פסק-דין בתיק בג"ץ 5026/04

הנשיא א' ברק:

           האם האיסור על העסקת יהודים בשבת לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, מנוגד להוראות חוק-יסוד: חופש העיסוק? זו השאלה העיקרית העומדת בפנינו בעתירה זו.

העובדות

1.        העותרת 1, חברה לשיווק רהיטים בעלת סניפים ברחבי הארץ, מעסיקה עובדים יהודים בסניפיה (עותרים 19-2). סניפים אלה מופעלים בכל ימות השבוע, ובכלל זאת ביום שבת. ביום 12.3.2003 הוטל על העותרת קנס מינהלי קצוב בסך 15,000 ש"ח,  בהתאם לסעיף 8 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985, ותקנות 2-1 לתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - שעות עבודה ומנוחה) התשנ"ח-1998. זאת, בגין העסקת עובדים יהודים בזמן המנוחה השבועית, בניגוד לאמור בסעיפים 9, 9א, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה). עם קבלת ההודעה על הטלת הקנס, פנתה העותרת למשיב 1 (להלן - המשיב) בבקשה לקבל היתר להעסקת עובדים יהודים בימי חג ושבת. ביום 24.3.2003 הודיע המשיב על דחיית הבקשה. הטעם לכך היה שזו אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בסעיף 12 לחוק, המסדיר מתן היתרים לעבודה ביום המנוחה. במקביל, ביקשה העותרת להישפט, ועל כן הוגש כנגדה (ביום 22.5.2003) כתב אישום לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בקשה שהגישה ליועץ המשפטי לממשלה לעיכוב ההליכים בתיק, נדחתה (ביום 10.5.2004). מכאן העתירה, המכוונת למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע הוראות החוק האוסרות על עבודת והעבדת יהודים בשבת לא יבוטלו, ומדוע לא יינתן לעותרת היתר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה.

העתירה

2.        העתירה מכוונת להשגתם של שני סעדים עיקריים. במישור החוקתי, העותרת תוקפת את חוקתיותן של ההוראות בחוק שעות עבודה ומנוחה האוסרות על העסקת יהודים בשבת. לטענתה, הוראות אלה פוגעות בחופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק, והן אינן עומדות בתנאי פסקת ההגבלה. לטענת העותרת, האיסור על העסקה בשבת פוגע בזכותה לחופש עיסוק וגורר פגיעה כלכלית משמעותית בה ובעובדיה. לטענתה, אם תיאלץ לסגור את סניפיה בשבת, הדבר יביא לצמצום פעילותה ואף לסגירת חלק מהסניפים שלא יעמדו בתחרות מול חברות אחרות העוסקות בשיווק רהיטים. לדבריה, סניפיה ממוקמים הרחק מאזורי מגורים ואין בפתיחתם בשבת משום הפרעה לאנשים אחרים המבקשים ליהנות משלוות השבת. העותרת אינה חולקת על הצורך ביום מנוחה שבועי, אולם מלינה היא כי יום זה הועד דווקא ליום השבת. לטענתה, יש לאפשר לעובד לבחור מהו יום המנוחה המועדף עליו, ולפעול בהתאם לכך. במישור המינהלי, העותרת תוקפת את שיקול דעתו של המשיב שסירב לבקשתה למתן היתר העסקה בשבת. לטענתה, שיקול דעת זה הוא בלתי סביר ובלתי מידתי באורח קיצוני. חוסר הסבירות נובע מכך, שהמשיב לא שקל את הפגיעה הכלכלית הצפויה לעותרת ולעובדיה, המעוניינים לעבוד בשבת. עוד טוענת העותרת, כי המשיב התעלם מהתחייבותה כי בכל מקרה יזכו עובדיה למנוחה שבועית, בהתאם לחוק.

3.        המשיבים 3-1 מבקשים לדחות העתירה. לטענתם, איסור העבודה בשבת משרת שתי תכליות. האחת, תכלית סוציאלית שביסודה מונחת תפיסה של רווחה חברתית, המכירה בזכותו של אדם למנוחה מעבודתו. ביטול האיסור על העסקה בשבת יביא, כך נטען, לפגיעה בעובדים מהשכבות החלשות הזקוקים להגנת המחוקק מפני ניצול אפשרי מצד מעסיקיהם. השנייה, תכלית לאומית-דתית, המגשימה את התכלית הסוציאלית. נטען, כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועי ליהודים, ולכן אך הגיוני כי המחוקק יקבע יום זה כיום המנוחה בחוק. קביעת יום מנוחה אחיד יש בה כדי לקדם את תכליות יום המנוחה ולתרום לגיבוש "אטמוספירה של מנוחה", העולה בקנה אחד עם התפיסה המקובלת בעולם הרחב. אשר לפגיעה החוקתית הנטענת, המשיבים סבורים כי התכלית שעומדת ביסוד איסור ההעסקה בשבת הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא לתכלית ראויה ופגיעתה בחופש העיסוק היא מידתית. עוד טוענים המשיבים, כי עניין חוקתיות העסקה בשבת כבר הוכרע בבית משפט זה, בהחלטת השופטת ד' דורנר, ברע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 1 (להלן - פרשת הנדימן), בה נקבע כי הוראות החוק אינן בטלות למרות הפגיעה בחופש העיסוק. אשר לטענת העותרת בדבר פגמים שנפלו בהחלטת המשיב שלא ליתן לה היתר העסקה בשבת, נטען כי העותרת אינה ממלאת אחר הקריטריונים בסעיף 12 לחוק, ומשכך נדחתה בקשתה בהתאם.

המסגרת הנורמטיבית

4.        סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:

"7. שעות המנוחה השבועית

(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

 (ב) המנוחה השבועית תכלול -

(1) לגבי יהודי - את יום השבת;

(2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."

בהמשך קבע המחוקק כי אין להעביד או לעבוד בזמן המנוחה השבועית, אלא אם עבודה כאמור הותרה (סעיפים 9, 9א ו-12 לחוק בהתאמה):

"9. איסור העבדה במנוחה השבועית

העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12.

9א. איסור עבודה במנוחה השבועית

(א) בימי המנוחה הקבועים כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשיה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו.