1.התובע והנתבע בתביעה שלפניי התקשרו בהסכם בעל פה מכוחו סחר הנתבע במניות עבור התובע במסגרת חשבון הבנק של התובע. השניים הכירו דרך מכר משותף (להלן: בר עמי). בתחילת ההתקשרות נשאו פעולות הנתבע פרי, והתובע שילם לנתבע 10 אחוזים מהרווחים. מטענות התובע, אשר לא נסתרו, עולה כי בתקופה שהנתבע טיפל בתיק המניות של התובע היו ברשותו מניות בשווי של כ-800,000-700,000 ש"ח. לטענת התובע, בשלב מסוים של ההתקשרות בין השניים, כששווי תיק ההשקעות עמד על סך של 670,000 ש"ח, ביקש מהנתבע למכור חמישים אחוז מתיק ההשקעות. חרף בקשת התובע, הנתבע לא פעל למכירת חמישים אחוז מתיק המניות. זמן קצר לאחר מכן איבד תיק ההשקעות למעלה מחמישים אחוז מערכו. התובע פנה לנתבע בתרעומת על המצב שנוצר, ולטענתו, הנתבע ביקש ממנו לאפשר לו להמשיך את הפעולות בחשבונו, והבטיח לו שתוך פרק זמן של חצי שנה יחזיר את התיק לקדמותו ואף למעלה מכך. לשם הבטחת ההתחייבות האמורה חתם הנתבע על התחייבות בכתב (להלן: ההתחייבות). ההתחייבות נושאת את הכותרת "הסכם בין שמעון נחמה לבין אהרון רוזנפלד" (הם התובע והנתבע בהתאמה), ובמסגרתה התחייב הנתבע כי עד ליום 31.01.08 יעמוד תיק ההשקעות על סך של 600,000 ש"ח, שאחרת ישלם הנתבע לתובע את ההפרש שבין הסכום שיהיה בחשבון במועד זה ובין סך של 600,000 ש"ח. בחלוף המועד האמור עמד תיק ההשקעות על סך של 280,163 ש"ח. משהנתבע סירב לשלם את ההפרש בהתאם להתחייבות הגיש התובע את התביעה הנוכחית. התובע העמיד את תביעתו על סך של 319,837 ש"ח, המייצגים את ההפרש בין שווי תיק ההשקעות ביום 31.1.2008 ל-600,000 ש"ח. כבר בפתח הדברים יובהר כי ההתקשרות הראשונית בין הצדדים, שעניינה ניהול תיק ההשקעות, אינה עומדת לדיון בהליך שלפניי. השאלה היחידה העומדת להכרעה נוגעת לתוקפה של ההתחייבות המאוחרת בין הצדדים. עוד יצוין כי אין מחלוקת על כך שהנתבע אינו בעל הסמכה או רישיון לניהול תיקי השקעות וסחר בשוק ההון. אף עניין זה, כשלעצמו, אינו עומד במוקד התביעה שלפניי. לבסוף יוער כי תחילה נשמעה התביעה לפני כב' השופטת ש' רנר, ועם מינויה לבית המשפט המחוזי הועבר התיק לטיפולי.
טענות בעלי הדין והשתלשלות האירועים
2.הטענה המרכזית של התובע היא שההתחייבות נולדה על רקע העובדה שהנתבע לא מכר מחצית מתיק המניות שלו, אף שהתבקש לעשות כן על ידו. לטענת התובע, זמן קצר לאחר מכן, החל התיק לאבד משמעותית מערכו, למרות שבאותה תקופה היו עליות בבורסה. בתצהיר מטעם התובע נטען כי הוא נפגש עם הנתבע וביקש הסברים מדוע הנתבע לא פעל כפי שהתבקש. לפי הטענה, הנתבע היה זה שביקש להמשיך לפעול בחשבונו של התובע, והוא הציע לתובע שהוא יחתום על התחייבות כתובה לפיה ישלם את ההפרש בין שוויו של התיק במועד בו התבקשה מכירת מחציתו ובין שוויו של התיק כעבור תקופה של שישה חודשים. בחלוף ששת החודשים נפגשו השניים שוב. לטענת התובע, במפגש הזה שב הנתבע וביקש ארכה של כחודשיים-שלושה. התובע ציין בתצהירו כי נכון היה ליתן לנתבע ארכה נוספת בתנאי שישלם לו 100,000 ש"ח בחמישה תשלומים. לטענתו, הנתבע הודיע שהוא צריך להתייעץ לגבי ההצעה, אך משלב זה נעלמו עקבותיו והוא לא יצר כל קשר עם התובע. על יסוד הנתונים הללו טען התובע כי על הנתבע לשלם לו את ההפרש שבין 600,000 ש"ח לבין הסכום בו עמד תיק ההשקעות ביום 31.01.08 (280,163 ש"ח).
3.הנתבע כפר בטענות התובע. לטענתו, מעולם לא התקשר עם התובע לצורך ניהול תיק השקעות ולא הייתה לו כל שליטה על הנעשה בחשבונו של התובע. לטענת הנתבע, התובע פנה אליו מעת לעת לקבלת עצות להשקעות בבורסה – השקעות מהן הפיק רווחים גבוהים. הנתבע טען עוד כי התובע קיבל עצות פיננסיות גם מגורמים אחרים, ואילו הוא מעולם לא התחייב שהתובע יפיק רווח מעצות שהוא נותן לו או שיהא ערב להפסדים כתוצאה מפעולות כאלה ואחרות בשוק הפיננסי. משכך, לפי הטענה, לא הייתה כל סיבה לחייבו בתשלום כלשהו. הנתבע טען עוד כי החתימה על ההתחייבות נעשתה מתוך כפייה ועושק. לפי הטענה, בעקבות הפסדים בתיק ההשקעות של התובע החל התובע להפעיל עליו לחץ תוך כדי הפחדות ושליחת מסרים מאיימים אשר נועדו לגרום לו לשלם לתובע את הפסדיו. הנתבע ציין בתצהירו כי התובע ניצל את חולשתו ומצוקתו הנפשית כדי "להוציא ממנו" הצהרה על תשלום סכומי כסף גבוהים ולא הגיוניים בתוך פרק זמן קצר. לטענת הנתבע, ההתחייבות נוסחה על ידי התובע והנתבע כתב כל מילה שהתובע הכתיב לו. עוד טען הנתבע כי לא התחייב כלפי התובע בסכומים הנטענים. לטענתו, הסכום שנכתב על ידו בהתחייבות האמורה הוא 6,000 ש"ח, ואילו התובע הוא שהוסיף ספרות והפך את ההתחייבות ל- 600,000 ש"ח. לפיכך, לטענת הנתבע, ככל שלא תבוטל ההתחייבות מחמת כפיה או עושק הרי שיש לקבוע שהתחייבות מוגבלת לסכום של 6,000 ש"ח.
4.מסכת שמיעת הראיות כללה שני דיוני הוכחות. הדיון הראשון התקיים לאחר שדיון מקורי שנקבע נדחה לבקשת הנתבע, הואיל וגרפולוג מטעמו לא יכול היה להתייצב. בדיון ההוכחות שהתקיים לאחר מכן העידו התובע ועד נוסף מטעמו, שגם עבורו ניהל הנתבע תיק השקעות. בדיון זה העיד גם הנתבע. לבקשת הנתבע, וכדי לאפשר לו למצות את טענות ההגנה, נקבע דיון הוכחות נוסף. זאת, כדי לאפשר העדה של פסיכיאטרית, ד"ר לבנת ביטי, שמכתב בו הפנתה את הנתבע למיון צורף לראיות מטעמו. פרט לד"ר ביטי אמור היה להעיד בדיון הוכחות זה גם משה בר עמי, אותו חבר משותף שהכיר בין התובע והנתבע. יוער כי תחילה היה זה התובע שביקש לזמן את בר עמי לעדות, אך בסוף דיון ההוכחות הראשון הודיע התובע כי הוא מוותר על עדותו. כתוצאה מכך ביקש הנתבע לזמנו לדיון. חרף העובדה שנקבע מועד הוכחות נוסף, בר עמי לא התייצב למתן עדות, ובדיון הסתבר שהנתבע לא פעל לזמנו למתן עדות (בעצמו או באמצעות בית המשפט) ולא וידא את הגעתו לדיון. בשל מכלול נסיבות אלה, קבעתי במהלך הדיון שלא ייקבע מועד הוכחות שלישי לצורך העדתו של בר עמי. סמוך לאחר סיום הדיון, ובכדי שלא לפגוע בהגנת הנתבע, ניתנה על ידי החלטה לפיה התבקשו הצדדים להבהיר אם יש מקום לזמן את בר עמי למתן עדות. התובע הודיע כי הוא מותיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט. הנתבע הודיע כי הוא סבור שיש בעדותו של בר עמי כדי לשפוך אור על יחסי בעלי הדין. נוכח עמדה זו קבעתי מועד הוכחות נוסף, לצורך שמיעת עדותו של בר עמי. עוד הוריתי כי על הנתבע להגיש לבית המשפט הודעה המאשרת את זימונו של בר עמי כשבוע לפני מועד ההוכחות שנקבע. במועד הקבוע הודיע ב"כ הנתבע כי לא הצליח לבצע מסירה של הזמנה לבר עמי וכי מלבד קשר מן העבר אין לנתבע שליטה על בר עמי או יכולת להזמינו לדיון. לפיכך, הודיע הנתבע כי "מהיסטוריית ההליכים בתיק כולל ולרבות העובדה שהתובע הוא זה שביקש להזמין את בר-עמי ברור שהתובע הוא שמעוניין להזמין את בר-עמי לעדות וכי לתובע את יש הכלים להזמין את העד [בשונה מהנתבע]. אשר על כן מתבקש ביהמ"ש הנכבד להורות לתובע לבצע מסירת הזמנה לעד מר בר-עמי, אם הוא חפץ בהזמנת העד" (הודעה מיום 30.4.2015). בהודעה לא הובהרו הניסיונות לזמן את העד (ככל שנעשו), מדוע לא התבקש זימונו של בר עמי באמצעות בית המשפט, והאם הנתבע מוותר על עדותו של בר עמי. בתגובה להודעת הנתבע טען התובע כי הקשר שלו עם בר עמי אינו טוב יותר מזה של הנתבע, וכי אילו היה לנתבע קושי לזמן את העד, היה עליו ליידע את בית המשפט במועד בו התבקש זימונו על ידי הנתבע. יום לפני מועד ההוכחות הקבוע הודיע הנתבע כי לא עלה בידו לבצע מסירה לעד. עוד הודיע הנתבע כי הוזמן לביצוע ניתוח לא דחוף ביום שקבוע לדיון ההוכחות, ולפיכך, לא יוכל להתייצב למועד ההוכחות הקבוע. הנתבע חזר שוב על הטענה לפיה עדותו של בר עמי התבקשה על ידי התובע, וכי "אם התובע לא עומד על זימונו של העד ולא יבקש להזמינו לעדות, ביהמ"ש הנכבד מתבקש להביא זאת במניין שיקוליו במתן פסק הדין לאור דוקטרינת הראיה הטובה ומשהתברר כי לתובע יש ראיה לכאורה לתמיכה בגירסתו על דרך של הבאת עדות ומשהתובע לא הביא את הראיה הרי שהמחדל פועל כנגדו" (פסקה 5 להודעה מיום 5.5.2015). הלכה למעשה, עולה מדברים אלה ויתור של הנתבע על העדתו של בן עמי, כשלצידו טיעון לעניין משמעות הדברים ככל שמדובר בתובע. בהחלטה מאותו יום התבקש הנתבע להבהיר באופן חד משמעי אם הוא מוותר על עדותו של בר עמי. הנתבע לא הגיב להחלטה זו ולא הגיש הבהרה מטעמו. בנסיבות אלה, ולאחר שחלף המועד להגשת ההבהרה, הוריתי כי לא ייקבע מועד נוסף להוכחות, ופסק הדין יינתן בהתאם לחומר הראיות שבתיק. הנתבע לא הגיש בקשה כלשהי בהמשך להחלטה האמורה.
דיון והכרעה
5.יריעת המחלוקת בין הצדדים נוגעת, כאמור, להתחייבות שנחתמה על ידי הנתבע לאחר שתיק ההשקעות איבד מערכו. הנתבע העלה שתי טענות מרכזיות ביחס להתחייבות האמורה. האחת, כי ההתחייבות נחתמה מתוך כפייה ועושק, ולפיכך, היא בטלה. השנייה, נטען כי הסכום המקורי שנחתם בהתחייבות היה 6,000 ש"ח, ואולם התובע שינה את הסכום וכתב תחתיו 600,000 ש"ח. אדון בטענות אלה כסדרן.
טענת הכפייה והעושק
6.הטענה המרכזית שהעלה הנתבע ביחס להתחייבות היא כי היא נחתמה מתוך לחץ, כפייה ועושק. כידוע, משמעות עילות הכפייה והעושק היא כי נפלו פגמים בכריתת החוזה בין הצדדים. בהתאם לאמור בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים, (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), המשמעות של חוזה שנכרת מתוך כפייה או עושק אינה שהוא בטל מעיקרו, אלא שניתנת לצד הנפגע אפשרות לבטלו, בדרך של הודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. במקרה של חוזה שנכרת מתוך כפייה, קובע סעיף 20 לחוק החוזים כי הודעת הביטול תינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע שפסקה הכפייה.
7.בעניין שלפניי הנתבע לא הודיע מעולם על ביטול ההתחייבות. אף שהנתבע העיד כי הכפייה פסקה עם החתימה על ההתחייבות (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 25-22), הודעת ביטול לא נשלחה לתובע זמן סביר לאחר מכן (לעניין הזמן הסביר ראו ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 128-127 (1998) (להלן: עניין שחם)). הודעת ביטול לא נשלחה גם במועד מאוחר יותר (למשל, בסיום ששת החודשים עליהם הוסכם במסגרת ההתחייבות), או לאחר שהנתבע קיבל מהתובע שני מכתבי התראה טרם הגשת התביעה. כשנשאל הנתבע מדוע לא ביטל את ההסכם לאחר שפסקה הכפייה, השיב שאינו עורך דין ולא היה מודע לכך (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 30-29). גם אם אניח כי יש בתשובה זו כדי "להאריך" את פרק הזמן הסביר, ודאי אין בה כדי להצדיק את העובדה שמעולם לא נמסרה הודעת ביטול – גם לאחר הגשת כתב התביעה ובשלב שבו היה הנתבע מיוצג על ידי עורך דין. בנסיבות אלה, די היה בעובדה שההתחייבות לא בוטלה כדי לדחות את הטענות לכפייה ועושק (ראו, למשל, ע"א 162/72 אמזלג נ' אמזלג, פ"ד כז(1) 582, 585 (1973); ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 201 (2004) (להלן: עניין ארביב)). במצב דברים זה, נוכח העובדה שמעולם לא נמסרה הודעת ביטול, הדיון שלהלן בטענות הכפייה והעושק הוא בבחינת למעלה מן הצורך.
8.טרם אבחן לגופן את טענות הכפייה והעושק יוער כי הנתבע לא הבחין בטיעוניו בין טענות לכפייה ובין טענות לעושק. אלה גם אלה נטענו בערבוביה. הטענה הראשונה שהועלתה עניינה באיומים שבוצעו כלפי הנתבע שתיפתח נגדו חקירה של הרשות לניירות ערך, ש-"ייאלץ למכור כליה" ושימוטטו אותו כלכלית. הטענה השנייה התמקדה בהגיונה הכלכלי של ההתחייבות. לפי הטענה, הואיל ובהתקשרות לניהול ניירות ערך אין בדרך כלל התחייבות לתוצאות מסוימות, אין הצדקה שהנתבע ישא בהפסדים שנגרמו לתיק ההשקעות של התובע. עוד יוער כי הנתבע לא התייחס בראיות או בסיכומים מטעמו להתקיימות כל התנאים השונים הנוגעים לכפייה ולעושק, והטענות העובדתיות הועלו באופן כללי מבלי שיתָמכוּ בניתוח המשפטי המתייחס לכל אחת מן העילות.
כפייה
9.לשם הוכחה כי חוזה נכרת מתוך כפייה על הנפגע להוכיח שלושה יסודות מצטברים: התקשרות בחוזה, קשר סיבתי וכפייה. מאחר שהצדדים לא חלקו על כך שההתחייבות מהווה התקשרות חוזית ביניהם, שני התנאים הרלוונטיים לבחינה בענייננו הם קיומה של כפייה והאם הוכח קשר סיבתי בין הכפייה הנטענת ובין ההתקשרות החוזית. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבע, הטוען שהחוזה נכרת מתוך כפייה ועושק (ראו, עניין ארביב, בעמ' 199).
10.עיון במכלול נסיבות העניין מעלה כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח שהחוזה נכרת מתוך כפייה ועושק. מסקנה זו נשענת על אדנים עובדתיים ומשפטיים כאחד. תחילה, נמצא קושי בגרסה העובדתית של הנתבע. הקושי מבוסס על כך שבעדותו התגלו סתירות ולא הובאה לגרסה העובדתית תמיכה כלשהי בראיות נוספות. פרט לכך, מתעורר ספק אם טענותיו באשר לאיומים והלחץ שהופעלו עליו עולים כדי כפייה או עושק בהתאם לאופן שעילות אלה פורשו בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים.
11.במישור העובדתי התגלעה מחלוקת בין בעלי הדין בשאלה אם קדמו לחתימה על החוזה איומים שעולים כדי כפייה. בעוד הנתבע טען שקודם לחתימה על ההתחייבות הופעלו עליו לחצים ואיומים, ובהם איום כי תיפתח נגדו חקירה של הרשות לניירות ערך, התובע הכחיש את הטענות האמורות. התובע העיד כי: "במשך חודשיים שלושה אמרתי אני רוצה פתרון ואז לקראת ספטמבר הציע הנתבע שנשב אצל בר עמי ואני אכין לך ואנסח לך התחייבות, אני מבטיח לך אני יודע לעשות כספים. אמרתי לו תודה רבה. הוא בא וניסח את הנייר, כתב אותו וחתם עליו". התובע נשאל מדוע לדעתו הנתבע חשב שהוא חייב לפצות אותו, והשיב כי: "הוא הרגיש את האחריות שלו כבן אדם להחזיר לבן אדם את החובות שהוא גרם לו ואת הנזקים שגרם לו במשך שנה. איך שאמרתי לו למכור חמישים אחוז מהתיק תוך שבוע הערך ירד". בהתייחס להתחייבות הוסיף התובע כי: "כתב היד, הניסוח, הסגנון, החתימה, כולו של הנתבע" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 28-15). התובע ציין עוד בעדותו כי לאחר שגילה על ההפסדים בחשבון הסתבר לו שהנתבע אינו מומחה לניירות ערך וכי נפתח נגדו בעבר תיק פלילי על ביצוע עבירות הקשורות לניירות ערך (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 12-1).
12.אל מול גרסת התובע עמדה גרסת הנתבע ולפיה החתימה על ההתחייבות נעשתה מתוך לחץ, איומים והפחדות. טענות אלה הועלו רק לאחר שהוגשה התביעה שלפניי. כאמור, לא זו בלבד שהנתבע לא פעל לביטול ההתחייבות, אלא שאף לא העלה כלפי התובע טענות לעניין איומים והפחדות – גם לא בתגובה למכתבי ההתראה שקיבל. במסגרת תצהיר העדות הראשית של הנתבע הוקדשו שתי פסקאות לנושא הכפייה והעושק. וכך נטען בתצהיר:
"למרבה הצער התברר כי התובע הפסיד כספים מהשקעה לא נכונה בבורסה. אלא שאז התחיל להפעיל עלי לחץ תוך כדי הפחדות ושליחת מסרים מאיימים ששלח לי בעצמו ודרך בר-עמי שאני ישלים לו את הסכומים שהוא הפסיד בהשקעות בבורסה.
התובע ניצל את חולשתי ומצוקתי הנפשית והצליח להוציא ממני הצהרה על תשלום כספי בסכומים גבוהים ולא הגיוניים בתוך פרק זמן קצר וכתבתי כל מילה שהתובע הכתיב לי (זהו נספח א' שצורף ע"י המשיב [צ"ל התובע] לכתב התביעה) וחתמתי על כך תוך ניצול חולשתי ומצוקתי הנפשית שהייתי נתון בה באותו זמן".
מעבר לאמור לעיל, לא פירט הנתבע בתצהיר העדות הראשית מה היו מאפייני הלחץ, איזה מסרים מאיימים הושמעו כלפיו, מה משך הזמן שנמשכו אותן הפחדות ומתי הן פסקו. פרטים נוספים הוספו במסגרת החקירה הנגדית בבקשת הרשות להתגונן ובדיון ההוכחות לפניי. בבקשת הרשות להתגונן העיד הנתבע כי בר עמי העביר לו מסרים לפיהם: "הרשות ניירות ערך באה אליו הביתה והזמינה אותו לחקירה ודיבר איתי בשקט ולא ליד הילדים שלא יידעו והעביר לי מסרים שהוא יכול לפתור את הבעיה כי יש לו אחיין שעובד שם והוא הציג לי מסמך מזוייף שהוזמן לחקירה ורציתי לצלם את המסמך והוא לא נתן לי. היה לי התמוטטות עצבים באותם ימים" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 28-25). בהמשך נשאל הנתבע אם נחקר בעבר על ידי הרשות לניירות ערך, והוא השיב בחיוב, וכי נחקר בחשד של הרצת מניות (שם, שורות 31-29). בהמשך החקירה נשאל כיצד בדיוק איים עליו התובע, והנתבע השיב כי: "העבירו מסרים דרך ב[ר] עמי שיבואו לעצור אותי ולחקור ויש לו קשרים. הוא הדגיש שהוא יקבור אותי, יגמור אותי, ירסק אותי ועוד כמה מילים שהוא אמר. אכן הוא פעל בזה והראה לי מכתבים" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 18-17). בחקירה הנגדית בהליך העיקרי העיד הנתבע כך:
"בר עמי היה מזמין את התובע למשרד שלו. בדרך היו איומים, מאפיה. ששמעון נחמה [התובע] הוא אדם מסוכן וקיבלתי מהתובע איום שאני אמכור לו כליה כדי לשלם את החוב. הוא איים עלי שיש חקירת רשות ובאו אצלו למשרד והזמינו אותו ומה יגיד ולשמעון נחמה [התובע] יש אחיין ברשות ניירות ערך שהוא חוקר והוא היה אצלו בבית. כשנעצרתי לצורך חקירה נעצר גם משה בר עמי. באותה תקופה משה בר עמי בא אליו אחיין של התובע, הוא ידע הכל. בר עמי היה מתקשר כל בוקר ואמר לי אני מציע לך לא לישון בבוקר בבית כי יבואו אליך. חודשיים ישנתי כך, לא נרדמתי, התמוטטתי נפשית וכלכלית. הוא אמר לי אני מציע לך התובע משתולל ותבוא לדבר איתו ואז באנו לדבר ואז אמר בר עמי תחתום על הסכם" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 19-10).
13.עיון בעדותו של הנתבע מעלה כי הוא מתייחס באותה נשימה לתובע ולבר עמי, ולפיכך, קשה להבין מן העדות איזה איום מיוחס לתובע ואיזה איום מיוחס לבר עמי (בין אם באופן עצמאי ובין כשלוח של התובע). הואיל והנתבע הודה כי בתקופה האמורה ואף לאחריה הוא ניהל את תיקי ההשקעות של בר עמי ובני משפחתו (ראו, עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-14), אין אפשרות לדעת אם האיומים הנטענים לגבי חקירה של הרשות לניירות ערך הושמעו על ידי בר עמי במסגרת היותו שלוח של התובע או במסגרת ההתנהלות שבין בר עמי לבין הנתבע. בהיעדר עדות מטעמו של בר עמי – עניין אליו אתייחס עוד להלן – לא ניתן לשלול את ההנחה לפיה דבריו של בר עמי באותם ימים, ככל שנאמרו, נבעו מההתנהלות המשותפת של בר עמי והנתבע. כפי שהעיד התובע, ועדותו בעניין זה לא נסתרה, הוא הופנה לנתבע על ידי בר עמי. גם עד נוסף שהעיד מטעמו של התובע, אריה יונה, העיד אף הוא כי בר עמי המליץ לו לפנות לנתבע. הנתבע העיד שניהל תיקי השקעות של מקורבים של בר עמי. הנתבע אף העיד כי בתקופה שבה נעצר לצרכי חקירה נעצר גם בר עמי (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 16-15). נסיבות המעצר לא הובהרו בעניין שלפניי, אולם די בעדותו של הנתבע כדי ליצור את הרושם לפיה בין השניים הייתה מערכת יחסים שכללה גם התנהלות עסקית הנוגעת לניהול תיקי השקעות. במצב דברים זה, אין אפשרות לקבוע כי דבריו של בר עמי, ככל שנאמרו, נאמרו בשם התובע.
14.זאת ועוד, למרות שהתגלתה סתירה בין תצהיר התובע לתצהיר הנתבע, התובע לא עומת כלל ועיקר עם הטענות לגבי איומים וכפייה. בחקירה הנגדית של התובע הוא נשאל קצרות על אודות נסיבות החתימה על ההתחייבות, אך לא נשאל על האירועים שקדמו לחתימה על ההתחייבות. על אף שהנתבע מסר גרסה באשר לאירועים אלה, ועל אף שאירועים אלה הם העומדים ביסוד טענת ההגנה שלו, התובע לא נשאל על כך דבר וחצי דבר. כך למשל, התובע לא נשאל אם פנה בתלונה למשטרה או לרשות לניירות ערך; הוא לא נשאל אם יש לו אחיין שעובד ברשות לניירות ערך; התובע לא נשאל אם איים על הנתבע טרם החתימה ואף לא נשאל אם שלח את בר עמי כשליח לאיים על הנתבע. ההימנעות מבחינתם של עניינים אלה במסגרת החקירה הנגדית מעוררת קושי בנסיבות בהן מדובר במחלוקת גרסאות, ושעה שנטל ההוכחה על הנתבע. משכך, יש לזקוף הימנעות זו לחובתו.
15.לזאת יש להוסיף כי טענות הנתבע באשר לאיומים, הפחדות ולחץ שהופעל עליו לא נתמכו בראיה כלשהי פרט לעדותו שלו. כאמור, בראש ובראשונה בולטת בהיעדרה עדות מטעמו של בר עמי. כפי שצוין בפסקה 5 לעיל, על אף שניתנו לנתבע מספר הזדמנויות לזמן את בר עמי לעדות, הוא לא עשה כן. הנתבע טען שלא עלה בידו לזמן את בר עמי, אך לא הבהיר איזה פעולות נעשו כדי לזמנו. הנתבע אף לא הבהיר מדוע לא התבקש זימונו באמצעות בית המשפט. התנהלות זו מעוררת תמיהה על רקע העובדה שבעדותו בבית המשפט, הן במסגרת בקשת הרשות להתגונן הן במסגרת דיון ההוכחות, הנתבע תיאר קשר טוב עם בר עמי. כך, במסגרת בקשת הרשות להתגונן העיד הנתבע כי מערכת היחסים שלו עם בר עמי טובה, וכי בתקופה הרלוונטית וגם נכון למועד החקירה (בשנת 2012) ניהל עבורו תיק ניירות ערך (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 20-14). בחקירה הנגדית במסגרת דיון ההוכחות ציין הנתבע כי ניהל עבור בר עמי תיק השקעות, וכי "בר עמי משפחה" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 21). לשאלות בית המשפט השיב הנתבע כי בר עמי הוא חברו "הרבה זמן", הגם שלשאלה אם הוא חבר שלו גם היום השיב "לא ממש". יחד עם זאת, בהמשך עדותו ציין הנתבע כי ניהל לבר עמי ולבני משפחתו תיקי ניירות ערך "עוד כמה שנים אחרי הסיפור עם התובע" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 16-8). בנסיבות אלה, הימנעות הנתבע מהבאתו של בר עמי לעדות מעוררת קושי. אין ספק שעדותו של בר עמי יכולה הייתה לזרות אור על ההתרחשות עובר לחתימת ההתחייבות, וזאת הואיל ובעלי הדין העידו כי החתימה על ההתחייבות בוצעה במשרדו, והנתבע אף העיד כי הוא היה זה שביצע את האיומים בפועל בשמו של התובע. משכך, העובדה שהנתבע נמנע פעם אחר פעם מזימונו של בר עמי למתן עדות נזקפת לחובתו – כמי שנטל ההוכחה מוטל עליו. להימנעות הנתבע מזימונו של בר עמי יש משמעות ראייתית, המקימה חזקה שבעובדה לפיה אילו הובא בר עמי לעדות, היה הדבר פועל לחובתו של הנתבע (ראו, מבין רבים אחרים, ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקאות 27-25 (27.7.2008)).
16.לא רק עדותו של בר עמי בלטה בהיעדרה, אלא גם עדויות נוספות שהנתבע נמנע מהבאתן. כך, הנתבע צירף, כאמור, העתק ממכתב ההפניה של ד"ר ביטי (שידון עוד להלן). עיון במכתב מעלה שהנתבע הגיע למרפאתה של ד"ר ביטי מלווה באחיו. עוד עולה ממכתב ההפניה כי מרבית הדברים שנרשמו במכתב נרשמו מפיו של אחי הנתבע. בנסיבות אלה, מדוע לא הובא האח לעדות כדי להעיד על מצבו של הנתבע באותם ימים? בדומה, ניתן היה לזמן בן משפחה אחר שיעיד על מצבו של הנתבע ועל האיומים שהושמעו כלפיו, והכל על רקע טענתו לפיה באותם ימים היה מוטרד מאוד כתוצאה מהאיומים שהושמעו כלפיו.
17.כל אלה מצטרפים לסתירות שהתגלו בעדותו של הנתבע. כך, למשל, בתצהירו טען הנתבע כי "מעולם לא התקשרתי עם התובע למתן שירות וכן מעולם לא התחייבתי כלפי התובע לבטח את השקעותיו" (סעיף 2 לתצהיר). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית לא הכחיש הנתבע כי התקשר עם התובע לשם ניהול תיק ההשקעות. הנתבע העיד מפורשות כי טיפל בתיק ההשקעות של התובע בשנת 2007 (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 14-13); הוא אישר כי קיבל 10% מהרווחים (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 18-17); והוא אף אישר מפורשות שקיבל מהתובע את הקוד הסודי לחשבונו (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 5-4). בתצהיר טען הנתבע כי התובע פעל בעצמו בחשבון הבנק שלו, ואילו בחקירה הנגדית ציין, למשל, כי משעה שראה התובע שלא נמכר מחצית מתיק ההשקעות, היה עליו לנתק אותו (את הנתבע) מן החשבון. אם הנתבע טוען שלא פעל כלל בחשבון הבנק, מדוע נדרש ניתוקו? גרסאות סותרות נמסרו גם בשאלה אם התובע הורה לנתבע למכור מחצית מתיק ההשקעות. בחקירה הנגדית ציין הנתבע מחד כי "לתובע היה את הקוד הוא היה צריך לנתק אותי ביום שנתן את ההוראה למכור" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 24-23) – אמירה ממנה משתמע כי ניתנה הוראת מכירה; ומאידך, העיד הנתבע בהמשך כי "התיק נפל כי השוק ירד ולא ביקשת ממני למכור ויכולת באותו יום למכור" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 27-26).
18.אף בהתעלם מהקשיים שהוזכרו לעיל, מתעורר ספק אם האיומים הנטענים, ככל שהנתבע היה מוכיח שהתקיימו, מגבשים את יסודות הכפייה. שבעניין שלפניי, בשים לב למכלול הנתונים העובדתיים והראייתיים, לא שוכנעתי כי ככל שהיו איומים כאלה, הייתה להם השפעה של ממש על הנתבע, באופן ששלל ממנו את כוח הרצון. לזאת יש להוסיף, כאמור, כי אף אם היו איומים אשר עלו כדי כפייה, היה בכך כדי להוביל לאפשרות לבטל את ההתחייבות – דבר, שכאמור, לא נעשה.
19.אכן, הרושם המרכזי מעדותו של הנתבע היה כי חשש מפני פתיחה בחקירה של הרשות לניירות ערך. זאת, כפי הנראה, בשל העובדה שכבר נעצר בעבר בחשד לביצוע עבירות הקשורות לסחר בניירות ערך ונפתח נגדו תיק פלילי (יוער כי התיק הפלילי לא הוגש לבית המשפט). בהקשר זה מתעוררים שני עניינים: ראשית, אף בהנחה שהתובע איים בפנייה למשטרה או לרשות לניירות ערך, האם אין בכך משום אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות, כאמור בסעיף 17(ב) לחוק החוזים? אף אחד מבעלי הדין לא התייחס לעניין זה ומשכך, לא ראיתי לנכון לדון בשאלה זו (השוו: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149 (1985); עניין שחם; עניין ארביב). שנית, בשורה של פסקי דין נקבע כי "אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי" (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 740 (1994), כב' השופט מ' חשין). בעניין שלפניי, אפילו היו לחצים, לא התרשמתי כי מדובר היה בלחץ ברמה כזו ששלל מן הנתבע את הרצון החוזי לחלוטין. בעדותו בבית המשפט ציין הנתבע מספר פעמים כי "היה כפייה ועושק", אולם בהיעדרה של תמיכה ראייתית כלשהי, ובהינתן הסתירות שנמצאו בעדותו של הנתבע, ישנו קושי ממשי לקבוע כי הוא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. ניכר היה מעדותו של הנתבע כי נזהר מאוד בתשובותיו באשר לעיסוקו בניהול תיקי ניירות ערך. כך, הקפיד להבהיר שלא ניהל במקביל יותר מחמישה תיקי השקעות של אחרים; ידע לציין מתי מדובר בניהול תיק השקעות של משפחה והפגין הבנה ושליטה בעסקאות לניהול וייעוץ בתיקי השקעות. משכך, הניסיון ליצור את הרושם כאילו מדובר באדם שלא הבין את המתרחש סביבו, ואשר הוכנע על ידי לחץ חיצוני, לא תאם את הרושם הכללי שהתקבל מעדותו.
20.בסוף הדברים, אך לא בשוליהם, יוער כי לא נעלמה מעיניי העובדה שייתכן שברקע ההתחייבות האמורה עמדה התקשרות שאינה חוקית. הגם ששאלה זו לא עמדה להכרעה לפניי ולא הובאו ראיות כלשהן בעניין זה, לא ניתן לשלול את ההנחה לפיה זה היה המקור לחששותיו של הנתבע. בהקשר זה ספק אם ניתן להצדיק טענה של כפייה מקום בו החשש המרכזי הוא מפני חשיפת מעשים שייתכן שיש בהם אי-חוקיות (השוו, ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75 (1989)). יוער עוד בהקשר זה כי הנתבע לא העלה את הטענה לפיה ההתחייבות, כשלעצמה, מהווה חוזה בלתי חוקי, ומשכך היא בטלה. אי החוקיות עשויה לנבוע מכך שלנתבע אין רישיון לעסוק בייעוץ השקעות. גם טענה זו, כאמור, לא נטענה וממילא לא הוכח כי אכן מדובר בהתחייבות שאינה חוקית. זאת, הואיל ועל פי סעיף 3(א)(3) לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה-1995, ייעוץ השקעות או ניהול תיקי השקעות של חמישה לקוחות או פחות באותה שנה קלדנרית אינו טעון רישיון. כאמור, הטענה לא הועלתה, ולא הובאה ראיה לפיה בתקופה בה נחתמה ההתחייבות עסק הנתבע בייעוץ וניהול של למעלה מחמישה תיקי השקעות (זאת, אף שעדות הנתבע בעניין זה לא הייתה ברורה וחד משמעית, ואף שלא הובאה ראיה כי הנתבע יידע את התובע על כך שאין ברשותו רישיון מתאים, בהתאם לאמור בסעיף 3(א1) לחוק הנ"ל).
עושק
21.כאמור, הטענה השנייה שהעלה המערער היא כי ההתחייבות נחתמה מתוך עושק. ההבחנה המרכזית בין כפייה ועושק היא זהותו של הגורם המפעיל לחץ אשר הוביל לפגם ברצון של המתקשר בחוזה. בעוד הלחץ במסגרת טענה לכפייה צריך לבוא מהצד השני לחוזה או מי מטעמו, במקרה של עושק אין נדרשת בהכרח הפעלת לחץ מטעם צד לחוזה. תחת זאת, על הנתבע להוכיח ארבעה יסודות מצטברים. ראשית, קיומה של מצוקה, חולשה שכלית, חולשה גופנית, או חוסר ניסיון. שנית, ניצול המצוקה בידי הצד השני או מטעמו. שלישית, קשר סיבתי בין ניצול המצוקה להתקשרות. ורביעית, על הנתבע להצביע על גריעות תנאי החוזה. יוער כי גם הדיון בעניין זה הוא למעלה מן הצורך, שכן בהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים, היה על הנתבע לבטל את ההתחייבות תוך זמן סביר לאחר שהתגלה העושק. משלא נעשה כן, ההתחייבות עומדת בעינה.
22.אפתח בתנאי הראשון, שעניינו קיומה של מצוקה. הנתבע לא הבהיר מה היה טיבה המדויק של המצוקה הנטענת, אך מהעדויות שהובאו על ידו ניתן להבין כי הוא התייחס למצוקה נפשית. בתמיכה לטענותיו הובא מכתב הפניה שכתבה ד"ר ביטי – פסיכיאטרית אליה פנה הנתבע כשבועיים לפני החתימה על ההתחייבות. ד"ר ביטי אף העידה בבית המשפט. במכתב ההפניה נכתב כי הנתבע: "הובא לבדיקה עם אחיו, בגלל מצב של חסר התארגנות במחשבה ובאלוצים של המציאות. הוא שקוע בכוונת תיקון נפשי מטעם החסידות ובמקביל נותן 'עצות בבורסה (!!!) לפי 'תחושה פיתאומית... התברר שיש אנשים שמאמינים וחוזרים אליו אחרי הפסד, בתענות! [כך במקור]". עוד נכתב במכתב ההפניה כי הנתבע מזניח את בריאותו, לא אוכל ולא ישן בשעות רגילות, "וכל התנהגותו מפריעה למשפחתו, בגלל שהיא לא צפויה מראש, ועלולה להזיק לעצמו או לסביבה". לפיכך, נכתב במכתב ההפניה כי כדאי שייכנס לחדר מיון להסתכלות ולהערכה.
23.ד"ר ביטי העידה בבית המשפט על מכתב הפניה זה. מעדותה עלה כי הנתבע הגיע אליה לפגישה אחת, ואין ברשותה תיעוד שהוא הגיע פעמים נוספות. הנתבע לא היה מטופל שלה, ולאחר שהפנתה אותו לחדר מיון, לא הגיע אליה שוב. עוד הבהירה ד"ר ביטי בעדותה כי לא קבעה שהנתבע זקוק לאשפוז, אלא אך הפנתה אותו לחדר מיון – שם מחליט הפסיכיאטר אם יש מקום לקבלו לטיפול או לשחררו (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 6-3). ד"ר ביטי ציינה בעדותה כי לא קבעה אבחנה בעניינו של הנתבע, אלא תיעדה את מה שנאמר לה מפיו (שם, בשורות 8-7). היא הוסיפה כי: "בלי ביקורת העברתי את המקרה למקום בטוח, ידוע ורשמי וציבורי. בלי לקבוע אבחנה. אי אפשר אחרי פגישה אחת לקבוע אבחנה" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 14-13).
24.הנתבע נשאל בעדותו אם פנה לחדר מיון בעקבות מכתב ההפניה האמור. לדבריו הלך לחדר מיון, אולם לא התקבל הואיל והיה מאוחר. הנתבע לא הציג מסמך כלשהו מחדר המיון, ולא הבהיר אם הייתה זו החלטה של בית החולים שלא לבדוק אותו או שמא החלטה עצמית שלו. נוכח עדותה של ד"ר ביטי, ממנה השתמע כי אך העלתה על הכתב את טענות הנתבע ואחיו ולא ביצעה אבחנה כלשהי, ככל שהנתבע ביקש להוכיח כי היה נתון במצוקה נפשית, היה עליו לצרף חוות דעת רפואית מתאימה או מסמכים המבהירים את טיבה של המצוקה. דבר זה לא נעשה. רק בסיכומים טען בא כוח הנתבע כי הנתבע חולה נפש למעלה מעשור, וכי הוא היה מאושפז מספר פעמים בבתי חולים לחולי נפש ובעל תעודה מביטוח לאומי. לא הוצגו ראיות לתמיכה באף אחד מאלה. מכל מקום, לצורך הדיון נכונה אני להניח כי הנתבע היה שרוי במצוקה נפשית באותם ימים. לצורך הדיון אף אניח כי מתקיים קשר סיבתי בין המצוקה לבין ההתקשרות החוזית (אף שיוער כי עצם העובדה שאדם חולה במחלת נפש אין משמעה שלילת יכולתו להבין את מהות התקשרויותיו החוזיות). השאלה הנשאלת היא אם הנתבע ניצל את המצוקה הזו, בהתאם ליסוד השני מבין ארבעת יסודות עילת העושק. בעניין זה לא הובאה לעיוני ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי התובע ידע שיש לנתבע מצוקה נפשית. התובע אף לא נשאל על כך. אדרבה, העובדה שהתובע בחר לאפשר לנתבע להוסיף ולפעול בתוך חשבון הבנק שלו, ולנהל את תיקי ההשקעות למשך שישה חודשים (ולאחר מכן, כפי שציין התובע, נכון היה לאפשר לו שהות נוספת של חודש או חודשיים בכפוף לתשלום 100,000 ש"ח), מלמדת על כך שסביר יותר להניח שהתובע לא היה מודע לכך. שהרי, אילו היה מודע לכך, יש לשער שלא היה בוחר להמשיך את ההתקשרות ולסכן את השקעותיו.
25.גם בהוכחת היסוד האחרון בעילת העושק, הנוגע לגריעות תנאי החוזה, ישנו קושי. הנתבע טען בהקשר זה שבהתקשרויות לניהול תיקי ניירות ערך לא נהוג להבטיח רווחים ולא נהוג לערוב לתשלום מקום בו ייגרם הפסד. לפיכך, נטען כי חוסר ההיגיון הכלכלי שבהתחייבות מלמד על גריעות תנאיה.
26.יש לדחות טענה זו. ראשית, הנתבע לא הוכיח את הטענה הכללית לעניין התקשרויות מקובלות בניהול תיקי השקעות. כך למשל, הנתבע לא הוכיח האם בהתקשרויות מסוג זה מקובל לשלם דמי ניהול בלבד או שמא הסחר מתבצע גם על יסוד של אחוז מהרווחים. כפי שהעיד הנתבע, הוא נהג לגבות 10% מהרווחים. האם שיעור כזה מקובל גם בחוזים "סטנדרטיים" (ככל שישנם) מסוג זה? שנית, וזה עיקר העניין, אין מקום לבחון את ההתחייבות שנחתמה על ידי הנתבע באותן אמות מידה של התקשרות ראשונית לצורך ניהול תיק השקעות. הסיטואציה העובדתית במועד חתימת ההתחייבות הייתה שונה. מדובר היה במצב שבו הנתבע לא פעל בהתאם לבקשה מפורשת של התובע למכור מחצית מתיק ההשקעות שלו – מחדל שגרר הפסד של כמחצית מערך התיק. החתימה על ההתחייבות נבעה מן המחדל האמור, ולא עקב טענה כללית להפסדים הנובעים מניהול סיכונים מוטעה. בנוסף, בשלב זה היה זה הנתבע שביקש להוסיף ולפעול במסגרת תיק ההשקעות של התובע. לפיכך, לא מן הנמנע שנכון היה לספק "תמריץ" לתובע לשם המשך ניהול התיק. בנסיבות אלה, אין מקום לבחון את ההתקשרות בהתאם לתנאים המקובלים בהתקשרות ראשונית, אלא בהתאם למצב הדברים שנוצר כתוצאה מהעובדה שהנתבע לא מכר מחצית מתיק ההשקעות ונגרמו הפסדים. ספק אם בחינה כזו מובילה למסקנה לפיה תנאי ההתחייבות גרועים באופן מיוחד. הנתבע הסכים לשאת באחריות לשלם את ההפרש שבין סכום נמוך יותר מזה שהיה בחשבון בזמן שניתנה ההוראה למכור, ובין סכום שיהיה בחשבון בחלוף שישה חודשים. ניתנה לנתבע האפשרות להוסיף לפעול בתיק ההשקעות כדי לצמצם את הפער האמור, ולמזער את הנזק שנגרם כתוצאה מאי ביצוע הוראת המכירה. ברי עוד כי אילו היו נצברים רווחים בתקופה הזו, היה הנתבע זכאי ל-10% מהם. בנסיבות אלה, אין לומר כי תנאי החוזה גרועים באופן כזה שיש בהם להעיד על קיומו של עושק. לפיכך, יש לדחות גם את הטענה לפיה החוזה נכרת מתוך עושק.
הסכום שנרשם בהתחייבות
27.הטענה החלופית שהועלתה על ידי הנתבע היא כי אף אם ההתחייבות תקפה, הסכום שנכתב בה לא היה 600,000 ש"ח, אלא 6,000 ש"ח. טענה זו נתמכה בחוות דעת גרפולוגית ממנה עולה כי ייתכן שבהתחייבות נכתב תחילה סך של 6,000 ש"ח ואפסים נוספים נוספו בשלב מאוחר יותר. לטענת הגרפולוג, שני האפסים שהוספו אינם של אותו כותב.
28.יצוין תחילה כי חוות הדעת הגרפולוגית נערכה ללא שהיה בידי הגרפולוג את מסמך ההתחייבות המקורי. במסגרת הליכי גילוי המסמכים ביקש הנתבע מהתובע להעביר לעיונו את המסמך המקורי, אולם, לטענת התובע, המסמך הוגש לבית המשפט במסגרת בקשת הרשות להתגונן. כשפנה לבית המשפט לקבלו חזרה, הסתבר שהתיק המקורי של בקשת הרשות להתגונן בוער. הגם שיש להצר על כך שלא היה לפני בית המשפט את המסמך המקורי, לא מצאתי סיבה להטיל דופי בטענת התובע לפיה המסמך המקורי בוער בתיק בית המשפט.
29.לגוף העניין, דין טענת הנתבע לעניין הסכום שנכתב בהתחייבות להידחות ולוּ מן הטעם שהלכה למעשה הנתבע חזר בו מטענה זו בעדותו. בחקירה הנגדית נשאל הנתבע במפורש האם כתוב בהתחייבות שלאור ההפסדים התיק יעמוד על סך של 6,000 ש"ח, והוא ענה 600,000 ש"ח. כשנשאל מדוע בתצהיר כתב 6,000 ש"ח, השיב: "לא יודע. זה לא רלוונטי. כל המסמך מזויף. כל המסמך נוצר תחת לחץ". בהמשך נשאל אם מה שכתב בתצהיר אינו אמת, והשיב: "כתבתי שהוסיפו שני אפסים. פעמים כתוב 600,000 ש"ח", ובהמשך נשאל שוב: "אתה מסכים שכתוב 600,000 ש"ח", והשיב: "כן. אבל לא כתוב במילים" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 19-11). גם בהמשך החקירה כשהתבקש לאשר האם בשני המקומות כתוב 600,000 ש"ח, השיב "אני מאשר מתוך אילוץ". מאחר שבעדותו הנתבע אישר מפורשות שהסכום שנכתב היה 600,000 ש"ח, יש לדחות את הטענה האמורה.
30.מסקנה דומה מתבקשת גם בהתעלם מעדותו של הנתבע בעניין זה. עיון בחוות הדעת, כמו גם בעדות הגרפולוג בבית המשפט, מעלה כי שאלת הסכום שנכתב על גבי ההתחייבות התעוררה לנוכח העובדה שבפעם הראשונה שבה נכתב הסכום מופיע פסיק לאחר ארבעה אפסים, כשלאחריו שני אפסים נוספים. כלומר נראה בהתחייבות שנכתב 6000,00 ש"ח. בפעם השנייה במסמך שהופיע הסכום, הוא מופיע ללא פסיק (כלומר, כתוב כך: 600000 ש"ח). מכך, כמו גם מהשוואה של האופן שבו נכתבו הספרות, למד הגרפולוג כי אדם אחר הוסיף שני אפסים.
31.לא מצאתי לנכון לקבל עמדה זו. אילו כוונת הצדדים הייתה לכתוב סכום של 6,000 ש"ח, הרי שהפסיק לא אמור היה להיות לאחר שלושה אפסים, אלא לאחר הספרה 6. בדומה, אילו הסכום היה 6,000 ש"ח ניתן היה להניח שפסיק דומה היה מופיע גם בפעם השנייה שהסכום נכתב בהתחייבות. אילו אדם אחר הוסיף את הפסיק האמור, יש להניח שהיה מוסיף אותו במקום הנכון, או למצער, בשני המקומות בהם מופיע הסכום. מעבר לכך, אין כל הגיון בחתימה על התחייבות לשלם את ההפרש בין הסכום שיהא בחשבון בתום התקופה ובין סך של 6,000 ש"ח, שהרי במועד ההתחייבות עמד תיק ההשקעות על סכום גבוה בהרבה (כ-280,000 ש"ח), ואין מחלוקת בין הצדדים לפיה בשיאו עמד התיק על סך של למעלה מ-600,000 ש"ח. בנסיבות אלה, מדוע שהצדדים יחתמו על התחייבות לפיה הנתבע ישלם סכום נמוך משמעותית מזה שהיה בחשבון באותה עת?
32.ממכלול הדברים שלעיל עולה כי דינן של שתי הטענות שהעלה הנתבע ביחס להתחייבות להידחות. מאחר שלא נטענו ולא הוכחו עילות אחרות כנגד ההתחייבות האמורה דין התביעה להתקבל.
33.הנתבע ישלם לתובע בהתאם להתחייבות סך של 319,837 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום. בנוסף יישא הנתבע בתשלום הוצאות התובע בסך של 8,288 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום ששולמו, וכן יישא בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח.
ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ו, 29 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.
