להביא טופס 250 כדי שיפנה אותו לאורתופד" (עמוד 32 לפרוטוקול).

הנתבע 2 הסכים שאין קשר בין הטופס, שהוא מנהלי, ובין בדיקת התובע בפני אורתופד (עמוד 25 לפרוטוקול).

בגיליון הרפואי רשם הנתבע:

"GRIP BANDAGE SICK LEAVE-TO BRING WORK PAPER NO-250"

לא נרשמה הפנייה לאורתופד.

האמור בגיליון תומך בעדות התובע לפיה הנתבע אמר לו שאם הוא רוצה חופשת מחלה, עליו להביא טופס ב.ל. 250 (התובע, עמוד 6 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט כיצד הוא מבטיח שחולה יבוא למחרת לאורתופד השיב ד"ר חשאן: "אני שואל את הקליינט מה המצב שלו, לפי הערכה שלי, אני אומר לו תגיע לרופא אורתופד שמגיע בשעה ככה וככה, במידה וקשה אז אני מפנה אותו לבית החולים" (עמוד 33 לפרוטוקול). לשאלה האם נהוג במרפאה לתת טופס הפניה לאורתופד, כפי שנעשה בקופת חולים, השיב ד"ר חשאן: "כן, נותנים. אבל אנחנו מחכים לו שיביא לנו טופס 250 כדי שניתן לו את הדף הזה" לשאלה מה זה "הדף הזה" השיב: "המסמך הזה שנותנים לו מקופת חולים שמעיד שזו תאונת עבודה, ומפנה אותו לאורתופד" (עמוד 33 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט מדוע התובע לא הופנה לאורתופד, תוך ציון כי עליו להביא טופס 250 השיב ד"ר חשאן: "ד"ר שחרור ציפה שכשהוא אמר לו לך תביא טופס 250 הוא ציפה שהוא יחזור" (עמוד 33 לפרוטוקול).

כאשר התבקש להתייחס לכך שטופס 250 הוא טופס מנהלי השיב ד"ר חשאן: "בד"כ כשמגיע מישהו אלינו ויש לו תאונת עבודה, 99% שואלים אותו אם זו תאונת עבודה לך תביא 250 ותחזור והוא חוזר אחרי שעה ואז אנחנו מפנים אותו לאורתופד" (עמוד 34 לפרוטוקול).

אם אכן ציפה הנתבע 2 כי התובע יחזור, על מנת שיפנו אותו לאורתופד, היה עליו להבהיר לתובע כי עליו לחזור להמשך בדיקה. ההנחיה לחזור עם טופס ב.ל. 250 אינה טומנת בחובה הנחיה לחזור לבדיקה נוספת.

לא ניתן לקבל את הטענה כי לאור הקשר ההדוק של הנתבע 2 למשפחתו של התובע הוא היה בטוח כי מדובר בתאונה קלה וכי הוא ידע ממשפחת התובע שהתובע אינו סובל מכאבים. טענה זו אף סותרת את טענת הנתבעים לאשם תורם מצידו של התובע שלא התייצב לבדיקה חוזרת, למרות הכאבים מהם הוא סבל.

בסעיף 26 לתצהירו מתייחס התובע לכך שבעת הפנייה לנתבע 2 לאחר התאונה הוא היה למטה מגיל 17 ולכן היה על הנתבע 2 לשוחח עם הוריו ולקבל הסכמתם לטיפול עובר לטיפול ולכל הפחות ליידע אותם על דבר הטיפול לאחר שניתן.

כפי שטוענים הנתבעים, הטענה כי הם התרשלו כלפי התובע בהיותו קטין מהווה הרחבת חזית, שכן לא הועלתה בכתב התביעה.

הסמכה של הנתבע 2

לטענת הנתבעים העבודה שאין לנתבע 2 הסמכה ישראלית אין בה כדי לחייבם ברשלנות שכן מדובר בעניין טכני בלבד שאין לו השלכות על מהות הטיפול. לטענתו, די בכך שהוכח שהנתבע 2 בעל הסמכה ממוסקבה, עסק בעבר בבתי חולים שונים בארץ, לרבות בית החולים אוגוסטה ויקטוריה בישראל אשר בו עבד שלוש שנים, כמו מספר רב של רופאים מהשטחים כשבחזית נמצא הרופא שעל שמו מתנהל בית החולים.

על פי הפסיקה, העסקת רופא שאינו מוסמך לעסוק ברפואה בישראל מהווה חריגה מחובת הזהירות המוטלת על מוסד רפואי.

כפי שנפסק בע"א 2222/98 אגודת בית החולים מקאסד בירושלים נ' מרוואני, פ"ד נד(4) 395 (2000):

"ברי שהוכחה התנהגות רשלנית הן של המערערת כמוסד והן של הרופא אשר טיפל במשיב. הרופא שהועסק על-ידי המערערת, ואשר טיפל באם המשיב, לא הוסמך, כאמור, באותה עת, לעסוק ברפואה בישראל... העסקת מי שאינו מורשה לעסוק ברפואה כרופא בבית החולים אינה מנהג בתי חולים סבירים ואין היא מתיישבת עם הצורך לקיים את חובות הזהירות המוטלות עליהם."

הקשר הסיבתי בין הרשלנות ובין הנזק

לטענת ב"כ הנתבעים לפי עדויות שני המומחים אין קשר סיבתי וודאי בין המיוחס לנתבעים ובין נזקי התובע, ויש להחיל במקרה דנן את הלכת פאתח (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312 (1988)) ולפיה יש לפצות את התובע בגין אבדן סיכויי ההחלמה שנגרם לו ולייחס לכל היותר 50% מנזקיו לעיכוב באבחון השבר.

בעניין פאתח קבע כב' השופט ש' לוין כי "מקובלת עלי ההשקפה, שאובדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב הרשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי... לעניין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות".

יחד עם זאת כבר נפסק כי השימוש בדוקטרינה של אבדן סיכויי החלמה מקומו "במקרים שבהם נקבע כי התרשלות בטיפול הרפואי פגעה בסיכוייו של המטופל להחלים, אולם לא ניתן היה לקבוע לפי מאזן הסתברויות את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב למטופל באי-החלמתו" (דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל-חיפה נ' מלול (פורסם במאגרים, 29.8.2010)). וכפי שסיכמה את הדברים כב' השופטת (כתוארה אז) נאור באותו עניין "גבולות הדוקטרינה ברורים: היא מהווה רק "משענת לניזוק שנשללו ממנו הכלים הנקוטים ברגיל" (עניין זכריה כהן, פסקה 12); היא אינה חלה מקום בו הוכח קשר סיבתי עובדתי לפי מאזן הסתברויות, או-אז היא אינה מאפשרת למזיקים להפחית מן הפיצוי המלא סכום המתיימר לבטא את הסיכון הערטילאי שאינו נובע מהתרשלותם".

בדומה נפסק בע"א 1411/11 שירותי בריאות כללית נ' אברמוביץ (פורסם במאגרים, 6.5.2013) כי "ראש הנזק של אבדן סיכויי החלמה אינו עומד ביסוד ההכרעה במקרינו. לאמור: הואיל ונפסק בתיק הנדון כי המשיב הוכיח במאזן ההסתברויות את רשלנות המערערים על כל רכיבי העוולה באופן בו כפות המאזניים נוטות באופן משמעותי לטובת גרסתו, ולרבות הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערים לנזק שנגרם לו - הרי שאין לפנות לדוקטרינת אובדן הסיכוי".

בחוות דעתו של ד"ר רוסו נכתב, כאמור, כי בכ- 30% מהמקרים של שבר במותן עצם הסירה נוצר סיבוך של אי-איחוי של השבר וד"ר לין כתב בחוות דעתו המשלימה כי הוא מסכים לקביעה זו.

בחקירה הנגדית השיב ד"ר רוסו כי:

"הסטטיסטיקה בכל העולם היא ש- 30% פחות או יותר, יש להן סטיה לשני הכיוונים, היא האחוז של אי חיבור במקרים שלא בוצע הקיבוע בזמן הראשון. במקרים של טיפול נכון ומוקדם של השבר באזור האמצעי שזה המתניים של עצם הסירה, אם הטיפול נכון, בכל מקרה יש יותר מ- 10%, יכול להיות בין 10 ל- 20, של אי איחוי בגלל האנטומיה של עצם הסירה, שהיא מנתקת לעיתים מאוד קרובות של המקום היחידי של אספקת הדם של העצם, וזו הסיבה העיקרית של אי חיבור במקרים של טיפול נכון...

... 10% מאלה שטופלו נכון ובזמן, יכולים להישאר עם אי איחוי עקב האנטומיה..."

(עמוד 29 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

בהמשך הוא השיב:

"בכל הסטטיסטיקות כתוב, זה מחקר מאד רציני, שאם לא עושים אבחנה ויש שבר בעצם הסירה, הסיבוך נגרם פחות או יותר ב- 30% של כל המקרים. אם עושים טיפול נכון, יש בכל זאת אחוז של אי איחוי" (עמוד 30 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

מתשובותיו של ד"ר רוסו עולה כי אילו טופל התובע באופן נכון היו סיכויי ההחלמה שלו עומדים על כ-85%.

ד"ר לין הבהיר כי בהתחשב בגילו של התובע, הרי שאם התובע היה מטופל בזמן והשבר היה מתאחה יש להניח כי לא הייתה נותרת נכות.

בענייננו הוכח, אפוא, על פי מאזן ההסתברויות כי התרשלות הנתבעים היא שגרמה לנזקו של התובע. משכך אין להידרש לדוקטרינה החלופית של אבדן סיכויי ההחלמה ועל הנתבעים לפצות את התובע בגין מלוא הנזק שנגרם כתוצאה מאי איחוי השבר.

אשם תורם של התובע

לטענת הנתבעים יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה שכן מדובר באדם סרבן שאינו מקפיד לבצע את ההוראות. אדם אשר התייחס באדישות וזלזול להוראת הרופא המטפל, אשר נמנע מלהביא טופס ב.ל. 250, נמנע מלחזור לקליניקה, נמנע אף מלהיענות לדרישת המוסד לביטוח לאומי להמצאת מסמכים לצורך הטיפול בתביעתו לתשלום דמי פגיעה, דבר אשר הביא לדחייתה.

לטענת ב"כ הנתבעים אי חזרתו של התובע לקליניקה, כפי שהתבקש, כדי להביא טופס ב.ל. 250 וכן להמשך טיפול, מנעה מהנתבע 2 את ההזדמנות לראות אותו שוב ולתקן את טעותו וכן מנעה את האפשרות שאורתופד יראה את התובע.

עוד לטענת הנתבעים אם סבל התובע מכאבים, היה עליו לחזור למרפאה להמשך טיפול.

התובע הצהיר כי הוא נתן אמון בנתבע 2 ועל סמך קביעתו של הנתבע 2 כי אין שבר הוא חזר לעבוד יום למחרת.

אין לייחס לתובע אשם תורם בשל כך שלא שב למרפאה עם טופס ב.ל. 250. מדובר בטופס מנהלי, אשר אין קשר בינו ובין בדיקה נוספת.

מהראיות שנשמעו לא ברור מאילו כאבים סבל התובע עד שפנה שוב למרפאה.

התובע העיד כי הוא המשיך לסבול מכאבים וענד צמיד רפואי אולם הוא המשיך לעבוד עד ליום 8.11.06 (סעיף 13 לתצהיר; עמוד 6 לפרוטוקול).

הנתבע 2 העיד כי שמע ממשפחתו של התובע כי התובע לא סבל מכאבים.

העובדה שהתובע המשיך לעבוד תומכת בכך שלא היה מדובר בכאבים חזקים.

בנסיבות אלה, ולאחר שהנתבע 2 אמר לתובע מפורשות כי הוא אינו סובל משבר, אין לייחס לתובע אשם תורם בשל כך שלא חזר למרפאה סמוך לאחר התאונה לבדיקה חוזרת.

גובה הנזק

התובע יליד 22.6.89. הוא היה בן 17 במועדים הרלבנטיים לתביעה. כיום הוא כבן 26.

חוות הדעת לעניין הנזק

ד"ר לין קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות צמיתה בגובה 10% בגין ההגבלה בתנועות שורש כף יד ימין. לפי חוות הדעת התובע סובל מהגבלה קלה בטווחי התנועה של שורש כף היד וחולשה יחסית של כח התפיסה. בצילומים הודגם איחוי מלא של השבר בעצם הסירה הכפית מימין ללא הדגמה של אי יציבות.

ד"ר רוסו קבע כי לתובע נכות בגובה 5% בגין הגבלה קלה בתנועות ובתפקוד שורש היד וחולשה קלה ביד עם השפעה קלה מאד על כושר הפעולה הכללי והתנועות. לפי חוות דעתו, אין סימני דלדול או ירידה בשימוש בשרירי האמה והיד.

מחוות הדעת עולה כי התובע היה בחופשת מחלה ולא עבד עד לתאריך 3.2.07.

עוד לפני שהוגשה חוות הדעת של ד"ר רוסו, הגישו הנתבעים את חוות דעתו של ד"ר אמל חורי מיום 21.3.10 בעניין נכותו של התובע. ד"ר חורי קבע לתובע נכות בגובה 5% נכות. לפי חוות דעתו התובע סובל מחולשה יחסית בסגירת האגרוף ואי סדירות גבית קלה מעל עצם הסירה אשר גורמת לתופעה של Snapping של הגידים המיישרים במדור השני. טווחי תנועות שורש כף יד ימין סימטריים עם שמאל. לפי חוות דעתו, למרות המגבלות המתוארות מדובר ביד פונקציונאלית לחלוטין עם טווחי תנועות שורש כף יד תקינים.

ד"ר רוסו מאזכר בחוות דעתו את חוות הדעת של ד"ר חורי בעניין הנכות ותומך בממצאים שמצא ד"ר חורי.

לשאלה האם ייתכן שהשינוי בממצאים שנמצאו בבדיקה שערך ד"ר רוסו הינו תוצאה של חלוף הזמן השיב ד"ר לין בחקירתו הנגדית כי יכולה להיות גם אפשרות של שיפור בטווחי התנועה (עמוד 14 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

ד"ר לין הדגיש כי במצב בו יש הגבלה בתנועות שורש כף היד לאחר חבלה עם שבר וניתוח ביד השלטת, הדבר מצדיק נכות של 10% (עמוד 15 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

על בסיס חוות הדעת שהוגשו וחקירות המומחים אעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 7.5%.

כושר ההשתכרות של התובע

התובע סיים 10 שנות לימוד ומאז עובד. העבודות בהן הוא מועסק הן עבודות כפיים (התובע, סעיף 3 לתצהיר).

בעת התאונה עבד התובע כסדרן שכיר בסופרמרקט.

שכרו החודשי הממוצע בין החודשים יוני 2006 ועד אוקטובר 2006 היה 6,027 ₪.

מתלושי השכר שהגיש התובע עולה כי בחודש יוני 2006 עלה השכר שהוא קיבל לשעת עבודה ולכן נלקח בחשבון השכר שהוא קיבל בחודשים אלה.

שכרו הממוצע, בצירוף הפרשי הצמדה מאמצע התקופה, מגיע ל- 7,125 ₪.

לטענת ב"כ התובע, התובע היה קטין במועד התאונה ולכן יש לחשב את הפסדי ההשתכרות שלו על בסיס השכר הממוצע במשק.

לטענת ב"כ הנתבעים, החזקה בעניין השכר הממוצע במשק ניתנת לסתירה וכשקיימות ראיות ואינדיקציות בנוגע לתובע הספציפי, במו במקרה דנן, שמהן ניתן ללמוד כי שכרו של התובע היה חורג מהשכר הממוצע במשק, ניתן לחרוג מהחזקה. לטענתם, מסלול עבודתו ודרך השתכרותו של התובע התגבשו, ולכן אין מקום להיזקק לשכר הממוצע במשק.

לאור גילו של התובע במועד בו נגרמה הנכות יש לשקלל גם את השכר הממוצע במשק בעת קביעת הפיצוי בגין הפסד השתכרות.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע במשק, כולל עובדים זרים, נכון להיום הינו 9,230 ₪. לכך שיש לקחת בחשבון את השכר הממוצע במשק כולל עובדים זרים ראו ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם במאגרים, 2.7.2012).

נכות תפקודית

לפי חוות דעתו של ד"ר לין התובע מתלונן על כאב תמידי בשורש כף יד ימין, מתגבר בשהייה בתנאי קור ובסוף יום. הרגשת חולשה של יד ימין בסוף יום עבודה.

לשאלת בית המשפט האם לנכות שהוא קבע יש משמעות לאדם שעובד בעבודה פיזית השיב ד"ר רוסו כי הוא לקח בחשבון את סוג העבודה של התובע בקביעת הנכות. לשאלת ב"כ התובע באיזו צורה תשפיע הנכות על התובע כעובד כפיים השיב כי כיום יש הגבלה קלה מאד בתנועות והגבלה קלה מאד בתפקוד של כוח. יש הגבלה קלה בהחזקה של דברים. הגבלה קלה מאד בהרמת דברים. ההגבלה אינה גורמת לכאבים (עמוד 34 לפרוטוקול מיום 8.7.14).

הפסד השתכרות

התובע הצהיר כי נעדר מעבודתו למשך 10 חודשים וחזר בחודש ספטמבר 2007 לעבודה בהיקף חלקי. לד"ר לין מסר התובע כי היה בחופשת מחלה עד אפריל 2008.

מחוות דעתו של ד"ר לין עולה כי לאחר הניתוח היה שורש כף יד ימין של התובע מקובע בגבס כארבעה חודשים וכי לאחר הסרת הגבס הוא הופנה לטיפול פיזיותרפי.

ד"ר רוסו קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודשיים וחצי לאחר הניתוח מיום 20.12.06 ונכות בשיעור של 50% לשני חודשים נוספים.

חוות הדעת תומכות בכך שלאחר הפסקת עבודתו בנובמבר 2006 היה התובע באי כושר לעבוד תקופה של כחמישה חודשים.

בגין תקופה זו אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 35,625 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 1.2.07 ועד היום.

לפי תצהירו של התובע מאז ספטמבר 2007 ועד ינואר 2011 הוא עבד תקופות קצרות במקומות עבודה שונים. בין החודשים ספטמבר ואוקטובר הוא עבד כסדרן בהיקף משרה חלקי ומשכורתו הממוצעת עמדה על 1,407 ₪ (סעיף 29 לתצהיר). בין החודשים יוני 2008 ועד פברואר 2009 הוא עבד בחברת כוח אדם בשם תגבור בע"מ כסדרן שכיר ושכרו עמד על 4,100 ₪. בין החודשים מאי 2010 ועד נובמבר 2010 עבד כמוכר פיצה ושכרו הממוצע היה כ- 2,000 ₪.

לפי תצהירו, בתקופות שבין העבודות הוא לא עבד בשל המגבלות בכף ידו (התובע, סעיף 33 לתצהיר).

מאז ינואר 2011 עובד התובע בחברת בורגרס בר ושכרו הממוצע עומד על כ- 6,000 ₪ לחודש ברוטו. לפי תצהיר התובע הוא עובד בין 7 ל- 8 שעות ביממה, 21 – 22 ימים בחודש (סעיף 32 לתצהיר).

בגין התקופה המתחילה בספטמבר 2007 ועד ינואר 2011 עותר התובע לפיצוי המבוסס על שכרו ועל נכות בגובה 10%.

לא די בראיות שהוגשו על מנת לקבוע כי אי חזרתו של התובע לעבודה וגובה השכר שקיבל נובעים מהנכות שנותרה לו.

לאור זאת לא ייפסק פיצוי בגין הפסד לעבר מעבר לתקופת אי הכושר.

תחשיב אקטוארי המבוסס על שכר בגובה 7,125 ₪, נכות בגובה 7.5% עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם היוון: 282.9034) מגיע לסכום של כ- 151,000 ₪.

תחשיב המבוסס על השכר הממוצע במשק (9,230 ₪), נכות בגובה 7.5% עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם היוון: 282.9034) מגיע לסכום של כ- 196,000 ₪.

בהתחשב בגובה הנכות שנגרמה לתובע ובכך שהוא עובד כפיים והנכות היא בידו הדומיננטית, אולם בהתחשב גם בכך שלמרות נכותו הוא עובד במשרה מלאה, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 85,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד.

בגין הפסד פנסיה אני פוסקת פיצוי בסך 10,200 ₪ (לעניין הפיצוי בגין הפסד פנסיה ראו את ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (פורסם במאגרים, 27.1.2014) פיסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית).

כאב וסבל

בשל הנכות שנותרה לו והניתוח שנאלץ לעבור אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 50,000 ₪. הסכום נכון להיום ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

עזרת הזולת

התובע הצהיר כי אושפז למשך שלושה ימים לצורך ניתוח לאיחוי השבר (סעיף 38 לתצהיר). לפי תצהירו בזמן האשפוז ובתקופה בה נעדר מעבודתו הוא נעזר באמו ואחיותיו (סעיף 38 לתצהיר).

אחותו של התובע, מ.ר. ר', הצהירה כי היא עזרה לו מאד לאחר הטיפול הרשלני שקיבל. לפי תצהירה היא ואמה עזרו לו במשך כ- 10 חודשים בין גילוי השבר ביד ימין ועד שחזר לעבוד (סעיף 3 לתצהיר). לפי תצהירה באותה תקופה היא הייתה מכניסה אותו למקלחת, עוזרת לו לפשוט וללבוש בגדים ולאכול. לאחר מכן העזרה פחתה בהדרגה (סעיף 5 לתצהיר). בחקירה הנגדית היא השיבה כי סמוך לאחר הניתוח נזקק התובע לעזרה רבה אשר הלך ופחתה באופן הדרגתי (עמוד 15 לפרוטוקול).

העדויות של התובע ואחותו אינן נתמכות בחוות הדעת הרפואיות.

בגין עזרת הזולת בתקופת אי הכושר אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 6,000 ₪. הפיצוי נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

נכותו של התובע איננה מצדיקה פסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד.

הוצאות

בסיכומים טוען ב"כ התובע כי התובע נשא בהוצאות שונות ומשונות בגין הטיפולים בידו וכן בגין נסיעות לטיפולם, חלק מהקבלות שנשמרו צורפו אולם קבלות רבות לא נשמרו.

התובע מבקש פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין הוצאות בעבר.

לטענת התובע גם בעתיד הוא יזדקק לשאת בהוצאות שאינן מכוסות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי או על ידי המוסד לביטוח לאומי ולכן הוא דורש פיצוי נוסף בסך 15,000 ₪.

התובע צירף לתצהירו קבלות חלקיות – נספח ח' לתצהיר. עיקר הקבלות שצורפו מתייחסות להוצאות משפט.

ד"ר רוסו כתב בחוות דעתו מיום 10.5.11 כי סביר להניח שלא יהיה צורך בטיפולים נוספים.

אני פוסקת, אפוא, לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין הוצאות בעבר. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

נכותו של התובע איננה מצדיקה פסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות בעתיד.

ניכויי מל"ל

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

מהפיצוי שנפסק לתובע יש לנכות את התשלומים שהוא קיבל מהמוסד לביטוח לאומי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום.

תביעה נגד המעביד

לטענת הנתבעים, אף אם היה השבר מאובחן במועד ייתכן והייתה נותרת לתובע נכות. לכן חובה היה עליו לתבוע גם את המעסיק, ומשלא עשה כן, יש להביא זאת בחשבון בעת ההכרעה בעניינו ופסיקת הפיצוי.

התובע הצהיר כי נפצע בזמן שגזם שיחים סביב מנוע המקרר בסופרמרקט שבו עבד כאשר נפל תוך כדי משיכת שיח (התובע, סעיף 9 לתצהיר). לטענתו אילו טופל השבר כיאות לא היה מותיר נכות צמיתה ולכן נכותו נגרמה בעיקר בשל רשלנות הנתבעים ובנסיבות אלה לא היה מקום להגיש תביעה נגד המעביד.

עוד טוען התובע כי על פי ההלכה הפסוקה מקום בו נפגע אדם בתאונת עבודה ובעקבותיה קיבל טיפול רשלני זכאי הוא לתבוע את נזקיו מאת המעסיק או מאת הרופא ואחריותם של אלו הנה ביחד ולחוד.

לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים בעניין זה. נסיבות התאונה לא הוכחו ואין בסיס לקבוע כי המעסיק התרשל כלפי התובע וכי תביעה שהייתה מוגשת נגדו הייתה בעלת סיכויי הצלחה גבוהים. זאת ועוד, כפי שציין התובע, גם אילו עמדה לתובע עילת תביעה כנגד המעסיק הרי שמדובר במעוולים בנפרד שגרמו נזק שאינו ניתן לחלוקה ואשר חבותם הינה ביחד ולחוד, ובנסיבות אלה היה התובע רשאי לבחור ממי ברצונו להיפרע (ראו ע"א 7008/09 ג'אבר נ' עבד אלקאדר (פורסם במאגרים, 7.9.2010), סעיף 36 לפסק דינו של כב' השופט עמית).

ככל שסבורים היו הנתבעים כי קיימת במקרה זה עילת תביעה כנגד המעביד היה באפשרותם לצרפו להליך באמצעות הגשת הודעה לצד שלישי, אולם הם בחרו שלא לעשות כן.

סיכום

הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו.

הנתבעים ישלמו לתובע שכ"ט בסך של 50,000 ₪.

כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט בהן נשא התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד היום.

על הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים שנפסקו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, א' אייר תשע"ה, 20 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.