1. עניננו בתביעה לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 2.9.96 (להלן - התאונה). המחלוקת נסבה אך על שיעור הפיצויים, בין 205,910 ש"ח כהצעת הנתבעים בסיכומיהם, לבין 2,479,459 ש"ח כהערכת התובע בסיכומי בא כוחו.
2. התובע יליד 1.4.1987, בן העדה האתיופית, עלה לישראל עם הוריו לישראל בשנת 1991 וכאן נולדו 6 אחיו ואחיותיו. הוא נפגע, כאמור, בתאונת דרכים ביום 2.9.96, כשהיה כבן 9 שנים. כיום הוא כמעט בן 20 שנה; תלמיד בבית הספר לחינוך מיוחד "סיני" ברמלה; לא גוייס לצבא, תושב רחובות, ואינו עובד.
3. התאונה הצריכה ניתוח וכן 22 ימי אישפוז, והפגיעות העיקריות שנגרמו לתובע הן: כריתת הטחול, כריתה של הכליה השמאלית וכן שבר בצלע התשיעית משמאל.
4. לצורך בירור מצבו נבדק התובע על ידי מומחים רפואיים אלה:
פרופ' יעקב נפרסטק, רופא פנימי, נתן חוות דעת מיום 22.7.03 (ת/9) וקבע נכות של 10 אחוזים לאחר כריתת הטחול לפי ס' 17(ב) למבחנים. הוא הסביר כי בגלל אובדן הטחול יזקק התובע לזריקת פניצילין אחת לחודש, עד הגיעו לגיל 18 שנה. עוד הסביר כי לטחול תפקיד חשוב בסילוק זיהומים חיידקיים וביצירת נוגדנים. כריתתו מהווה גורם סיכון לתהליכים זיהומיים, העשויים להיות מסוכנים. כך במיוחד לגבי התובע, באשר לאפשרות התפתחות זיהום בכליה שנותרה.
פרופ' מאיר ליברגל, אורטופד, נתן חוות דעת מיום 23.9.2003. הוא מצא כי עמידת התובע זקופה ויציבה, הליכתו תקינה, אין עדות לפגיעה בעמוד השדרה או בגפיים ולכן "לא נותרה נכות בתחום האורטופדי בעקבות התאונה", כך קבע.
פרופ' דרורה רובינגר, נפרולוגית, כתבה בחוות דעתה מיום 7.3.04 כי מצבו של התובע לאחר כריתת הכליה משביע רצון והכליה הנותרת (הימנית) מתפקדת היטב. "בעתיד", כך אמרה "יש לקוות שהמצב הכליתי ישמר תקין בדומה לאנשים שאיבדו כליה בצעירותם או תרמו כליה לצורך השתלת כליה. מאידך, הוא עלול, בדומה לתורמי הכליה, לפתח יתר לחץ דם בגיל יותר צעיר מהצפוי. בנוסף עלולה להופיע הפרשת חלבון בשתן לאחר תקופה בלתי צפויה, שתדרוש, כאשר תופיע, התיחסות רפואית." בתשובה לשאלות הבהרה אמרה כי נכותו בגין אבדן הכליה היא בשיעור של 30 אחוזים. היא ציינה, שנכות זאת, מצב זה, ברגיל, "אינו מובא בחשבון בדרך כלל על ידי הביטוח הלאומי בענין קצבת הנכות הכללית או בענין הענקת שרותים מיוחדים". מחוות דעתה ומעדותה עולה כי אין לשלול תהליכים מחמירים עקב אובדן הכליה, אך לא ניתן לדעת אם, אל נכון, הדבר יקרה. ד"ר רובינגר התיחסה גם היא למשמעות אובדן הכליה, ואמרה: "נכון, תפקוד הכליה תקין, אך יש לשמור עליה. מסיבה זו המלצתי להימנע מעבודה שדורשת מאמץ גופני ניכר ...וגם להימנע מעבודה שיש בה סיכון לחבלה לכליה היחידה". התובע לא יוכל, מסיבה זו, לעבוד בעבודת בנין, למשל, ובעוד מגוון עבודות שנחסמו בפניו.
ד"ר אברהם נוימן, פלסטיקאי, מתאר בחוות דעתו מיום 29.7.04 כי בגופו של התובע נותרו 3 צלקות: ביד הימנית צלקת באורך כ -3 ס"מ; בבטן צלקת אורכית באורך של 19 ס"מ באיכות לא טובה וכן צלקות נקודתיות, וכן צלקת באזור הברך הימנית, באיכות מצוינת בגודל 3 X 2 ס"מ. את הצלקת בבטן, כך העריך, ניתן לתקן בניתוח פלסטי בעלות של כ - 6,000 ש"ח. להערכתו, מצדיקות הצלקות נכות של 4 אחוזים לפי ס' 75(1) למבחנים.
ד"ר פרבר, רופאת שיקום, נתנה חוות דעת מיום 5.1.06. היא בדקה את מצבו של התובע (אביו אינו עובד, אמו עקרת בית) שהיה אז בכתה יב בבית הספר לחינוך מיוחד "סיני" ברמלה. היא מציינת כי בשנת 1993, הוא אובחן כסובל מפיגור שכלי קל, והופנה לגן ואחר כך לבית ספר לחינוך מיוחד, שם הוא למד בעת עריכת חוות דעתה. בבית החולים, לאחר התאונה, הוא היה במצב של הלם עקב איבוד דם, אך לא היו פגיעת ראש ואובדן הכרה. התובע התלונן על נזלת ושיעול מהם הוא סובל, וכן אסטמה. "לא מסוגל לעשות ספורט, לא יכול לרוץ", מתבייש בצלקת, לא התגייס לצבא, ורואה עצמו כתלמיד טוב. הוא זקוק למעקב רפואי, אך אין הגבלה בתנועותיו והוא עצמאי בפעולות יום יום. ממסמכי בית הספר היא למדה כי בעבר הוא אובחן כלוקה בפיגור שכלי קל, אך "אפשר להניח שחלק מהפיגור היה גם סביבתי ולכן מצבו שופר כאשר קיבל טיפול מתאים במערכת החינוך". היא סברה עוד כי "אין כל קשר בין התאונה לבין מצבו הקוגניטיבי, מפני שמצבו טרום התאונה היה אפילו גרוע יותר מאשר היום." מאידך לתאונה השפעה על אפשרויות עיסוקו בעתיד. הוא לא יוכל לעסוק בעבודה הדורשת "מאמץ גופני ניכר (למשל, בבנין) ומאידך, לא יכול לבצע עבודה פקידותית אפילו פשוטה." היא המליצה להפנותו לאיבחון במסגרת שיקום מקצועי בביטוח הלאומי.
5. מדובר איפוא באדם צעיר שנפגע בתאונה כשהיה קטין כבן 9 שנים. נגרמה נכות בגלל אובדן הכליה בשיעור של 30 אחוזים, וכן נכות פלסטית אותה העריך המומחה ד"ר נוימן בשיעור של 4 אחוזים, אך לי נראה מתאים, כמשתקף מן הצילום ת/24 ו - ת/23, כי יש להעריכה לשיעור של 10 אחוזים לפחות. כמו כן נגרמה נכות נוספת בגלל כריתת הטחול בשיעור של 10 אחוזים, כך שהנכות הרפואית הכוללת (30 אחוזים + 10 אחוזים + 10 אחוזים) עולה ל - 43 אחוזים.
6. נתוניו של התובע מביאים להערכה כי אלמלא התאונה היה הוא משתכר פחות מן השכר הממוצע במשק. עלה חשש כי הוא לקה בפיגור שכלי קל, אך ככל הנראה מדובר בפיגור סביבתי, הניתן במידה זו או אחרת, ככל הראה חלקית, לתיקון. למוצא אין חשיבות, אך הרקע הסוציו אקונומי אינו מן המשופרים. אין לו תעודת בגרות והוא לומד בבית ספר של החינוך המיוחד. בנתונים גם הערכה פסיכולוגית המתארת כי הוא "סובל מחסך רגשי שהינו תוצאה ממוגבלותם של הוריו. מבחינה חזותית הוא דחוי ... ככל הנראה על רקע תסכול של אי יכולת להתבטא ותגובה לדחייה חברתית". במסמך אחר נרשם כי "הבית דל, מוזנח, לעיתים קרובות חסר אוכל, אך האוירה בבית חמה ואוהבת". מסמכים אחרים מראים נתונים מעודדים לגבי התובע אשר נמצא כ"בעל יכולת ליצירת קשר, מגלה עצמאות חברתית, מבין מצבים חברתיים, יוזם קשרים חברתיים, מסתגל למצבים חדשים, בעל חכמת חיים, מגלה מקוריות ויצירתיות, בעל שיפוט מוסרי, חיוני, מעניק חום." המטפלת אומרת כי מדובר ב"ילד נפלא עם כוחות ויכולות להתמודד". הערכתי היא כי אפשר שהוא ילד נפלא, אך באשר ליכולת ההתמודדות, אני מסופק.
אין ספק כי ברגיל, לנפגע כדוגמת התובע שנפגע בהיותו קטין, נקודת המוצא היא הההנחה שהיה משתכר בעתיד, אלמלא התאונה, כדי השכר הממוצע במשק. ר' ע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא, תקדין עליון 2005(3), 2932 וכן ע"א 1492/05 דואני נ' מלחי, תקדין עליון 2006(4), 4006. אך, באשר לתובע הזה, יכולים אנו ללמוד מן התקופה שחלפה מאז התאונה ועד היום, ומשאר הנתונים שסקרתי לעיל, כי סביר יותר להעריך כי היה משתכר אלמלא התאונה, פחות מזה.
אעריך, לצורך קביעת הפיצויים, כי אלמלא התאונה, יכול היה התובע להשתכר סכום העולה כדי 6,000 ש"ח לחודש.
זהו צד אחד של המטבע. ומנגד, ניתן לומר, שבעקבות רקעו ונתוניו, השפעת התאונה עליו באשר לכושר העבודה וההשתכרות, היא גבוהה. ברקעו ובנתוניו, כפי שאומרת ד"ר פרבר, יקשה עליו מאוד, להשתלב בעבודה, למעט במסגרת מוגנת. אני מסופק באשר לאפשרות כי ילמד מקצוע שאין עמו מאמץ גופני, והזדמנויות רבות בשוק העבודה נסגרו בפניו. אעריך, על כן, כי אובדן כושר זה עולה למחצית כושרו, כדי 3,000 ש"ח לחודש, ברוטו.
עוד נראה, כי גם אלמלא התאונה, לא היה התובע מגוייס לצבא, אלא היה ממשיך, במסגרת החינוך המיוחד, ללמוד עד גיל 21 שנה.
לתאונה אין השפעה על יכולת התנועה של התובע ואין הוא זקוק לעזרת צד שלישי.
הערכתי היא כי בגלל התאונה לא יהיה זכאי התובע לתגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי.
7. הנזק הבלתי ממוני, לאור הנכויות וימי האישפוז, מגיע כיום לסך של 105,000 ש"ח.
8. התובע זכאי לכיסוי עלות הניתוח הפלסטי להסרת הצלקת, וכן דמי השתתפות בתרופות, ככל שיחוייב בכך בקופת חולים, כמו כן נגרמה הוצאה כלשהי עבור נסיעות, וראוי לפצות גם על סיעוד ועזרת ההורים בעת האישפוז או בסמוך לאחריו, וכן עבור ניתוח פלסטי להקטנת הצלקות. אעריך כל אלה בסכום של 40,000 ש"ח.