1. בהחלטה מיום 21.8.06 (להלן - ההחלטה) קבעתי כי הנתבע ביצע עוולה של הוצאת לשון הרע כלפי התובעת. עתה, הגיע העת לפסוק בדבר הפיצויים להם זכאית התובעת.
2. לשון הרע שהוציא הנתבע. נקודת המוצא לדיון נמצאת בלשון הרע שהוציא הנתבע כלפי התובעת. בהחלטה קבעתי, כי העוולה האמורה בוצעה בשני מכתבים ששלח הנתבע (להלן - המכתב הראשון והמכתב השני, בהתאמה).
(א) המכתב הראשון נשלח על ידי הנתבע ביום 26.5.02 לראש המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן - המכון). התובעת עבדה באותה עת במכון. בהחלטה נקבע, לגבי המכתב הראשון, כי בדברים הבאים שנכתבו בו יש משום לשון הרע: (א) כי חוברת שפרסמה התובעת (מוצג נ/1) מכילה חומר שגוי ומזוייף. (ב) כי "חפצים מאתרים שונים מפורסמים כאילו נחשפו באתר האמור, שהמרחק ביניהם כמה מאות מטרים, ומדובר בפריטים רבים ומהותיים." (ג) כי קשה לראות ולהבין מהיכן התעוזה לזיופים אלה. (ד) כי הפרטים הם רבים וגורפים, והסכנה למחקר היא רבה וקשה. הנתבע ציין בהקשר זה כי "אנו נהיה למשל ולשנינה בקרב כל." (ה) כי על מנת להימנע מפרסום שגוי ומזוייף יש לעכב את הפרסום הנוכחי. (ו) כי "יהיה מאד לא נעים, בלשון המעטה, להוציא פרסום שגוי ומזוייף, וכי יהיה בכך משום הרס הארכיאולוגיה ופגיעה באמינותה ...". על פי האמור בשולי מכתב זה, העתק ממנו הועבר למר יוסף אבירם, מנהל החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (להלן - החברה).
(ב) המכתב השני נשלח על ידי הנתבע ביום 15.7.04. הוא הופנה לפרופ' נעמה גורן, ראש המכון באותה עת. שמה של התובעת לא נזכר במכתב זה. במכתב מתייחס הנתבע גם לפרסום של המכון לגבי חפירות הר הבית. בהחלטה נקבע, כי הנתבע הוציא לשון הרע בקביעות הבאות במכתב זה: (א) כי פרסום של המכון במסגרת "קדם" העוסק בחפירה בהר הבית כולל "טעויות חמורות" (ב) כי התעלמות מדרישת הנתבע לכך שכתבי יד יועברו לביקורת מוקדמת שלו תעמיד את המכון "שותף למעשים שעולם האקדמיה לא יכירם, והם חמורים מאין כמותם. במיוחד בצד המדעי, אך גם בתחום המוסרי." (ג) כי פרסומים נלווים שהופיעו, ועל חלקם סמלי המכון לארכיאולוגיה, כגון "מנזר הבתולות" (מוצג נ/1 הנ"ל), "יוצקים שמן על מדורת ההבלים והמעשים הבל ייעשו בנושא זה". העתק של מכתב זה הועבר אף הוא למר יוסף אבירם, מנהל החברה.
3. המסגרת הנורמטיבית. הוצאת לשון הרע היא עוולה. פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע, כבכל עוולה נזיקית, נועדה לשרת, בעיקרה, את התכלית של השבת המצב לקדמותו. על הפיצויים להביא את הנפגע, ככל שהדבר ניתן, למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה. מובן, כי פיצוי כספי אינו יכול למחוק את פרסום לשון הרע ולהעבירו מן העולם (ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, מ"ד מה (2) 489, 493). עם זאת, יש בפיצוי הכספי פן מתקן. "פיצוי כספי יכול גם לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה. הכרה שיפוטית זו עשויה לשקם במידה מסויימת הן את רגשותיו הפגועים של התובע והן את מעמדו בציבור, וגם בכך יש כדי להשיב את מצבו לקדמותו" (א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, בעמוד 369; ראו לדברים ברוח דומה ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524 (2001)). בעניין אמר הותוו השיקולים העיקריים אשר יש לשקול בקביעת היקף הפיצוי בלשון הרע (בעמוד 525):
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית
-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית
-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי."
4. בהתאם לדברים אלה, גובה הפיצוי הנפסק צריך להיות מידתי. עליו לתת משקל הולם לזכותו של הנפגע לשם טוב. עליו להיגזר באופן סביר מטיב הפגיעה שנגרמה בנסיבות העניין וממידתה. עליו להביא בחשבון את אופן התנהגותם של הצדדים הרלוונטיים. עליה להביא בחשבון גם את הצורך שלא לפגוע באופן בלתי מידתי בחירות הביטוי. אכן, מקום בו נקבע כי קיימת אחריות בגין הוצאת לשון הרע, פירוש הדבר הוא כי נחצו הקווים הלגיטימיים של חירות הביטוי. עם זאת, לפסיקת פיצוי בלתי מידתי בגין הפרה זו עלול להיות אפקט מצנן ומרתיע. היא עלולה למנוע פרסומים, אשר עשויה להיות להם חשיבות לציבור, מחשש למחיר כספי אשר לא ניתן יהיה לעמוד בו, אם יתברר כי הפרסום אינו מוגן על פי החוק (לאפקט המצנן הכרוך באחריות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע) ראו רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, נג (1) 26, בפיסקה 63). אף מכך יש להיזהר. בתוך כך, יש לתת משקל הולם לשיקולים הפועלים בכיוון הקטנת הנזק, ובכלל זה לאותם שיקולים המנויים בחוק איסור לשון הרע לעניין זה. בסופו של דבר, על בית המשפט "... להקפיד על הלימה נאותה בין חומרת הפגיעה שבהפרת חוק איסור לשון הרע, לבין גובה הפיצוי הנפסק" (שם, בפיסקה 26).
5. כבכל עוולה, במקרה הרגיל סעד הפיצויים בעוולה של לשון הרע מותנה בקיומו של נזק. עם זאת, אין מדובר בנזק ממון דווקא. המונח "נזק" בפקודת הנזיקין כולל "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה" (סעיף 1 לפקודה). הגדרה זו היא רחבה (ראו ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, לט(1) 113, בעמוד 139). היא כוללת עוגמת נפש וסבל נפשי שחווה הנפגע כתוצאה ממעשה העוולה. בהתאם לכך, זכאי הנפגע מהוצאת לשון הרע לפיצוי בגין "... כאב, לסבל ולעגמת הנפש שנגרמו לאדם ולפגיעה בשמו הטוב, במעמדו ובכבודו בעיני החברה ובעיני עצמו"ב(ע"א (י-ם) 5452/04 כהן נ' מילר, בפסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט גל, 2.11.04). בעניין כהן צויין עוד, כי
"להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד" (שם, פסקה 7).
6. (א) ודוק. חוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי עד לסך של 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק (סעיף 7א(ב) לחוק). סעיף זה נועד להוסיף לתרופות העומדות ממילא לנפגע כתוצאה מעוולה של הוצאת לשון הרע. בהתאם לכך נקבע בפסיקה, כי הוראה זו "משקפת מגמת הרחבה של סמכות בתי המשפט לפסוק פיצוי גבוה למדי בגין הוצאת שם רע, אף ללא הוכחת נזק, 'כדי להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק', כלשון דברי ההסבר בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח 1998 (ה"ח 2748, התשנ"ח, עמ' 568)" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, תק-על 2006(4), 1410, בעמוד 1461; לתיקון האמור לחוק איסור לשון הרע, ראו גם י' קרניאל וע' ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב (תשס"ב) 205).
(ב) על רקע תכלית זו, לא נתפרשה הוראת סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע כהוראה הקובעת רף עליון לפיצוי אשר בית המשפט מוסמך לפסוק בגין נזק לא ממוני. בעניין כהן הנ"ל, נפסק כי מקום בו הוכחו נזקים, ולו בלתי ממוניים, אין תחולה למגבלה הקבועה בסעיף 7א(ב) הנ"ל, ובית המשפט מוסמך לפסוק בגין נזקים אלה פיצויים העולים על סכום התקרה הקבוע בסעיף 7א(ב) (ראו, להכרעה דומה, ע"א (ת"א) 1566/01 גלובס עיתון העסקים של ישראל נ' אריאלי, בעמוד 7 לפסק הדין). בהתאם לגישה זו, אף נפסק באותה פרשה פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, בסכום של 300,000 ש"ח, אף כי לא הוכח נזק ממוני. אבחן עתה כיצד באים העקרונות האמורים לידי ביטוי במקרה שבפניי.
7. הנזק שנגרם לתובעת. ענייננו בפרסומים המייחס גם לתובעת, חוקרת בתחום הארכיאולוגיה, מעשים של זיופים רחבי היקף בפרסומים שעשתה. בהחלטה קבעתי, על יסוד נימוקים שפורטו בה, כי הנתבע ייחס בפרסומיו לתובעת כוונה ומודעות לשייך ממצאים ללוקוס אחד, כאשר היא יודעת כי נמצאו בלוקוס אחר, הנמצא במרחק של מאות מטרים ממנו. הנתבע לא ייחס לתובעת שגיאה תמימה. טענתו היתה לזיוף שמטרתו לקדם תיזה מסויימת. המדובר בטענות שהן מן החמורות ביותר אשר ניתן להעלות כלפי חוקר ומדען. הן שוללות את עצם הלגיטימיות של פעולתו המחקרית. הן משמיטות את הבסיס מתחת לאמינותו. הטענות שהועלו התאפיינו בניסוח בוטה. הנתבע בחר לחזור על ביטויים פוגעניים פעם אחר פעם. הוא ייחס לתובעת חוסר מוסריות. הוא ייחס לתובעת פעולה של זיוף מודע בפרסומים שעשתה. שילובם של מרכיבים אלה מביא למסקנה, כי שמה הטוב של התובעת נפגע פגיעה חמורה בשל המכתבים.
8. התובעת הצהירה על הנזק שנגרם לה (סעיפים 22 - 31 לתצהיר התובעת בשאלת הנזק). בתצהירה עמדה על ההלם והתדהמה שהיכו בה כאשר נודע לה על משלוח המכתב הראשון. היא פירטה את מאמציה הרבים לשכנע את ראש המכון ואת עורכת סדרת "קדם" כי אין בהאשמות במכתב הראשון משום הצדקה לעכב את הפרסום של כרך 43, אותו ערכה. היא תיארה (בסעיף 28), שיחה עם ראש המכון בעקבות המכתב השני, ממנה עלה כי זו לא התייחסה בביטול למכתב זה. התובעת מתארת תחושות של צער, מבוכה ומועקה קשה שנגרמו לה עקב המכתבים (בסעיף 30 לתצהיר האמור). דברים אלה לא נסתרו. הם מתיישבים היטב עם תוכנם החמור של המכתבים, עם נושאם ועם והעובדה שהופנה למי שממונה במישרין על התובעת מבחינה מקצועית.
9. עם זאת, יש להעיר כי התביעה הוגשה כשנתיים לאחר המכתב הראשון. ככל הנראה היה זה המכתב השני אשר עורר את התובעת לפעולה. לטענת התובעת, לא מיהרה לפנות לבתי המשפט, הואיל והקדישה את עיקר מאמציה לעבודתה (פרוטוקול עמוד 47 שורות 13 - 20). לטענתה, פנתה לבית המשפט כאשר נוכחה לדעת כי רדיפתה לא תיפסק אם לא תביא לסיומה (עמוד 46, שורות 13 - 24; עמוד 47, שורות 28, 30). אין לי יסוד לפקפק באמיתות דברים אלה. ברם, אין בהם כדי לגרוע מן המסקנה, הנובעת מחלוף זמן ניכר בלא פעולה ממשית מאת התובעת, כי התובעת לא ייחסה חשיבות עליונה לפחות למכתבו הראשון של התובע. יש בכך כדי למתן במידת מה את הרושם בדבר עוצמת הפגיעה שנגרמה לתובעת בשל הפרסומים.
10. התובעת אינה מעלה טענה קונקרטית בדבר פגיעה בקידומה או בעבודתה המקצועית בשל המכתבים ששלח הנתבע. אין גם ראייה ברורה, כי המכתבים גרמו לעיכוב בפרסומים האקדמיים של התובעת. התובעת אינה טוענת כי בעקבות המכתבים היא ננזפה או כי משרתה היתה בסכנה (פרוטוקול עמוד 23, שורות 12 - 19). אין מחלוקת כי התובעת ממשיכה לחקור במסגרת המכון (פרוטוקול עמוד 34 שורה 5). יש ממש בטענת הנתבע, כי התובעת אינה מצביעה על קשיים בקבלת רשיונות חפירה לאחר משלוח המכתבים. התובעת גם אישרה בעדותה, כי היא מנהלת חפירות בשני אתרים בשנים האחרונות (שם, בשורות 9 - 15). מכל הבחינות האלה, לא הוכח נזק קונקרטי לתובעת.
11. לטענת התובעת, היא חשה בהשפעת המכתבים על מעמדה. כך, לטענתה, ראש המכון לארכיאולוגיה קיימה עימה בירור בעקבות קבלת המכתב השני. טענה זו סבירה היא. יש להניח כי מכתבים מן הסוג שכתב הנתבע מותירים משקע בקרב מקבליהם, ומשפיעים על הילוכם, גם אם אין הם מותירים חותם במישור הגלוי. עם זאת, באין תגובה חיצונית פוגענית כלפי התובעת בשל המכתבים, משקלו של עניין זה מוגבל.
12. התובעת טוענת כי הגיעו אליה שמועות לפיהן היא ארכיאולוגית שנויה במחלוקת. אפשר כי כך הוא. בכל מקרה, אין בידי תשתית ראייתית מוצקה בדבר הרקע לשמועות נטענות אלה. לא אוכל לקבוע, כי קיים יחס של קשר סיבתי בינן ובין המכתבים ששלח הנתבע. באופן דומה, טענת התובעת (פרוטוקול בעניין הנזק, עמוד 53, שורות 1 - 8) כי לא הצליחה לקבל תרומות, אינה מצביעה על תשתית קונקרטית הקושרת בין המכתבים ששלח הנתבע ובין אי ההצלחה הנטענת בגיוס תרומות. אכן, בתצהירה לעניין הנזק מסרה התובעת כי אין באפשרותה להצביע באופן מדוייק על פרוייקט שנמנע ממנה או תרומה שלא ניתנה לה בשל המכתבים (סעיף 27 לתצהיר). בנסיבות אלה, לא אוכל לייחס לטענות אלה משקל של ממש.
13. (א) היבט נוסף הנוגע למידת הפגיעה בתובעת הוא תפוצת הפרסום. המכתבים נשלחו לראש המכון ולמנהל החברה בלבד. היקף התפוצה של פרסום משפיע במישרין על מידת פגיעתו. הגבלת מספרם של הנמענים נוטה ככלל לצמצם את הפגיעה שבמכתב. עם זאת, בנסיבות העניין העלאת טענות כה חמורות ופוגעניות, בפניי הממונה המקצועי הישיר על התובעת, עלולה לפגוע פגיעה קשה בשמה הטוב ובהתקדמותה המקצועית. אכן, הנמענים של הפרסום הם אנשים אשר השפעתם על עיסוקה של התובעת היא השפעה מכרעת. על רקע זה, קשה לקבל את טענתו של הנתבע, כאילו פעל בדיסקרטיות בעת משלוח המכתבים (ראו סעיף 20 ואילך לתצהירו לעניין הנזק). התוצאה היא, כי יש לתת משקל להיקף הנמענים המוגבל בקביעת היקף הפיצוי, אך אין בכך כדי לשלול קיומה של פגיעה מהותית בתובעת.
(ב) לעניין תפוצת הפרסום, התובעת טענה כי תוכן מכתביו של הנתבע הגיע לידיעתו של פרופ' יורם צפריר, מראשי המכון לשעבר. לטענתה, בעקבות מכתבו של הנתבע הגיע פרופ' צפריר למכון לבדוק את כתב היד של "קדם", אותו ערכה התובעת, קודם לפרסומו (ראו סעיף 20 לתצהיר התובעת לעניין הנזק). לא אוכל לקבל טענה זו. לא הוצגה תשתית ראייתית ממשית, המאפשרת לקשור בין הגעתו הנטענת של פרופ' צפריר ובין מכתבי הנתבע. גם לא הוצגה תשתית ראייתית ממשית לפיה ידע פרופ' צפריר על המכתבים. עדותה של התובעת בעניין זה מבוססת על עדות שמיעה (פרוטוקול עמוד 40 שורות 5 - 8). לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי על יסודה. על פי התשתית שבפניי, גם אם הגיע פרופ' צפריר למכון לבדוק את כתב היד, לא אוכל לקבוע כי המדובר בפעולה החורגת מבדיקה אקדמית שיגרתית בטרם פרסום.