לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.
רקע
חברת אוגדן מערכות ישום ופיתוח (1987) בע"מ (להלן – "אוגדן"), הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה חברה ציבורית בבעלות חברת לונג השקעות בע"מ (41%), התובע (23%) והציבור (36%). התובע היה מנהל, דירקטור ובעל מניות באוגדן. בעלי השליטה באוגדן היו מר טל ייגרמן ומר דוד מאיר. אוגדן פתחה חשבון בנק אצל הנתבע בשנת 1994. במקביל, חתמו התובע ולונג ביום 24.5.94 ו-29.5.94 בהתאמה, על ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב של אוגדן כלפי הבנק. הערבות הוגבלה לסכום של 200,000 ₪ הצמודה למדד המחירים לצרכן.
בשנת 1995 נקלעה אוגדן לקשיים כספיים חמורים וחדלה מפירעון חובותיה לנתבע (להלן – "הבנק"). לפיכך, הבנק הגיש כנגד אוגדן תביעה לתשלום החוב שעמד נכון ליום 2.1.96 על סכום של 956,127 ₪ (ת.א. 11016/96).
לפי טענת הבנק, התובע וייגרמן פעלו בזמנו ובעקבות הגשת התביעה, לקבלת מימון חוץ בנקאי מאיש העסקים צבי גניס ותוך כך ביקשו מהבנק לשחרר את השעבוד השוטף שהיה קיים באותה עת על נכסי אוגדן לטובת הבנק. על רקע הגשת התביעה ועל רקע עובדות אלה, נחתם ביום 22.1.96 הסדר פשרה בין הבנק ולבין אוגדן במסגרת תביעת הבנק בת.א. 11016/96 הנ"ל.
לפי הסדר זה, נקבע כי סכום של 55,000$ שעוקל אצל צד ג' יועבר לבנק וכי לאבטחת העברת סכום זה אוגדן תפקיד שיקים דחויים בבנק המשוכים על ידי חברה מצרפת ויירשם שעבוד לטובת הבנק על שיקים אלה. עוד נקבע כי סכום של 108,000 ₪ ישולמו במעמד חתימת ההסכם, כי סכום של 280,000 פרנקים צרפתיים ישולמו גם הם במעמד חתימת ההסכם וכי יתרת החוב, תשולם בתשלומים רבעוניים של 200,000 פרנקים צרפתיים, עד לסילוק מלוא החוב לפי ספרי הבנק. עוד נקבע בהסכם כי לאבטחת התשלומים שעל אוגדן לשלם לפי ההסדר, יירשמו שורה של שעבודים כמפורט בסעיף 3 להסדר. כמו כן, נקבע כי לאחר פירעון בפועל של התשלומים בסך של 108,000 ₪ ו-280,000 פרנקים צרפתיים ורישום כל השעבודים הספציפיים שפורטו בסעיף 3, ימסור הבנק לאוגדן את הסכמתו לביטול השעבוד הצף. כן נקבע כי אם לא תעמוד אוגדן בהסדר, יהיה הבנק רשאי לפעול לגביית מלוא החוב ולרבות על ידי מימוש ערבויות שהיו קיימות לטובת הבנק.
ההסדר הנ"ל נחתם על ידי אוגדן, ייגרמן חתם כערב להסדר ואילו התובע ולונג הצהירו בשולי ההסכם כי ידוע וברור להם שאין באמור בהסכם כדי לפגוע בכך דרך שהיא בערבות המוגבלת שנחתמה על ידם לטובת הבנק לפירעון חובות אוגדן לבנק וכי במידה ואוגדן לא תעמוד בהתחייבויותיה לפי ההסדר, יהיה רשאי הבנק לנקוט בהליכים לפירעון החוב, לרבות כנגדם ובגין ערבותם.
לטענת הבנק, ההסדר הופר מיד על ידי אוגדן, לא שולם דבר, כאשר אף התברר כי החברות בצרפת נתונות בקשיים. על רקע עובדות אלה ועל רקע העובדה שכל הנכסים של אוגדן היו משועבדים כבר בשעבודים ספציפיים לאחרים, הסכים הבנק להקדים את שחרור השעבוד השוטף כנגד תשלום סכום של 400,000 ₪, כאשר לאחר קבלת המימון מגניס תוכל אוגדן לשלם לבנק את יתרת החוב לפי התשלומים שנקבעו בהסכם.
דא עקא, הבנק טוען כי הסתבר לו בדיעבד כי ייגרמן הונה את הבנק ואת אוגדן (הבנק מפנה בעניין זה לת"פ 4546/99, שבו ניתנה הכרעת הדין בעניינם של ייגרמן, דוד מאיר וברוך ייגרמן), בכך שהציג להם מצג שווא, כאילו השעבוד השוטף יסלול את הדרך לקבלת מימון מאת גניס, בעוד אשר עוד קודם לחתימת ההסדר עם הבנק, סיכם ייגרמן עם גניס על העברת המימון ובהתאם לכך קיבל כבר ביום 21.1.96, יום לפני חתימת ההסדר עם הבנק, שיק בסך של 400,000 ₪ וביום למחרת ההסדר עם הבנק, יום 23.1.96, שיק בסך של 1,473,800 ₪.
הבנק טוען כי בעוד הסכום של 400,000 ₪ אכן הועבר לבנק כמוסכם, הסכום הנוסף לא שימש לצורך ביצוע יתרת התשלומים לפי ההסדר ואף לא הועבר לקופת קופת אוגדן, אלא שימש לסילוק חובותיה של חברת לונג.
נוכח האמור לעיל, אוגדן לא עמדה בביצוע יתרת התשלומים לפי ההסדר עם הבנק. עקב כך, הבנק הגיש ביום 19.6.96 תביעה כספית כנגד התובע וכנגד חברת לונג, אשר ערבותם המוגבלת לחובות אוגדן, עמדה אז על סכום של 264,480 ₪ (כשחוב אוגדן עמד על 501,981 ₪). במקביל, הגיש הבנק בקשה לעיקול זמני על נכסי התובע.
ביום 1.7.96 בוצעה מסירה של כתב התביעה ושל צו העיקול לידי התובע. לפי טענת הבנק, התובע לא טרח להגיש בקשת רשות להגן ואף יצא לחו"ל, לא לפני שפנה בבקשה לביטול העיקולים.
רק ביום 4.9.96, וכחודשיים לאחר מסירת התביעה לתובע, פנה בא כוח התובע, עו"ד ריבלין, במכתב אל באת כוח הבנק, עו"ד רחל ברכה, בבקשה למתן ארכה להגשת בקשת הרשות להגן עד 15.10.96.
במכתב התשובה של באת כוח הבנק מיום 8.9.96, דחתה היא את בקשתו של עו"ד ריבלין בטענה כי התביעה נמסרה עוד בחודש יולי ועמדה לתובע תקופה ארוכה עקב הפגרה להכנת הבר"ל. עם זאת, לפי טענת הבנק, המוסכמת גם על התובע, הסכימה עו"ד ברכה בסופו של דבר לארכה להגשת הבר"ל עד 18.9.96.
והנה, יום אחד בלבד לפני תם המועד האחרון להגשת הבר"ל, היינו ביום 17.9.96, פנה עו"ד ריבלין במכתב נוסף אל עו"ד ברכה וביקש ממנה ארכה של 7 ימים נוספים, עקב כך שלא הצליח להיפגש עם התובע, נוכח תקופת החגים.
בתגובתה שניתנה בו ביום, ציינה עו"ד ברכה בכתב ידה ועל גבי מכתבו הנ"ל של עו"ד ריבלין, כי בנסיבות, היא אינה מוצאת מקום לתת ארכה נוספת. עוד באותו היום שלח עו"ד ריבלין מכתב נוסף אל עו"ד ברכה וציין כי בכוונתו להגיש בקשה למתן ארכה לבית המשפט. עוד ביקש עו"ד ריבלין במכתב זה את המצאת דפי החשבון מיום פתיחתו ועד בכלל.
בו ביום, 18.9.96, הגיש עו"ד ריבלין לבית המשפט בקשה להארכת מועד. בהחלטה שניתנה בכתב ידה של כב' הרשמת אראלה עפרון ביום 19.9.96, ניתנה ארכה להגשת הבר"ל עד יום 7.10.96. חרף זאת, ביום 28.9.96 ועוד לפני תם הארכה שניתנה ובעקבות בקשה לפסק דין בהעדר הגנה שהגיש הבנק, נחתמה פסיקתא על ידי כב' הרשמת (כתוארה אז) נועה גרוסמן, שכנראה בקשת הארכה וההחלטה בה, לא היו מונחים לפניה. לפי הפסיקתא חייבה כב' הרשמת את התובע ואת חברת לונג, לשלם לבנק את סכום התביעה, בסך של 264,480 ₪. ביום 10.10.96 הוטבעה חותמת מתאים למקור על גבי עותק הפסיקתא.