תו"ב 12344-01-14 מדינת ישראל נ' שעיה

כתב האישום ותשובת הנאשם

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה של שימוש חורג ללא היתר, ובעבירה של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר, עבירות לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

2. לפי המתואר בכתב האישום, הנאשם חוכר דירה בבניין משותף ברח' בן אליעזר 10א' ברמת גן (להלן: "הדירה"), לה מוצמדים 2 מחסנים הנמצאים בקומת הקרקע של הבניין (להלן: "יחידות הקרקע"). לפי ההיתר שניתן על ידי הוועדה המקומית ביום 9.08.95 (להלן: "ההיתר"), הותרה הקמת יחידות הקרקע לשימוש כמחסנים דירתיים.

3. בביקורת שנערכה על ידי מפקח בנייה ביום 28.05.13 נמצא כי יחידות הקרקע משמשות למגורים ומושכרים על ידי הנאשם לאנשים שונים. יחידה אחת מושכרת לבני זוג ויש בה מטבח, חדר שינה, חדר שירותים ומקלחון. היחידה השנייה מושכרת לאדם שלישי ונמצאו בו מטבח, חדר שינה וחדר רחצה. מחודש מאי 2013 עושה הנאשם, או מרשה לאחרים, לעשות שימוש מתמשך למגורים ביחידות הקרקע המיועדות למחסנים, ללא שקיבל לכך היתר.

4. בנוסף, בין השנים 2013-2011 בקומה הראשונה במרפסת המזרחית בצמוד לדירה, בנה הנאשם מבנה עץ בשטח של כ-30 מ"ר בגובה של 2.5 מ' עם קירוי מעץ ומעליו פלסטיק גלי, ללא שקיבל היתר לכך.

5. הנאשם הודה כי הוא חוכר את הדירה אך חלק על הגדרת יחידות הקרקע כמחסנים. לדבריו, ההיתר המצוין בכתב האישום אינו תואם את מה שהוא רכש. באשר לבנייה המיוחסת לו ציין הנאשם כי הוא לא בנה דבר אלא אך פעל לפי הוראות המפקח עופר שובע שהורה לו לשדרג את המרפסת שהייתה קיימת. כל שעשה היה, צביעת המבנה הקיים בלבד. בד בבד ציין הנאשם כי לפי בקשת מנהל מחלקת הנדסה הוא עומד להגיש בקרוב בקשה להיתר לשימוש למגורים ביחידות הקרקע שהמאשימה מכנה מחסנים.

6. עוד עובר לתשובתו לאישום הגיש הנאשם בקשה ארוכה ומפורטת שהתפרשה על למעלה מ-30 עמודים לביטול כתב האישום בשל פגמים שנפלו בו ובשל כך שהגשתו עומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, בין היתר נוכח אכיפה בררנית ומצג שלטוני ונוכח מחדלים רבים של המאשימה.

7. בתמצית יצוין כי בבקשה נטען שכתב האישום הוגש משיקולי נקמנות של מי מעובדי אגף ההנדסה בעיריית רמת-גן (להלן: "העירייה") ובהתנכלות שרירותית ומדיניות של איפה ואיפה מאחר והוא לא נכנע לניסיון הסחיטה לקבל ממנו שוחד לשם הפסקת ההליכים; המאשימה נוקטת אכיפה בררנית כנגדו תוך התעמרות של המפקח בו; לא ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו בטרם הגשת כתב האישום; לא נערך לו שימוע; בעבר שקלה המאשימה הגשת כתב אישום כנגדו באותן עבירות בדיוק והחליטה לקבל את טענותיו לסגור את התיק כנגדו ואף מסרה לו הודעה על כך; מדובר בשימוש שנעשה במשך 20 שנה והוא תואם את מגמת העירייה להפוך מחסנים למגורים; כתב האישום נולד בשל רדיפה של אחד השכנים בבניין הידוע כמטריד סדרתי; מחדלי העירייה בשימור המידע בתיק הבניין גרמו לו נזק של ממש; המאשימה השיגה ראיות שלא כדין תוך הטעיית בית המשפט; וכתב האישום הוגש בשיהוי ניכר.

8. עיקר טענותיו של הנאשם מוקדו בשכן ובמפקח שובע אשר לדבריו עשו יד אחת כנגדו וניסו לסחוט אותו לשלם להם שוחד כדי שלא יוגש כנגדו כתב אישום, ולאחר הגשתו ניסו לסחוט אותו לשלם להם שוחד כדי שיפעלו לביטולו.

המסכת הראייתית

9. המאשימה הצטיידה עם עדותו של המפקח שובע. הנאשם מצדו, לצד עדותו שלו, הצטייד בעדות אשתו, הגב' עינב בן שמשון; בעדות האינסטלטור שביצע עבודות ביחידות הקרקע מר מיכאל ברק; ובעדויות הגב' סיגל חורש מנהלת אגף הפיקוח בעירייה, מר דני גולדשטיין חבר מועצת עיריית רמת-גן, המפקחת גב' חגית מנדלוביץ, והגב' חגית אלמגור שהייתה עדה לשיחות שניהל הנאשם עם השכן ועם מר גולדשטיין ומר יוסי מזרחי מנהל אגף הפיקוח בעירייה.

עדויות התביעה

10. בעדותו קבל המפקח כנגד ההאשמות החמורות שהנאשם הפנה כלפיו. הוא שלל כל היכרות מוקדמת עם השכן וציין כי גם כיום אין לו כל קשר עמו. כל השיחות שניהל עם השכן היו סביב תלונותיו והן תועדו על ידו. הוא שלל את הטענה כי דרש כסף תמורת הפסקת ההליכים כנגד הנאשם, וטען כי נוכח הטענות החמורות שנטענו כלפיו תוך זיוף מסמכים בשמו הוא הגיש תלונה במשטרה (ת/21).

11. לדבריו, השכן התייצב במשרדו ביום 8.06.10 וטען כי בעבר נוהל הליך פלילי כנגד הבעלים הקודמים של הדירה ויחידות הקרקע בגין השימוש האסור בהם ואף ניתן צו להפסקת השימוש כנגד הבעלים הקודמים. השכן מסר לו מידע (ת/1) כי הנאשם פועל להשכרת יחידות הקרקע למגורים ואף פרסם לשם כך מודעה באתר "יד 2". הוא בדק ואכן הנאשם פרסם את יחידות הקרקע להשכרה (ת/2). הוא התקשר לנאשם לפי הפרטים במודעה והתחזה למי שמעוניין לשכור את אחת מיחידות הקרקע. הנאשם אמר לו את המחיר המבוקש בגין השכירות ובסוף השיחה הוא הזדהה בפני הנאשם כמפקח והזהיר אותו שלא להשכיר את היחידות בניגוד לדין. הנאשם אמר לו: "הבנתי אוקיי בסדר".

12. בהמשך, ביום 14.06.10 הוא ביקר ביחידות הקרקע ללא הודעה מוקדמת וללא תיאום מראש. הוא דפק על דלת אחת היחידות, והנאשם פתח לו אותה. הוא הציג עצמו כמפקח והנאשם טען בפניו כי הוא עתיד להתגורר ביחידה עד ליום 15.07.10, או אז השוכרים המתגוררים בדירה שהוא רכש (היא הדירה הנזכרת) יפנו אותה והוא יעבור להתגורר בעצמו בדירה. הוא לא ביצע סיור ביחידות הקרקע אך ממקומו בכניסה אליהן הוא הבחין במטבח ולא היה ספק כי הנאשם מתגורר במקום (ת/3). בהמשך, ערך שתי ביקורות נוספות. האחת, ביום 15.01.12 אז מצא שהיחידה אינה משמשת למגורים על אף שהיה בה מטבח ושירותים (ת/4). השנייה, ביום 30.01.13 אז מצא שאחת היחידות אכן שימשה לאחסון (ת/5, על אף שבדו"ח מצוין כי הביקורת נערכה ביום 22.01.12).

13. או אז, הגיע המתלונן פעם נוספת למשרדו וטען כי יחידות הקרקע כן מושכרות ומשמשות למגורים. הוא הביא ראיות לכך בדמות כביסה תלויה ואופניים המצויות במקום. על סמך ראיות אלו נתקבל צו מבית המשפט במעמד צד אחד היתר כניסה ליחידות הקרקע (ת/6). מצויד בצו, ביום 28.05.13, הוא הגיע למחסנים בשעת לילה מאוחרת בליווי משטרה ומצא שהיחידות אכן מאוכלסות. הוא צילם את חוזה השכירות וחפצים שהיו מונחים במקום והעידו על שימוש למגורים (ת/7). הוא הבחין בתינוק, בטלוויזיה, ובכלי אוכל.

14. לדברי המפקח שובע, היתר הבניה (ת/8) מציין כי יחידות הקרקע ישמשו כמחסנים ומעבר, וכי בעבר התקיים הליך כנגד הבעלים הקודם שמכר את הדירה ויחידות הדיור לנאשם (מר לוציאן מוסקוביץ', להלן: "המוכר") שהורשע וניתן כנגדו צו להפסקת השימוש (ת/10).

15. באשר לאישום בבניה נטען כי נוכח תלונה מיום 20.12.12 הוא ביקר בדירה ביום 3.06.13 ונוכח כי במרפסת המזרחית הוקם מבנה עץ בגודל של כ-30 מ"ר בגובה 2.5 מ' (ת/11). השוואה שביצע לתצלומי אוויר החל משנת 2006 (ת/12) העלו כי בשנת 2006 הייתה קיימת במקום מרקיזה לבנה תואמת היתר. בתצ"א משנת 2008 רואים מבנה גדול יותר ובתצ"א משנת 2009 שוב רואים את המרקיזה הלבנה (ת/16). בתצ"א משנת 2011 כבר ניתן לזהות אלמנט חדש - כיסוי שקוף שמסתיר בחלקו את המרקיזה (ת/17) ובתצ"א משנת 2013 מדובר בבנייה השונה לחלוטין מהמרקיזה שהייתה במקום (ת/18).

16. המפקח שובע ציין כי הוא זימן את הנאשם לחקירה באזהרה, אך הוא עשה הכל כדי לדחות את מועדה. הוא הציע לנאשם להקדים את החקירה והנאשם טען כי הוא עתיד לנסוע לחו"ל. הוא ביקש מהנאשם להציג לו את כרטיסי הטיסה, אך הנאשם, במקום לפעול באופן זה, העדיף לפנות בעניין לבכירי העירייה.

17. בחקירתו הנגדית אישר המפקח שובע כי השכן היה המתלונן היחיד בתיק. לדבריו הוא הכיר את השכן בשמו הפרטי "יהושע" ולא ידע כי הוא מכונה "שוקי" ומטעם זה ייתכן והייתה מחשבה כי מדובר ביותר ממתלונן אחד. כן אישר כי בתחילה המחלקה המשפטית סגרה את התיק חרף החומר שהוא העביר אליה מאחר והיא סברה כי אין ראיות לשימוש ביחידות הקרקע למגורים. הוא הוסיף כי העדר הראיות נבע מהטעייה של הנאשם אשר הזיז את החפצים שהעידו על שימוש למגורים בטרם הוא הגיע לביקורת. לאחר התלונה החדשה של השכן חודשה הביקורת, הפעם בהפתעה ובחשאי, ונמצא כי אכן נעשה שימוש למגורים.

18. באשר לזימונו של הנאשם למסירת גרסה ציין המפקח כי אכן הוא נתבקש לדחות את המועד לחקירה, פעם אחת בשל נסיעתו של הנאשם לחו"ל ופעם אחת נוכח הצורך של הנאשם לאתר מסמכים רלוונטיים. עם זאת, לדבריו, חקירה צריכה להיות מהירה ולא ניתן להמתין יתר על המידה באופן שיאפשר לנחקר לשבש ראיות.

עדויות ההגנה

19. מנגד, הנאשם העיד כי עובר לרכישת הדירה הוא ניגש לעירייה ובדק את תיק הבניין. הוא מצא בו מסמכים בודדים ולא מצא מסמך כלשהו המעיד על תלונות השכן או כל מסמך אחר הקשור לדירה אותה נתכוון לרכוש, למעט אישור של פקח מטעם העירייה בו צוין שכבר בשנת 1999, יחידות הקרקע בבניין הפכו לדירות מגורים נוכח אישור שקיבל בעל הנכס מהעירייה. לדבריו, לוּ היה מודע למטרד הגדול שיהיה מנת חלקו ומנת חלקה של אשתו ממעשי השכן הוא לא היה רוכש את הדירה. בירור מול השכנים העלה אף הוא כי אין להם - ובכלל זה לשכן שהתלונן כנגדו - כל בעיה עם המשך השכרת יחידות הקרקע למגורים כפי שנעשה שנים רבות. בשים לב לכך, ביום 28.02.10 הוא רכש את הדירה כאשר היו מוצמדות לה שתי יחידות הקרקע לצורך מגורים.

20. בתחילת חודש יוני 2010 הגיע אליו השכן וביקש סך של 100,000 ₪ על מנת שיפעיל את קשריו בעירייה לאישור כל יחידות הדיור בקומת הקרקע כיחידות מגורים נפרדות לגמרי. הוא השיב לשכן כי אין לו עניין בכך, ומאז אותו יום החלה הרדיפה אחריו. כבר למחרת בבוקר יצר עמו קשר המפקח שובע וטען בפניו כי הוא משכיר את יחידות הקרקע, אך הוא מסר לו בתגובה כי הדבר אינו נכון וכי טרם קיבל חזקה בדירה וביחידות הקרקע. לאחר מכן הגיעו מכתבי התראה מדי שבוע, פעם על בנייה בלתי חוקית ופעם על שימוש הנוגד את ההיתר. בהמשך, ביום 1.07.10 נשלח דו"ח מאת המפקח שובע והמהנדסת חורש למחלקה המשפטית בעירייה לפתיחה בהליכים משפטיים כנגדו (נ/3). כל זאת עוד בטרם קיבל חזקה בדירה. ביום 27.07.10 פנה אליו השכן והציע לו שהוא ישכור את היחידה הגדולה עבור ידידה שלו והוא ידאג לסגור את העניין מול העירייה. הוא סרב, ובתוך חצי שעה התקשר אליו המפקח שובע ובירר את כוונותיו לגבי יחידות הקרקע. בהמשך, שוב פנה אליו השכן ותמה בפניו אם הוא אינו מודע לכוחו הרב בעירייה ולקשריו עם המפקח שובע. המפקח שובע הטריד אותו שוב ושוב וערך ביקורות בשעות בלתי סבירות, בין היתר בימי שישי במוצאי שבתות, והוא ביקר במחסנים כ-15 פעמים. הוא התלונן על הקנוניה שנרקמה כנגדו וניסיון הסחיטה בפני הגב' חורש ובתגובה היא ענתה לו כי התלונה כנגדו לא הוגשה על ידי השכן אלא על ידי אדם אחר, דבר שהתברר כלא נכון. היא גם דחתה את טענותיו כנגד המפקח שובע.

21. עם קבלת החזקה בדירה הוא נמנע מהשכרת יחידות הקרקע נוכח מעשי השכן והוא ביקש להשתמש ביחידה הגדולה יותר לאחסון ספרים. על אף שלא נעשה שימוש ביחידות הקרקע באותה תקופה התקבלו בגינן חשבונות מים וארנונה גבוהים. כשפנה לעירייה נאמר לו כי יחידות הקרקע מוכרות כבר במשך כעשרים שנה כמשמשות למגורים וסרבו להכיר בהן כמחסנים לצורך הארנונה. בבדיקות שערך באותה עת למד כי בכל שטחי העיר רמת-גן אין יחידות בשטח הגדול מ-12 מ"ר המצויות בתוך בנייני מגורים המוגדרות כמחסן.

22. בהמשך, ביום 27.09.11 עדכנה העירייה את השכן כי מכינים כתב אישום כנגד הנאשם בשל שימוש חורג. ביום 29.04.12 שלחה אליו הגב' חורש מכתב בו הודיעה לו שהיועצת המשפטית של העירייה החליטה לסגור את התיק בעניינו. סיבות סגירת התיק לא פורטו במכתב. הוא הבין מכך, כי היועצת המשפטית הבינה בסופו של יום, כפי שהוא הבין קודם לכן ואף ניסה לשכנע אותה בכך, שאין כל בעיה בשימוש ביחידות הקרקע למגורים וכי עמדת המפקח בעניין זה נדחתה. עם קבלת המכתב, הוא פרסם את היחידה הגדולה להשכרה. היחידה הקטנה הייתה מושכרת כבר שנה וחצי קודם לכן והמפקח שובע ידע על כך. בדיעבד התברר לו כי בו ביום שנשלחה אליו ההודעה על סגירת התיק, שלחה היועצת המשפטית מכתב למפקחים להשלים את החקירה בעניינו של הנאשם ולאסוף ראיות נוספות. את עובדת סגירת התיק בעניינו גם העלימה המאשימה מבית המשפט שעה שביקשה במעמד צד אחד צו כניסה למקרקעין, תוך שהיא מציינת בשקר כי הוא מנע את הכניסה למקרקעין. בהמשך נכנסו נציגי העירייה למחסנים ללא הצגת הצו ומבלי ליידע אותו על קיומו, כל זאת בניגוד לדין.

23. הנאשם גם הפנה לגזר הדין שניתן כנגד הבעלים הקודמים של הדירה (המוכר), שבשוליו ציין בית המשפט (כב' השופט ר' חיימוביץ') כי "הואיל והנאשם מכר את הדירה ומבלי לדעת מה מצבה כיום, ראוי ליידע את הבעלים על מנת שיימנע מטעויות דומות" (ת/10). לדבריו, חרף הוראת בית המשפט, המאשימה לא טרחה לעדכן אותו בגזר הדין, ואולם את השכן היא כן עדכנה והמפקח שובע מסר עותק של גזר הדין לידיו, דבר המצביע אף הוא על קשר בלתי סביר בין השכן למפקח שובע. בהמשך גם למד כי חרף העובדה שלפי נהלי העירייה המפקחים מחליפים אזורי פיקוח כל שנתיים, המפקח שובע ביקש מהממונים עליו להמשיך ולטפל בעניינו. כך נעשה לו ניסיון "חיסול ממוקד", בלשונו. הוא ציין כי מעולם לא נחקר ביחס לעבירה המיוחסת לו. הוא לא נתבקש להשמיע את עמדתו ולא נערך בירור ביחס לטענותיו. כן ציין כי רק בבניין שלו ישנם עוד 3 פרגולות שנבנו ללא היתר ובבניינים הסמוכים יש עוד רבות כאלו. ואולם, רק כנגדו הוגש כתב אישום.

24. בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי כבר עם רכישת הדירה נאמר לו על ידי עורך דינו של המוכר, כי ייתכן וייווצרו בעיות עם השכרת יחידות הקרקע. הוא גם ידע שהוגשה בקשה להיתר השימוש למגורים ביחידות הקרקע על ידי הבעלים הקודמים (המוכר), והובטח לו על ידם כי "הכל יסתדר".

25. באשר לפרגולה ציין הנאשם, כי המפקח שובע אמר לו שמבחינת העירייה, אם השכנים מאשרים אין בכך כל בעיה ובלבד שהוא ייפה את החלק העליון ויחליף את כיסויי הבד המכוערים, בלשון המפקח. לדבריו, בעת רכישת הדירה, המרקיזה הייתה תקולה ולא ניתן היה לקפל אותה, כך שאין כל הבדל בין המרקיזה לפרגולה הקיימת כיום. לדבריו, הטענות כלפיו בעניין זה מחזקות את טענת הרדיפה הנעשית כלפיו.

26. כאמור, הנאשם הצטייד עם עדותו של מר ברק אינסטלטור שהוזמן לתקן תקלה באחת מיחידות הדיור. מר ברק סיפר כי כאשר הגיע למקום, נתקל בשכן אשר שאל אותו לפשר מעשיו וציין בפניו כי הוא "השריף של הבניין" ובלי אישורו לא ניתן לתקן דבר. הוא ציין כי יש לו קשרים בעירייה ויש אדם בעירייה בשם עופר שובע המסדר לו שם את כל העניינים, ועל כן אם הוא נתקל בקשיים ומעוניין בעזרתו, אזי תמורת כסף הוא יוכל לסדר את הדברים בעירייה. עוד ציין מר ברק כי נלווה לנאשם לפגישות בעירייה, שם נאמר לנאשם כי תמורת כסף יתקבלו האישורים הנדרשים. בחקירתו הנגדית הבהיר את פשר ההגעה למשרדי העירייה. לדבריו, הנאשם הגיע כדי לפתור את הבעיה שנוצרה ולהפוך את השימוש ביחידות הקרקע למגורים כשימוש חוקי. או אז נאמר להם שתמורת שוחד הדבר אפשרי.

27. הגב' אלמגור סיפרה כי הייתה נוכחת ליד הנאשם שעה שנתקבלה שיחה מאדם שציין בפני הנאשם כי הוא דיבר עם עופר ובמידה והוא ישלם 50,000 ₪ הם "ירדו" ממנו. השיחה הושמעה ברמקול והיא התרשמה כי הנאשם נלחץ מהדברים ששמע. גם היא נבהלה ורחמה על הנאשם. הנאשם הסביר לה במה מדובר והיא התקשרה לחברה שלה שעבדה בעירייה בשם ליאורה עשור והייתה מקושרת מאוד בעירייה. היא עדכנה אותה בעניין השוחד והגב' עשור אמרה לה כי היא מיד תחזור אליה. בחלוף מספר דקות התקשרה הגב' עשור ועל הקו היה גם מר גולדשטיין חבר מועצת העיר. בהמשך צורף לשיחה גם מר יוסי מזרחי שהיה באותה עת מנהל מחלקת הפיקוח. מר גולדשטיין ביקש את עזרתו של מר מזרחי בדחיית מועד חקירתו של הנאשם שהיה אמור לטוס לחו"ל. מר מזרחי אמר שהוא יבקר ביחידות הקרקע בעצמו ולאחר מכן תתקבל החלטה אם בכלל יש צורך בשימוע או שיש לסגור את התיק.

28. אשתו של הנאשם, גב' בן שמשון, סיפרה בעדותה כי המפקח שובע הסתובב פעמים רבות סביב הבניין שלהם, ישב במשך שעות לידו ושוחח עם השכן. השכן הטריד אותם כל הזמן ניסה לסחוט אותם ואיים עליהם כי יש לו קשרים עם המפקח. היא הגישה תלונה במשטרה כנגד השכן, ואכן הוגש כנגדו כתב אישום והוא הורשע בעבירות של מטרד לציבור, איומים והטרדת עד (נ/20 ו-נ/21). המפקח עדכן את השכן בכל דבר, שעה שאותה ואת בעלה, הנאשם, איש לא עדכן בדבר. כך עודכן השכן בגזר הדין שניתן כנגד המוכר ואילו הם לא עודכנו. כך עודכן השכן בצו הכניסה ליחידות הקרקע שניתן לבקשת המאשימה במעמד צד אחד ואילו הם ידעו על כך רק בדיעבד לאחר ביצוע הצו. היא ציינה כי הייתה עדה למספר שיחות של הנאשם עם אנשים מהעירייה בה נאמר לנאשם כי תמורת מעט כסף העניינים יסודרו. בחקירתה הנגדית ציינה כי פעם אחת פתחה את אחת מיחידות הקרקע לבקשת המפקח שובע והציגה לו אותה. את היחידה השנייה הציגה בפני המפקח אמו של הנאשם.

29. מר גולדשטיין סיפר בעדותו כי לפני מספר שנים התקשרה אליו הגב' עשור, שהייתה בזמנו מנהלת מחלקת תרבות בעירייה, ציינה בפניו כי לנאשם ישנה בעייה עם המועד בו זומן למסירת גרסתו, נוכח נסיעתו לחו"ל, וביקשה את עזרתו לפעול מול מר מזרחי לדחיית המועד. הוא התקשר למר מזרחי וזה נענה לבקשתו. מר מזרחי ציין בפניו כי הוא משהה את השימוע ולאחר שהנאשם ישוב מחו"ל הוא יערוך ביקור במקום ויראה אם יש צורך כלשהו בשימוע. בחקירתו הנגדית ציין כי בשיחה עם מר מזרחי והנאשם לא הוזכר דבר בקשר למפקח שובע או למתן שוחד.

30. הגב' חורש אישרה בעדותה כי אכן היה צריך לציין במכתב שהודיע לנאשם על סגירת התיק כנגדו בשנת 2012 את סיבת הסגירה – העדר ראיות לשימוש למגורים (עמ' 62 לפרוטוקול).

31. הגב' חגית מנדלוביץ שללה בעדותה את הטענה כי הייתה החלטה של בית המשפט שהורתה לעירייה לדווח לנאשם על כך שמי שמכר לו את הדירה הורשע בגין שימוש למגורים ביחידות הקרקע. היא ציינה כי המפקח שובע הוא פרפקציוניסט ולא פעם יש לה עמו עימותים על רקע זה.

דיון והכרעה

הטענות בדבר התנהלות המפקח

32. כבר בראשית הדברים יש לדחות את הטענות בדבר קנוניה שנרקמה בין המפקח שובע לשכן ואת הטענות בדבר ניסיון לקבלת שוחד על ידי מר שובע. גם יש לדחות את הביטויים הקשים שהנאשם השתמש בהם כנגד המפקח שובע פעם אחר פעם בסיכומיו, כאילו המפקח שובע "התעמר" בו, "רדף" אותו ו"ירד לחייו". בסופו של דבר, מלבד אמירות של השכן בכתב ובעל פה בדבר קשריו עם המפקח שובע ודרישותיו לקבלת כספים, לא נמצא יסוד לקשר כלשהו של מר שובע לעניין זה, ומדובר אך בהתרברבות חסרת יסוד של השכן. העדים שזימן הנאשם לתמוך בעניין זה לא חיזקו טענה זו כי אם שללו אותה. כך, מר גולדשטיין בעדותו שלל כי בשיחה עם מר מזרחי והנאשם הוזכר עניין השוחד, זאת למרות שהגב' אלמגור טענה כי דובר בעניין זה בשיחתה עם הנאשם והדברים הדהימו אותה. דבריו של מר ברק בעניין זה היו כלליים ביותר בדבר פגישות בעירייה בהן הוצע לנאשם לתת שוחד לשם הכשרת השימוש ביחידות הקרקע, אך הוא סרב לפרט מעבר לזה, ולא ניתן ליתן משקל כלשהו לעדות זו. מה גם, שגם לפי גרסת מר ברק הדברים לא יוחסו למפקח שובע.

33. אכן, המפקח שובע פעל בנמרצות ובאופן שבדרך כלל אינו מקובל, גם לא בקרב חבריו לתפקיד, כפי שהעידה המפקחת מנדלוביץ'. ואולם, העובדה כי הוא פועל לאכיפת החוק בנאמנות לתפקידו ובהשקעה נמרצת, במקרה זה כמו במקרים אחרים - ובכלל זה פועל בשעות לא שגרתיות בהן הוא יוכל לחשוף ביצוע עבירות, עומדת לזכותו של המפקח שובע, וודאי לא לחובתו. כך גם אין כל ממש בטענות בדבר פעילות בלתי סבירה של המפקח שובע והעובדה כי הוא המשיך את הטיפול בעניינו של הנאשם גם לאחר שחלפו השנתיים, בהן, לפי הטענה, היה עליו לעבור לפקח באזור אחר בעיר רמת-גן, ואין בכך כדי ללמד דבר על התנהלותו של המפקח שובע. פשיטא כי אין בעובדה שהמפקח המשיך לטפל בעניינו של הנאשם כדי להקים לו הגנה כלשהי.

34. עם זאת יש להעיר בעניין זה כי על העירייה לתת דעתה לטיב הקשרים והיחסים בין עובדיה לבין מתלוננים. מצב של קשר רציף מדי עם מתלונן, וודאי כאשר הוא מלווה בהעברת חומרים שונים, עלול ליצור מצב נחזה לשיתוף פעולה ביניהם, או חמור מזה, מצב הנחזה לכך שהעירייה או המאשימה מופעלות על ידי המתלונן. מצב בו מתלונן דורש בערבו של יום כסף מאזרח תוך איום שאם לא ייעתרו לבקשותיו אזי מפקחי העירייה יפעלו נגדו, ומפקח העירייה אכן מתייצב למחרת בשעת בוקר מוקדמת (כפי שעלה מעדות הנאשם המהימנה עלי), ולעיתים גם דקות ספורות לאחר "איום" המתלונן, כשאין מדובר בעניין דחוף שאינו סובל דיחוי ולוּ מספר שעות, מעורר תחושה בעייתית ביותר שיש להימנע ממנה, ומקרה זה יוכיח, אף שכאמור, איני סבור כי במקרה זה נרקם קשר כלשהו בין המפקח שובע לשכן וברי לחלוטין כי המפקח שובע לא היה מודע כלל ועיקר לשיחות שניהל השכן עם הנאשם, והשתכנעתי כאמור, שהמפקח שובע פעל אך לשם מילוי תפקידו בנחישות כהרגלו.

35. מעבר לצורך יצוין כי על אף שכאמור, לא נמצאה תשתית ראייתית כלשהי לטענות בדבר קנוניה בין השכן והמפקח שובע, וודאי לא לטענות בדבר דרישה לשוחד, גם לוּ היה נמצא בסיס לכך, לא היה בכך כדי להוות הגנה לנאשם (השוו: ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.02.10). מה גם, שהנאשם לא הגיש תלונה בעניין זה במשטרת ישראל, ומכאן כי גם אם הוא לא ראה כך את מצב הדברים. הסבריו להימנעות זו מהגשת תלונה, לא נמצאו משכנעים.

מכאן לדיון באישום לגופו ותחילה לעניין השימוש ביחידות הקרקע.

השימוש הנעשה ביחידות הקרקע

36. ראשית לעניין השימוש הנעשה ביחידות. הנאשם טען כנגד הראיות שנתגבשו אצל המאשימה במסגרת ביקור המפקח במחסנים באמצעות צו בית המשפט (כב' השופט יעקב שקד) שניתן ביום 2.05.13. באותו ביקור מצא המפקח את יחידות הקרקע מאוכלסות, הבחין בתינוק המתגורר במקום, בטלוויזיה ובכלי אוכל. לדברי הנאשם, נפלו פגמים מהותיים הן במסגרת הבקשה לקבלת הצו שהוגשה תוך הטעיית בית המשפט והן בביצוע הצו שעה שנציגי המאשימה נכנסו ליחידות הקרקע מבלי להציג את הצו בפניו, בלא ליידעו על כך, ומבלי שנלוו לחיפוש שני עדים שאינם שוטרים בהתאם להוראות סעיף 26 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969 (להלן: "הפסד"פ). נוכח פגמים אלו, סבור הנאשם כי יש לקבוע כי כל ראייה שהושגה במסגרת חיפוש זה אינה קבילה.

37. ברם, לא זו בלבד, שאין צורך בעדות המפקח על השימוש ביחידות הקרקע למגורים, שכן הנאשם הודה בכל במפורש במסגרת עדותו, בסיכומיו (סעיף 32), ולמעשה טענתו הייתה כי השימוש שהוא עושה למגורים מותר על פי דין, אלא שגם אם יש צדק בדבריו כי נפלו פגמים בהתנהלות המאשימה בכל הנוגע בצו, אין מדובר בפגמים כאלו שיש בהם כדי להביא לפסילת הראיות שהושגו במהלך אותו חיפוש. בהתאם להלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006)), יש לתת את הדעת ולאזן בין מכלול השיקולים והאינטרסים, ביניהם אינטרס אכיפת החוק והלחימה בעבריינות, האינטרס של הצגת מלוא המידע הרלוונטי בפני בית המשפט כדי לאפשר את בירורה של האמת העובדתית, האינטרס של השמירה על זכויותיהם של אזרחים, גם כאלו החשודים בפלילים והאינטרס לשמירה החוק על ידי רשויות האכיפה, תוך מתן תשובה לשאלה מה חומרתה של הפגיעה בדין בקבלת הראייה והאם קבלת הראיה שהושגה שלא כדין תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן. במקרה זה, איני סבור כי מדובר באי-חוקיות חמורה כזו המצדיקה את פסילת הראיה (ראו: ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.11.11)).

38. אכן, בקשת המאשימה למתן צו כניסה למקרקעין (ת/6) לא שיקפה את המציאות כולה, ולא חשפה בפני בית המשפט את התמונה בשלמותה. אמירת ב"כ המאשימה במסגרת הבקשה כי "עד עתה הביקורים שנערכו ע"י מפקח הבנייה היו מתואמים עם המשיב... (ו)רק באמצעות ביצוע ביקור פתע, ללא תיאום מראש עם המשיב, ניתן יהיה לרדת לחקר האמת ולבדוק מהו השימוש האמיתי שנעשה במחסנים" אינו תואם את המציאות כפי שהוכחה בבית המשפט והיא גם לא תואמת את המצב שעמד בפני המאשימה במועד הגשת הבקשה. הנאשם לא פעל כדי להסתיר דבר מפני המאשימה, שכן לשיטתו השימוש שהנעשה במחסנים נעשה בהתאם לדין, ולא היה בסיס לטענה כי הוא "מארגן" את יחידות הקרקע בטרם ביקור מפקח הבנייה. ואולם ברי, כי בכך אין כדי לפסול את הצו ואת החיפוש שנעשה על פיו.

39. ובאשר לטענה כי הכניסה למקרקעין מבלי הצגת הצו בפני הנאשם וללא ליווי עדים מהווה פגם המצדיק את פסילת הראיות שנחשפו באותה כניסה. אכן, לצורך ביצוע תפקידו של מפקח הבניה, מסורות לו סמכויות חקירה מסוימות המסורות בדרך כלל לשוטר או לקצין משטרה, בהתאם לקבוע בסעיף 257א(ב) לחוק התכנון והבניה, המפנה לסעיפים מסויימים בפסד"פ, והסמכויות המסורות לקצין משטרה לפי סעיפים 2 ו-3 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1927 (ע"פ 9159/05 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.12.06)). ואולם אין להחיל באופן קטגורי את הוראות הפסד"פ על "צו חיפוש" לפי סעיף 23 לפסד"פ על צו לפי סעיף 257 לחוק. צו חיפוש לפי הפסד"פ מאפשר ביצוע פעולה פולשנית כחיפוש בבית, בכל חדריו, בארונותיו, במגירות ובכל מקום מסתור, עיון במסמכים וכמובן תפיסתם. זאת להבדיל מצו חיפוש לפי סעיף 257 לחוק שנועד אך לסקירה ולעיתים מדידה של שימוש הנעשה או עבודות בניה שבוצעו בניגוד או בסטייה מהיתר (עפ"א (מחוזי-ת"א) 80165/04 טל נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א -יפו (פורסם בנבו, 12.12.04)). הדרישות הקבועות בפסד"פ ביחס לצו חיפוש, דוגמת ההוראה שבסעיף 26 לפסד"פ בדבר עריכת חיפוש בפני שני עדים שאינם, נעוצות בעיקר כדי למנוע טענה בדבר הטמנה של החפץ שנתפש במהלך החיפוש על ידי השוטרים. במקרה זה אין מדובר בתפישת חפצים כי אם בכניסה על מנת לראות את המתרחש במקום. במקרה שכזה, הנזק כתוצאה מהפרת הוראות החוק מצומצמת יותר. וכאמור, איני סבור כי מדובר בפגם כזה המצדיק את פסילת הראייה שהיא תוצאת החיפוש, היינו עדות המפקח שובע.

40. לאחר כל זאת יש לחזור על כך שלמעשה הקביעה כי ביחידות הקרקע נעשה שימוש למגורים במועד המצוין בכתב האישום אינו שנוי במחלוקת והנאשם הודה בכך פעם נוספת במסגרת סיכומיו.

השימוש המותר ביחידות הקרקע

41. באשר לשימוש המותר ביחידות הקרקע, לא זו בלבד שהנטל להוכיח כי השימוש שעושה משתמש בנכס הוא שימוש המותר על פי הדין מוטל על המשתמש, במקרה זה הנאשם, והוא לא הציג כל אסמכתא לכך, אלא שבהתאם להיתר הקיים שהוצג בפני בית המשפט, היחידות נשוא כתב האישום מוגדרות כשימוש למחסנים ולא למגורים: "מחסנים דירתיים על חשבון מקום חניה" (ת/8).

42. ברור גם, כי הנאשם ידע גם ידע על כך שמדובר ביחידות האמורות לשמש כמחסנים ולא למגורים, שכן הדבר מצוין בנסח הרישום (ת/22) שאף צורף להסכם המכר לפיו רכש הנאשם את הדירה ויחידות הקרקע. כמו כן, במכתב ששלח הנאשם לגב' חורש ביום 7.07.10 (ת/24) הוא ציין כי רכש מהמוכר דירה שלה "2 מחסנים הצמודים בטאבו". כן ציין שיש הסכמה עקרונית של הדיירים בבניין להפוך מחסנים אלו לשימוש למגורים. כן ציין כי "המחסנים הנ"ל משמשים אותי וישמשו רק אותי כמחסנים לאיחסון של סחורה וציוד, אני אזרח שומר חוק שמבצע דברים לאחר קבלת האישורים המתאימים. אבקש להתחשב בי ולא להגיש נגדי כתב אישום" (ת/24). בתשובה מיום 12.07.10 ציינה בפניו הגב' חורש כי "שימושך הנוכחי למגורים במחסניך הפרטיים הרשומים בטאבו מהווה עבירת בנייה – שימוש חורג ללא היתר, ובגין זה הוגש נגדך דו"ח למחלקה המשפטית". הנאשם גם אישר במפורש כי בעת רכישת הדירה והמחסנים ידע כי הוגשה בקשה להיתר בנייה להפיכת המחסנים ליחידות דיור (עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 23).

43. על אף כל זאת, הנאשם ביקש לטעון כי שימוש למגורים הוא שימוש מותר ביחידות הקרקע. את טענתו זו ביקש הנאשם לסמוך על כך שביום 7.08.95 שולם עבור יחידות אלו היטל השבחה כשביחס אליהן מצוין כי "מטרת הבנייה: מגורים", ובתיאור הבקשה מצוין "מרתף" (נ/6); על כך שבמסמכי הארנונה מצוין כי השימוש ביחידות הקרקע הוא למגורים; על כך שתשלום הארנונה עבור השימוש ביחידות היה לפי תעריף שימוש למגורים; על הגדרת המאשימה/העירייה במסגרת החוברת של העירייה "ארנונה כללית לשנת 2010" (נ/9) כי "מחסן" יכול להיחשב "מחסן" רק אם הוא "אינו מהווה חלק מבניין מגורים, או שהכניסה אליו אינו מבניין מגורים", כאשר המחסנים נשוא אישום זה נבנו עוד בטרם נבנה הבניין; ועל הגדרות המאשימה עצמה/העירייה מחסן דירתי יכול להיות עד שטח של 12 מ"ר ואילו המחסנים נשוא אישום זה עולים על 50 מ"ר, כפי שעולה ממדידת השמאי מטעם הבנק שנתן הלוואת משכנתא (נ/10), טענה שלא נסתרה.

44. באשר להיטל ההשבחה מיום 7.08.95, אכן צוין עליה כי מטרת הבנייה היא למגורים והיא מתייחסת למרתף, השוואת מסמך זה (נ/6) להיתר הבנייה (ת/8) מלמד כי מדובר על אותן יחידות קרקע, אך לא ניתן לדעת האם מדובר בשינוי ייעוד לצמיתות או לשימוש חורג לזמן. מה גם שאין במסמכי היטל ההשבחה כשלעצמם כדי להוות היתר. גם העובדה שבמסמכי הארנונה צוין שהשימוש במחסנים הוא למגורים, כמו גם תשלום הארנונה בפועל לפי שימוש זה אינו מהווה היתר כדין ואין בו כדי להוות הגנה. ההלכה היא כי תשלום ארנונה אין בו ללמד דבר לענייננו, שכן אין קשר בין תשלום הארנונה ובין העובדה שמדובר בשימוש אסור על פי דיני התכנון והבניה. ארנונה כללית משולמת על פי שימוש בנכס בפועל, גם אם שימוש זה הוא שימוש חורג ללא היתר, ועצם תשלום הארנונה אינו יוצר מניעות כלפי אישום בעבירה של שימוש חורג, שכן גם מי שמשתמש במקרקעין מבלי שהוא זכאי לכך, חייב לשלם ארנונה בגין השימוש שהוא עושה בפועל, שאם לא כן יצא חוטא נשכר. על מנת שהשימוש יהיה חוקי עליו להתאים הן לתכנית החלה במקום והן להיתר הבניה וסיווג הנכס לצרכי ארנונה אינו מהווה אחת הדרכים לקביעת שימוש כמותר (עפ"א (מחוזי-ת"א) 43331-02-14 שאוליאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.07.14); ע"פ (מחוזי-ת"א) 304/97 קינדרמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.09.97).

45. פשיטא, כי העובדה שהמחסנים היו מושכרים בטרם רכישת הדירה על ידי הנאשם, כמו גם במועד רכישתה, אינה מהווה ראייה לכך שהדבר נעשה בהתאם להיתר. גם הבהרותיו של המוכר אין בהם כדי להוות הגנה. על הנאשם, וודאי בהיותו עורך דין, הייתה מוטלת החובה לוודא כי השימוש הנעשה בנכס כלשהו תואם היתר, והוא אינו יכול להיבנות מכך כי לא מצא בתיק הבניין דבר שיש בו כדי ללמד על בעייתיות בשימוש ביחידות הקרקע למגורים. ברי, כי אין בהסכמת השכנים לשימוש החורג כדי להתיר את השימוש ולהוות הגנה.

ברי אפוא, כי השימוש למגורים שנעשה על ידי הנאשם ביחידות הקרקע הינו שימוש בניגוד לדין.

הגנה מן הצדק

46. לא נותר אפוא, אלא לדון בטענות ההגנה מן הצדק של הנאשם. הנאשם סיכם טענותיו בעניין זה בשמונה עשר סעיפים בחלק ב' של סיכומיו (ופרטם בהרחבה בסעיפים שלאחר מכן) ונדון בהן אחת לאחת.

אי קבלת גרסת הנאשם בטרם ההחלטה על הגשת כתב אישום והעדר שימוע

47. ראשית, יש להבחין בין קבלת גרסה במסגרת חקירה לבין זכות שימוע. זכות השימוע הינה זכות טיעון לחשוד לאחר סיום החקירה בטרם מכריע התובע על הגשת כתב אישום. בשלב זה לא נגבית גרסת החשוד כי אם נשמעים טיעונים מדוע נכון להימנע מהגשת כתב אישום. בהתאם להוראת סעיף 60א' לחסד"פ החובה ליתן זכות טיעון בטרם הגשת כתב אישום, צומצמה לעבירות מסוג פשע בלבד, בעוד שבמקרה זה מדובר בעבירה מסוג עוון (ראו: רע"פ 5629/13 פלאח נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – עיריית מגדל העמק (פורסם בנבו, 15.10.13)). על כן לא הייתה חובה לערוך לנאשם שימוע (להשלמת התמונה יצוין כי לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (סעיף 11 להנחיה מספר 4.3001 מיום 01.07.91 שכותרתה: "טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע)), "אין מניעה לקיום הליך שימוע, בכתב או בעל-פה, גם בתיקי חטא או עוון, והדבר יעשה לפי שיקול דעת התביעה, בהתחשב, בין היתר, ברגישות ובמורכבות התיק).

48. לעומת זאת, מסירת גרסה של חשוד היא פעולת חקירה במסגרתה הוא מתבקש למסור את גרסתו לחשדות המופנים כלפיו. גביית גרסה זו היא חלק מהותי מחובות רשות שלטונית לשמוע את מי שעלול להיפגע מהחלטותיה בטרם קבלת החלטה בעניינו, חובה המתגברת כאשר מדובר ברשות חוקרת הנדרשת לבירור גרסת החשוד זאת, בין היתר, נוכח המשמעות הרבה והשלכות כבדות המשקל שיש להעמדת אדם לדין פלילי על כל תחומי חייו וזכותו של חשוד בפלילים שכל טענותיו ייחקרו כדבעי (ראו: בג"צ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 12.07.10); רע"פ 1030/05 ברקו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.02.05); ע"פ (מחוזי-חי') 1584/04 אלמרין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.02.05)). חובה זו נובעת גם מחובתה של הרשות לחתור לחקר האמת ולגבות את מלוא הראיות בתיק לא רק אלו התומכות בהרשעת הנאשם. בעניין זה נפסק לא פעם כי אין להשלים עם מצב שבו נאשם יידע על כך שמיוחסת לו עבירה פלילית רק לאחר הגשת כתב האישום. לא פעם, עיכוב בשמיעת גרסתו של נאשם עלולה לפגוע פגיעה ממשית ביכולתו לגייס ראיות להגנתו, ולסכל בכך את זכותו להליך הוגן.

49. בעניין נסאר (תו"ב (קריות) 44015-04-12 הועדה המקומית לתכנון ולבניה לב הגליל נ' נסאר (פורסם בנבו, 12.06.14)) ציין בית המשפט ביחס להגשת כתב אישום ללא שמיעת גרסת החשוד כי:

מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך ויש בו משום פגיעה בלתי מבוטלת בהגינות ההליך. ולא למותר לציין גם את הפגיעה הנגרמת להליך השיפוטי, בשל ריבוי המקרים בהם לא נגבית גרסה מהחשוד טרם הגשת כתב אישום. ראינו לעיל כי ללא גרסת החשוד, מתאפיין כתב האישום בכלליות ואין בידי המאשימה ראיות שיש בכוחן להפריך טענות הגנה אפשריות.

במקרה אחר ציין בית המשפט (ע"פ (מחוזי-חי') 1584/04 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.02.05) כי:

לכל חשוד קמה זכות שטענותיו יחקרו כדבעי. זכות זו היא זכות חוקתית המהווה פועל יוצא של הזכות למשפט הוגן, שמטרתה להגן על כל אדם, לרבות חשוד, מפני פגיעה בכבודו, בחירותו ובקניינו, כמשמעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הימנעות מביצוע פעולות חקירה, ובמיוחד חקירת מעורבים ובדיקת גרסאותיהם מול ראיות אחרות, מהווה פגיעה בזכות הבסיסית למשפט הוגן ומערערת את אמינות גרסת המאשימה.

דברים אלו נכונים בכלל העבירות, ועבירות לפי חוק התכנון והבנייה אינן יוצאות מהכלל לעניין זה (ראו: תו"ב (קריות) 44015-04-12 בעניין נסאר; עמ"ק (ת"א) 9493/07 מדינת ישראל נ' טי.טי.וי. הפקות בע"מ (פורסם בנבו, 26.12.07); תו"ב (י-ם) 5565/15 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ביתאר סולימאן (פורסם בנבו, 19.07.15). וראו גם לאחרונה את הסקירה בת"פ (עמ"ק-ת"א) 7956-02-15 מדינת ישראל נ' אלמשט (פורסם בנבו, 22.09.16) ופסקי הדין שאוזכרו שם), ולא פעם בוטלו כתבי אישום מטעם זה, שלעצמו (תו"ב (קריות) 30245-06-10 ועדה מקומית בקעת בית הכרם נ' סמעאן (פורסם בנבו, 8.10.15); תו"ב (קריות) 15398-03-10 ועדה  מקומית בקעת בית הכרם נ' מוחמד (פורסם בנבו, 16.01.13). מנגד ראו: תו"ב (י-ם) 5279/14 מדינת ישראל נגד חוסין (פורסם בנבו, 3.02.16)).

50. במקרה זה, אין מחלוקת כי הנאשם זומן לחקירה, אך בפועל לא התקיימה חקירה שכזו וגרסת הנאשם לא נשמעה. הוא הגיש בקשה לדחיית מועד החקירה בשל נסיעה לחו"ל ולפי עדותו שקיבלה אישוש מעדויות מר גולדשטיין והגב' אלמגור, בפנייה למר מזרחי שהיה מנהל מחלקת הפיקוח אישר הלה לנאשם את בקשתו ואף ציין בפניו כי לאחר חזרתו מחו"ל הדברים ייבחנו מחדש וייבדק הצורך בזימונו לקבלת גרסה. ברי, כי בנסיבות אלו, לא היה מקום להגשת כתב האישום מבלי להמתין לחקירתו של הנאשם. למעשה, גם אם לא הייתה היעתרות לבקשת הדחייה של הנאשם, לא היה מקום להזדרז ולהגיש את כתב האישום מבלי לשמוע את גרסתו ואת טענותיו קודם לכן. האיזון הראוי בין טיפול מהיר בעבירות בנייה לבין מתן זכות הוגנת לחשודים חייבה המתנה זו בנסיבות אלו. ויודגש. אין מדובר רק בזכותו של חשוד להשמיע את גרסתו כי אם חלק מחובותיה של הרשות

לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ראו: ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466 (1981)). לכן טענת ב"כ המאשימה בסיכומיה כי הנאשם ויתר על זכותו להשמיע את גרסתו בכך שלא התייצב במועד שנקבע לו, ראוי היה לה שלא תטען במקרה זה.

51. בנסיבות אלו, מדובר בפגם משמעותי, שחומרתו גדלה נוכח העובדה כי נאמר לנאשם מפורש כי אינו צריך להתייצב לחקירה ותערך בדיקה מחודשת אם קיים צורך לשמוע את גרסתו, ולאחר מכן הוא מצא עצמו כשמוגש נגדו כתב אישום. העמדתו של הנאשם לדין, בנסיבות אלו, פגעה בעקרונות של הגינות וצדק.

ההודעה לנאשם על סגירת התיק בעניינו בשנת 2012

52. כאמור, העירייה ניהלה חקירה בעניינו של הנאשם אודות השימוש ביחידות הקרקע החל מיום 8.06.10 והמפקח שובע ביקר בהן מספר פעמים. אין מחלוקת כי במסמך שהוציאה הגב' חורש לנאשם ביום 29.04.12 נרשם כי "ע"פ החלטת היועצת המשפטית עו"ד דפנה מרכוס מתאריך 22.04.12, התיק נסגר" (נ/4). הא ותו לא. ב"כ המאשימה אישרה בסיכומיה כי לפי הוראות סעיף 63 לחסד"פ היה צריך לציין את סיבת הסגירה, ואי ציון הסיבה מהווה פגם. הגב' חורש ציינה בעדותה כי אכן מדובר במכתב שגוי והיה צריך לציין בו כי סגירת התיק נעשתה בשל חוסר ראיות לשימוש בפועל למגורים (עמ' 62 לפרוטוקול, שורה 21). אכן, בפגם זה כשלעצמו אין כדי להצדיק את ביטול כתב האישום כלפי הנאשם ככל שהוא עבר עבירה של שימוש אסור ביחידות הקרקע במועד מאוחר יותר.

53. הצדק גם עם ב"כ המאשימה בסיכומיה כי העובדה שהמאשימה החליטה על סגירת התיק בשלב מסוים בהעדר ראיות (כפי שעולה במפורש ממכתבה של עו"ד מרכוס מיום 22.04.12 – נ/4) אינה מונעת ממנה לדון בעניין זה פעם נוספת לאחר שנמצאו ראיות נוספות, וודאי מקום בו מדובר בעבירה נמשכת. גם איני רואה פסול בפנייה של המחלקה המשפטית למחלקת הפיקוח לתור אחר ראיות נוספות, וברי כי אין ללמוד מכך על מרמה, הטעייה, רדיפה כמו גם שאר התארים שהנאשם מייחס למעשה זה. אדרבה, יש בכך כדי לאשש את הטענה כי התיק נסגר באותה עת אך בשל העדר ראיות ולא בשל כך כי עמדת הנאשם שהשימוש למגורים מותר נתקבלה.

54. עם זאת, אין מחלוקת כי בתקופה שמיום 8.06.10 ועד ליום 29.04.12 ניהל הנאשם דין ודברים עם נציגי העירייה בדבר השימוש ביחידות הדיור. במכתבו לגב' חורש מיום 7.07.10 (ת/24) הוא טען כי הוא סבור כי יחידות הקרקע יכולות לשמש למגורים וביקש שלא להגיש כתב אישום כנגדו בשל השימוש למגורים. הנאשם גם ציין – ועדותו בעניין זה לא נסתרה – כי הוא קיים מספר שיחות מול מחלקת ההנדסה בעירייה ומול המחלקה המשפטית בעירייה בשנת 2011 והבהיר להם את עמדתו כי הגדרת יחידות הקרקע כמחסנים ולא כמגורים היא בעייתית ונוגדת את התנהלות המאשימה ומצגיה בעבר. בנסיבות אלו, הגם שאין לקבל את טענת הנאשם בסיכומיו כי "עצם סגירת התיק ע"י המחלקה המשפטית נותן היתר דה פקטו לשימוש ביחידות הקרקע למגורים". ואולם, משקיבל הנאשם את מכתב המחלקה המשפטית מיום 22.04.12 כי הוחלט לסגור את התיק נגדו (נ/4), הוא יכול היה להבין בצדק – גם אם מדובר בהבנה מוטעית - כי עמדתו התקבלה, וודאי נוכח העובדה כי מיום הקמת הבניין ובמשך כ-20 שנה שימשו יחידות הקרקע למגורים. הטעות בהבנתו רובצת לפתחה של העירייה אשר לא ציינה את הסיבה לסגירת התיק. ונסיבה זו מצטרפת גם היא למארג הנסיבות במקרה זה המובילות למסקנה כי הגשת כתב האישום פוגעת בעקרונות של הגינות וצדק.

מצגי העירייה כי השימוש למגורים ביחידות הקרקע הוא שימוש מותר

55. כאמור לעיל, אין במסמכי היטל ההשבחה והארנונה כשלעצמם כדי להוות הגנה לנאשם. הנה כי כן, חלק מטענות אלו הועלו גם במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד המוכר ולא היה בהם כדי להוות הגנה למוכר. במסגרת הכרעת הדין ובמסגרת גזר הדין בהליך הפלילי שנוהל כנגד המוכר ציין בית המשפט (כב' השופט רמי חיימוביץ) כי לנאשם (באותו הליך - המוכר) היה בסיס להיאחז במסקנה שהשימוש למגורים מותר. כך נכתב בגזר הדין כי: "מנגד, עומדות לנאשם שורה ארוכה של נסיבות מקלות שגם הן פורטו בהכרעת הדין, והעיקרית שבהן היא העובדה שהנאשם ביצע את העבירה בטעות ובתום לב ובהסתמך על מצגים מסוימים שיצרה המאשימה, ובכלל זה סיווג הארנונה בנכס... בעניין זה קיים טעם לפגם מסוים בהתנהלות של העירייה...." (ת/10, עמ' 12 שורות 7-1). עם זאת, אני סבור כי אף שצבר המסמכים והפעולות שננקטו על ידי המאשימה, לא היה בהם כדי להועיל למוכר שמכר את הדירה ויחידות הקרקע לנאשם, הרי שבהליך זה, מצטרפת לנסיבות אלו עובדת ההודאה על סגירת התיק שהיה בה כדי להוסיף באופן משמעותי לסברתו של הנאשם כי השימוש למגורים מותר, שכן הוא העלה טענה זו בפני הרשות וזו החליטה לסגור את התיק. מצב דברים זה המצטרף ליתר מחדלי המאשימה שפורטו לעיל, ובפרט אי קיום חקירה ואי הנמקה של סיבת סגירת התיק בשנת 2012, מקים מסה משמעותית של נסיבות שצירופם מוביל למסקנה כי ניהול ההליך המשפטי כנגד הנאשם פוגע בתחושת ההגינות והצדק באופן המצדיק את ביטול כתב האישום.

שאר טענות הנאשם להגנה מן הצדק

56. בהתייחס לשאר טענות הנאשם יצוין כי איני סבור שדבריו של בית המשפט בגזר הדין שניתן כנגד המוכר כי "ראוי ליידע את הבעלים (המחזיקים ביחידות כיום בדבר איסור השימוש ביחידות למגורים – א.ס.) על מנת שימנע מטעויות דומות", הופנו לעירייה או למאשימה. וודאי שאין באמור כדי לחייב אותן לתור אחר הבעלים ולעדכנם בתוצאות ההליך. עם זאת, ככל שהמפקח שובע מסר את פסק הדין באותו הליך לידי השכן (כטענת הנאשם שלא נסתרה) ולא לנאשם, יש בכך טעם לפגם. בהקשר זה יצוין כי הנאשם טוען שאם המאשימה הייתה מציגה לו את פסק הדין בהליך בו הורשע מי שמכר לו את הדירה ואת יחידות הקרקע, הוא היה מחליט להפסיק את השימוש ביחידות. ברם, המציאות מוכיחה כי גם לאחר שנודע לו על פסק הדין ועד היום השימוש עדיין נמשך.

57. כמו כן יש לדחות את הטענה כי התנהלות השכן מצדיקה את ביטול כתב האישום, שכן להתנהלות זו אין כל נפקות ביחס לאשמה המיוחסת לנאשם. בהקשר זה גם יצוין כי הפסיקה הכירה במדיניות של אכיפה הנעשית אך לפי תלונות של שכנים (ראו: ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441 (1993); בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, (1999). וראו גם: בר"ם (ת"א) 702167/05 מדינת ישראל נ' אולשטיין (פורסם בנבו, 6.05.09); חע"מ (אש') 1835/07 עיריית אשקלון נ' מרדו (פורסם בנבו, 27.01.10)) וכאמור לעיל אין בסיס לטענה כי המאשימה נהייתה "כלי שרת" בידי שכנים מסוכסכים.

הגנה מן הצדק - סיכום

58. הנה כי כן, ממכלול הטענות שהעלה הנאשם הגעתי למסקנה כי הפגמים שנפלו בהתנהלות המאשימה הינם אי קבלת גרסת הנאשם עובר להחלטה על הגשת כתב האישום ואי ההנמקה של סגירת התיק בשנת 2012 שהביאה את הנאשם לסבור כי פעילותו מותרת על פי הדין בצירוף. מצטרפים לפגמים אלו, הליקויים שבהוצאת צו הכניסה למקרקעין וביצועו וכן המצגים שעמדו בפני הנאשם שבחלקם יש למאשימה חלק, כמסמכי היטל ההשבחה והארנונה, שהביאו את הנאשם לחשוב כי השימוש למגורים ביחידות הקרקע הוא שימוש מותר ומסקנתו זו קיבלה כאמור גושפנקא, מבחינתו, עם ההודעה על סגירת התיק כנגדו בשנת 2012. מארג נסיבות זו בכללותו מוביל למסקנה כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" באופן המצדיק, בהתאם להוראות סעיף 149(10) וסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") את ביטול כתב האישום.

59. אכן, לא כל מעשה נפסד שעשו רשויות החקירה או המאשימה יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק, ובית המשפט מחויב בהתייחסות זהירה במיוחד כאשר מועלית בפניו טענה מעין זו, באופן שביטול הליך פלילי בשל הגנה מן הצדק ייעשה רק במקרים חריגים ביותר (ראו: ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (פורסם בנבו, 10.09.13); ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.08.11)). במסגרת ההכרעה בשאלה, אם ראוי להחיל במקרה נתון קיומה של הגנה מן הצדק, על בית המשפט לאזן בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מחד, האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך ובהם העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימם, ושמירה על האינטרסים המוגנים על ידי החוק, ומאידך, האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם, פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד, כמו גם שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור בבית-המשפט (ע"פ 5679/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.10.07)).
60. במקרה זה, יש להביא במכלול השיקולים גם את השיקול המערכתי הכללי, הקשור במהותן של העבירות לפי החוק, שבתי המשפט ציינו לא פעם שהן עבירות שבבחינת מכת מדינה בעלות תוצאות קשות לחברה (ע"פ 920/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' אבו נמיר, פ"ד לג(3)653 (1987); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.05.05)). גם יש לזכור כי בתחום התכנון והבנייה לא פעם יש לזיכוי הנאשם השלכות לעתיד שכן יש בכך מעין מתן גושפנקא לבנייה בלתי חוקית שכן נוכח הזיכוי אין בית המשפט מצווה על הריסתה (ראו למשל: עמ"ק (הרצ') 7214/07 מדינת ישראל נ' יפתח אלוני (פורסם בנבו, 25.03.09); ע"פ (מחוזי-י-ם) 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות (פורסם בנבו, 9.03.06)). עם זאת, מאחר ובמקרה זה מדובר בעבירת שימוש אין מדובר בהנצחת מבנים ללא היתר ואף אין מדובר במתן היתר לביצוע עבירה בעתיד. ביטול כתב האישום אינו מונע מהמאשימה להגיש כתב אישום כנגד הנאשם בגין שימוש אסור, ככל שזה מבוצע כיום, לאחר ריפוי הפגמים האמורים.
61. בשים לב לכל האמור, אני סבור כי במקרה זה צירוף הפגמים והנסיבות הם משמעותיים ביותר באופן שאין בשיקול של חומרת העבירה על רקע התופעה של העבירות בתחום התכנון והבנייה כדי לאיין את המסקנה כי הגשת כתב האישום היה בה כדי לפגוע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005)), וכדי לאיין את התוצאה המתחייבת של נקיטה באמצעי החריף של ביטול כתב אישום, שעה שאיני סבור כי ישנה חלופה מתונה יותר, דוגמת הקלה בשלב העונש, שניתן לנקוט בה במקרה זה כדי ליתן מענה לפגמים האמורים. כאמור, במקרה זה, גם הפגיעה באינטרס הציבורי מצומצמת שכן ביטול כתב האישום לא ימנע מהתביעה להגישו מחדש לאחר ריפוי הפגם, ככל שהעבירה ממשיכה להיות מבוצעת גם כיום.

בניית הסככה

62. 62. באשר לעבירת הבנייה, עדותו של המפקח בדבר קיומה של הבנייה לא נסתרה ואיני רואה מקום לפקפק בה. למעשה, גם הנאשם לא שלל את דבריו בפירוש. הוא ציין בעדותו כי במקום הייתה מרקיזה שהייתה פתוחה ממילא כל הזמן בהיותה תקולה והוא לא הרחיב אותה רק עשה שינוי בגג (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 29) ובהמשך הוסיף "אולי רק החלק העליון רחב יותר בצדדים" (עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 3). די בזה כדי לקבוע כי נעברה עבירה של בנייה אסורה, שכן גם הריסה ובנייה חדשה דורשת היתר, ובמקרה זה, לאור דברי הנאשם עצמו ועדות המפקח שובע, ברור כי הבנייה החדשה היא בנייה השונה מהמרקיזה שהייתה במקום ואף גדולה ממנה. העובדה שהמרקיזה הייתה פתוחה כל הזמן בשל תקלה אינה מהווה היתר להחלפתה במבנה מסוג אחר. בניגוד לטענת הנאשם בסיכומיו, החובה להציג היתר לבנייה מוטלת כאמור, על הנאשם ולא על המאשימה. לפי עדות המפקח גם אין מדובר בפרגולה ולא הוכח כי הבנייה הנטענת עומדת בתנאי תקנות התכנון והבנייה (היתר לעבודה מצומצמת), תשס"ג-2003. ברי כי אין מדובר בזוטי דברים, שאם לא תאמר כן הרי שחלק ניכר מעבירות הבנייה יבואו בגדר זה.

אכיפה בררנית

63. ובאשר לטענה בדבר אכיפה בררנית. בעניין זה טען הנאשם כי רק בבניין שלו ישנן 3 פרגולות שנבנו ללא היתר ולא נעשה דבר בעניינם (עמ' 50 לפרוטוקול, שורה 21) וכי בבניינים הסמוכים לו יש בנייה רחבת היקף של פרגולות ללא היתר (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 28). ב"כ המאשימה טענה בעניין זה כי טענה זו לא זכתה לביסוס כלשהו, ומלבד טענות כלליות בדבר קיומם של מבנים דומים בבניין שלו כמו גם בבניינים סמוכים מבלי שהוגשו כתבי אישום בגינם לא הונחה ולוּ תשתית ראייתית לכך.

64. אכן, נפסק לא פעם, "כי לא כל הבחנה שבין העמדתו לדין של פלוני ובין אי-העמדתו לדין של אלמוני, יהא עניינם קרוב ככל שיהא, הינה הבחנה פסולה המהווה אכיפה בררנית. כך הדבר במקרים שבהם על-אף הדמיון שבין מעשיהם של שניים, קיים שוני אשר מצדיק התייחסות נבדלת בשאלת הגשתו של כתב אישום" (ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.10.2014). אכיפה בררנית פסולה היא אכיפה המבדילה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא (בג"ץ 6396/96 בעניין זקין). על כן ייתכן ובמקרה רגיל נוכח חזקת התקינות המנהלית העומדת למאשימה, לא היה די בטענות שהועלו על ידי הנאשם במקרה זה בדבר אכיפה בררנית ובראיות שהוצגו לאישוש טענה זו כשלעצמן כדי להביא לזיכויו. שכן, על הטוען לאכיפה בררנית מוטלת החובה להניח תשתית עובדתית מתאימה כי בוצעה לכאורה הבחנה לא ראויה בין מי שנתוניהם הרלוונטיים שווים (ע"פ 8551/11 כהן סלכגי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.08.12)).

65. ואולם, מנגד נקבע כי נוכח העובדה כי המידע הדרוש כדי להקים את המסד העובדתי להוכחת הטענה של אכיפה בררנית מצוי דרך כלל בידי התביעה ולא בידי הנאשם, אזי כאשר מדובר בטענת אפליה, יש להקל במידת ההוכחה לכאורה הנדרשת מהנאשם להוכחת הטענה (ראו: עפ"א (ארצי) 29798-10-11 מדינת ישראל נ' מרים עמית ויהודית (פורסם בנבו, 22.04.13); ע"פ (מחוזי-י-ם) 60636/06 מדינת ישראל נ' מטר (פורסם בנבו, 19.07.07)). במקרה זה, המאשימה לא העמידה גרסה נגדית באשר לבנייה בדירות הסמוכות לדירת הנאשם, וודאי לא סתרה את עדות הנאשם באמצעות ראיות מטעמה. אדרבה, הגב' חורש התייחסה לבנייה שהוצגה בפניה והשיבה כי מאחר ו"אין מתלונן אז אין פה מה לבצע" (עמ' 64 לפרוטוקול, שורה 6). אכן, בכך כשלעצמו אין פסול והפסיקה הכירה במדיניות של אכיפה הנעשית אך לפי תלונות של שכנים (ראו: ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441 (1993); בג"ץ 6396/96 בעניין זקין, בעמ' 306. וראו גם: בר"ם (ת"א) 702167/05 מדינת ישראל נ' אולשטיין (פורסם בנבו, 6.05.09); חע"מ (אש') 1835/07 עיריית אשקלון נ' מרדו (פורסם בנבו, 27.01.10)). ואולם, לא ניתן לקבל מצב בו רשויות האכיפה מגיעות למקום לגביו נתקבלה התלונה והם מתעלמים לחלוטין מכל הקיים מסביב. ברי, כי משהגיעו נציגי רשויות האכיפה למקום כלשהו לפי תלונה, עליהם לבחון את קיומן של הפרות החוק המתקיימות למצער באותו בניין, או שמא גם בבניינים הסמוכים (השוו: בר"ם (ת,א) 702167/05 בעניין אולשטיין). בין המקרים בהם התקבלה טענה לאכיפה בררנית בתחום התכנון והבניה, הם המקרים בהם המאשימה נקטה מדיניות של איפה ואיפה בהעמדת גורמים שונים לדין בגין בניה בלתי חוקית באותו בנין (ראו, למשל: עפ"א (מחוזי-ת"א) 14701-09-11 נסיס נ' עירית הרצליה (פורסם בנבו, 4.12.11)), ובמקרה זה כאמור, טענות הנאשם כי הוא הופלה ביחס לבנייות ללא היתר בבניין שלו ובבניינים סמוכים, לא נסתרה.

66. אני גם סבור כי צירוף הטענות לאכיפה בררנית שלא נסתרו לכל האמור לעיל בעניין אי קיום חקירה ואי קבלת גרסת הנאשם עובר להגשת כתב האישום בהתייחס לשימוש ביחידות הקרקע נכון גם ביחס לבניית הסככה. כל זאת בצירוף כלל הנסיבות המתייחסות לאישום בעבירת השימוש ביחידות הקרקע, מובילות למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום כולו גם בחלק המתייחס לעבירת הבנייה.

סיכום

בשים לב לכל האמור, אני סבור כי עומדת לנאשם ההגנה הקבועה בסעיף 149(10) לחסד"פ, באופן שיש להורות על ביטול כתב האישום, וכך אני מורה.

למען הסר ספק יובהר המובן מאליו, כי אין בביטול האישום בשל הגנה מן הצדק להכשיר את השימוש שעושה הנאשם, כי אם רק לקבוע כי אין מקום להחיל את הדין הפלילי על הנאשם במקרה זה ובנסיבות שפורטו. ברי כי ככל שתועלה טענה בדבר השימוש ביחידות הקרקע כלפי הנאשם באשר לתקופה אחרת מזו שבכתב האישום ולאחר תיקון הפגמים שנפלו במקרה זה, אפשר שהנאשם לא יהנה שוב מההגנה האמורה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, ו' חשוון תשע"ז, 07 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.