1.התובעת (שתכונה להלן גם: "החברה"), היא חברה העוסקת בפיתוח ובייצור של רכיבים בתחום הדנטלי. התובעת הוקמה על ידי הנתבע ועל ידי מר ישראל רמות (שיכונה להלן גם: "רמות").
בשנת 2006 הפכה התובעת לחברה ציבורית וגייסה מהציבור סכום של כ-45 מיליון ₪. לטענת החברה, סכום זה ירד רובו ככולו לטמיון, וזאת בשל ניהול כושל של הנתבע של ורמות. על-רקע האמור, נאלצה התובעת להתקשר בשני הסדרי נושים. במסגרת ההסדרים הללו הושגו בין היתר גם הסכמות בנוגע לתנאי ההתקשרות של החברה עם הנתבע ועם רמות.
2.הסדר נושים ראשון (שיכונה להלן: "הסדר הנושים הראשון") אושר בבש"א 15839/08 במסגרת תיק פש"ר 2262/08 (על ידי כב' השופטת דניה קרת-מאיר) ביום 2.11.2008. בהסדר הנושים הראשון נקבע כי הנתבע יעניק שירותי ייעוץ לחברה תמורת דמי-ייעוץ, וזאת - מבלי שיתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד. בנוסף נקבע חובו של הנתבע לחברה, ונקבע כי מניותיו של הנתבע ישמשו כבטוחה להשבת חוב זה וישועבדו לטובת החברה. ככל שתמורה מכירת המניות לא תספיק לכיסוי החוב לחברה, תקוזז יתרת החוב שלא נפרעה מדמי-הייעוץ. תנאים זהים נקבעו גם ביחס לרמות.
3.ביום 17.11.2011 נכרת הסדר נושים נוסף (שיכונה להלן: "הסדר הנושים השני") במסגרת תיק פר"ק 48679-02-11. בהסדר הנושים השני נקבע בין היתר כי הנתבע ורמות יעבדו בחברה במשרה מלאה - הנתבע כסמנכ"ל פיתוח, ורמות כמנכ"ל משותף, וכי הם יקדישו לה את מלוא זמנם ומרצם בתמורה לדמי-ניהול. בהסדר הנושים השני הובהר כי דמי-הניהול משקפים את מלוא התמורה לה זכאי הנתבע. כן נקבע כי אם יעלה הנתבע טענה לקיום יחסי עובד-מעביד שבשלה יהיה הנתבע זכאי לתמורה נוספת, יהיה עליו להשיב לחברה 40% מדמי-הניהול.
בהסדר הנושים השני הוסכם גם כי יתרת חובם של הנתבע ושל רמות לחברה עמד על כ-4.7 מיליון ₪ נכון ליום 31.3.2011. הוסכם כי הנתבע ורמות לא יגדילו את החוב לחברה, כי הם ישלמו לה מדי רבעון ריבית בשיעור של 4% על החוב הקיים, וייפרעו את החוב עד יום 31.12.2015. מניותיהם של הנתבע ורמות ישועבדו להבטחת פירעון החוב, כאשר במקרה של אי-פירעון עד ליום 31.12.2015, חובו של הנתבע יומר למניות ויימחק. לגישת החברה, הוראה זו הותנתה בכך שהנתבע יעניק לחברה שירותי ניהול בפועל.
4.בחודש יולי 2012 הפסיקה החברה לשלם לנתבע את דמי-הניהול, וביום 13.1.2013 נשלחה לנתבע הודעת פיטורין על-רקע טענות החברה כי הנתבע הפר את התחייבויותיו כלפי החברה, ובין היתר את ההתחייבות לעבוד בחברה במשרה מלאה.
הנתבע הגיש תביעה לבית הדין האזורי העבודה (סע"ש 49591-12-13). מנגד, הגישה החברה לבית הדין "כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד", בהם היא טענה כי הנתבע הפר את התחייבויותיו כלפיה לפי הסדרי הנושים. בהחלטה מיום 22.12.2014 קבע בית הדין האזורי (כב' השופט ת' סילורה) כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בטענות אלה, וכי הסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט שאישר את הסדרי הנושים. התביעה הועברה לבית משפט זה, והובאה התביעה לפני. יוער כי תביעת הנתבע נגד החברה בבית הדין לעבודה עודה תלויה ועומדת.
בכתב התביעה העמידה התובעת את סכום התביעה על-סך של כ-4.3 מיליון ₪. בהתאם להחלטה מיום 12.1.2016 סכום זה הופחת, לבקשת החברה, לסך של 2 מיליון ₪ (לטענתה בשל סיכויי הגביה הנמוכים מהנתבע).
טענות הצדדים
טענות החברה
5.בתביעה הנוכחית התייחסה החברה ל-4 התחייבויות עיקריות של הנתבע שנקבעו בהסדר הנושים השני ושהופרו על ידיו לטענתה: התחייבותו של הנתבע לעבוד בחברה במשרה מלאה ולהקדיש לה את מלוא זמנו ומרצו; ההתחייבות לשלם ריבית על החוב לחברה ולפרוע את החוב עד ליום 31.12.2015; ההתחייבות שלא למשוך מהחברה כספים ולא להגדיל את חובו כלפי החברה; ולבסוף, ההתחייבות שלא לטעון לקיומם של יחסי עובד-מעביד.
החברה טוענת כי הנתבע הפר את כל ההתחייבויות שצוינו לעיל– הוא לא עבד במשרה מלאה בחברה ולא הקדיש לה את מלוא זמנו ומרצו; הוא לא שילם את הריבית על חובו לחברה והוא הוסיף למשוך כספים מהחברה. בנוסף נטען כי הנתבע הפר את התחייבותו בהסדר הנושים השני שלא לטעון לקיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה. לכן עליו להשיב לחברה 40% מכל דמי-הניהול שהוא קבל ממנה. לטענת החברה סך כל חובו של הנתבע לחברה עומד על סכום של 3,513,722 ₪, חוב שהחברה הפרישה, מטעמי שמרנות, ל"חובות מסופקים". החברה טענה כי הפרות אלה גוררות בין היתר את ביטול זכותו של הנתבע למחיקת חובו כלפי החברה כנגד מניותיו.
6.החברה ציינה כי ביום 21.6.2012 הושלם הסדר הנושים השני והנתבע חדל מלכהן כדירקטור בחברה. לחברה נבחרו ביום 30.7.2012 יו"ר דירקטוריון חדש (מר דוד כץ) ומנכ"ל משותף, והנתבע ומר רמות חדלו להיות בעלי השליטה בחברה. עדי התביעה העידו כי לאחר שההנהלה החדשה נכנסה לתפקידה, התגלה לה כי הנתבע ומר רמות משכו מהחברה סכום של 130,000 ₪ מעבר לדמי-הניהול שהגיעו להם. כן התגלה להנהלה החדשה כי הנתבע משך במהלך השנים כספים רבים מהחברה למימון כל הוצאותיו האישיות. מעבר לכל אלה הסתבר להנהלה החדשה – כך לטענת החברה – כי הנתבע אינו עובד בחברה כלל, כי הוא אינו נוכח בחברה פיזית, וכי הוא לא הקדיש את כל זמנו ומרצו לחברה כנדרש.
כאשר החברה גילתה זאת, היא פעלה לגישתה בהתאם לאינטרס הציבורי. היא קיימה דיונים רבים בהנהלה, וכן קיימה דיונים עם הנתבע בניסיון להגיע עמו להבנות. בכלל זה נשקלה אפשרות כי הנתבע יעבור לעבוד בתפקיד אחר תמורת שכר מופחת. הנתבע – כך נטען – דחה את כל ההצעות, ולכן לא נותרה לחברה ברירה והיא פיטרה אותו. לגישתם של עדי התביעה, החברה היתה מחויבת לנהוג באופן זה מכוח הוראותיו של הסדר הנושים השני שאושר על ידי בית המשפט.
7.החברה טענה כי הסדר הנושים השני מחייב את הנתבע. להסדר הנושים מעמד נורמטיבי של פסק-דין ושל חוזה. ככזה הוא מחייב את בעלי השליטה בחברה שהם צד אישי להסדר. הדברים יפים ביתר שאת כאשר בעלי השליטה נהנים במישרין מההסדר, וכאשר הם קבלו על עצמם התחייבויות אישיות במסגרתו.
באשר למר רמות שהעיד כעד הגנה מטעם הנתבע, טענה החברה כי הוא כשל יחד עם הנתבע בניהול החברה. יחד עם זאת, בניגוד לנתבע, מר רמות הגיע מדי יום לעבודה ושילם את הריבית על חובותיו. נטען כי מר רמות הודה שהוא בחר להעיד בבית-המשפט כדי לסייע לנתבע, וכי אין להתפלא אם גרסתו תומכת בזו של הנתבע לנוכח יחסי השותפות ביניהם.
לשיטת החברה, הנתבע לא הפנים את החובות החלות עליו במסגרת החברה הציבורית, וכי הוא אינו רשאי לעשות שימוש בחברה לתשלום הוצאותיו האישיות. הוא לא סיפק הסבר לשאלה מדוע הוא ומר רמות משכו כספים מהחברה מעבר לדמי-הניהול, וזאת בעיקר לאחר שזכות החתימה שלהם כבר בוטלה.
לטענת החברה, מעמדו של הנתבע כנותן שירותים נקבע כבר בהסדר הנושים הראשון בו הוא התקשר בחודש אוגוסט 2008. נושא זה הודגש פעם נוספת בהסדר הנושים השני. גישת החברה היא כי לנתבע נערך שימוע לפנים משורת הדין. הפסקת עבודתו של הנתבע נעשתה הלכה למעשה ביוזמת הנתבע עצמו, שכן בפועל הוא לא עבד בחברה במשך פרק זמן של כשנתיים. החברה הוסיפה כי התנהלותו של הנתבע היתה מבססת זכות לפטרו ללא פיצויים, אילו היה בכך צורך.
8.החברה הוסיפה כי לנוכח הפרותיו של הנתבע את הסדר הנושים השני, יש לקבוע כי הנתבע אינו זכאי להמיר את חובות העבר שלו במניותיו בחברה, ולכן עליו לשלם חובות אלה. זכותו של הנתבע להמיר את החובות הותנתה במפורש בכך שהוא ייתן לחברה שירותי ניהול. עוד נטען כי הנתבע תבע לקבל מהחברה זכויות כעובד, ובכך הוא הפר את התחייבותו לפי ס' 2(c) להסדר הנושים השני. הפרה זו מקנה לחברה זכות לתבוע ממנו 40% מדמי-הניהול ששולמו לו.
לטענת החברה סכום של חובו של הנתבע כלפיה עומד על 4,367,818 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, וכאשר כאמור הסכום הופחת לצרכי אגרה לסך של 2 מיליון ₪.
טענות הנתבע
9.לטענת הנתבע, נשענת התביעה על טענות כנגדו להפרה יסודית של הסדר הנושים השני. אולם החברה מעולם לא ביטלה את ההסדר, לא טענה בזמן אמת להפרות שלו, לא שלחה התראה כלשהי לנתבע, וכל טענותיה נולדו לראשונה במסגרת כתב הגנתה בהליך בבית-הדין לעבודה. הנתבע סבור כי בנסיבות אלה, לא היתה החברה רשאית לבטל את הסדר הנושים השני בשל הפרתו היסודית, והיה עליה להעניק לנתבע ארכה לתיקון ההפרות. מכיוון שהנתבע פוטר מעבודתו בחברה מבלי שניתנה לו ארכה כאמור, אבדה לחברה זכות הביטול.
הנתבע הוסיף (למען הזהירות, לשיטתו) כי ההפרות הנטענות בנוגע למשיכות כספים שלא כדין ולאי-תשלום ריביות, אינן מהוות הפרות יסודיות. בכל מקרה, הפרות אלה אינן גוררות את ביטול זכותו של הנתבע למחוק את חובו לחברה בתמורה למניות. הטענה היחידה שיכולה להצדיק סעד זה היא הטענה שהנתבע לא עבד בחברה למשך שנתיים. בהקשר זה הפנה הנתבע להוראת סעיף 2(f) להסדר הנושים השני. הנתבע הוסיף כי עילת התביעה בגין חובו לחברה היא תיאורטית ומוקדמת, שכן מועד התגבשות החוב הוא ביום 31.12.2015, והתביעה דנן הוגשה עוד קודם לכן.
10.הנתבע התייחס בסיכומיו להשתלשלות העניינים שברקע התביעה דנן. הנתבע טען כי החברה היא מפעל חייו. הוא הממציא והמפתח של מוצרי החברה. טביעת ידו מצויה בכל אחד מהם. הנתבע עבד בחברה משך 16 שנים, הוא היה בעל-השליטה בחברה וכיהן בה כדירקטור (עד שהופסק תשלום שכרו בחודש יולי 2012). הנתבע התייחס להסדרי הנושים וטען כי הסדר הנושים הראשון עבר מהעולם ונבלע בתוך הסדר הנושים השני, והתובעת זנחה את טענותיה לגבי תחולתו. ההסדר השני בלבד הוא שמסדיר את היחסים בין הצדדים.
11.לטענת הנתבע, בהסדר הנושים השני ויתרו הוא ומר רמות על אחוז ניכר ממניותיהם (כך שהנתבע דולל להחזקה של 14% ממניות החברה בלבד), וכן על זכויות הקניין הרוחני שלהם בהמצאות של החברה. הוויתור הזה נעשה כנגד הזכות למחוק את חובותיהם כלפי החברה והזכות לעבוד ולקבל שכר עד לסוף שנת 2015. לטענת הנתבע, זכותו לקבל שכר מהחברה נשללת רק במקרה של הפסקת התקשרות בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורין.
חרף האמור, בחודש יולי 2012 התובעת הפסיקה באופן פתאומי את תשלום שכרו של הנתבע (כמו גם את זה של מר רמות), ומאז היא מלינה את שכרו. באוקטובר 2012 פנתה התובעת לנתבע בהצעה ל"פרישה מרצון", תוך ניסיון חסר תום לב לנצל את מצוקתו הכלכלית ולנשל אותו מזכויותיו לפי הסדר הנושים השני. לגישתו של הנתבע, הוא "לא בלע את הפיתיון" ופוטר ביום 10.1.2013. במהלך המגעים בין הצדדים הם החליפו ביניהם התכתבויות רבות, כשבאף לא אחת מהן, לא העלתה החברה את הטענות המועלות על ידיה בתביעה הנוכחית.
12.לטענת הנתבע, אופן ניהול ההליך על-ידי החברה מעיד על כך שמדובר בתביעת סרק שנועדה רק להיות "משקל נגד" לתביעת הנתבע נגד החברה. החברה העלתה את טענותיה בבית-הדין לעבודה אף שלא היתה לו סמכות עניינית לדון בהן. כמו כן, התביעה הוגשה מלכתחילה על-סך של כ-4.3 מיליון ₪, אולם ערב ההוכחות הודיעה החברה על הקטנת סכום התביעה לפחות ממחצית הסכום. הנתבע ציין עוד לאחר שפעילותה של החברה נמכרה, הוא חזר להעניק שירותים לחברה שרכשה את פעילותה.
13.הנתבע הוסיף כי יש לייחס לעדויות התביעה משקל נמוך, אם בכלל. החברה הגישה תצהירים כמעט זהים של שלושה דירקטורים בחברה. התצהירים כוללים עדויות שמיעה לא קבילות. העדים לא התמצאו בתצהיריהם ומסרו בעדויותיהם גרסאות שונות מאלו שבתצהירים (כמפורט בהרחבה בס' 30-33 לסיכומי הנתבע). כן נטען כי התובעת נמנעה מלהביא עדים שלהם ידיעה אישית בנוגע לעובדות נשוא התביעה, באופן שנזקף לחובתה (כמפורט בס' 35-34 לסיכומי הנתבע).
14.הנתבע התייחס באופן ספציפי לטענות לפיהן הוא הפר את התחייבויותיו לפי הסדר הנושים השני. לשיטתו, החברה לא הוכיחה את הטענה כי הוא לא עבד במהלך השנתיים שקדמו למועד פיטוריו. לעדי התביעה אין ידיעה אישית על כך, וגרסאותיהם לא היו מהימנות. מנגד, עדותו של מר רמות ודבריו של מר רמות לדירקטוריון בזמן אמת (בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 30.12.2012) מוכיחים את גרסת הנתבע. הנתבע טען עוד כי ישנם מסמכים בכתב המוכיחים כי הוא עבד בחברה עד למועד פיטוריו, וכי מסמכים אלה לא נסתרו על-ידי החברה. הנתבע התייחס גם לשימוע שנערך לו, וטען כי הוא מסר בשימוע גרסה אמינה וקוהרנטית בנוגע לעבודתו בחברה.
לטענת הנתבע, החברה העלתה את הטענה לפיה הוא לא עבד בחברה ממניע פסול, ועל-מנת להתחמק מההוראה בהסדר הנושים השני המאפשרת לו למחוק את חובו כנגד מניותיו בחברה גם אם שווי המניות נמוך מגובה החוב.
הנתבע הוסיף כי בחודש יולי 2012 הפסיקה החברה באופן פתאומי לשלם לו ולמר רמות את שכרם, וזאת רק בשל קשיים כלכליים. עדי התביעה לא ידעו להסביר מי יזם מהלך זה. העובדה כי הפסקת התשלום נעשתה הן ביחס לנתבע והן ביחס למר רמות מעידה על כך כי מדובר במהלך שאינו קשור לטענה כי הנתבע לא עבד בפועל. זאת משום שלגבי מר רמות לא נטענת טענה דומה. גם העובדה שנושא עבודתו של הנתבע בחברה "צץ לפתע" בספטמבר-אוקטובר 2012 לכל המוקדם ורק לאחר שהחברה הפסיקה לשלם לו שכר, מוכיחה כי מדובר בטענות ש"נתפרו בדיעבד". הנתבע הוסיף כי החברה הפסיקה לשלם לו שכר חרף הפצרותיו של היועץ-המשפטי של החברה שהתריע בזמן אמת כי אסור לנקוט בפעולה חד-צדדית של אי תשלום משכורות, וכי יש להגיע עם הנתבע להסדר.
15.לטענת הנתבע, החברה לא הביאה עד כלשהו שיש לו ידיעה על משיכות הכספים שנעשו על-ידיו לטענתה שלא כדין, ועל כך שהוא לא שילם את הריביות שהיה עליו לשלם מכוח הסדר הנושים השני. בנוסף, החברה נמנעה מלהציג מסמכים רלבנטיים להוכחת הטענה בדבר ביצוע משיכות כספים שלא כדין. לשיטת הנתבע הטענה בנוגע למשיכות אלה נסתרת גם בעדותו שלו, שהיתה קוהרנטית, מפורטת והגיונית. עוד נטען כי החברה לא דקדקה במשיכות כספים של עובדים אחרים בחברה שהגיעו לכדי 500,000 ₪, אך בכל זאת טענה כלפיו כי הוא ביצע משיכות היסטוריות לפני שנים של כ-76,000 ₪.
לטענת הנתבע יש לדחות את תביעת החברה להשבה של 40% מדמי-הניהול שהוא קיבל (לפי סעיף 2(c)) להסדר הנושים). זכותה של החברה להשבה תקום רק ככל שייפסקו לזכות הנתבע בבית-הדין לעבודה סכומים מכוח הכרה ביחסי עובד-מעביד. כאמור, טענותיו של הנתבע עודן תלויות ועומדות לפני בית-הדין לעבודה וטרם הוכרעו.
דיון
16.מספר שאלות טעונות הכרעה בהליך דנן. ראשית יש לקבוע האם הסדרי הנושים חלים על הנתבע ומחייבים אותו. בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, יש לבחון את טענות החברה לפיהן הנתבע הפר את התחייבויותיו מכוח הסדר הנושים השני. אם יוכחו הפרות אלה, יהיה לבחון מהי ההשלכה של ההפרות, ובכלל זה האם הן שוללות את זכותו של הנתבע למחוק את חובו כלפי החברה כנגד מניותיו.
כל הנושאים הללו יידונו בפירוט להלן.
האם הסדרי הנושים מחייבים את הנתבע?
17.מערכת היחסים שבין החברה לבין הנתבע הוסדרה כאמור במסגרת שני הסדרי הנושים. סעיף 350(ט) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כי -
"אם בכל אסיפת סוג שכונסה לפי סעיף קטן (א) הסכימו לפשרה או להסדר רוב מספרם של המשתתפים בהצבעה למעט הנמנעים שבידם יחד שלושה רבעים של הערך המיוצג בהצבעה, ובית המשפט אישר את הפשרה או ההסדר, הרי הם מחייבים את החברה ואת כל הנושים או בעלי המניות או הסוג שבהם, לפי הענין, ואם היא בפירוק - את המפרק וכל משתתף" (ההדגשה שלי, ר.ר.).
מעיון בסיכומי הנתבע עולה כי הנתבע אינו חולק באופן עקרוני על תוקפם המחייב של הסדרי הנושים. הנתבע מודה כי הסדר הנושים השני מחייב אותו, ואף מבקש לאכוף את זכויותיו לפי הסדר זה, ובראשן את זכותו למחוק את חובו כלפי החברה כנגד מניותיו בחברה (ששועבדו להבטחת חוב זה). טענתו היחידה של הנתבע היא כי הסדר הנושים השני "בלע" את הסדר הנושים הראשון, ולכן הסדר הנושים השני הוא ההסדר המחייב היחיד.
החברה מצדה טענה בסיכומיה, כי די בהוראות הסדר הנושים השני כדי לבסס את תביעתה (ס' 7 לסיכומי החברה). יוער עם זאת כי נראה שהחברה לא זנחה לחלוטין את טענותיה מכוח הסדר הנושים הראשון (ר' למשל ס' 73 לסיכומי החברה).
18.די בהוראות הסדר הנושים השני כדי לבסס את טענות החברה בנוגע להתחייבויותיו של הנתבע כלפיה – כפי שיפורט להלן. לכן אין צורך להידרש להוראות הסדר הנושים הראשון. לנוכח האמור, מתייתרת ההכרעה בשאלת תוקפו המחייב של הסדר הנושים הראשון. כאמור, תוקפו המחייב של הסדר הנושים השני אינו שנוי במחלוקת.
האם הנתבע הפר את התחייבויותיו על פי הסדר הנושים השני?
19.החברה טענה כאמור כי הנתבע הפר מספר התחייבות לפי הסדר הנושים השני: את ההתחייבויות לעבוד בחברה ולהקדיש לה את מלוא זמנו ומרצו; את ההתחייבות שלא להגדיל את חובו לחברה ולא למשוך ממנה כספים מעבר למגיע לו; ואת ההתחייבות לפרוע את חובו עד ליום 31.12.2015 ולשאת בתשלום הריבית על החוב מדי רבעון. כן נטען שהנתבע הפר את התחייבותו שלא לטעון לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, וכי לנוכח הפרה זו זכאית החברה להשבה של 40% מדמי הניהול ששולמו לנתבע. נדון בכל אחת מטענות אלה.
(1) התחייבות הנתבע לעבוד במשרה מלאה בחברה
20.סעיף 2(a) להסדר הנושים השני קובע כי – "מר רמות ישמש כמנכ"ל משותף בחברה ומר צביקה דוידוביץ (הנתבע, ר.ר.) יכהן כסמנכ"ל פיתוח בחברה... שניהם במשרה מלאה וכשהם מקדישים את מלוא זמנם ומרצם לחברה...".
לטענת החברה, במהלך תקופה של כשנה עד שנתיים עובר לפיטוריו, הפר הנתבע את התחייבותו לעבוד בחברה במשרה מלאה ולהשקיע בה את מלוא זמנו ומרצו. לגרסת החברה, הנתבע השקיע זמן מועט ביותר בחברה עד לחודש ספטמבר 2011. במועד זה הוא עבר לגור בישוב גבעת-עדה, וחדל לחלוטין לעבוד עבור החברה. החברה תמכה את טענתה בעדויותיהם של מר דוד כץ, יו"ר החברה, של מר אריק לב שכיהן כדירקטור וכמנכ"ל החברה, ושל גב' רות ברגר שכיהנה כדח"צית בחברה (להלן בהתאמה: "מר כץ", "מר לב" ו-"גב' ברגר"). החברה הוסיפה וטענה כי הנתבע הודה בשימוע שנערך לו כמו גם בחקירתו הנגדית, כי בפועל הוא לא עבד בחברה.
21.בסיכומים טען הנתבע כי החברה לא הוכיחה את הטענה שהוא לא עבד בחברה, וכי טענה זו הועלתה על-ידיה בדיעבד ורק על-מנת להתחמק מההסדר המאפשר לו למחוק את חובו לחברה כנגד מניותיו (ולאור הירידה בשווי המניות). לגופו של עניין טען הנתבע כי במשך 16 השנים שבהן עבד בחברה, לא היה לו מעולם חדר עבודה. נוכחותו הפיזית בחברה לא נדרשה, ללא שהחברה העלתה כלפיו כל טענה בהקשר זה. לטענת הנתבע הוא עסק בפיתוח של מוצרים יחד עם מר רמות ועם בנו, אור רמות (שיכונה להלן גם: "אור"), בדרך של ליווי וייעוץ. השניים נעזרו בו על-בסיס יומיומי. הנתבע תמך את טענותיו בעדות של מר רמות; ובדברים שאמר מר רמות לדירקטוריון; בעדותו שלו; ובחילופי דוא"ל בינו לבין מר רמות ואור.
22.מהאמור לעיל עולה כי הנתבע אינו חולק על כך שהוא לא הגיע למשרדי החברה באופן סדיר. הוא טען כי עיקר עבודתו בוצעה מביתו. עובדה זו כשלעצמה אינה מעידה על כך שהנתבע לא עבד במשרה מלאה בחברה. זאת בין היתר בשים לב לטענתו - שלא הוכחשה - לפיה זה היה דפוס עבודתו מאז ומעולם בחברה, וכי החברה לא העלתה בעבר כל טענה לעניין זה. יש לבחון אם כן האם הוכיחה התובעת שבתקופה הרלוונטית, הנתבע לא הקדיש את מלוא זמנו ומרצו לעבודה מהבית במשרה מלאה עבור החברה.
אני סבורה כי התובעת עמדה בנטל והוכיחה טענה זו.
23.מסקנה זו עולה בראשונה מדבריו של הנתבע עצמו בשימוע שנערך לו ביום 10.12.2012 (להלן: "השימוע". תמליל הקלטת השימוע צורף כנספח 3 לתצהיר הנתבע, בעמ' הממוספרים 190-296). בשימוע נשאל הנתבע מתי היתה הפעם האחרונה שבה החברה נעזרה בשירותיו. הנתבע לא ידע להשיב באופן קונקרטי על שאלה זו, וענה בלשון כללית - "כל דבר". הנתבע המשיך והסביר כי – "אני זמין... אני זמין לשימוש. אפשר להשתמש בי יום יום. אפשר ל[קטוע, ר.ר.]. אפשר לעשות איתי מה שרוצים, תנסו אותי, נקודה. אין בפעם האחרונה, זה לא עובד ככה".
מאחר שהנתבע טען כי סייע לחברה בין היתר בפיתוח מוצרים, הוא נשאל מתי הפעם האחרונה בה סייע בעבודה על פיתוח מוצרים. הוא השיב – "מתי שצריך, אני לא יודע, לא נכנס לזה. מתי שצריך. אין פעם אחרונה, אתה לא צודק שאתה אומר בפעם האחרונה. אם החברה לא משקיעה במוצרים, ולא מעוניינת להמשיך לפתח מוצרים ועל ידי זה אני לא בא לידי ביטוי, זה לא בעיה שלי, מה אתם רוצים? מה?" (עמ' 207-206).
בשימוע הודה הנתבע כי המוצר האחרון שהוא פיתח היה "המראה", וזאת "לפני שנה" (דהיינו בסוף שנת 2011 לערך). הנתבע הסביר כי "מאז אין כסף לפיתוחים, לא משקיעים בזה" (עמ' 203). יוער כי גם בחקירה נגדית ציין הנתבע כי המוצר האחרון שהוא פיתח היה ה"מראה" וזאת בסוף שנת 2011 (עמ' 237-236 לפרוטוקול).
הנתבע הודה בשימוע גם כי בעבר נהגה החברה לשלוח מוצרים לביתו לצורך ביצוע עבודות הלחמה וקרצוף, ואולם לאחר שהוא עבר להתגורר בישוב גבעת-עדה בסוף שנת 2011, הופסקה פעילות זו (עמ' 207-206 לתמליל השימוע; עדותו של הנתבע, בעמ' 240-239 לפרוטוקול; תכתובת דוא"ל בעמ' 86 לנספח 3 לתצהיר הנתבע).
24.בדברים אלה יש משום הודאה של הנתבע בכך שמסוף שנת 2011 בערך, עבודתו בחברה באה לידי ביטוי בכך שהוא היה "זמין לשימוש", ולא במתן ייעוץ שוטף בפועל בנושאי פיתוח או בביצוע עבודות הלחמה וקרצוף מביתו. הנתבע הודה גם כי בתקופה זו הוא לא פיתח מוצרים חדשים ולא ביצע עבודות אחרות מביתו כבעבר. לעניין הפיתוח הוא טען כאמור כי לחברה לא היו משאבים לשם כך. יחד עם זאת, הנתבע לא הציג ראיות שיש בהן כדי להוכיח את הטענה שהחברה הפסיקה להשקיע בפיתוח בשל היעדר משאבים (טענה שניתן לראות בה כמעין טענת הודאה והדחה). הנתבע אף לא העלה כל טענה לפיה במהלך תקופה זו הוא העלה הצעה קונקרטית לפיתוח מוצר כזה או אחר, וכי הצעה כזו נדחתה בשל חוסר במשאבים מתאימים לכך או מכל טעם אחר.
25.בתצהיר העדות הראשית מטעמו, היתה לנתבע גרסה שונה בנוגע לעבודתו בחברה בשנתיים שקדמו לפיטוריו. לטענתו, בתקופה זו הוא עמל יחד עם מר רמות ועם אור על פיתוח שני מוצרים – ליווי מוצר ה"גוטה קט" (שפותח על-ידיו בעבר) לרבות בקשר לבדיקות ובעיות, שיווק המוצר ומשלוחים. בנוסף טען הנתבע כי הוא עבד על פיתוח ושכלול של מוצר חדש של חברת דנסטפליי בשל בעיות שהתעוררו במוצר זה (ס' 43 לתצהיר הנתבע). לטענתו, הוא עמד בקשר יומיומי עם מר רמות ועם אור בתכתובות דוא"ל ובטלפונים, והגיע מדי פעם למשרדי החברה לשם עבודה על שרטוטים עם אור (ס' 42-41 לתצהיר הנתבע).
אינני סבורה כי יש לקבל את גרסתו של הנתבע בתצהיר. זאת משום שגרסה זו בנוגע למוצרים שהוא עמל על פיתוחם, היא גרסה כבושה העומדת בניגוד לדבריו בשימוע.
26.יתרה מכך – גרסה זו נסתרת מהראיות שהנתבע עצמו הציג להוכחת טענתו. הנתבע הציג כ-30 תכתובות שנערכו בינו לבין מר רמות ולאור בשנים 2012-2010 (ס' 2.53-2.24 לתצהיר גילוי המסמכים שצורף כנספח 3 לתצהיר הנתבע). מרבית התכתובות הן משנת 2010 ועד ליולי 2011. בנוגע לתקופה שלאחר מכן – הוצגה תכתובת אחת מאוקטובר 2011 (2.36) ותכתובת נוספת מפברואר 2012 (2.31). יתר התכתובות אינן נושאות תאריך (ס' 2.25-2.29, 2.34). בנוסף, צורפו הודעות דוא"ל ששלח מר רמות לנתבע ולאור מדי מספר ימים ובהן עדכונים על משלוחים, החל מפברואר 2010 ועד לפברואר 2012 (ס' 2.53). הנתבע לא טען כי קיימות תכתובות דוא"ל נוספות, שלא הובאו על-ידיו. גם מר רמות לא טען בחקירתו הנגדית כי קיימות תכתובות נוספות לכשנשאל על כך (עמ' 258 לפרוטוקול, שו' 5-6).
תדירות הודעות הדוא"ל היא אינה גבוהה, ולכן אין בהן כדי להעיד על כך שמר רמות ואור נעזרו בנתבע "על בסיס יום יומי" כטענתו (ס' 41 לתצהיר הנתבע). בפרט אין כל עדות בתכתובות הדוא"ל לכך שהנתבע עבד עבור החברה בתקופה שלאחר פברואר 2012. גם בתקופה שקדמה לכך (אוגוסט 2011-פברואר 2012) נראה כי התקשורת בין הצדדים היתה דלילה. כמו כן, חלק ניכר מהתכתובות שצורפו היו הודעות דוא"ל עם עדכונים שונים שנשלחו לנתבע, מבלי שהוא השיב להן. התדירות הנמוכה של התכתובות – ובפרט מסוף שנת 2011 והחלק הפסיבי של הנתבע בהן, אינם עולים בקנה אחד עם טענתו של הנתבע כי הוא עמד בקשר יומיומי עם מר רמות ועם בנו אור בנוגע לפיתוח מוצרי החברה.
27.מעבר לכך, הנתבע לא הציג ראיות נוספות שהיו יכולות לתמוך בגרסתו, אף שניתן להניח כי היו אמורות להיות בידיו ראיות כאלה, לו אכן היה הקשר בינו לבין מר רמות ואור – קשר אינטנסיבי ויומיומי. כך, הנתבע טען כי הוא קיים שיחות טלפון על-בסיס יומיומי עם מר רמות, ולמרות זאת הוא לא צרף ראיה לכך (כדוגמת רישומי שיחות מהתקופה הרלבנטית); הנתבע טען כי הוא עבד עם אור על שרטוטי מוצרים, אך לא הציג שרטוטים כאלה מהתקופה הרלוונטית (למעט בתכתובת דוא"ל מאוגוסט 2010). הנתבע טען בהקשר זה כי השרטוטים מצויים בידי החברה (ס' 42 לתצהיר הנתבע). אולם, בין הצדדים נוהל הליך גילוי מסמכים (החלטה מיום 8.7.2015), ואין כל טענה מצד הנתבע כי מסמכים כאלה או אחרים לא גולו לו.
ממכלול הראיות שנסקרו לעיל עולה אם כן כי החל מסוף שנת 2011, לא עמד הנתבע בהתחייבותו לעבוד עבור החברה במשרה מלאה כסמנכ"ל הפיתוח ולהקדיש לה את מלוא זמנו ומרצו.
28.הנתבע טען כי גרסתו נתמכת בעדותו של מר רמות ובדבריו בישיבת הדירקטוריון מיום 30.12.2012 (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח 1 לתצהירו של רמות). אינני סבורה כי יש בראיות אלה כדי לשנות את המסקנה שלעיל.
בתצהיר העדות הראשית של מר רמות, אין גרסה ברורה ומפורטת בנוגע להיקף עבודתו של הנתבע בחברה בשנתיים עובר לפיטוריו. התצהיר אינו מפרט מהם המוצרים שעליהם עבד הנתבע בתקופה זו, במה באה לידי ביטוי עבודתו של הנתבע עליהם ומה היתה התדירות של עבודתו. התצהיר כלל אמירה כללית לפיה הנתבע עבד בשנתיים קודם לפיטוריו בחברה בדיוק כפי שעבד בה 16 שנים קודם לכן. כמו כן, לתצהיר צורפו תכתובות הדוא"ל שנדונו לעיל, תוך ציון כי מכתבים אלה "ממחישים את העבודה היום יומית שלי ושל בני אור מול צביקה, בכל ההיבטים הקשורים למוצרים של החברה". אלא שכפי שציינתי, תכתובות הדוא"ל ממחישות דווקא כי הקשר של הנתבע עם החברה או מי מטעמה לא היה על בסיס יומיומי. מר רמות ציין בתצהירו כי "מאז ומתמיד" הנתבע המעיט בכתיבת הודעות דוא"ל והעדיף לקדם דברים באמצעות שיחות (ס' 7-8 לתצהיר רמות), אך כאמור לא הובאו כל ראיות בנוגע לשיחות טלפון שהתקיימו בין הנתבע לבין מר רמות או אור. לכן, אני סבורה שהאמור בתצהירו של מר רמות אין בו כדי לסייע לנתבע.
גם המידע בדבר היקף עבודתו בפועל של הנתבע בחברה שנמסר על ידי מר רמות בישיבת הדירקטוריון מיום 30.12.2012 היה כללי ומועט. מר רמות ציין באותה ישיבה כי הוא מתייעץ עם הנתבע "באופן שוטף", וכי "אין מוצר אחר [כפי הנראה צריך להיות אחד, ר.ר.] שיצא מהחברה מבלי שדיברנו עליו עם צביקה מכל ההיבטים". גם אם אלה אכן היו פני הדברים, הרי ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה כי מדובר בהתייעצויות שלא נעשו על בסיס יומיומי ובאופן העולה כדי עבודה במשרה מלאה. מר רמות ציין בישיבה גם כי מוצרי החברה הם פיתוחים של הנתבע, ולדבריו "אין אף מוצר שאין לצביקה יד ורגל בו בחלקים כאלו ואחרים". דומה שאין חולק על תרומתו של הנתבע לפיתוח מוצרי החברה עד לסוף שנת 2010. השאלה שיש לבחון היא אחרת, והיא נוגעת לעבודתו של הנתבע בחברה בשנתיים שקדמו לפיטוריו (ינואר 2011-ינואר 2013), ולשאלה האם בתקופה זו הוא קיים את התחייבותו ועבד בחברה במשרה מלאה, תוך שהוא מקדיש לה את מלוא מרצו וזמנו. לכן גם בדברים אלה אין כדי לסייע לנתבע.
29.הנתבע טען כי במהלך הדיון הוא ומר רמות נחקרו בחקירה נגדית בשאלת עבודתו בחברה רק ביחס לנקודות מעטות באופן הפועל לחובתה של החברה. אינני מקבלת טענה זו. אינני סבורה כי ניתן להסיק מסקנות לחובת החברה רק ממספר השאלות שנשאלו על ידי בא-כוחה במסגרת החקירה הנגדית. את המסקנות הראייתיות יש להשתית על מכלול הראיות שהצדדים הציגו, כמו על ראיות שניתן היה להציגן ולא הוצגו. הנתבע לא היה גם רשאי להסתמך על כך כי הוא יישאל שאלות בחקירה נגדית שיאפשרו לו להרחיב את גרסתו מעבר לגרסה שנמסרה על-ידיו בתצהיר עדותו הראשית.
30.הנתבע טען כי קיימים מספר מסמכים בכתב המוכיחים כי הוא עבד בחברה עד ליום 10.1.2013 כאשר הוא פוטר על-ידי החברה: הודעת הפיטורין (נספח 4 לתצהיר הנתבע), הדיווח לבורסה על פיטורי הנתבע (נספח 5 לתצהיר הנתבע), הסדר הנושים השני וכן הצעת הפרישה שהוצעה לנתבע. הנתבע מבסס את טענתו על כך שבהודעת הפיטורין ובדיווח לבורסה לא פורטו הסיבות לפיטוריו, ובכלל זה לא נזכרה הטענה שהוא לא עבד בפועל בחברה.
אינני סבורה כי יש לקבל טענה זו. ספק בעיני אם היתה חובה מצד החברה לפרט את הסיבות לפיטורין, ומכל מקום – אין בהיעדר פירוט כאמור כדי לסתור את טענת החברה ביחס לסיבה לפיטורין. הנתבע טען כי מהסדר הנושים השני ומהצעת הפרישה שהוצעה לו ניתן ללמוד כי התובעת ראתה בו עובד לכל דבר. גם בטענה זו אין ממש. הסדר הנושים השני נועד להסדיר את התחייבויותיו של הנתבע כלפי החברה, ולא ניתן לראות בו כראיה לכך שהנתבע אכן עבד בחברה. מכל מקום, הסדר הנושים השני אושר בחודש נובמבר 2011, ולכן הוא אין בו כדי להעיד על עבודתו של הנתבע בחברה בתקופה שלאחר מכן. כמו כן, העובדה כי החברה ביקשה לסיים את ההתקשרות עם הנתבע והציעה לו לפרוש, עולה בקנה אחד עם טענתה של החברה לפיה הנתבע הפר את התחייבויותיו כלפיה.
31.הנתבע טען עוד כי למצהירים מטעם התובעת לא היתה ידיעה אישית אודות עבודתו בחברה, ועדויותיהם בהקשר זה היו עדויות מפי השמועה. אני סבורה כי עדויות עדי התביעה ביחס להיקף העבודה של הנתבע בחברה אכן היו בעיקרן עדויות מפי השמועה. יכולתם של עדי התביעה להעיד על היקף עבודתו של הנתבע בחברה בתקופה הרלוונטית היא מוגבלת לאור תקופת הכהונה של ה"ה כץ ולב (שלא יכלו להעיד אודות התקופה שקדמה לחודש יולי 2012), ולאור העבודה שגב' ברגר היתה דח"צית, שניזונה ביחס להיקף העבודה מדיווחים שונים ואין לה ידיעה אישית על כך (עמ' 193-194 לפרוטוקול) . גם מחקירותיהם של עדי התביעה עולה כי הם התייחסו ביחס להיקף העבודה של הנתבע לדברים שהם שמעו (בעיקר מאור וממר רמות – ר' עדותו של מר לב בעמ' 20 לפרוטוקול, עדות מר כץ בעמ' 119 לפרוטוקול ועדות הגב' ברגר בעמ' 191 לפרוטוקול). יחד עם זאת, וכפי שהובהר לעיל, הקביעות העובדתיות ביחס להיקף העבודה של הנתבע בחברה לא התבססו על עדויות אלה, ולכן אין בטענה זו כדי לשנות את המסקנה שלעיל.
יוער כי עדויותיהם של המצהירים מטעם התובעת, הן עדיין בעלות משמעות. ראשית, מר לב העיד בחקירתו הנגדית כי הוא יודע שהנתבע לא עבד בחברה משום שכך נאמר לו על-ידי אנשים אחרים, ובכלל זה הנתבע עצמו (עמ' 20 לפרוטוקול, שו' 12-27). מעבר לכך, התפקיד אותו היה הנתבע אמור למלא בחברה הוא תפקיד של סמנכ"ל הפיתוח שלה. ככזה, ניתן היה לצפות כי הוא יעמוד בקשר עם הנהלת החברה ועם הדירקטוריון ויעדכן אותם באופן שוטף על הנעשה בתחום אחריותו.
מהעדויות עולה כי הנתבע לא עשה כן, באופן שתומך במסקנה כי הנתבע לא מלא את התחייבותו לעבוד במשרה מלאה כסמנכ"ל הפיתוח בחברה. כך, הגב' ברגר העידה כי – "הוא גם לא היה בא לכל ישיבות הדירקטוריון. יש איזה דו"ח של צביקה [הנתבע, ר.ר.] שהוא נתן איזה דו"ח לדירקטוריון שהוא אמר משהו על מה שהוא עושה? יש איזה דו"ח?... אני לא ראיתי שום דו"ח של צביקה... אם הוא הוגדר כסמנכ"ל הפיתוח אני מצפה לקבל דו"ח מסמנכ"ל הפיתוח מה הוא עושה, איך הוא עשה, מתי הוא עשה ולמה הוא עשה... מה שניתן זה רק הפעילות של אור בכל הפיתוח" (עמ' 177 לפרוטוקול, שו' 1-7. ר' גם בעמ' 178 לפרוטוקול, שו' 18-16).
32.הנתבע טען כי החברה נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים שיעידו מידיעה אישית על עבודתו בחברה –עדים כגון אור, דירקטורים אחרים שכיהנו בחברה, ועובדת החברה מרגריטה.
אינני מקבלת את הטענה. די בראיות שהוצגו לפני ושפורטו לעיל כדי להצדיק את המסקנה לפיה הנתבע אכן הפר את התחייבויות לעבוד בחברה במשרה מלאה כסמנכ"ל פיתוח. כדי לסתור ראיות אלה – היה על הנתבע להביא ראיות שיתמכו בגרסתו כי הוא אכן עבד מביתו עבור החברה במשרה מלאה. בנסיבות אלה, העובדה שהתובעת לא זימנה לעדות עדים נוספים, אינה צריכה להיזקף לחובתה.
33.הנתבע הוסיף כי טענת החברה לפיה הוא לא עבד בחברה בשנתיים שלפני פיטוריו אינה מתיישבת עם התנהלות החברה, שנמנעה מלפטרו בשלב מוקדם יותר, ואף הציעה לו הסדר פרישה מרצון. הנתבע ציין כי מר לב ביקש להשאירו בחברה, נמנע מלהצביע בעד פיטוריו והמליץ על הנתבע לעבודה אצל הקונה שרכש את פעילות החברה.
איני מקבלת טענה זו. ממכלול הראיות נראה כי אין חולק על כישוריו של הנתבע בתחום פיתוח המוצרים הדנטליים, ועל התרומה הפוטנציאלית שהנתבע יכול היה לתרום לחברה, לו הוא היה עומד בהתחייבויותיו כלפיה. מר לב עצמו העיד כי הוא האמין בפוטנציאל של הנתבע (עמ' 97 לפרוטוקול). על-רקע האמור, ניתן להבין מדוע מר לב נמנע מלהצביע בעד פיטוריו של הנתבע והמליץ על שירותיו מאוחר יותר. אינני סבורה עוד כי יש בעובדה שהחברה הפסיקה לשלם לנתבע את שכרו ביולי 2012 (ר' ס' 70 לתצהיר מר לב), כדי לשנות מהממצאים לעיל. עובדה זו יכולה לכל היותר להקים לנתבע טענה לשיהוי, סוגיה שתידון בהמשך פסק-הדין. כמו כן, ניסיונה של התובעת לסיים את היחסים עם הנתבע בדרך מוסכמת ולא לפטרו, וכך להימנע מצורך לנהל הליכים משפטיים, אינה צריכה להיזקף לחובתה ואינה מעידה בהכרח על עמדתה ביחס לזכויותיו של הנתבע וזכויותיה שלה.
34.הנתבע טען כי התובעת הפסיקה לשלם לו ולמר רמות את שכרם באופן פתאומי וחד-צדדי בחודש יולי 2012, מבלי שעדי התביעה ידוע להסביר מהלך זה. לטענתו, העובדה כי הפסקת התשלום נעשתה לו ולמר רמות במקביל, מעידה על כך כי מדובר במהלך שאיננו קשור לטענה לפיה הנתבע לא עבד בחברה, שהרי לגבי מר רמות התובעת אינה טוענת כי הוא לא עבד בחברה.
אינני מקבלת את הטענה. הנתבע לא הוכיח כי התובעת הפסיקה לשלם גם למר רמות את דמי הניהול בחודש יולי 2012. הנתבע לא הפנה לראיות שיוכיחו טענה זו. בתצהירו של מר רמות צוין כי החברה הפסיקה את תשלום שכרו של הנתבע, מבלי שנטען כי היא פעלה כך גם ביחס לרמות (ר' ס' 4 לתצהיר רמות). מעיון בפרוטוקול, נראה כי גם בחקירה הנגדית לא העלה מר רמות טענה כזו.
35.הנתבע טען עוד כי נושא עבודתו בחברה "צץ לפתע" בספטמבר-אוקטובר 2012 לכל המוקדם, ורק לאחר שהחברה הפסיקה לשלם לו שכר, באופן שמוכיח כי מדובר בטענות ש"נתפרו בדיעבד".
גם אם נכונה הטענה כי החברה העלתה את נושא הפרת התחייבותו של הנתבע לעבוד בחברה רק לאחר שהפסיקה לשלם לו דמי ניהול, אין בכך כדי לשלול המסקנה – העולה מהראיות שלפני – כי הנתבע אכן הפר התחייבות זו. יתרה מכך, באמצע שנת 2012 חדלו מר רמות והנתבע לשלוט בחברה ולנהל אותה. החברה טענה כי רק בשלב זה נודע לה על הפרת התחייבויותיו של הנתבע, וכך עולה גם מדבריהם של עדי התביעה בחקירה נגדית (עדות מר כץ בעמ' עמ' 119, שו' 13-11; עדות מר לב, בעמ' 9-8). הנתבע לא סתר טענה זו, ולכן יש לקבלה. יובהר כי איני נדרשת לשאלה אם הפסקת תשלום דמי הניהול נעשתה כדין.
36.הנתבע הוסיף כי החברה העלתה את הטענה לפיה הוא לא עבד בחברה ממניע פסול, ועל-מנת להתחמק מההוראה בהסדר הנושים השני המאפשרת לנתבע למחוק את חובו כנגד מניותיו בחברה (גם אם שוויין נמוך מגובה החוב). לאחר שהתממש הסיכון של ירידת ערך השוק של מניות החברה – סיכון שהחברה נטלה על-עצמה בהסדר הנושים השני, ניסתה החברה להביא את הנתבע ל"פרישה יזומה". משלא עלה בידיה לעשות כן, היא "בדתה" את הטענה שהנתבע לא עבד בחברה במשך שנתיים.
ערך מניות החברה אכן ירד בשנת 2012. כעולה מעדותו של מר לב, בפברואר 2012 ירד שוויין של מניות החברה על-רקע פטירתו של אחד המשקיעים, ובחודשים יוני-יולי 2012 לערך הופסק המסחר במניות החברה לאחר שנתיים שבהן הן נסחרו ברשימת השימור של הבורסה (עמ' 107-106 לפרוטוקול).
ואולם, לאור מכלול הראיות אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה לפיה החברה העלתה את טענותיה רק לאור ירידת שווי המניות. כפי שהובהר, מחומר הראיות עולה כי הנתבע אכן לא עבד בחברה במשרה מלאה ולא הקדיש לה את מלוא זמנו ומרצו כפי שהיה עליו לעשות לפחות מסוף שנת 2011. כמו כן, כאמור לעיל בחודשים יוני-יולי 2012 מונתה הנהלה חדשה לחברה, ורק אז נודע לה על ההפרות הנטענות של הנתבע את התחייבויותיו. בנסיבות אלה, החברה היתה רשאית לפעול באמצעים שהעמיד לרשותה הסדר הנושים השני, ולעמוד על זכותה שלא למחוק את חובו של הנתבע כלפיה. גם אם נבע לחברה יתרון כלכלי בשל עמידתה על זכות זו, אין לראות בעובדה זו כשלעצמה משום חוסר תום-לב (ראו למשל: ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793 (1982)).
37.הנתבע טען כי התובעת הפסיקה לשלם את שכרו למרות שהיועץ המשפטי שלה ייעץ לה שלא לעשות כן. גם בטענה זו אין ממש. ראשית, השאלה שלפני אינה נוגעת לחוקיות הפסקת תשלום דמי-הניהול לנתבע, אלא לשאלה אם הנתבע הפר את התחייבויותיו לפי הסדר הנושים השני ולנפקותה של הפרה זו על זכותו של הנתבע למחוק את חובו לחברה כנגד מניותיו. על-כל-פנים, על בית-המשפט לבחון את המצב המשפטי לאשורו, ומבחינה זו אין השלכה לעמדתו של היועץ-המשפטי של החברה, מה עוד שאין זה ברור האם העצה שלו ניתנה לאור המצב המשפטי כפי שהוא העריך אותו, משיקולים פרקטיים או מטעם אחר.
38.לסיכום עד כה – אני סבורה כי החברה הוכיחה שהנתבע הפר את התחייבותו לפי הסדר הנושים השני לעבוד כסמנכ"ל פיתוח במשרה מלאה ולהקדיש לה את מלוא זמנו ומרצו, וזאת החל מסוף שנת 2011 (לכל המאוחר). לצורך ההליך דנן, די בקביעה זו ואינני נדרשת לקביעת ממצאים בנוגע להיקף עבודתו של הנתבע בחברה בכלל, ובתקופה שקדמה למועד זה בפרט.
(2) האם הנתבע הפר את התחייבותו להימנע ממשיכות כספים מהחברה?
39.סעיף 2(c) להסדר הנושים השני קובע כי – "זולת דמי הניהול השנתיים לא יהיו זכאים בעלי השליטה הנוכחיים לכל תנאים או הטבות נוספות בגין שירותי הניהול". סעיף 2(f) קובע עוד כי – "בעלי השליטה הנוכחיים לא יגדילו את יתרת חובה לחברה בכל דרך שהיא למעט גידול בגין הריבית בגין יתרת החוב כאמור אשר גם היא תיפרע כאמור לעיל". בהמשך הסעיף נקבע כי במקרה של הגדלת החוב, תהיה זכאית החברה לבצע קיזוז מיידי מדמי-הניהול המגיעים לבעלי-השליטה.
לטענת החברה, הנתבע הפר התחייבות זו. לטענתה עם כניסתה של ההנהלה החדשה לתפקידה, משכו הנתבע ומר רמות מהחברה 130,000 ₪ מעבר לדמי-הניהול המגיעים להם, וזאת לאחר שבוטלו זכויות החתימה שלהם בחברה. עוד נטען כי להנהלת החברה התגלו אי-סדרים בנוגע לניהול ענייניו הכספיים של הנתבע. החברה ציינה כי במהלך השנים היו לנתבע 11 כרטיסי חשבונות בחברה הנוגעים לחיובים למימון הוצאותיו האישיות. החברה טענה כי סך החוב של הנתבע בגין כספים שהוציא ממנה עולה לכדי סכום של כ-3.5 מיליון ₪.
להלן נתייחס לטענות הצדדים בהקשר זה.
משיכת המחאות ללא הרשאה
40.כעולה מתצהירו של מר כץ, החליט דירקטוריון החברה ביום 3.7.2012 לבטל את זכות החתימה של הנתבע שחדל לכהן כדירקטור בחברה. כן הוחלט כי חתימה על המחאה בסכום של למעלה מ-10,000 ₪ תהיה חייבת לשאת את חתימתו של כץ. חרף האמור, הנתבע המשיך לחתום על המחאות יחד עם מר רמות. ביום 15.7.2012, הוציא הנתבע שתי המחאות לעצמו על-סך כולל של 80,000 ₪ (ליום 15.7.2012), ומר רמות הוציא לעצמו המחאה על-סך 50,000 ₪ (ס' 44 לתצהירו של כץ. כן ראו את עדותו של כץ בעמ' 120 לפרוטוקול).
הנתבע לא הכחיש בתצהיר העדות הראשית את משיכת ההמחאה הנ"ל (והעלה טענות לפיהן החברה הסכימה למשיכה וקיזזה אותה משכרו – טענות שיידונו להלן). בחקירתו הנגדית לא ניתנה על ידי הנתבע תשובה ברורה בהקשר זה (ר' עמ' 231 לפרוטוקול). גם בסיכומים מטעמו הנתבע לא העלה כל טענה מפורשת בהקשר זה. לכן, בהיעדר מחלוקת של ממש, ניתן לקבוע כי ביולי 2012 משך הנתבע 80,000 ₪ מהחברה.
חיובים בכרטסות הנתבע
41.מהכרטסות שצורפו לתצהירים מטעם החברה עולה כי גם לאחר שאושר הסדר הנושים השני בנובמבר 2011, נעשו חיובים שונים בכרטסות של הנתבע בחברה. כך, בכרטסת הרשומה על-שמו של הנתבע (מס' 9803, נספח 4 לתצהיר כץ) מופיעים חיובים עבור החברות פלאפון, סמייל 012, הוט ובזק. לטענת החברה, הוצאות פרטיות אלה מסתכמות בסך של 76,126 ₪.
הנתבע טען כי למצהירים מטעם התובעת אין ידיעה אישית אודות החיובים בכרטסות שלו, ולכן היה על התובעת להביא לעדות את רואה החשבון ומנהלי החשבונות של החברה.
אכן למצהירים מטעם התובעת לא היתה ידיעה אישית אודות כרטיסי הנהלת-החשבונות שלא נערכו על ידיהם. אולם, הנתבע הודה במשיכת כספים מהחברה בהיקף של כ-70,000 ש"ח. בתצהיר העדות הראשית טען הנתבע כי "משיכות של כספים מהחברה (משיכות בסדר גודל של עד כ-70,000 ₪ במשך 5 שנים), בוצעו על דעת ובהסכמת החברה ובאמצעות כרטיסי אשראי של החברה והוראות קבע..." (ס' 79 לתצהיר העדות הראשית).
לכן, יש לקבל את טענת התובעת ולקבוע כי הוכח שהנתבע משך מהחברה כספים בגובה 76,126 ₪ לאחר החתימה על הסדר הנושים השני.
טענות הקיזוז וההסכמה
42.הנתבע טען כאמור כי משיכות הכספים מהחברה נעשו בהסכמתה. לטענתו, החברה קיזזה את הסכומים הללו מדמי-הניהול שהגיעו לו. הנתבע הוסיף כי הוא לא בדק את סכומי הקיזוזים שכן דובר בסכומים "זניחים". לטענת הנתבע ההתחשבנות מולו נעשתה תחת ביקורת של הנהלת-החשבונות ושל רואה-החשבון המבקר של החברה, לכן אם נפלה בה טעות אין לזקוף אותה לחובתו.
43.טענת הנתבע כי משיכות הכספים מהחברה קוזזו מדמי-הניהול ששולמו לו היא טענת "הודאה והדחה". לכן הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבע.
הנתבע לא תמך את טענתו בדבר הסכמת החברה או בדבר הקיזוזים בראיות כלשהן, למעט עדותו שלו. בכך אין די. בכלל זה הנתבע לא הציג אסמכתאות בנוגע לדמי-הניהול שקיבל הנתבע ולקיזוזים שבוצעו לטענתו. זאת, למרות שניתן להניח כי מסמכים מסוג זה היו אמורים להיות בידיו. הנתבע גם לא ביקש לזמן לעדות את מנהלי החשבונות או את רואה-החשבון של החברה. הנתבע טען בסיכומיו כי התובעת היא זו שהיתה צריכה לזמן עדים אלה, אולם מאחר שהנטל הוטל על הנתבע – הוא זה שהיה צריך לזמנם. הטענה לפיה מדובר בסכומים "זניחים" אינה יכולה לעמוד, בהתחשב בכך שמדובר במשיכות של עשרות אלפי שקלים.
לאור האמור לעיל, המסקנה היא כי החברה הוכיחה את טענתה למשיכות יתר של הנתבע, בסך כולל של 156,126 ₪ (76,126 ₪ משיכות כספים והמחאות בסך 80,000 ₪).
הטענה לאי-סדרים כספיים בתקופה שקדמה להסדר הנושים השני
44.החברה טענה לאי-סדרים כספיים בתקופה שקדמה להסדר הנושים השני. לטענתה, לנתבע היו 11 כרטיסים נפרדים בהנהלת-החשבונות של החברה. לגישתה, החוב של הנתבע לחברה מתקופה זו כולל משיכות "תמוהות וסמי פליליות" (ס' 62 לכתב התביעה).
מנגד טען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה, כי לא היתה לו ידיעה על כרטיסי הנהלת-חשבונות שאינם רשומים על שמו, וכי עדי התובעת אישרו כי הם לא היו מעורבים בניהול הכרטסות. הנתבע טען עוד כי הסדר הנושים נועד "לנקות את השולחן" מבחינת ההתחשבנות בין הצדדים, וכי בהסדר זה ויתרה החברה על טענות ותביעות נגדו, ומשום כך היא מושתקת מלייחס לו חובות אלה.
45.אני סבורה כי החברה אכן לא הוכיחה את הטענה לאי-סדרים כספיים, ומכל מקום לא היה מקום לקבל את טענתה בהקשר זה לאור הוראות הסדר הנושים השני.
התובעת סמכה את טענותיה על כרטסות הנהלת-החשבונות שצורפו לתצהירי העדים מטעמה. אולם עדים אלה הודו בחקירה נגדית כי הם לא היו מעורבים בעריכת הכרטסות. בניגוד לתקופה שלאחר החתימה על הסדר הנושים השני, בנוגע לתקופה שלפני כן לא הודה הנתבע בטענה לאי-סדרים כספיים. כמו כן, מעיון בכרטסות בלבד (11 במספר) לא ניתן לחלץ נתונים ברורים בנוגע לאופי משיכות הכספים שנעשו על-ידי הנתבע, בנוגע להתחשבנות בינו לבין החברה, וביחס לשאלה האם מדובר במשיכות יתר שנעשו שלא כדין. זאת ועוד – בהתחשב בחומרת הטענות המיוחסות לנתבע (של משיכות כספים "סמי-פליליות"), הרי שרף ההוכחה שבו נדרשת לעמוד התובעת הינו גבוה מהרגיל. לאור כל האמור – הרי שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח טענות אלה.
זאת ועוד - הסדר הנושים השני הגדיר את גובה החוב של הנתבע ושל מר רמות כלפי התובעת, וקבע באיזה אופן הוא ישולם. לכן, אני סבורה כי אין מקום להידרש לשאלה מה היה מקור החוב ומה היה טיבן של משיכות הכספים שבוצעו על-ידי הנתבע. בהקשר זה מקובלת עלי טענת התובע כי הסדר הנושים השני נועד "לנקות את השולחן" מבחינת ההתחשבנות בין הצדדים.
לכן, טענות החברה בהקשר זה נדחות.
(3) האם הנתבע הפר את התחייבותו בהסדר הנושים השני לשאת בתשלומי הריבית?
46.סעיף 2(d) להסדר הנושים השני קבע כי חובם של הנתבע ומר רמות לחברה, שעמד על סך של 4,792 אלפי ₪ נכון ליום 31.3.2011, יישא ריבית שנתית בשיעור של 4% מיום 30.10.2010. נקבע כי הנתבע ומר רמות ישלמו בתום כל רבעון את סכום הריבית שהצטבר בגין יתרת החוב ברבעון שהסתיים, וכי לחברה תעמוד זכות לקזז סכומים אלה מהתשלומים המגיעים להם.
לטענת החברה, הנתבע לא שילם את סכומי הריבית בסכום מצטבר של 1,243,894 ₪. הנתבע לא כפר בעצם חובתו לשאת בתשלומי הריבית, אלא שלטענתו החברה קיזזה את סכומי הריבית ממשכורתו, ולכן היא מנועה מלטעון כי מדובר בהפרה של הסדר הנושים השני.
47.גם טענה זו של הנתבע היא טענה מסוג הודאה והדחה: הנתבע מודה בכך שהוא לא שילם את סכומי הריבית, והוא טוען כי הם קוזזו מהתשלומים שהגיעו לו. לכן, הנטל להוכחת טענה זו מוטל על הנתבע. גם בהקשר זה לא הציג הנתבע כל ראיה לתמיכה בטענתו. הנתבע לא פירט בתצהירו מה היה שיעור דמי-הניהול שקיבל מהחברה, ומה היה שיעור הסכומים שקוזז מהם. הנתבע לא צירף כל אסמכתא שממנה ניתן ללמוד על הקיזוזים הנטענים של סכומי הריבית מדמי-הניהול ששולמו לו, הגם שניתן להניח שמסמכים מעין אלה מצויים בשליטתו (ככל שאכן בוצעו קיזוזים) ולמצער כי הוא יכל להשיגם במסגרת הליכי גילוי המסמכים בין הצדדים.
הנתבע טען כי החברה הודתה במסגרת דיווחיה על קיזוז הריבית ממשכורותיו של הנתבע, אך הוא לא הפנה לכל דיווח ספציפי כזה. בדו"ח השנתי של החברה ליום 31.12.2012 צוין כי "אחד מבעלי השליטה" פרע את הריבית שנצברה מיום 30.10.2010 ועד ליום 31.12.2012 באמצעות קיזוז מתשלומים להם הוא זכאי, וכי "בעל שליטה אחר אינו פורע את תשלומי הריבית כסדרם ולחברה אין עוד אפשרות לקזז את חובו בגין הריבית מדמי הניהול מאחר והעסקתו בחברה הופסקה בחודש ינואר 2013" (נספח 6 לתצהיר כץ, בעמ' עמ' 5). מדברים אלו עולה דווקא המסקנה ההפוכה, ולפיה בשונה ממר רמות שפרע את חובו בגין תשלומי הריבית בדרך של קיזוז, הנתבע לא עשה כן.
גם בהקשר זה טען הנתבע כי היה על החברה להביא ראיות להוכחת טענותיה, אך כאמור לאור העובדה שמדובר בטענה שהנטל הוטל על הנתבע להוכיחה, אין לקבל טענה זו.
לנוכח האמור, יש לקבוע כי הנתבע הפר את התחייבותו לשאת בתשלומי הריבית בגין חובו לחברה לפי הסדר הנושים השני.
48.בכל הנוגע לגובה הריבית – התובעת טענה כי מדובר בסכום של 1,243,894 ₪, וזאת בהתבסס על כרטסת מס' 9811 שצורפה לתצהיריה. מעיון בכרטסת עולה כי היא כוללת חיובים בגין ריבית החל משנת 2008. התחשיב שערכה הנתבעת בנוגע לגובה הריבית אינו ברור מן הכרטסת, וכאמור לעיל המצהירים טענו בחקירתם כי הם לא נטלו חלק בעריכתה.
בהתאם להסדר הנושים השני נכון ליום 31.3.2011 חובם של בעלי השליטה עמד על 4,792,000 ₪. לטענת החברה (והנתבע לא חלק על כך בתצהירו), מחצית הסכום מיוחסת לנתבע – דהיינו, 2,396,000 ₪. כאמור לפי סעיף 2(d) להסדר סכום זה נושא ריבית שנתית של 4% החל מיום 31.10.2011. כך עולה גם מתצהירו של מר כץ (בס' 37). משכך, הרי שגובה הריבית שבה חב הנתבע ממועד זה ועד ליום 31.12.2015 עומד על 399,333 ₪.
49.לסיכום חלק זה – הוכח כי הנתבע הגדיל את חובו לחברה בניגוד להתחייבותו בהסדר הנושים השני בהיקף של 156,126 ₪, וכי הוא הפר את התחייבותו לשאת בתשלומי הריבית בגין החוב לחברה, בסך של 399,333 ₪. בסה"כ מדובר בהפרות בהיקף של 555,459 ₪.
(4) זכותה של החברה להשבה של 40% מדמי הניהול ששולמו לנתבע
50.בסעיף 2(c) להסדר הנושים השני נקבע כי – "למען הסר הספק, מובהר כי דמי הניהול השנתיים משקפים את מלוא התמורה להם זכאים בעלי השליטה הנוכחיים ובמקרה בו תועלה על ידם טענה כי בין בעלי השליטה הנוכחיים לחברה מתקיימים יחסי עובד מעביד שבעטיים הם זכאים לתמורה נוספת מכל מין שהוא, אזי על אף כל האמור במסמך זה יופחת מתשלום דמי הניהול השנתיים המשולמים או שולמו בעבר לבעלי השליטה הנוכחיים, לרבות על פי הסכם זה ולרבות בגין התקופה שהחל ממועד ההשלמה – שיעור של 40% מסך התשלומים כאמור ובעלי השליטה הנוכחיים יידרשו להשיבו לחברה".
51.לטענת החברה, משהתובע הגיש תביעה לבית-הדין לעבודה וטען בה לקיומם של יחסי עובד-מעביד, היא זכאית בהתאם לסעיף הנ"ל להשבה של 40% מדמי-הניהול ששולמו לנתבע בסכום של 854,096 ₪. החברה טענה כי הסעיף הנ"ל נוסח בהתאם להלכת גדרון שנהגה באותה עת (דב"ע (ארצי) מו/2 גדרון נ' מדינת ישראל (15.6.1987), אשר בה הכיר בית-הדין הארצי בחוקיותם של הסדרים מעין אלה. מאוחר יותר צומצמה הלכה זו בע"ע (ארצי) 110/10 רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח בע"מ (21.12.2008) (להלן: "הלכת רופא"). לטענת החברה, ההסדר עם הנתבע עומד גם במבחנים המצומצמים שנקבעו בהלכת רופא – של חוסר תום-לב קיצוני אצל המועסק.
52.מנגד טען הנתבע כי יש לדחות את טענת החברה ממספר טעמים. ראשית, נטען כי סעיף 2(c) להסדר חל רק במקרה שבו ייקבע כי הנתבע אכן זכאי לתמורה נוספת בשל יחסי עובד-מעביד. גם לפי הלכת גדרון עובד חייב להשיב תקבולים שקיבל ממעבידו רק ככל שהחברה חויבה בפועל לשלם לו סכומים נוספים בשל זכויות הנובעות מהכרה בין יחסי עבודה ביניהם. מכיוון שתביעתו של הנתבע עודנה תלויה ועומדת בבית-הדין לעבודה והטענה לקיומם של יחסי עובד-מעביד טרם הוכרעה, הרי שאין להורות על השבה מעין זו. פרשנות אחרת משמעה "הענשת" הנתבע. שנית, נטען כי החברה מנועה מלהסתמך על סעיף זה, כשהיא מכחישה את קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. שלישית, נטען כי הערכאה המוסמכת לדון בטענה זו היא בית-הדין לעבודה. רביעית, נטען כי הסעיף הנ"ל נוסח על-ידי החברה מבלי שנוהל לגביו מו"מ, ולכן מהווה תנאי מקפח שדינו פסלות. לבסוף, נטען כי מדובר בהתניה על חוקי עבודה קוגנטיים.
53.אני סבורה כי יש לדחות את טענת החברה, וזאת מהטעם הראשון שצוין על-ידי הנתבע.
את הוראת סעיף 2(c) להסדר הנושים השני ניתן לפרש בשני אופנים. לפי פרשנות אחת, די בעצם העובדה שהנתבע הגיש תביעה נגד החברה, בה נטען לקיומם של יחסי עובד-מעביד, על-מנת שתקום לה זכות להשבה של 40% מדמי-הניהול. זאת, ללא קשר לשאלה אם טענה זו אכן תתקבל על-ידי הערכאה המוסמכת, ולשאלה האם הנתבע יזכה בכספים כלשהם מכוחה. לפי פרשנות אחרת, זכותה של החברה להשבה תקום רק ככל שייקבע בפועל כי הנתבע אכן זכאי לתשלומים מהחברה בשל קיומם של יחסי עובד-מעביד ביניהם. במקרה כזה עולה שאלה פרשנית נוספת – האם סעיף 2(c) מקנה לחברה זכות קיזוז, באופן שתקרת ההשבה מוגבלת לגובה הסכומים שייפסקו לטובת הנתבע, או שמא זכות ההשבה עצמאית ובלתי-תלויה בסכומים אלה (קרי שהנתבע יחויב להשיב 40% מהסכומים שקבל, יהיה שווי ה"זכייה" שלו בבית-הדין אשר יהיה).
54.אני סבורה כי יש לפרש את סעיף 2(c) להסדר הנושים השני כך שהוא מקנה לחברה טענת קיזוז (ולא עילת תביעה עצמאית). מסקנה זו עולה מלשון סעיף 2(c) להסדר הנושים השני הקובע כי זכות ההשבה של החברה תקום "במקרה בו תועלה על ידם [קרי על ידי הנתבע ומר רמות, ר.ר.] טענה כי בין בעלי השליטה הנוכחיים לחברה מתקיימים יחסי עובד מעביד שבעטיים הם זכאים לתמורה נוספת מכל מין שהוא" (כך במקור, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). מסקנה זו עולה גם מטענות החברה עצמה בנוגע לתכלית ההסדר. החברה טענה בסיכומים כי ההשבה של 40% מדמי-הניהול דרושה לה על-מנת שתוכל לשלם לנתבע את הסכומים הנתבעים על-ידיו בבית הדין לעבודה (ס' 89 לסיכומי החברה). כלומר, גם לשיטתה של החברה, זכותה להשבה נועדה רק למקרה שבו ייקבע כי הנתבע אכן זכאי לסכומים נוספים מעבר לדמי הניהול ששולמו לו, והיא מוגבלת לסכומים אלה.
זאת ועוד, מקובל עלי כי פרשנות אחרת תהיה בעלת משמעות "עונשית" על הנתבע, שכן משמעה היא כי יהיה עליו להשיב לחברה את דמי הניהול שקיבל אך משום שטען לקיומם של יחסי עובד-מעביד, וזאת גם אם טענה זו לא תתקבל. נראה כי לא זו היתה כוונת הצדדים להסכם.
55.לאור הפרשנות הזו של הסדר הנושאי השני, אני סבורה כי לא ניתן להכריע בזכויות הצדדים בשלב זה - בטרם הסתיים הדיון בתביעת הנתבע בבית הדין לעבודה, ובטרם קבע בית הדין האם בין החברה לבין הנתבע ישנם יחסי עובד מעביד, ואם כן – מהי המשמעות הכספית של קביעה זו מבחינת הנתבע. החברה העלתה את הטענה בדבר זכותה להשבה של 40% מדמי הניהול לפי סעיף 2(c) גם בכתב ההגנה שהגישה לבית-הדין האזורי לעבודה, ומכל הטעמים שלעיל - המקום המתאים לדון בטענה זו היא במסגרת ההליך בבית-הדין האזורי לעבודה, שם תידון הטענה כטענת קיזוז. יודגש כי אינני נדרשת גם לשאלת חוקיותה של התניה הנ"ל בהתאם להלכות גדרון ו-רופא, שאלה שאף היא תתברר לפני בית-הדין האזורי לעבודה.
(5) האם הנתבע הפר את התחייבותו לפרוע את חובו לחברה?
56.סעיף 2(f) להסדר הנושים השני קבע כי - "בעלי השליטה הנוכחיים מחויבים לפרוע את מלוא יתרת החוב והפרשי ההצמדה והריבית בגינה עד ליום 31.12.2015." כן נקבע כי אם בעלי שליטה (הנתבע ומר רמות) לא יפרעו את מלוא יתרת החוב והפרשי הריבית תוך 180 ימים לאחר ה-31.12.2015, השעבוד על מניותיהם של בעלי המניות בחברה ימומש (בדרך של העברת המניות לבעלות החברה או מכירתן לצד ג', לפי שיקול דעתה של החברה) ויתרת החוב והפרשי ההצמדה והריבית בגינה יימחקו כך שבעלי השליטה "ישוחררו מחוב זה כלפי החברה". זאת, ללא קשר לתמורה שתתקבל בפועל בגין מניות הבעלים המשועבדות. כלומר, החוב כולו יימחק גם אם המניות ימכרו כנגד תמורה הנמוכה מגובה החוב.
בהמשך הסעיף נקבע כי "ככל שמי מבעלי השליטה הנוכחיים יחדל מלהעניק לחברה שירותי ניהול בפועל, מכל סיבה, כי אז יהיה עליו לשלם לחברה את מלוא חובו לה וזאת בתוך שנה ממועד סיום השירותים כאמור".
57.הנתבע טען כי לפי הוראת הסעיף הנ"ל ניתנה לו הזכות לבחור: בין פירעון חובותיו (כולם או חלקם), לבין מחיקה של החובות כנגד העברת מניותיו לחברה. לטענת הנתבע הוא בחר באפשרות של מחיקת החובות. הנתבע התייחס לתכליתו של הסעיף הנ"ל. לטענתו, במסגרת הסדר הנושים השני, הוא ויתר על אחוז ניכר ממניותיו (באופן שחלקו בחברה דולל ל-14% אחזקות בלבד), על זכויות הקניין הרוחני שלו בקשר להמצאות של החברה ועל 45% ממשכורתו. ויתורים אלה נעשו כנגד זכותו לקבל שכר מהחברה ולמחוק את חובותיו לחברה בתמורה למניותיו.
58.החברה טענה מנגד, כי מאחר שהנתבע הפר את התחייבותו להעניק לחברה שירותי ניהול –לא עומדת לו עוד האפשרות למחוק את חובו לחברה כנגד מניותיו המשועבדות, ועליו לשלם לחברה את מלוא חובו. בהתאם להוראות הסדר הנושים השני, מועד פירעון החוב הוא תוך שנה מהמועד בו חדל הנתבע לעבוד בחברה. לשיטת החברה, הרציונל שביסוד הסעיף הוא כי מניות החברה בהן מחזיק הנתבע אמורות להיות בעלות ערך בתום תקופה של 5 שנים בה הוא יעבוד בחברה במשרה מלאה.
59.טענות החברה מקובלות עלי.
המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת אודות פרשנות ההסכם – הוא הסדר הנושים השני. אני סבורה כי הן לשון ההסכם והן תכליתו העסקית תומכות בפרשנותה של החברה. מכוח הסדר הנושים השני ניתנה לנתבע אופציה לבחור בין תשלום חובו המלא לחברה, לבין מימוש השעבוד על מניותיו. לשונו של הסדר הנושים השני קובעת באופן ברור סייג לאופציה הזו. הסעיף קבע במפורש כי במקרה שבו הנתבע (או מר רמות) לא יעניקו שירותי ניהול לחברה, יהיה עליהם לשלם לה את מלוא חובם (קרי האופציה להימנע מכך לא תעמוד להם).
מסקנה זו מתיישבת גם עם התכלית העסקית של הסדר הנושים השני. הסדר זה העניק לנתבע תמריץ לתרום מכישוריו ויכולותיו בתחום פיתוח המוצרים הדנטליים לטובת החברה. ההנחה היא כי פעילות כזו של הנתבע עשויה היתה להעלות את שווי החברה. באופן זה הן החברה והן הנתבע ייצאו נשכרים: החברה - בשל השאת ערכה וערך מניותיה, והנתבע - בשל האפשרות להמיר את חובו למניותיו בחברה. לעומת זאת, במקרה שבו הנתבע לא עבד בפועל במשרה מלאה בחברה כפי שהיה מצופה ממנו, התכלית הזו אינה מתקיימת. לכן המסקנה לפיה בנסיבות כאלה לא עומדת עוד לנתבע האפשרות לבחור לא לפרוע את החוב, היא מסקנה סבירה.
יובהר כי הנתבע היה עשוי להשקיע את מלוא זמנו ומרצו בחברה ולמרות זאת לא היתה מושגת התוצאה המקווה של השאת ערך החברה. בנסיבות אלה, אכן היתה עומדת לו האופציה לבחור שלא לשלם את החוב ולהמירו בהעברת מניותיו בחברה (לבעלות החברה או מכירתן לצד ג'). זאת – למרות שערך המניות לא היה עולה כדי שיעור חובו של הנתבע לחברה. אולם, המקרה דנן הוא שונה – כפי שתואר לעיל, משום שהנתבע לא פעל כפי שנדרש לעשות מכוח ההסכמה בהסדר הנושים השני, ומטעם זה (ולא בשל ערך המניות), הוא איבד את זכותו.
הנתבע טען כי גישת החברה בנוגע לתכלית הסדר הנושים השני הן בלתי סבירות, משום שלא היה לו אינטרס להפחית את שווי מניותיו. אינני מקבלת טענה זו. גם אם האינטרס של הנתבע היה להגדיל את שווי מניותיו בחברה (וסביר להניח כי זה אכן המצב), נראה כי לא היה די בכך להביאו לפעילות מלאה בחברה, תוך שהוא מקדיש את מלוא זמנו ומרצו לעבודה בה. לכן, היה היגיון בקביעה ההסכמית שיצרה לנתבע תמריץ כלכלי נוסף להקדיש את זמנו ומרצו לחברה תוך ניסיון להגדיל את שוויה ואת שווי מניותיו בה.
60.כאמור לעיל הסדר הנושים השני קבע כי "ככל שמי מבעלי השליטה הנוכחיים יחדל מלהעניק לחברה שירותי ניהול בפועל, מכל סיבה, כי אז יהיה עליו לשלם לחברה את מלוא חובו לה וזאת בתוך שנה ממועד סיום השירותים כאמור". לנוכח הקביעה לפיה הנתבע חדל לקיים את התחייבותו להעניק שירותי ניהול לחברה לכל המאוחר בסוף שנת 2011, הרי שהיה על הנתבע לשלם את מלוא חובו לחברה עד לסוף שנת 2012.
הנתבע טען כי הסדר הנושים השני העניק לו תקופת "גרייס" של 180 ימים לתשלום החוב. נראה כי טענתו נשענת על הוראות סעיף 2(f) הקובעות כי "ככל שעד ליום 31.12.2015 בעלי השליטה הנוכחיים לא יפרעו את מלוא יתרת החוב והפרשי הריבית בגינה ואולם בפועל עד לתום 180 יום מיום 31.12.2015 (להלן: "המועד הנדחה") ימומש שעבוד מניות הבעלים המשועבדות... כי אז במועד הנדחה תימחק יתרת החוב והפרשי ההצמדה והריבית בגינה...". הוראה זו אינה רלבנטית לסיטואציה בה זכות הנתבע נשללת בשל הפסקת מתן שירותי ניהול בפועל, כפי שהוסבר לעיל. לכן יש לדחות טענה זו.
התנהלות החברה ומשמעותה לעניין זכויותיה לפי הסדר הנושים השני
61.הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה גם אם יוכח שהוא הפר את התחייבויותיו כלפי החברה. זאת משום שהחברה מעולם לא טענה בזמן אמת כי עליו לפרוע את חובותיה כלפי החברה; היא מעולם לא שלחה הודעה כלשהי לנתבע בדבר הפרה של הסדר הנושים השני; ומעולם לא ביטלה את הסדר הנושים השני. מאחר שהחברה לא השתמשה בזכות הביטול במשך שנים, עליה "לחדש" זכות זו בדרך של מתן ארכה לנתבע לתקן את ההפרות, דבר אשר לא נעשה על ידיה. כיום, ולאחר שהחברה פיטרה את הנתבע, לא ניתן עוד לבטל את ההסכם.
62.הפרת חוזה על ידי אחד הצדדים לו, מקנה לצד השני לחוזה (הנפגע) ברירה בין סעד של אכיפת החוזה לבין סעד של ביטולו. בנוסף לסעדים אלה זכאי הנפגע לתבוע פיצויים בשל נזקי ההפרה (ס' 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970).
במקרה דנן, החברה אינה מבקשת לבטל את הסדר הנושים השני ולהשתחרר מהתחייבויותיה לפיו. נהפוך הוא – היא מבקשת לאכוף את הוראותיו. כך, הסעד המבוקש בשל הפרת התחייבותו של הנתבע לעבוד במשרה מלאה בחברה הוא סעד של אכיפת הוראת סעיף 2(f) להסדר הנושים, על-פיה במקרה שהנתבע יפסיק להעניק לחברה שירותי ניהול בפועל, יהיה עליו לשלם לחברה את מלוא חובו לה תוך שנה מהמועד שבו הפסיק להעניק שירותים לחברה. בנוסף לכך, תובעת החברה פיצויים כספיים בגין הפרת יתר התחייבויותיו של הנתבע – וזאת בהתייחס להפרת ההתחייבות לשאת בתשלומי הריבית בהם החב הנתבע, וכן להגדלת חובו של הנתבע כלפי החברה בסכום של 611,386 ₪. לצורך קבלת הסעדים הנ"ל, התובעת אינה נדרשת לבטל את הסדר הנושים, והיא אף אינה מבקשת לעשות כן. לכן ממילא אין צורך לבחון את השאלה אם הסדר הנושים השני בוטל על-ידיה כדין.
63.השאלה שלפנינו נוגעת אם כן להתנהלותה של החברה בהפעלת זכותה לאכיפת הסדר הנושים השני. השאלה שיש לבחון בהקשר זה היא האם יש להסיק מהתנהלותה של החברה כי היא ויתרה על זכויותיה לפי הסדר הנושים השני, ובפרט על זכותה לפירעון חובו של הנתבע (חלף מימוש מניותיו בחברה).
המלומדים פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן מציינים בספרם "חוזים" כי –
"יש המבקשים לעיתים להסיק שהימנעות מעמידה על זכות, משמעה ויתור על הזכות עצמה, כלומר על עצם ההפרה. ויתור על הזכות צריך להיות מפורש או להשתמע בבירור מן הנסיבות. לא בנקל יסיק בית המשפט כי צד ויתר על זכותו החוזית. הימנעות מעמידה על זכות עשויה, לעיתים, להעיד על הקפאת הזכות או על זניחת הזכות לאכיפה, אך לא על ויתור על עצם הזכות החוזית המהותית לקיום החוזי.
יתר על כן: הימנעות גרידא מעמידה על זכות, גם אם היא נמשכת זמן רב, לא תמיד תשלול אכיפה. במילים אחרות, שיהוי כשלעצמו אינו מצביע בהכרח על ויתור, במיוחד אם להביא להרעת מצבו של הצד שכנגד" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים – כרך ד' 235-234 (2011)).
64.כפי שצוין לעיל, בחודשים יוני-יולי 2012 הנתבע חדל לכהן כיו"ר הדירקטוריון ומונתה לחברה הנהלה חדשה. לטענת החברה, רק אז התגלו לחברה ההפרות של הסדר הנושים השני. טענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבע. ביולי 2012 הפסיקה החברה לשלם לנתבע את דמי הניהול, ולאחר מכן החברה באה בדברים עם הנתבע בניסיון להגיע עמו לתנאי פרישה מוסכמים. ביום 10.12.2012 נערך לנתבע שימוע, בו הציגה החברה את טענתה כי הנתבע לא עבד בפועל בחברה, כי הוא ביצע משיכות שלא כדין מהחברה וכי הוא לא שילם את סכומי הריבית שהוא חב בהם. בינואר 2013 פיטרה החברה את הנתבע בהודעה בכתב.
65.בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי החברה השתהתה בעמידה על זכויותיה באופן שיש לראותה כמי שוויתרה על זכויותיה לפי הסדר הנושים השני. כאמור, ויתור כזה צריך להיות מפורש או להשתמע בבירור מן הנסיבות. לנוכח הצעדים שבהם נקטה החברה עם גילוי ההפרות – הפסקת תשלום דמי הניהול לנתבע, עריכת שימוע, פיטוריו של הנתבע והמו"מ עמו – לא ניתן להסיק כי החברה ויתרה על זכויותיה כלפי הנתבע לפי הסדר הנושים השני.
בפרט לא ניתן לקבוע כי החברה ויתרה על זכותה לדרוש את פירעון החוב של הנתבע כלפיה. הנתבע הפר את התחייבותו לעבוד בחברה במשרה מלאה במשך לפחות כשנה עובר לפיטוריו. הנתבע היה צריך לדעת כי הפרה זו עלולה להביא לכך שתישלל ממנו האפשרות שניתנה לו בהסדר הנושים השני למחוק את חובו כלפי החברה כנגד מניותיו. על החברה לא הוטלה כל חובה מכוח הסדר הנושים השני לאפשר לנתבע "לתקן" את ההפרה, ואין כל בסיס להטיל עליה חובה כזו. יתרה מכך - הנתבע היה מודע היטב לטענותיה של החברה כי הוא הפר את התחייבותו כלפיה לכל המאוחר בדצמבר 2012. משכך, אין סיבה לשלול את זכותה של החברה לעמוד על פירעון החוב של הנתבע כלפיה.
טענות נוספות של הצדדים
66.הצדדים העלו טענות שונות מתחום דיני העבודה. כך, הצדדים נחלקו בעמדותיהם בנוגע לשאלה אם התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד אם לאו (וזאת בהתחשב בין היתר באמור בהסדר הנושים הראשון), בשאלה אם יש לראות בנתבע כמי שהתפטר, ולחלופין אם פוטר הנתבע האם הוא זכאי לפיצויי פיטורין. טענות אלה מקומן בתביעה שהגיש הנתבע נגד החברה ושהינה תלויה ועומדת בבית-הדין האזורי לעבודה. כאמור לעיל, אני סבורה כי גם טענת החברה בדבר זכאותה להשבה של 40% מדמי הניהול ראויה להתברר בהליך שבבית-הדין האזורי לעבודה.
67.הנתבע טען עוד כי החברה הפסיקה לשלם לו את שכרו החודשי בחודש יולי 2012 בניגוד להוראות הסדר הנושים השני. בהקשר זה הפנה הנתבע לסעיף 2(a) להסדר הנושים השני.
לפי סעיף 2(a) להסדר הנושים השני, החברה תוכל לסיים את שירותי הניהול של הנתבע טרם תקופת חמש השנים שנקבעה בהסדר, וזאת "בכל מקרה שבו על פי הדין בישראל ניתן לפטר עובד ולשלול ממנו את פיצויי הפיטורין". בהמשך סעיף זה הובהר כי במקרה של סיום שירותי הניהול על-ידי החברה בנסיבות שאינן מזכות מעסיק בזכות לפטר עובד תוך שלילית פיצויי פיטורין, יהיה הנתבע זכאי למלוא התמורה לפי הסכם שירותי הניהול עד לתום תקופת חמש שנות העסקתו וזאת על אף שבאותה תקופה לא יוענקו לחברה שירותי הניהול בפועל.
הנתבע לא ביקש במסגרת ההליך דנן כל סעד בקשר לסעיף זה (ובכלל זה לא נטען כי יש לקזז מסכומי החוב שלו כלפי החברה את גובה דמי הניהול שהוא זכאי להם). לכן, אין מקום להתייחס לטענתו בנוגע לאי-חוקיות הפסקת התשלום של דמי הניהול. על כל פנים, יש להניח כי גם עניין זה יתברר בהתאם לצורך במסגרת תביעתו של הנתבע בבית-הדין האזורי לעבודה.
68.שני הצדדים טענו עוד לעניין המגעים שהתנהלו ביניהם – כאשר לשיטת החברה, היא נהגה בהתאם לאינטרס הציבורי וניסתה להגיע להסדר פשרה עם הנתבע; ומנגד טען הנתבע כי החברה ניסתה לכפות עליו פרישה "מרצון" תוך שלילה של זכויותיו. טענות אלה אינן רלוונטיות לסעד המבוקש בהליך דנן, ומשכך אין מקום להידרש גם אליהן.
סוף דבר
69.סכום חובו של הנתבע לחברה נכון ליום 31.12.2015 עומד על סך של 2,396,000 ₪ (סכום קרן החוב לפי הסדר הנושים השני). לכך יש להוסיף סכום של 555,459 ₪ בגין הריביות על החוב ומשיכות הכספים שביצע הנתבע, תוך הפרת התחייבויותיו לפי הסד הנושים השני. בסך הכל סכום החוב של הנתבע עומד אם כן על 2,951,459 ₪.
מאחר שהתביעה דנן הופחתה לצרכי אגרה לסך של 2 מיליון ₪, אני מורה על קבלת התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 2,000,000 ₪.
הנתבע יישא בהוצאות החברה ובשכ"ט עורכי דינה בסך כולל של 50,000 ₪.
ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ו, 21 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
