פש"ר 1634-06 בן גרשון ליאור ואח' נ' אשרף קאולה ואח'

          מונחת בפני בקשה לביטול הענקה, אשר עניינה הסתלקות של החייבת מזכויותיה בעזבון, וזאת לטובת אחותה. כבר עתה אעיר, כי הן החייבת והן אחותה, מקבלת ההענקה לא הגישו תצהיר, ואף לא התייצבו לדיון שנערך בבקשה. זאת, חרף העובדה כי אף מדברי פרקליטה עולה היטב כי החייבת, למצער, ידעה היטב על הדיון, אולם החליטה שלא להתייצב משום "שהיא חשה שלא בטוב בעת הדיונים". למותר לציין, כי בפני לא הונחה כל תעודה רפואית אשר תבסס, ולו לכאורה, טעם רפואי מוכר בדין אשר יצדיק את אי התייצבותה של החייבת. יתר על כן ברוב רובם של הדיונים הגיעה החייבת לאולם בית המשפט, ונכחה כל עת הדיונים.

          יוצא, כי בפני החייבת עומדת, מראש, בעיה מהותית – וזאת נוכח העובדה כי בהעדר תצהיר, קל וחומר העדר התייצבות לדיון, אין היא יכולה להעלות טענה עובדתית כלשהי. אמנם, מגבלה זו אינה מונעת מבא-כוחה להעלות טענות משפטיות, ועל כך אף הנאמן אינו חולק. מאידך גיסא, טוען בא כוחה של החייבת, כי אין הוא מחדש דבר מבחינה עובדתית, אלא טוען טענות משפטיות ולכל היותר טענות שעניינן פרשנות עובדות, כאשר העובדות עצמן מופיעות בבקשת הנאמן.

          לאור האמור לעיל, הגיעה העת ליתן החלטתי.

          אין כיום, ולא יכול להיות, ספק, כי הסתלקותה של החייבת מן הירושה מהווה הענקה בלא תמורה. כמו כן, לא הוצג בפני כל הסבר מניח את הדעת אשר יכול לבסס, ולו לכאורה, סיבה לגיטימית להעברה זו. אחזור ואזכיר כי החייבת, מטעמיה שלה, לא טרחה להגיש תצהיר, חרף העובדה כי באי-כוחה הגיבו לטענות הנאמן, לא התייצבה לדיון, ואי לכך אינה יכולה, מניה וביי, להעלות טיעונים שבעובדה.

          לצורך הדיון אניח, לטובת החייבת, כי בנסיבות המקרה אין תחולה לסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, שעניינו בטלות מוחלטת של הענקה. זאת, נוכח העובדה כי בין מועד ההענקה לבין תחילת הליכי פשיטת הרגל עצמם (להבדיל מהצהרה בהוצאה לפועל עליה התבססה הבקשה) חלפו למעלה משנתיים. אמנם, ניתן אף ניתן לטעון אחרת, ואין לפסול את טענות הנאמן על הסף בעניין זה; אולם בנסיבות המקרה שוכנעתי כי אין צורך להכריע בעניין, וזאת באשר אף אם צודקת החייבת בטענתה בדבר סעיף 96(א), הרי שבנסיבות המקרה הוכח כי דין ההענקה בטלות מניה וביי לפי סעיף 96(ב), באשר בנסיבות המקרה לא עלה בידי החייבת להוכיח כי הייתה כשרת פירעון במועד ההענקה, אם יגרע מושא ההענקה ממצבת נכסיה. זאת, כאשר אין ספק כי ההענקה נופלת במסגרת עשר השנים טרם פשיטת הרגל, נשוא סעיף 96(ב) לפקודה.

          אסביר דברי; אין חולק, כי במועד ההענקה כבר הוגשו כנגד החייבת התביעות, בידי אותם אנשים ובגין אותן פרשיות אשר הביאו אותה בסופו של יום – תחילה להצהרה מפורשת שלה בהוצאה לפועל, כי אינה יכולה לשלם את חובותיה, ובהמשך להליכי פשיטת רגל.

          אי-הבהירות היחידה נשוא המקרה שבפני נובעת מכך, כי פסק הדין המשמעותי שניתן נגדה בגין חובה לנושה בוטל מסיבה טכנית קודם להענקה, אולם מאוחר יותר הוגשה התביעה מחדש, בגין אותו חוב עצמו, ניתן כנגד החייבת פסק דין, והוא זה שבגינו נקלעה לפשיטת רגל.

          טענתה של החייבת נסבה על כך, כי נוכח העובדה (עליה אין חולק) כי ההעברה נעשתה באותו "חלון" שבין ביטול פסק הדין לבין הגשת אותה תביעה מחדש, הרי שבאותה עת "לא ידעה" על החוב והתביעה, ואי לכך לא התגבשה כוונת הענקה, ולמעשה לא היה נכון לאותה עת כל חוב אותו לא יכלה לשלם אם יגרעו הנכסים נשוא ההענקה ממצבת נכסיה.

          דין טענה זו להדחות, וזאת בעילה דיונית כמו גם מטעמים לגופו של עניין.

          דיונית, הרי עצם ההזדקקות לשאלה של ידיעה או העדר ידיעה, הינה שאלה עובדתית במובהק. זאת, כאשר עניין לנו בחייבת אשר לא טרחה לגבות את טענותיה בתצהיר ואף לא טרחה להתייצב לדיון. אי לכך, וכפי שהוער קודם (ואף בא כוחה של החייבת לא הכחיש זאת, בדיון עצמו), הרי שאין החייבת רשאית להעלות כל טענה עובדתית. אם החליטה, מרצונה שלה, לפעול בניגוד לסדרי הדין ולסכל את היכולת לחוקרה, הרי וודאי שאין היא זכאית ל"פרס" בדמות קבלת טענה בדבר אי-ידיעה, שלנאמן לא ניתנה האפשרות לחקור את החיית אודותיה.