1. לפני ערעור על החלטת המפקחת על רישום המקרקעין רחובות (להלן: "
המפקחת"), אשר ניתנה ביום 24.8.2009.
2. התיק נפתח בחודש אוקטובר 2009 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והועבר לבית משפט זה בהחלטת כב' השופטת ברוש שניתנה בחודש ינואר 2011, זאת לאחר שרשם בית המשפט המחוזי בתל אביב, הורה בחודש אוגוסט 2010 על הפחתת סכום העירבון, והעמידו על סך של -.5000 ש"ח לבקשת המערער ובהיעדר תגובת המשיבה.
העובדות הדרושות לעניין
3. המחלוקת נשוא הערעור הינה צלחת לווין שהותקנה על ידי המערער על גג הבית המשותף בו מתגוררים הצדדים לערעור, עוד בשנת 2003.
4. לאחר שהצדדים לא הצליחו לפתור את המחלוקות ביניהם, הגישה המשיבה למפקחת בחודש יוני 2005, כתב תביעה כנגד המערער. במסגרת כתב התביעה נתבקש צו עשה, שעה שהתברר כי על אף שלא קיבל אישור מהאסיפה הכללית של בעלי הדירות בבניין, שבר המערער את המנעול בדלת היציאה לגג, לשם התקנת צלחת לווין על גג הבניין. המשיבה טענה שיש במעשה זה להוות השגת גבול ברכוש המשותף, שימוש בלתי סביר ופגיעה בזכויות הקניין של המשיבה. עוד ביקשה המשיבה להורות למערער לשלם לה 670 ש"ח דמי ועד בית עבור 5 חודשים שלא שולמו לה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, וכן לפתוח את דלת היציאה לגג, לסלק את צלחת הלוויין ולהחזיר מצב לקדמותו.
5. בכתב ההגנה הכחיש המערער את הטענות וטען כי דייר אחר הוא שהשתלט על הגג, מחזיק במפתחות בניגוד לחוק המקרקעין ולא מוסר העתקים. לטענתו, התקין על הגג צלחת לווין באישור 25 דיירים, אותם החתים, והיא עומדת לרשות כל הדיירים שחפצים להתחבר אליה. עוד טען המערער כי ביצע תיקון באנטנה המרכזית שעל גג הבניין והמשיבה מסרבת להשיב לו את עלות התיקון.
6. ביום 29.3.2006 ניתן פסק דינה של המפקחת (להלן: "
פסק הדין הראשון") ממנו עולה :
א. באשר לתשלום הועד - קבעה המפקחת כי יש חובת תשלום על פי חוק והיא מוטלת על בעל הדירה, ולכן חובה על המערער לשלם את תשלומי הועד. בעניין תיקון האנטנה - לא התקבלה טענתו שכן התיקון מסור לחברי הנציגות ואין הוא יכול לעשות דין לעצמו ולטפל ולתקן מתקנים ששייכים לרכוש המשותף.
ב. בהתייחס לצלחת הלוויין - קבעה המפקחת כי גם אם התקבלה הסכמת דיירים לחיבור צלחת הלוויין, אין בהסכמה זו כדי להכשיר פעולה שהנה בניגוד לחוק, שכן על פי הוראות חוק התקשורת אסור לחבר צלחת כזו, אלא על ידי בעל רישיון כהגדרתו בחוק, ולא הוכח כי החיבור נעשה ברישיון.
ג. המערער חויב בתשלום חובותיו לוועד הבית, בפירוק צלחת הלוויין ובהשבת המצב בגג המשותף לקדמותו.
7. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין, שניתן ביום 2.11.2006 נקבע כי הדיון יוחזר למפקחת לצורך השלמת טיעונים בעניין צלחת הלוויין. במקביל, הופנו הצדדים לגישור בפני עו"ד ארז נוי. הצעות הגישור נדחו על ידי המערער.
8. לאחר שהצדדים הגישו טיעוניהם בכתב, ניתן ביום 24.8.2009 פסק דין נוסף על ידי המפקחת, אשר מתייחס רק לעניין סעיף 6ב' לפסק הדין הראשון בעניין צלחת הלוויין. המפקחת עיינה במסמכים והאישורים שהוצגה לה, וקבעה לאחר עיון כי אין מקום לשנות מפסק דינה הקודם, שכן התקנת הצלחת מהווה פגיעה ברכוש המשותף ומצריכה הסכמה מוקדמת של האסיפה הכללית, שלא ניתנה. בנוסף, קבעה המפקחת, כי מבחינת דיני הבזק לא הוכיח המערער שהוא בעל רישיון להתקנת צלחת קליטה, וכבר מטעם זה הוא אינו רשאי לבצע התקנה בעצמו. עוד נקבע כי לא הוכח שהמערער הגיש בקשה על פי החוק, כדי לקבל רישיון, והסכמת הדיירים אינה מכשירה את הפעולה.
טיעוני המערער
9. המערער טוען כי על אף שבמסגרת כתב התביעה לא הוזכר עניין צריכת החשמל על ידי הצלחת, במהלך הדיון ניתן דגש רב לעניין זה, והמפקחת, מבלי שניתן היה להגיב לטענות, דרשה הוכחה כי הצלחת אינה צורכת חשמל ועל ידי כך הפכה את נטל ההוכחה. לטענתו, בכתב התביעה לא נטען שהצלחת הותקנה על ידי מי שאין לו רישיון מתאים ממשרד התקשורת, ולכן לא נערך דיון בעניין זה. למרות זאת, החליטה המפקחת במסגרת פסק הדין כי ההתקנה חייבת להיעשות ע"י בעל רישיון והתייחסה לסימן ג' סעיף 21 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), אולם מבדיקת החוק עולה כי סימן ג' הינו "רישיון לשידורי כבלים" ואין בו סעיף 21, אולם סימן ב' לחוק דן בצלחות קליטה וקובע הוראות מיוחדות שמאפשרות התקנת צלחת על גג בניין בבעלות אחד הדיירים, ולכן לא יכולה להיות מחלוקת בנושא ולא נדרש היתר, ומכאן שטעתה המפקחת בקביעתה.
על אף שבית המשפט המחוזי בתל אביב הורה על קיום דיון בסוגיית הצלחת, סירבה המפקחת לקיום דיון, הורתה על הגשת סיכומים, ועמדה בסופו של דבר בפסק דין על עמדתה וסירבה לשנות את פסק הדין המקורי.
טיעוני המשיבה
10. המשיבה טוענת כי גג הבניין הינו רכוש משותף, והמערער לא קיבל את הסכמת רוב דיירי הבניין הנדרשת לשם התקנת צלחת. גם אם נכונה הטענה שבעבר היה רוב להתקנת הצלחת, מדובר באקט "רשות חינם" במובחן מרשות חוזית, וככזו, היות ומדובר ברצון חופשי של נותן הרשות, היא יכולה להתבטל בכל רגע, ואכן התבטלה, שכן לא הייתה לו כל זכות ברכוש המשותף.
11. המשיבה טוענת שהמערער שבר את מנעול דלת הכניסה לגג, ולמעשה פרץ למקום, והדבר מעיד שלא ניתנה לו רשות הדיירים להתקנת הצלחת. לטענתה, המערער ידע שאין לו רשות, שעה שקיבל מכתב מנציגות הדיירים עוד ביום 13.4.2003 המודיע לו עלה הפסקת הרשות חינם. במכתב צוין כי ההתקנה נעשתה בניגוד להסכמת בעלי הדירות ושלא כדין, והוא נדרש תוך 7 ימים להסיר את הצלחת. עוד נטען כי הודעה זו מהווה ביטול רשות חינם.
עוד בהקשר זה נטען כי גם הגשת התביעה למפקחת מוכיחה אי הסכמה למתן רשות חינם.