עת"מ 58041-09-16 עדיסול חקלאות ופרויקטים בע"מ נ' משרד הפנים ואח'

עניינה של העתירה בהחלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, הוא ה"ממונה" לפי סעיף 1טו לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – הממונה והחוק בהתאמה), לפיה תופחת בשליש מכסת ההיתרים שאושרה לעותרת לשם העסקת עובדי חקלאות פלסטינים בתחום הפירות, הגיזום והתחזוקה, כך שבתחום הפירות תעמוד המכסה על 39 עובדים ואילו בתחום הגיזום והתחזוקה תעמוד המכסה על 68 עובדים. בגדרה של אותה החלטה, שהתקבלה ב-20.9.16, החליט הממונה, בנוסף, כי העותרת תהא נתונה למעקב ולבקרה על מנת לוודא כי היא מקפידה על מתכונת העסקה מלאה של העובדים. ממילא נדחתה בקשת העותרת לתוספת עובדים פלסטינים בתחום הפירות והירקות, כל עוד לא הוכח כי היא מעסיקה במתכונת מלאה את כלל העובדים שאושרו לה.

רקע עובדתי

1. העותרת היא חברה העוסקת בגידול, בקטיף ובשיווק של תוצרת חקלאית. העותרת מעבדת קרקעות חקלאיות השייכות לה וכן מעבדת קרקעות עבור חקלאים אחרים. לצורך עבודתה היא נזקקת לעובדים פלסטינים ולשם כך קיבלה מעת לעת היתרים להעסקת עובדים בהתאם להמלצות מועצת הצמחים באשר לגודל המכסה שתאושר לה, ובשים לב לעונה החקלאית הרלוונטית.

בין העותרת לבין המשיבים התנהלו הליכים קודמים - ארבע עתירות במספר - שנדונו בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע, ואשר עסקו בטענות העותרת בדבר שיהוי בהקצאת העובדים הנדרשים. כל אותן עתירות לא נדונו לגופן שכן בסופו של דבר קיבלה העותרת את מבוקשה והעתירות התייתרו. כבר כאן ייאמר כי העותרת סבורה שהעתירות הקודמות שהגישה גרמו לעויינות כלפיה מצד המשיבים וכי עויינות זו היא המניע להחלטה נשוא העתירה. כפי שיובהר בהמשך, לא מצאתי יסוד לטענה זו.

2. ב-17.5.16 נשלח לעותרת מכתב שימוע לפי סעיף 1טו לחוק, בגדרו התרה הממונה בעותרת כי בכוונתו לבטל או לסייג את ההיתרים שניתנו לה להעסקת עובדים פלסטינים. טעם לכך, שתנאי לאותם היתרים הוא שהמעסיק יעסיק את העובד במשרה מלאה מדי חודש ואילו מדיווחי העותרת עלה כי העובדים הפלסטינים, שהחזיקו ברישיונות עבודה על שמה, לא הועסקו במשרה מלאה. העותרת נדרשה להתייחס לטענות אלה וזאת לאחר שגם קודם למכתב האמור, קיבלה התראות בעניין הנדון.

העותרת הגיבה בכתב למכתב השימוע בשני מכתבים, האחד מ-22.5.16 והאחר מ-19.6.16. במכתב הראשון (נספח ד' לעתירה), נטען על ידי העותרת כי היא רואה במכתב השימוע המשך להתעמרות בה; כי המכתב נשלח אליה בעוד עתירה בעניין הנדון תלויה ועומדת בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע; כי השימוע הוא בניגוד להנחיות המשיבים ובפרט בניגוד להנחיה לפיה יקבל המעסיק שני מכתבי אזהרה בטרם יזומן לשימוע ורק לאחר שתיבחן תגובתו למכתבי האזהרה, וככל שלא תימצא מספקת, ייערך לו שימוע. העותרת טענה באותו מכתב כי לא קיבלה מכתבי אזהרה. עוד נטען, כי פרק הזמן שהוקצב לתגובתה אינו סביר באשר נדרשה, בתוך 7 ימים, ליתן הסברים ביחס לתקופה בת כשנה ושלושה חודשים (ינואר 2015 עד אפריל 2016) וביחס לכ-630 עובדים. בנוסף טענה, כי אין פירוט לטענת המשיבים לפיה העובדים לא הועסקו על ידה במשרה מלאה שכן על פניו – לטענתה – לא הביאו המשיבים בחשבון את ימי המנוחה השבועיים או סיבות אחרות בעטיין לא יכולים היו העובדים לעבוד, כגון ימי גשם, ימי חום קיצוניים או מקום שעובדים החליטו שלא להתייצב לעבודה על דעת עצמם. העותרת הוסיפה וכפרה בעצם חוקיות הנוהל הדורש מן המעסיק להעסיק את העובדים העסקה מלאה.

לעותרת ניתנה ארכה להגשת תגובתה למכתב השימוע וזו הסיבה למכתב השני ששלחה ב-19.6.16 (נספח ה' לעתירה). במכתב חזרה על הטענות המפורטות לעיל.

3. טענותיה של העותרת נשקלו על ידי הממונה וב-20.9.16 דחה אותן (ההחלטה מצורפת כנספח א' לעתירה).

החלטת הממונה מ-20.9.16