השופט צ' זילברטל:
1. העותרת היא חברה פרטית המעידה על עצמה כמי ש"עוסקת באחסנה, חלוקה, הדרכה, ייעוץ ותמיכה אישית ומתן שירות לחולים הזקוקים לעזרה של קנביס רפואי וזאת בהיתר שניתן ממשרד הבריאות". בעתירה נטען, כי העותרת הקימה ביחד עם בית החולים אברבנאל "מיזם משותף" בתחומי עיסוקה ואף השקיעה בו משאבים רבים, ואילו עתה פועלות המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) "לנשלה" מן המיזם, בין היתר, בכך שהעבירו "את כל עניין הקנביס הרפואי בישראל" לידי המשיבה 3 (להלן: חברת שראל) וזאת בלי קיום מכרז כנדרש ובלי שנומקה ההחלטה לפטור את המשיבות מחובת עריכת מכרז. נוכח האמור מבקשת העותרת כי נורה למשיבות לנמק מדוע חברת שראל 'מונתה' בלי מכרז, מדוע המשיבות 'מתערבות לטובת חברה פרטית אחת על פני העותרת' ומעניקות לה יתרון אף שלעותרת ניסיון מוכח בתחום ומדוע הופסקה ההרשאה שניתנה לעותרת "בכל עניין הקנביס הרפואי". לצד זאת, עתרה העותרת למתן צו ביניים לפיו לא יערך כל שינוי במבנה הארגוני הקיים לחלוקת קנביס רפואי.
טענות הצדדים
2. לטענת העותרת בסמוך לשנת 2009 הציע הפסיכיאטר הראשי של בית החולים אברבנאל (להלן: ד"ר ברוך) לאחד ממנהלי העותרת להקים מיזם משותף, בין היתר, בתחום חלוקת הקנביס הרפואי, אשר יפעל מתוך בית החולים. נטען, כי בהסתמך על ההסכמות שנרקמו בין הצדדים, השקיעה העותרת משאבים רבים במיזם, ובכלל זאת בשיפוץ המבנה שהוקצה למיזם בתוך בית החולים, וכן חשפה בפני גורמים בבית החולים ידע מקצועי רב. לטענת העותרת, משהתברר למשיבות כי "המיזם הינו סיפור הצלחה המגלם בתוכו סכומי כסף משמעותיים" הוחלט לנכס את המיזם למדינה "ו/או לחברה אשר המשיבה[ות] חפצה ביקרה". נטען, כי כדי 'לנשל' את העותרת מחלקה במיזם התקבלה החלטת ממשלה המורה כי משרד הבריאות או מי מטעמו יפקחו ויפעלו בכל התחומים הקשורים לקנביס הרפואי, ובהמשך לכך החלו המשיבות לפעול כדי להקשות על המשך פעילות העותרת בתחום, בין היתר, על-ידי העלאת דרישות המנוגדות להסכמות הראשוניות בין הצדדים.
לטענת העותרת, יש לראות בשיתוף הפעולה בינה לבין בית החולים כמיזם משותף, ואת ניסיון המשיבות לנשלה מן המיזם כהפרת הבטחה שלטונית. עוד נטען בהקשר זה, כי לא ניתן כל טעם ענייני להחלטה על ביטול ההרשאה שהוענקה לעותרת לעסוק בתחום הקנביס הרפואי וכי לעותרת עומדת "זכות קנויה" להסתמך על כך שהרשאתה תתחדש כל עוד היא עומדת בתנאים שהוצבו לקבלת הרישיון. עוד נטען, כי לא היה מקום להעביר לטיפולה של חברת שראל "את כל עניין הקנביס הרפואי בישראל" בלי שהתקיים מכרז כנדרש, וכי בנסיבות המקרה גם לא היה מקום להעניק לרשות פטור מחובת עריכת מכרז. לבסוף נטען, כי המחדלים והפגמים שנפלו בביטול הרשאת העותרת והעברת הטיפול בתחום הקנביס הרפואי לידי חברת שראל מעוררים חשש "למשוא פנים ולהתנהלות פסולה" מצדן של המשיבות.
3. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף. ראשית נטען, כי בכל הנוגע לטענות העותרת באשר להפרת חובת המכרז הרי שלעותרת עומד סעד חלופי בדמות פנייה לבית משפט לעניינים מינהליים. שנית נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח בחירתה של העותרת לנהל מספר הליכים במקביל. בהקשר זה הוסבר, כי מרבית הטענות שהועלו בעתירה נכללו בתביעה אזרחית שהגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כחודשיים לפני הגשת העתירה ושבגדרה עתרה לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיה במיזם.
לגופם של דברים טוענות המשיבות, כי החל משנת 2010 נקטה המדינה בצעדים שונים כדי שמדיניותה בתחום גידול (או ייבוא) וחלוקת הקנביס הרפואי בישראל תעלה בקנה אחד עם הוראות האמנה היחידה לסמים נרקוטיים משנת 1961 (להלן: האמנה) אליה מחויבת מדינת ישראל. בין היתר, נקבע בהחלטת ממשלה 3609 (מיום 7.8.2011) כי משרד הבריאות ישמש כסוכנות ממשלתית האמונה על תחום הקנביס הרפואי וזאת בהתאם לדרישות האמנה, וכי משרד הבריאות בעצמו או באמצעות אחרים, לרבות חברת שראל, ירכוש ויחזיק קנביס לצרכים רפואיים. בהחלטת ממשלה 1050 (מיום 15.12.2013) הובהר, כי אחסנת והחזקת מלאי של מוצרים מוגמרים מקנביס "ייעשה על ידי גורם מרכזי בלבד שיופעל על ידי הסוכנות הממשלתית (בעצמה או באמצעות מי מטעמה לרבות שראל)". נטען, כי חלק מן השינויים שכלפיהם מלינה העותרת ננקטו כחלק מן הצורך להסדיר את נושא הקנביס הרפואי בישראל ולהתאימו להוראות האמנה. עוד מדגישות המשיבות, כי בניגוד לנטען בעתירה, חברת שראל אינה חברה פרטית אלא מדובר בחברה שהוקמה מכוח החלטת ממשלה כדי שזו תיקח על עצמה את פעילותו של אגף מסוים במשרד הבריאות לאחר סגירתו. עוד הודגש, כי המדינה שימרה בידיה סמכויות פיקוח אפקטיביות על פעילותה של חברת שראל, וכי ממילא הסמכויות שנמסרו לידיה הן ביצועיות בלבד. לבסוף נטען, כי ההתקשרות עם חברת שראל נעשתה במסגרת פטור ממכרז וזאת בהתאם לחוק חובת מכרזים, התשנ"ב-1992 והתקנות שהותקנו מכוחו.
4. בתגובה שהגישה העותרת להחלטה מיום 10.2.2014 בה התבקשה להודיע האם היא עומדת על העתירה נוכח טענות הסף שנטענו בתגובות המקדמיות של המשיבים, ובמיוחד הטענה בדבר קיומו של סעד חלופי, טענה העותרת כי על טענותיה להתברר בפני בית משפט זה מאחר שהעתירה מכוונת בעיקר כלפי התנהלותה הפסולה של המדינה אשר הפרה הבטחה שלטונית, ואילו טענותיה באשר לאי קיום חובת המכרז הן משניות לטענה זו.
5. חברת שראל טוענת אף היא כי דין העתירה להידחות. נטען, כי העותרת העלתה בעתירתה טענות חסרות בסיס כלפי חברת שראל על אף חוסר היריבות ביניהן. עוד נטען, כי בניגוד לנטען בעתירה, חברת שראל היא חברה בעלת אופי ציבורי מובהק והיא אינה פועלת לשם הגשמת אינטרסים כלכליים בלבד. לבסוף נטען, כי אף שלחברת שראל אין יד בהחלטה להתקשר עמה בפטור ממכרז הרי שאופייה הייחודי של החברה וניסיונה אכן מצדיק את ההתקשרות עמה.
דיון והכרעה
4. לאחר העיון בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. עיון בעתירה מעלה, כי העותרת מלינה בראש ובראשונה על החלטת המשיבות להעביר סמכויות ביצוע נרחבות בתחום הקנביס הרפואי לידיה של חברת שראל. העותרת מבקשת לתקוף החלטה זו באמצעות שתי טענות מרכזיות: הראשונה, כי לא היה מקום להוציא מידיה פעילויות שונות בתחום הקנביס הרפואי לאחר שהעותרת והמדינה פעלו להקמת מיזם משותף בתחום ונוכח התחייבויות המדינה כלפיה. שנית, כי לא היה מקום למסור לידי חברת שראל סמכויות ביצוע נרחבות בלי שנערך מכרז כדין ותוך נקיטה בהליך של פטור ממכרז שאינו ראוי בנסיבות העניין.
בין אם טענת העותרת באשר לחובת עריכת מכרז טפלה לטענה בדבר הפרת החובה השלטונית ובין אם לאו, נראה כי ממילא אין מקום לבירור טענות אלה במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.
ראשית, באשר לטענות העותרת להפרת חובת עריכת מכרז, הרי שדין טענות אלה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. על-פי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 בצירוף פריט 5 לתוספת הראשונה לחוק, על טענות המופנות כלפי הרשות ב"עניני מכרזים" להתברר במסגרת עתירה מינהלית המוגשת לבית המשפט לעניינים מינהליים.
שנית, כעולה מתגובת המשיבות, העותרת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה, אשר, על פני הדברים, מעלה סוגיות דומות לאלה הנכללות בעתירה זו ובעיקר - מהו אופי היחסים המשפטיים שנרקמו בין העותרת לבין המדינה והאם בהתנהלותה הפרה המדינה התחייבויות מסוימות כלפי העותרת. ברי, כי אין מקום שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יידרש לעתירה שסעד דומה לזה שנתבקש בה נכלל בתובענה התלויה ועומדת בפני ערכאה אחרת (ראו: בג"ץ 2239/13 ורטנסקי נ' משטרת ישראל (6.5.2013)); מה גם שבית משפט זה עמד בעבר על כך שניסיון לשפר עמדות בדרך של הרחבת זירת הסכסוך מהאכסניה האזרחית לבית משפט זה, כפי שככל הנראה נעשה בענייננו, אינו ראוי (השוו: בג"ץ 6177/03 יעקב נ' המפקח על הבנקים (20.10.2003)). עוד אציין, כי על פני הדברים נראה כי בטרם תתברר טענת העותרת בדבר "הפרת ההבטחה השלטונית" יש לברר את טיב היחסים המשפטיים שנרקמו בין העותרת לבין המשיבות, ונראה כי בידי ערכאה אזרחית-דיונית הכלים המתאימים לבירור טענות מסוג זה.
סוף דבר. דין העתירה להידחות על הסף מן הטעמים המפורטים לעיל, וזאת מבלי להביע דעה כלשהי לגבי הטענות לגופם של דברים. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. העותרת תישא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיבה 3 באותו הסכום.
ניתן היום, כ"ג באדר ב התשע"ד (25.3.2014).